למי תדמו אותי? מי ישתווה לי? אמר הקדוש ברוך הוא. שאלו עיניכם וראו, מי ברא את כל אלה? הוא המוציא את כל צבא הכוכבים, וכולם יקרא בשם. גדול כוחו, וגדול גבורתו, ואף אחד מהם לא יחסר. יעקב, למה תאמר ישראל, למה תאמר: "נסתרה דרכי מֵה', זכותי סרה מֵאלֹהַי"? הלא ידעת? הלא שמעת? ה' אלוהי עולם, בורא עד קצה הארץ; לא יתעייף ולא יגע. איש לא יוכל להבין את תבונתו. הוא נותן כוח לעייפים, וכוח חלשים גדל. גם נערים יגעו ויגעו, ובחורים מועדים ונופלים, אבל המקוות לה' יחלפו כוחם. ככנפי נשרים יעלו, רצו מבלי להתעייף, הלכו מבלי להתעייף.
מציאת כוחות מחודשים כשכל דבר קורס: המסר הנצחי של ישעיהו
כיצד התבוננות בבורא הופכת את תשישותנו לאנרגיה רוחנית מחודשת.
עייפות אינה רק עניין של שינה או מנוחה פיזית. היא משפיעה על חיינו בכל רמה: עייפות נפשית, תשישות רוחנית, עייפות קיומית. הנביא ישעיהו מדבר בדיוק אל אנשים שאיבדו תקווה, שמרגישים נטושים ובלתי נראים. המסר שלו חוצה מאות שנים כדי להגיע לכל אחד מאיתנו ברגעי הייאוש שלנו. קטע זה מפרק 40 מגלה אמת משחררת: האל שברא את היקום מודאג באופן אישי מעייפותנו ויש לו את הכוח לחדש אותנו לחלוטין.
תחילה נחקור את ההקשר ההיסטורי הסוער שבו נאמרו מילים אלה. לאחר מכן, ננתח כיצד אלוהים מציג את עצמו כמקור בלתי נדלה של כוח. יפותחו שלושה ממדים חיוניים: עייפות כמציאות אוניברסלית, תקווה כנתיב להתחדשות, ומטאפורת כנפי הנשרים כהבטחה לשינוי.
קולו של נביא בלב גלות בבל
ספר ישעיהו מחולק למספר חלקים שנכתבו בזמנים שונים. פרקים 40 עד 55 מהווים את מה שהפרשנים מכנים דברים-ישעיהו או ישעיהו השני. דברי ישעיהו אלה הוכרזו במהלך גלות בבל, ככל הנראה בין 550 ל-539 לפנה"ס. העם היהודי חווה אז אסון מוחלט. ירושלים נהרסה, בית המקדש נהרס, והאליטה גורשה הרחק מאדמתה. מצב זה נמשך עשרות שנים. הדור הראשון של הגולים נספה, וילדיהם גדלו מבלי שידעו חירות.
דמיינו את מצב הרוח של הגולים הללו. כל מה שעיצב את זהותם קרס. לא עוד בית מקדש להקריב בו קורבנות, לא עוד מלך דוד על כס המלכות, לא עוד ארץ מובטחת תחת רגליהם. אמונתם התערערה. רבים תהו אם אלוהיהם הובס על ידי האלים הבבליים. אחרים חשבו שה' נטש אותם לנצח, שהוא כבר לא ראה את מצוקתם. משבר רוחני עמוק זה משתקף בקטע שלנו: "דרכי נסתרה מה', זכויותיי לא מוכרות לאלוהי".«
הנביא מתערב במצב נואש זה עם מסר משנה חיים. פרק 40 מסמן נקודת מפנה רדיקלית בספר. לאחר פרקי משפט, מגיעה הודעת הנחמה. הנביא מכריז כי אלוהים לא נטש את עמו, אלא להיפך, הוא מתכונן להתערב באופן דרמטי כדי לשחררם. אך לפני שיכריז על שחרור קונקרטי זה, עליו לשקם את חזון האל עצמו של העם.
הקטע שלנו מתחיל בשאלה רטורית עוצמתית. אלוהים שואל למי ניתן להשוות אותו. שאלה זו אינה מצפה לתשובה, שכן התשובה ברורה מאליה: אף אחד. שום יצור, שום אליל, שום אל פגאני לא יכולים להשתוות לבורא היקום. לאחר מכן, הטקסט מזמין אותנו להביט אל השמיים זרועי הכוכבים. בימי קדם, ללא זיהום אור, שמי הלילה בוודאי היו עוצרי נשימה. אלפי כוכבים זרחו בחושך. הנביא מאשר כי אלוהים זה הוא שברא כל כוכב, שקורא לו בשמו, שפורס אותו כמו צבא.
חזון קוסמי זה משרת מטרה ספציפית: להשיב את האמון. אם אלוהים שולט ביקום כולו בשליטה כזו שאף כוכב לא נעדר, כיצד יוכל לשכוח את עמו? המעבר מהקוסמי לאישי הוא בולט. אותו אלוהים שמצווה על הכוכבים דואג לדרכו של יעקב, לזכויותיהם של ישראל. יתר על כן, הוא מכיר את עייפותם ואת חולשתם.
