יום חמישי, 23 באוקטובר 2025, ייחרט לעד בהיסטוריה כרגע מכונן בתקופת כהונתו של לאו ה-14. באולה פאולו השישי, אולם הוותיקן האייקוני הזה עם קימוריו המודרניסטיים שעוצבו על ידי פייר לואיג'י נרווי, נשא האפיפיור הפרואני-אמריקאי נאום שחשמל את הקהל. הוא פנה לנציגי תנועות עממיות מרחבי העולם והכריז בביטחון נדיר כי "קרקע, דיור ועבודה הן זכויות קדושות". הצהרה זו מרחיבה את מורשתו של קודמו, פרנציסקוס, ובמקביל מתווה את דרכו שלו במאבק החברתי של הכנסייה הקתולית.
התכנסות חמישית זו של תנועות עממיות לא הייתה אירוע של מה בכך. מאז שפרנציסקוס יזם את המפגשים הללו, הם הפכו לפום מועדף שבו הכנסייה מקיימת דיאלוג ישיר עם אלו הנאבקים מדי יום למען כבוד האדם. ליאו ה-14, שבחר בכהונת האפיפיור הזו כדי לציין את שושלתו הרוחנית עם האפיפיור החברתי הגדול ליאו ה-13, מאשרת בכך שכנסייתו תעמוד בנחישות לצד הפגיעים ביותר.
נאום שהרעיד את חומות הוותיקן
רגש מוחשי מילא את האולה פאולו השישי
האווירה הייתה ייחודית באותו ערב חמישי. המשתתפים, שהגיעו מכל יבשת, ייצגו את פני העוני המודרני: עובדים בעבודה לא יציבה, איכרים חסרי אדמה, משפחות החיות בדיור לא מספק ועובדים לא פורמליים. כאשר ליאו ה-14 נכנס לחדר, כל העיניים הופנו אליו בתערובת של תקווה וציפייה. האפיפיור הזה, שגדל בין ארצות הברית לפרו, מכיר ממקור ראשון את המציאות של עוולות חברתיות.
כבר מהמשפטים הראשונים קרה משהו יוצא דופן. קולו של האפיפיור, שבדרך כלל היה תקיף ורגוע, החזיק בצליעה, רגש גולמי שריגש מיד את הקהל. זה לא היה נאום רשמי שנקרא באופן מכני, אלא נאום נוגע ללב, דבריו של כומר מודאג עמוקות מסבל צאנו.
מחיאות הכפיים שקטעו את האפיפיור
לעיתים רחוקות אפיפיור נקטע על ידי מחיאות כפיים ספונטניות ונלהבות שכאלה. כאשר ליאו ה-14 ביטא את המשפט ההיסטורי על שלוש הזכויות הקדושות, האסיפה קמה כאיש אחד. במשך מספר דקות, התשואות הדהדו מתחת לכספות הבטון של האולה פאולו השישי. רגע נדיר של אחדות בין אפיפיור לעם שהוא מייצג.
מאמצי מחיאות הכפיים הללו לא היו רק סימן לאישור פוליטי או חברתי. הם העבירו משהו עמוק יותר: ההכרה בכך שהכנסייה הקתולית, באמצעות מנהיגה הגלוי, נוקטת עמדה ברורה לצד המדוכאים. בעולם שבו אי השוויון הולך ומתרחב וניאו-ליברליזם מנצח נראה בלתי ניתן לערעור, מילים אלה הדהדו כשחרור.
שלושת עמודי התווך של כבוד האדם
כדור הארץ: גילוי מחדש של שורשי האנושיות שלנו
כאשר ליאו ה-14 מדבר על האדמה כזכות קדושה, הוא אינו מתייחס רק לבעלות על אדמה. הוא נוגע במשהו הרבה יותר בסיסי: הקשר בין האנושות לבריאה, בין האנושות לטבע המקיים אותה.
בחלקים רבים של העולם, ריכוז הקרקעות בידי מעטים שלל ממיליוני חקלאים את פרנסתם. תאגידים חקלאיים גדולים, פרויקטים של כרייה וגזל קרקעות על ידי משקיעים זרים ניתקו קהילות מקשרן הקדמון לאדמה. האפיפיור מגנה את הקרע הזה כמעשה אלימות נגד האנושות והבריאה כאחד.
בחזונו של ליאו ה-14, אדמה אינה רק סחורה. זהו המקום שבו האנושות יכולה למלא את ייעודה לטפח ולטפל בגן שאלוהים הפקיד בידיה. לכן, הגישה אליה אינה יכולה להיות שמורה לאליטה, אלא חייבת להיות מובטחת לכל מי שמעוניין לחיות ממנה בכבוד. נקודת מבט זו מהדהדת עם מאבקיהן של תנועות איכרים ברחבי העולם, החל מתנועת הפועלים חסרי האדמה בברזיל ועד לחקלאים ילידים קטנים המתנגדים לתאגידים רב-לאומיים.