ההקשר הליטורגי של טקסט זה מעשיר את משמעותו. כאשר הוא מוצהר בתפילות או בקריאות פומביות, הוא הזכיר לעם שאמונתם אינה נשענת על נסיבות חיוביות, אלא על טבעו הבלתי משתנה של אלוהים. קטע זה מהווה קטכזה בסיסית על הזהות האלוהית: אלוהים נצחי, בורא אוניברסלי, אינטליגנציה בלתי נתפסת, מקור כוח לעייפים.
אלוהים שלעולם לא מתעייף אלא מחזיר כוחות
אמשיך עם הניתוח המרכזי בן 800 המילים. אני צריך לפתח את הרעיון המרכזי: אלוהים כמקור בלתי נדלה המחדש את הכוח האנושי. אנתח את הניגוד בין עייפות אנושית אוניברסלית לבין חיוניות אלוהית בלתי נדלית.
לב הקטע הזה טמון בניגוד בולט. מצד אחד, העייפות האוניברסלית המכהה בכל בני האדם. מצד שני, אלוהים שלעולם אינו מתעייף ובעל הכוח להעביר את חיוניותו הבלתי נדלית. דינמיקה זו חושפת משהו יסודי על המצב האנושי ועל טבעו של האלוהי.
שימו לב להתקדמות בתיאור העייפות האנושית. הטקסט מזכיר תחילה צעירים, אלו המסמלים כוח וחיוניות. אפילו הם מתעייפים ומותשים. באופן מפתיע עוד יותר, הם מועדים. התמונה בולטת. צעירים נמרצים אלה, שופעי אנרגיה לכאורה, בסופו של דבר מאבדים את שיווי המשקל, מועדים, קורסים. אם הנעורים עצמם אינם חסינים מפני תשישות, מי יוכל לטעון שהוא אוטונומי ומספק את עצמו?
התבוננות זו של הנביא חושפת אמת אנתרופולוגית עמוקה. בני אדם, ללא קשר לכוחם הטבעי, נותרים יצורים מוגבלים. כוחם זמני; משאביהם בסופו של דבר אוזלים. זה חל לא רק על המימד הפיזי אלא על כל קיומנו. אנו הופכים מותשים מבחינה פסיכולוגית, רגשית ורוחנית. אתגרי החיים, אכזבותיהם, ניסיונותיהם ואחריותם מכבידים עלינו ובסופו של דבר מרוקנים את מאגרינו הפנימיים.
אל מול מציאות אנושית אוניברסלית זו, הטקסט מציג את אלוהים באור שונה בתכלית. האדון מתואר כאל הנצחי. נצח אינו פירושו רק משך אינסופי, אלא איכות קיום המתעלה לחלוטין על הזמן ומגבלותיו. אלוהים קיים במלוא קיום שאינו יודע בלאי ואינו דעיכה. הוא בורא עד קצה העולם, פעילות המניחה מראש כוח בלתי נדלה. וכאן הטענה המרכזית: הוא אינו מתעייף, הוא אינו מתעייף.
היעדר עייפות אלוהית זה אינו פרט של מה בכך. זהו הבסיס לאפשרות ההתחדשות האנושית. אם אלוהים היה מתעייף, הוא לא היה יכול להיות מקור כוח לאף אחד. הוא היה יצור כמו כל יצור אחר, כפוף לאותן מגבלות. אבל דווקא משום שהוא מעבר לכל עייפות, הוא יכול להפוך עבור האנושות למעיין של חיוניות מחודשת ובלתי נדלית.
הטקסט ממשיך הלאה, ומוסיף כי תבונתו של אלוהים היא בלתי נתפסת. משמעות הדבר היא שיש לו חוכמה אינסופית להבין בדיוק מה כל אדם צריך. הוא אינו מחלק אנרגיה באופן עיוור או מכאני. הוא יודע את טבעה המדויק של עייפותנו, את שורשיה, ויודע בדיוק כיצד לחדש אותנו. פעולתו אינה הזרקת אנרגיה פשוטה אלא שיקום אינטליגנטי ואישי.
הדינמיקה המתוארת בהמשך היא יוצאת דופן. אלוהים מחזיר כוח לעייפים. הוא מגביר את כוחם של החלשים. שתי אמירות מקבילות אלה מדגישות את אותה מציאות: אלוהים מתערב בדיוק במקום בו אנו נמצאים בקצה גבול היכולת שלנו. הוא אינו דורש מאיתנו להיות חזקים כדי להתקרב אליו. להיפך, דווקא בחולשתנו הוא מפגין את כוחו. תשישותנו הופכת למקום שבו הוא מתגלה.
היגיון זה הופך לחלוטין את הרפלקסים הטבעיים שלנו. באופן ספונטני, אנו חושבים שעלינו לטעון את עצמנו מחדש לפני שנפנה לאלוהים. אנו ממתינים עד שנשוב לחיינו הרוחניים בכוח מינימלי. הנביא מאשר בדיוק את ההפך. דווקא כאשר אנו מותשים, כאשר לא נשאר לנו דבר, אנו יכולים לקבל במלואו את מה שאלוהים רוצה לתת לנו.
התנאי לגישה להתחדשות זו נאמר בבירור: לשים את התקווה באדון. התקווה המדוברת אינה אופטימיות מעורפלת או משאלה גרידא. היא מציינת אוריינטציה בסיסית של הוויה, עיגון כל חייו של האדם באלוהים. לקוות באדון פירושו להכיר בכך שהוא מקור הכוח האמיתי היחיד שלנו, שבלעדיו איננו יכולים לעשות דבר, אלא שאיתו הכל מתאפשר.
התוצאה של תקווה זו מתוארת בדימויים בולטים. אלו המקווים מוצאים כוח מחודש. הביטוי העברי מרמז פשוטו כמשמעו על חליפין: הם מחליפים את עייפותם בכוח אלוהי. הם פורשים את כנפיהם כנשרים. הנשר מסמל כוח, חופש, את היכולת להתעלות מעל מכשולים. הם רצים מבלי להתעייף, הם הולכים מבלי להתעייף. פעלים אלה מתארים לא פעילות קדחתנית אלא דינמיות חדשה, יכולת חסרת תקדים להתמיד לאורך זמן.
עייפות קיומית: קבלת מצבנו כיצורים
בחברות העכשוויות שלנו, עייפות הפכה למגפה שקטה. בכל מקום, דיווחים רבים על אנשים תשושים, סובלים משחיקה, שאינם מסוגלים לעמוד בקצב הכפוי. עייפות זו אינה מוגבלת לעולם המקצועי. היא משפיעה על כל תחומי החיים: יחסים משפחתיים מתוחים עקב חוסר זמן, חברויות מוזנחות עקב חוסר אנרגיה, חיים רוחניים נדחקים משום שאין עוד כוח להתפלל.
מצב זה חושף משהו עמוק יותר מבעיית ניהול זמן פשוטה. הוא מבטא אשליה בסיסית של זמננו: הרעיון שבני אדם יכולים להיות אוטונומיים וסובלניים. התרבות שלנו מעריכה עצמאות, ביצועים ויכולת לנהל הכל באופן עצמאי. אנו חיים כאילו משאבינו אינסופיים, כאילו נוכל לשאוב מעצמנו ללא הגבלת זמן מבלי שייגמרו לעולם.
הנביא ישעיהו דוחה טענה זו. אפילו צעירים, סמלים של כוח וחיוניות, מתעייפים ונכשלים. התבוננות זו אינה מדכאת אלא משחררת. היא מזמינה אותנו לקבל את מצבנו כיצורים. איננו אלים; אין לנו אנרגיה בלתי מוגבלת. הכרה במגבלותינו אינה סימן לחולשה אלא מעשה של צלילות דעת ו...’עֲנָוָה.
חשבו על כל אותם מצבים שבהם אנחנו מתישים את עצמנו כי אנחנו מסרבים להודות שאנחנו לא יכולים לעשות הכל. ההורה ששואף לשלמות בכל תחום וקורס תחת משקל האשמה. איש המקצוע שעובד ללא לאות עד שלא נותרו לו חיים אישיים. המתנדב שלוקח על עצמו כל כך הרבה פעילויות שהוא בסופו של דבר לא עושה שום דבר בעל ערך בשום מקום. בכל המקרים האלה, התשישות אינה רק פיזית. היא קיומית.
עייפות קיומית נובעת מהמתח בין מי שאנחנו רוצים להיות לבין מי שאנחנו באמת. אנחנו רוצים להיות חסינים מטעויות, זמינים תמיד, מסוגלים להגיב לכל דרישה. המציאות מזכירה לנו באכזריות את המגבלות שלנו. אנחנו חולים, עושים טעויות, מאכזבים, נכשלים. העימות הזה עם המגבלות שלנו יכול להיות כואב.
אך המסר של ישעיהו משנה באופן קיצוני את מערכת היחסים שלנו עם עייפות. זה כבר לא כישלון אלא הזמנה. הוא מזכיר לנו שאנחנו צריכים מקור מחוץ לעצמנו. התשישות שלנו הופכת לסימן שעלינו לפנות אל זה שלעולם לא מתעייף. באופן פרדוקסלי, דווקא כשאנחנו מפסיקים להעמיד פנים שאנחנו עצמאיים, אנחנו מקבלים כוח אמיתי.
קבלת מצבנו הבריא אינה משמעה פסיביות או ויתור. להיפך, היא משחררת אנרגיה חדשה. כאשר אנו מפסיקים לבזבז את כוחותינו בשמירה על אשליית כל-יכולתנו, כאשר אנו מקבלים את תלותנו באלוהים, אנו מגלים משאבים בלתי צפויים. אנו לומדים להבחין בין מהותי למה שמשני. אנו מעזים לומר לא לדרישות מסוימות כדי לשמר את מה שחשוב באמת.