דיור: קורת גג אינה מותרות
העמוד השני שהזכיר האפיפיור נוגע לדיור. בחברות המודרניות שלנו, קורת גג הפכה לזכות בלתי מושגת עבור מיליוני אנשים. ערים גדולות חוות ג'נטריפיקציה במרכזי הערים שלהן, מה שדוחף את תושבי מעמד הפועלים לפרברים מרוחקים יותר ויותר. שכר הדירה מזנק בעוד השכר עומד על שמריו.
ליאו ה-14 טען בתוקף כי דיור ראוי אינו מותרות, אלא זכות יסוד. ללא דיור יציב, כיצד ניתן לבנות חיי משפחה הרמוניים? כיצד ניתן לספק לילדים סביבה התורמת להתפתחותם? כיצד ניתן לשמור בפשטות על בריאותם הנפשית והפיזית? דיור לקוי הוא סוג של אלימות חברתית שהורסה יחידים ומפצלת קהילות.
האפיפיור קורא לחשיבה מחודשת רדיקלית על מערכת היחסים שלנו עם דיור. במקום לראות בנדל"ן השקעה ספקולטיבית, עלינו לראות בו טובת הכלל שמטרתה בעיקרה למגורים למשפחות. חזון זה מאתגר ישירות את ההיגיון של שוק הנדל"ן, אך הוא מושרש במסורת ארוכה של מחשבה חברתית נוצרית המזכירה לנו שמשאבי כדור הארץ נועדו לכולם.
עבודה: הכבוד הוחזר
הזכות הקדושה השלישית, על פי ליאו ה-14, היא עבודה. אבל הזהרו, זו לא סתם עבודה. האפיפיור אינו משבח את העבודה המנוכרת, הלא יציבה והלא-משתלמת שהיא מנת חלקם של רבים מבני זמנו. הוא מדבר על עבודה מכובדת, עבודה המאפשרת לאדם לספק את צרכיו, לפתח את כישוריו ולתרום לטובת הכלל.
בהקשר עולמי, המאופיין בכלכלת החלטורה, ריבוי חוזים לא יציבים ושחיקת זכויות חברתיות, אמירה זו מקבלת תהודה מיוחדת. עבודה אינה רק אמצעי להישרדות כלכלית; היא גם מרחב להגשמה אישית ותרומה חברתית. כאשר היא הופכת למקור לניצול וסבל, דווקא כבוד האדם עצמו הוא זה שנפגע.
האפיפיור כאן מהדהד את הניתוחים של איגודי עובדים ותנועות עובדים המגנים את חוסר הביטחון התעסוקתי הגובר. הוא קורא לבנייה מחדש של הגנות סוציאליות חזקות, הבטחת שכר הוגן והשבת קולם של העובדים בארגון עבודתם. נקודת מבט חברתית זו מזכירה את האנציקליקה של ליאו ה-13 "Rerum Novarum", שאת הכותרת אימץ האפיפיור הנוכחי כדי להדגיש את מחויבותו לסוגיות חברתיות.
מורשתו של פרנציסקוס והדרכים הייחודיות של ליאו ה-14
בעקבות קודמו בעל חזון
אי אפשר להבין את נאומו של ליאו ה-14 מבלי למקם אותו בהקשר של כהונתו של פרנציסקוס. פרנציסקוס הוא שיזם את המפגשים הללו עם תנועות עממיות, ויצר מרחב חסר תקדים לדיאלוג בין הוותיקן לפעילים עממיים המעורבים במאבק לצדק חברתי. פרנציסקוס הוא גם אשר, באנציקליקה "לאודאטו סי'", יצר את הקשרים בין אקולוגיה אינטגרלית לצדק חברתי.
האפיפיור הארגנטינאי כבר התייחס לסוגיית "שלושת ה-T": טיירה (אדמה), טכו (גג) ועבודה (עבודה), בפגישות קודמות. הוא גינה בחריפות את מה שכינה "הכלכלה שהורגת", הלוגיקה הניאו-ליברלית הזו שמקריבה את האנושות על מזבח הרווח. פרנציסקוס גם מתח ביקורת חריפה על "גלובליזציה של אדישות" כלפי סבלם של העניים ביותר.
ליאו ה-14 ממקם את עצמו במפורש בתוך מורשת זו. התייחסותו הישירה ל"בקשותיו של פרנציסקוס" בנאומו אינה חסרת משמעות. היא מסמנת המשכיות דוקטרינלית ורוחנית בין שני האפיפיורים. האפיפיור החדש אינו דוחה אף אחת מהתקדמותו של קודמו; להיפך, הוא מעצים אותן ומקצין אותן.