המסורת הרוחנית הנוצרית תמיד התעקשה על הצורך הזה להכיר בנו עוֹנִי. המיסטיקנים הגדולים מדברים על עוֹנִי ברוח, של כניעה בוטחת, של מסירת עצמכם בידי אלוהים. הקדושה תרז מליזייה דיברה על קטנותה וחולשתה לא כמכשולים אלא כאבני דרך לקראת ה... קְדוּשָׁה. היא הבינה שאלוהים נהנה לפעול דרך החלשים דווקא משום שהם אינם עומדים בדרכו.
בחיי היומיום שלנו, קבלה זו יכולה ללבוש צורות קונקרטיות מאוד. הכרה בכך שאנו זקוקים למספיק שינה במקום לצמצם אותה כל הזמן. הודאה בכך שאנו צריכים להאציל משימות מסוימות במקום לנסות לשלוט בכל דבר. קבלת הצורך לבקש עזרה כשאנו מוצפים במקום להיאחז בעקשנות בגבורה עקרה. העזה לפנות זמן לתפילה ולמנוחה רוחנית במקום להתייחס לרגעים אלה כזמן מבוזבז.
כל אחת מההחלטות הקונקרטיות הללו מייצגת ניצחון קטן על אשליית הכל-יכולות. היא מקרבת אותנו לאמת מצבנו, ובאופן פרדוקסלי, מחזקת אותנו. כי חיים הבנויים על אמת, צנועים ככל שיהיו, הם מוצקים לאין שיעור מקיום הבנוי על שקר העצמאות.
תקווה כדרך להתחדשות רדיקלית
הטקסט של ישעיהו קובע קשר ישיר בין תקווה לחידוש כוחות. אלו השמים את תקוותם בה' מוצאים כוחות חדשים. אמירה זו ראויה לבחינה מדוקדקת יותר משום שהיא חושפת משהו מהותי על טבעה של התקווה הנוצרית.
תקווה אינה תחושה מעורפלת או אופטימיות שטחית. זוהי מעלה תיאולוגית, כלומר, נטייה בסיסית של בני אדם שיכולה לנבוע רק מאלוהים עצמו. לקוות פירושה לכוון את כל חייו של אדם אל אלוהים כמטרה הסופית ומקור האושר היחיד שלו. אוריינטציה זו כרוכה באדם כולו: האינטלקט שמכיר באלוהים כמטרה הסופית, הרצון שבוחר ללכת לעברו, והלב שאוהב וחושק בו.
בהקשר של גלות בבל, תקווה זו לבשה צורה קונקרטית מאוד. הגולים היו צריכים להאמין שאלוהים לא זנח את תוכניתו עבורם, ושהוא יתערב כדי לשחררם. אמון זה דרש מעשה אמונה יוצא דופן. שום דבר בנסיבות הנראות לעין לא רמז על שחרור קרוב. האימפריה הבבלית נראתה בלתי ניתנת להריסה. העם היהודי נראה כמיועד להיעלם, נספג על ידי העמים הסובבים.
לקוות בתנאים אלה פירושו להסתכל מעבר למראית עין המיידית כדי לעגן את עצמך במציאות עמוקה ואמיתית יותר: נֶאֱמָנוּת של אלוהים והבטחותיו. תקווה זו לא הייתה בריחה מהמציאות אלא דרך שונה לתפוס את המציאות. הגולים היו צריכים ללמוד לראות את מצבם לא בעיני הבשר אלא בעיני האמונה.
דינמיקה רוחנית זו נותרת רלוונטית להפליא. באיזו תדירות אנו מוצאים את עצמנו במצבים שבהם הכל נראה חסום, כאשר אין דרך מוצא באופק? מחלה חשוכת מרפא, צער בלתי אפשרי להתגבר עליו, מערכת יחסים שבורה באופן בלתי הפיך, כישלון מקצועי המסכן את העתיד, משבר רוחני שמנתק אותנו מכל נחמה. ברגעים אלה, התקווה הופכת למעשה הרואי.
התקווה הנוצרית מושרשת בהתבוננות במי שאנו נותנים בו את מבטחנו. הטקסט של ישעיהו מתחיל בדיוק כך: שאלו עיניכם והביטו. לפני שהוא מדבר על התחדשות הכוח, הנביא מזמין אותנו להרהר בגדולתו של הבורא. התבוננות זו אינה תרגיל אינטלקטואלי מופשט אלא חוויה טרנספורמטיבית.
התבוננות בשמי הכוכבים והבנה שאותו אלוהים השולט ביקום מתעניין באופן אישי בחיינו משנה באופן קיצוני את נקודת המבט שלנו. בעיותינו, מכריעות ככל שיהיו, קטנות לאין שיעור בהשוואה לכוח האלוהי. לא שאלוהים בז להן או מתעלם מהן - להיפך. אבל שום דבר אינו בלתי אפשרי עבור זה שפועל על הכוכבים. מצבנו הנואש נואש רק מנקודת מבט אנושית מוגבלת.
התקווה מרחיבה אפוא את ראייתנו. היא מרחיקה אותנו מהתמקדות אובססיבית בקשיים שלנו ופותחת אותנו לגודלו העצום של אלוהים. תנועה זו אינה בריחה, אלא התבססות עמוקה יותר על המציאות. כי המציאות האולטימטיבית אינה הבעיה שלנו, אלא נוכחותו הפעילה של אלוהים בלב ליבה של הבעיה שלנו.
חידוש הכוח המובטח למאמינים נובע ישירות מתקווה זו. זה אינו מנגנון קסום שבו אמירת נוסחה עצמה מעניקה אוטומטית אנרגיה. חידוש מתרחש באמצעות מערכת יחסים חיה עם אלוהים. לקוות בה' פירושו להישאר בנוכחותו, להיזון מדברו ולפתוח את עצמך לפעולתו המשנה.
חשבו על הזמנים ההם, לאחר תפילה ארוכה ועזה בתקופה קשה, יצאתם משם כשהייתם מחודשים. שום דבר לא השתנה בנסיבות החיצוניות שלכם, אבל משהו בתוככם השתנה. השבתם לעצמכם את האומץ להתמיד, את הבהירות להבחין בדרך, את הכוח להתמודד עם יום חדש. חידוש זה הגיע מהקשר המחודש שלכם לאלוהים.
גם לתקווה הנוצרית יש מימד קהילתי לעתים קרובות מתעלמים מכך. הגולים הקשיבו יחד לדברי הנביא. תקווה משותפת ומתחזקת הדדית. כשאנו מתפתים לייאוש, אמונת אחינו ואחיותינו תומכת בנו. לעומת זאת, תקוותנו הופכת לאור עבור הסובלים. ממד אחווה זה של תקווה מזכיר לנו שאנחנו לא לבד בניסיונותינו.
דרך התקווה דורשת גם סבלנות והתמדה. הטקסט מדבר על אלו הרצים מבלי להתעייף, ההולכים מבלי להתעייף. פעלים אלה מרמזים על משך זמן. תקווה אינה מייצרת שינוי מיידי אלא נותנת לנו את היכולת להתמיד לאורך זמן. היא מאפשרת לנו להמשיך להתקדם גם כאשר איננו רואים מיד את פירות אמונתנו.
פורש כנפי נשר: הבטחה לשינוי
דימוי כנפי הנשרים הוא אחת המטאפורות הבולטות ביותר בקטע שלנו. המקוות לה' פורשות את כנפיהם ככנפי נשרים. השוואה זו ראויה לבחינה מדוקדקת יותר משום שהיא חושפת את טבעה העמוק של ההתחדשות שאלוהים מציע.
לעיט מקום מיוחד בדימויים המקראיים. הוא מסמל כוח, הוד וחופש. הוא יכול לעוף בגבהים שאינם נגישים לציפורים אחרות. יש לו ראייה חדה המאפשרת לו לזהות את טרפו מרחוק. הוא פורש את כנפיו הגדולות והחזקות, הנושאות אותו בקלות לכאורה. בעת העתיקה, הנשר נחשב למלך הציפורים, המקושר להוד והדר ועוצמה.
המטאפורה מרמזת אפוא על התעלות רדיקלית. אלו המקבלים כוח אלוהי לא רק שורדים בכאב. הם מתעלים מעל נסיבותיהם הקשות. התעלות זו אינה הכחשה של המציאות או בריחה. היא מייצגת יכולת חדשה לקבל פרספקטיבה, לראות דברים מנקודת מבט רחבה יותר, להימנע מלהישאר לכודים במיידיות המדכאת של ההווה.
שימו לב כיצד הנשר משתמש ברוח עלייה כדי להתרומם ללא מאמץ. הוא אינו מכה בכנפיו בטירוף אלא נותן לעצמו להיסחף על ידי הרוחות. תמונה זו מעוררת יפה את פעולת הרוח ב... חייו של המאמין. איננו מייצרים את כוחנו בעצמנו באמצעות מאמצים מתישים. אנו לומדים לתת לעצמנו להינשא על ידי החסד האלוהי, אשר מרים אותנו ותומך בנו.
טרנספורמציה זו נוגעת בכל היבט של קיומנו. ראשית, בראייה הפנימית שלנו. כמו הנשר הרואה מרחוק, אנו מפתחים יכולת חדה יותר להבחנה. מצבים שבעבר נראו מבלבלים לחלוטין מתחילים לקבל משמעות. אנו תופסים את תנועות הרוח במקום שבו ראינו קודם לכן רק כאוס. אנו מבחינים בין מהותי לטריוויאלי, בעוד שהכל נראה קודם לכן דחוף באותה מידה.
טרנספורמציה זו נוגעת גם בחופש הפנימי שלנו. הנשר המרחף בשמיים מסמל חופש מובהק. באופן דומה, אלו המקבלים כוח אלוהי מגלים חופש חדש. לא חופש לעשות כל מה שהם רוצים, אלא שחרור מפחדים, התקשרויות לא בריאות והתלות שהחזיקו אותנו בשבי. אנו יכולים לעשות בחירות שבאמת תואמות את ייעודנו העמוק ביותר במקום להיכנע ללחצים חיצוניים.
מטאפורה זו מדברת גם על סיבולת. הנשר יכול לעבור מרחקים גדולים מבלי להתעייף. באופן דומה, התחדשות אלוהית נותנת לנו את הכוח להתמיד לאורך זמן. זה לא דחיפה זמנית המאפשרת לנו להחזיק מעמד עוד כמה שעות לפני שנתמוטט. זהו כוח עמוק שמשנה את עצם יכולתנו לסבול.
בחיי היומיום, טרנספורמציה זו מתבטאת בדרכים רבות. אדם שמצא את עצמו מתקשה בתפילה מגלה לפתע שתפילה הופכת למקור של שמחה ושלווה. אדם שהתיש את עצמו בניסיון לשלוט בכל דבר לומד לשחרר ומגלה יעילות חדשה בכניעה. מאמין שחווה את אמונתו כמשקל כבד חווה את קלילות הבשורה.
דימוי הכנפיים מרמז גם הוא על מימד של יופי וחן. הנשר, הפורש את כנפיו וממריא במלכותיות, מציע מחזה מרהיב. באופן דומה, חיים המתחדשים על ידי הרוח רוכשים יופי רוחני. לא יופי שטחי או מלאכותי, אלא יופי אותנטי של קיום המיושר עם ייעודו העמוק ביותר, מאוכלס בנוכחות אלוהית, מקרין שלווה פנימית.
חשוב לציין שהטקסט אינו אומר שאנחנו הופכים לנשרים, אלא שאנחנו פורשים את כנפינו כנשרים. הבחנה זו היא קריטית. אנו נשארים אנושיים, עם המגבלות והפגיעויות שלנו. אבל אנו מקבלים יכולת חדשה, לא טבעית. זוהי מתנה, חן, משהו שבא מהעולם ומרים אותנו מעבר ליכולות הטבעיות שלנו.
טרנספורמציה זו אינה מתרחשת אחת ולתמיד. היא חייבת להתחדש ללא הרף על ידי חזרתנו למקור. הכנפיים שאנו פורשים היום חייבות להתפרס שוב מחר. תקווה אינה נכס קבוע אלא כיוון מתמיד, בחירה יומיומית לשים את מבטחנו באלוהים ולא בכוחנו שלנו.
ההבטחה האחרונה של הטקסט משלבת מספר פעלים של פעולה: לרוץ, ללכת, מבלי להתעייף או להתעייף. פעלים אלה מצביעים על קצב חיים שונה. לפעמים עלינו לרוץ, להתמודד עם מצבי חירום ולהגיב במהירות. פעמים אחרות אנו הולכים בקצב נינוח יותר. בשני המקרים, כוח אלוהי מאפשר לנו לשמור על המומנטום שלנו ללא תשישות הרסנית. יכולת זו להסתגל לנסיבות תוך שמירה על איזון פנימי מאפיינת חיים רוחניים בוגרים.
הדים במסורת הגדולה
אבות הכנסייה הרהרו בהרחבה על קטע זה מישעיהו. הם ראו בו תיאור נבואי של החיים הנוצריים המונעים על ידי רוח הקודש. בזיליוס הגדול הדגיש כי התקווה עליה דיבר הנביא מבשרת את האמונה במשיח. רק בן האלוהים בהתגלמותו יכול באמת לחדש את האנושות המותשת מחטא. העייפות עליה מדבר ישעיהו אינה רק פיזית אלא גם רוחנית, תוצאה של ההפרדה מאלוהים.
אוגוסטינוס מהיפו השתמש לעתים קרובות בדימוי כנפי הנשר כדי לתאר את עליית הנשמה אל אלוהים. בדרשותיו, הוא הסביר שכנפיים אלו מייצגות את אהבת האל ואת אהבת הרֵע. שתי אהבות אלו הן המאפשרות לנשמה להתעלות מעל אילוצים ארציים ולעוף אל מולדתה השמימית. ללא כנפיים אלו, האנושות זוחלת על הקרקע, כבדה מנטל תשוקותיה.
המסורת הנזירית הפכה את הטקסט הזה למקור מרכזי להבנת החיים הרוחניים. הנזירים חוו עייפות ממקור ראשון: ערימות ממושכות, צומות חוזרים ונשנים ועבודה פיזית תובענית. הם גילו דרך הניסיון שכוח מסתורי קיים בהם מעבר ליכולותיהם הטבעיות. כוח זה נבע מהתבססותם על תפילה ומדיטציה על כתבי הקודש.
מיסטיקנים מימי הביניים חקרו במיוחד את נושא החולשה כמוקד ההתגלמות האלוהית. קתרין מסיינה הצהירה שוב ושוב שאלוהים נהנה להתגלות כוחו בחולשה אנושית. ככל שאנו מכירים יותר בחוסר האפסות שלנו, כך אנו מציעים יותר מרחב לפעולה אלוהית. תובנה זו מתיישבת בצורה מושלמת עם תורתו של ישעיהו על כך שאלוהים משיב כוח לעייפים.
רוחניות כרמליתית, יורשת יוחנן של הצלב ו תרזה מאווילה, פיתח תיאולוגיה של נטישה אשר מושרשת באמון זה באלוהים בלבד. יוחנן של הצלב הוא הסביר שהנשמה חייבת לעבור דרך לילות חשוכים שבהם כל כוחה הטבעי כאילו נוטש אותה. דווקא ברגעים אלה אלוהים פועל באופן טרנספורמטיבי, ומעביר לנשמה כוח חדש ועל-טבעי.
בליטורגיה הנוצרית, קטע זה מישעיהו מוקרא לעתים קרובות במהלך הִתגַלוּת. בחירה זו אינה מקרית. הִתגַלוּת זה מייצג זמן של המתנה, של תקווה המתמקדת בביאת המושיע. המסר של הנביא משקף בצורה מושלמת גישה רוחנית זו: לחכות ל התחדשות מגיעה מאלוהים בלבד; אל תסמוך על כוחך שלך, אלא על ההבטחה האלוהית.
התיאולוגיה העכשווית מגלה מחדש את הרלוונטיות של מסר זה בעולם המאופיין בתשישות נרחבת. הוגים כמו אנרי נואן הראו כיצד רוחניות נוצרית מציעה אלטרנטיבה רדיקלית לתרבות הביצוע ולאקטיביזם הקדחתני. נואן דיבר על משמעת ה"חסר ערך", על היכולת הזו לקבל במקום תמיד לייצר.
גם הדוקטרינה החברתית של הכנסייה מהדהדת טקסט זה כאשר היא מבקרת את התפיסה של בני אדם המצומצמים ליכולת הייצור שלהם. ההוראה על מנוחת יום ראשון, על כבוד האדם ללא תלות בפרודוקטיביות שלו, ועל הזכות למנוחה ופנאי, מרחיבה את האינטואיציה הנבואית הזו. בני אדם אינם נועדו להתיש את עצמם בעבודה אינסופית אלא למצוא באלוהים את מקור חייהם והתחדשותם.
נתיבים קונקרטיים להתחדשות רוחנית
המסר של ישעיהו אינו נשאר מופשט אלא קורא לפעולה קונקרטית. הנה כמה הצעות כיצד לקבל בברכה את חידוש הכוח הזה שהובטח על ידי אלוהים בחיי היומיום שלנו.
התחילו בזיהוי כנה של מקורות העייפות שלכם. קחו רגע של שקט כדי לבחון מה באמת מרוקן אתכם. האם זה קצב חיים מופרז, מערכות יחסים רעילות, רדיפה לא מציאותית אחר שלמות, או פחדים שלא התעמתו איתם? בהירות זו היא הצעד הראשון. הכרה בעייפות שלכם אינה כישלון, אלא תחילתה של ריפוי.
טפחו התבוננות יומיומית בגדולתו של אלוהים. הנביא מזמין אותנו להרים את עינינו השמיימה. קחו כמה דקות בכל יום כדי להתפעל מהבריאה, כדי להרהר בכוח היצירתי החודר ליקום. התבוננות זו מרחיבה את נקודת המבט שלכם ומכניסה את דאגותיכם להקשר מבלי להכחיש אותן.
עגנו את תקוותכם בדבר אלוהים ולא ברשמים המשתנים שלכם. בחרו כמה פסוקים מרכזיים, כמו אלה מישעיהו, וחזרו עליהם בשקט, במיוחד בתקופות קשות. דבר אלוהים פועל כזרע שנובט לאט לאט בלב ומשנה בהדרגה את נקודת המבט שלנו.
העזו להכיר בפני אלוהים בצורך המוחלט שלכם בו. בתפילה, פשוט הביעו את עייפותכם, את ייאושכם, את תחושת חוסר האונים שלכם. אל תחפשו משפטים יפים. אמרו לו: "אדוני, אני מותש, אני לא יכול להמשיך, בוא לעזרתי." תפילה זו של העניים פותחת את הדלת לפעולה אלוהית.
למד להבחין בין דחיפות לכאורה לבין חשיבות אמיתית. דברים רבים שנראים דחופים אינם באמת חשובים. קבע סדרי עדיפויות על סמך הייעוד העמוק ביותר שלך ולא על סמך דרישות חיצוניות. אמירת סירוב לבקשות מסוימות מפנה מקום למה שחשוב באמת.
חפשו את חברתם של מאמינים אחרים שחולקים את התקווה שלכם. תקווה מתחזקת בחברותא. השתתפו בקהילת תפילה, שתפו את מאבקיכם הרוחניים עם חברים מהימנים, והתעודדו מעדויותיהם של אלו שעברו ניסיונות דומים.
קבלו את הקצב האיטי של ההתחדשות הרוחנית. אלוהים אינו פועל לפי הקצב שלנו. הוא פועל לעומק, משנה בהדרגה את ליבנו. אל תתייאשו אם אינכם רואים שינויים דרמטיים באופן מיידי. התמידו באמונה. כנפיכם ייפרשו לאט לאט.
קריאה למהפכה של תקווה
טקסט זה מתוך ישעיהו, שהוכרז לפני עשרים ושש מאות שנה, מהדהד בעוצמה יוצאת דופן בעולמנו העכשווי. הוא חושף את אשליית האוטונומיה האנושית וחושף את תלותנו הבסיסית במקור נשגב. הנביא מזמין אותנו למהפכה פנימית אמיתית: לעבור מאמון בכוחנו שלנו לתקווה באלוהים בלבד.
מהפכה זו נוגעת בלב ליבה של מערכת היחסים שלנו עם הקיום. היא משחררת אותנו מהתשישות הנוצרת על ידי יומרת העצמאות. היא פותחת נתיב של התחדשות רדיקלית שבה מגבלותינו הופכות למקום ממש של התגלמות אלוהית. האדם העייף מגלה שהוא יכול לקבל כוחות חדשים לא באמצעות מאמצים נואשים אלא באמצעות התבססות במקור בלתי נדלה.
דימוי כנפי הנשר מבטיח טרנספורמציה מדהימה. לא שאנחנו הופכים לבני-על בלתי פגיעים, אלא שאנחנו זוכים לגישה לדרך חדשה לחיות את אנושיותנו. אנחנו לומדים לתת לעצמנו להינשא על ידי נשימת הרוח במקום להתיש את עצמנו במאמצים חסרי תועלת. אנחנו מגלים חופש, פרספקטיבה, יכולת סיבולת שעולה על היכולות הטבעיות שלנו.
הבטחה אלוהית זו ממתינה לתגובתנו. היא דורשת מאיתנו לוותר על אליל העצמאות ולקבל את מצבנו כיצורים. היא דורשת מאיתנו לכוון את כל חיינו אל אלוהים כתקוותנו היחידה. בחירה בסיסית זו אינה בריחה מהמציאות, אלא להיפך, עיגון במציאות האולטימטיבית: נוכחותו הפעילה של הבורא בלב קיומנו.
העולם כיום זקוק נואשות למהפכה זו של תקווה. אנשים רבים קורסים תחת משקל האחריות הכבדה, מותשים ממערכת שאינה יודעת הפסקה או גבול. מסר הנביא מהדהד כחלופה רדיקלית: ישנו מקור בלתי נדלה של כוח, אלוהים שלעולם אינו מתעייף ויכול לחדש את אלו הנותנים בו את מבטחם.
האם תשא את עיניך אל זה שברא את הכוכבים? האם תעז להכיר בעייפותך ובצורך המוחלט שלך בו? האם תבחר לעגן את תקוותך באלוהים ולא בכוחותיך הדועכים? ההבטחה שם, מפוארת וודאית. אלה המקווים בה' מוצאים כוח מחודש. הם פורשים את כנפיהם כנשרים. הם רצים מבלי להתעייף. הם הולכים מבלי להתעייף. חיים מחודשים אלה מחכים לך.
כדי להתקדם הלאה בתרגול
- הרהרו בכל בוקר על המשפט "ה' נותן כוח לעייפים" כשאתם מגישים את יומכם לאלוהים.
- זהה פעילות מתישה שתוכל להאציל או לבטל כדי ליצור מקום לתפילה.
- התפללו את הקטע מספר ישעיהו בהרהור, ובקשו מאלוהים לחדש באופן קונקרטי את כוחכם הפנימי.
- שתפו עם חבר/ה את חוויית העייפות שלכם ואת הרצון שלכם לעגן את עצמכם חזק יותר בתקווה.
- הצטרפו לקבוצת תפילה או קהילה שבה משותפים תקווה ומתחזקים הדדית.
- בנה קצב חיים הכולל תקופות קבועות של מנוחה אמיתית והתחדשות רוחנית.
- קראו את עדויותיהם של קדושים שחוו את חידוש כוחותיהם בעתות ניסיון.
הפניות
- ישעיהו מ, 25-31: טקסט מקור למדיטציה זו
- שמות י"ט, ד': אלוהים נושא את עמו על כנפי נשרים
- תהילים קג, ה: כנשר יתחדשו נעוריך
- רומים ח', 26: הרוח באה לעזרת חולשותינו
- קורינתים ב' 12:9-10: כוחו של אלוהים מתגלה בחולשה
- סנט אוגוסטין, וידויים: על חוסר המנוחה של הלב עד למנוחה באלוהים
- יוחנן של הצלב, הלילה האפל: על טרנספורמציה במבחן
- תרז מליזייה, סיפורה של נשמה: בדרך הקטנה לנטישה