הרחבת המאבק החברתי של הכנסייה
אבל ליאו ה-14 לא חזר רק על דבריו של פרנציסקוס. נאומו סימן גם שינוי משמעותי. בכך שתיאר את שלוש הזכויות כ"קדושות", הוא חצה סף סמלי חשוב. מונח זה, בתאולוגיה הקתולית, אינו משמש בקלות ראש. הקדוש מתייחס למה ששייך לאלוהי, למה שאינו ניתן לפגיעה, למה שמגיע לו כבוד מוחלט.
כאשר האפיפיור מדבר על זכויות קדושות, הוא אינו רק משמיע הצהרה פוליטית או חברתית. הוא מבצע פעולה תיאולוגית: הוא רושם את הדרישות החומריות הללו בסדר האמונה. משמעות הדבר היא שהמאבק על אדמה, דיור ועבודה אינו רק אופציה פוליטית לגיטימית, אלא חובה רוחנית. אי אפשר לטעון לשירות אלוהים תוך התעלמות מזכויות יסוד אלו.
קידוש זכויות חברתיות זה מרחיב במידה ניכרת את מאבקה של הכנסייה. משמעות הדבר היא שכל הקהילה הכנסייתית, ולא רק כמה פעילים מחויבים, חייבים להיות מודאגים בנושאים אלה. משמעות הדבר היא גם שהקתולים אינם יכולים להישאר ניטרליים לנוכח מדיניות המפרה זכויות אלה. לפיכך, ליאו ה-14 משרטט קו ברור: מצד אחד, מערכות המכבדות את כבוד האדם; מצד שני, אלו המפרות אותו.
קול מהפריפריה
הביוגרפיה של ליאו ה-14 מעניקה לנאומיו סמכות מיוחדת. האפיפיור האמריקאי-פרואני הזה לא היה רק תאורטיקן כורסה. הוא גדל בין שני עולמות: כוח אמריקאי ועוני באמריקה הלטינית. חוויה דו-תרבותית זו אפשרה לו להבין מבפנים את מנגנוני השליטה הכלכלית המבנים את עולמנו.
חייו הפגישו אותו פנים אל פנים עם המציאות של חוסר צדק חברתי. הוא מכיר את שכונות העוני של לימה, שכונות מעמד הפועלים שבהן משפחות נדחסות בדיור לא סניטרי. הוא חי לצד פועלים מנוצלים וחקלאים שגורשו מאדמתם. קרבה זו לעניים אינה עמדה רטורית עבורו; זוהי חוויה אישית המעצבת את חשיבתו ואת מעשיו.
בבחירת השם ליאו, הוא התייחס במפורש ללאו ה-13, האפיפיור של Rerum Novarum, האנציקליקה הבסיסית של הדוקטרינה החברתית של הכנסייה. בחירה זו אותתה כי כהונתו כאפיפיור תתאפיין בשאלה החברתית. אך בניגוד ללאו ה-13, שכתב בסוף המאה ה-19 בהקשר אירופי של המהפכה התעשייתית, ליאו ה-14 דיבר מהפריפריות של העולם הגלובלי של המאה ה-21.
מילים שמפריעות ומשחררות
תגובות מנוגדות בתוך הכנסייה
נאומו של ליאו ה-14 לא התקבל באופן אוניברסלי בכנסייה הקתולית. חוגים שמרניים מסוימים, במיוחד באירופה ובצפון אמריקה, ראו בחשדנות את האוריינטציה החברתית המודגשת הזו. הם חששו שהכנסייה תהפוך לפוליטית יתר על המידה ותאבד את המסר הרוחני שלה עקב מעורבות עמוקה מדי במאבקים עולמיים.
מבקרים אלה מאשימים את האפיפיור בכניעה לאידיאולוגיות פרוגרסיביות, אפילו מרקסיסטיות. הם מדגישים כי על הכנסייה להתמקד בישועת הנשמות ולא בדרישות חומריות. עבורם, דיבור על זכויות קדושות הוא בלבול של קטגוריות: הקדוש חייב להישאר בתחום הדת הטהורה.
אך קולות המיעוטים הללו מאוזנים במידה רבה על ידי תמיכה נלהבת, במיוחד בכנסייה בדרום הגלובלי. באמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה, נאומו של ליאו ה-14 מהדהד עמוקות בדאגות היומיומיות של הקהילות הנוצריות. כנסיות מקומיות אלו, המתמודדות עם עוני נרחב, רואות בדבריו של האפיפיור אישור למחויבותן החברתית.
ההד בתנועות חברתיות
מעבר לגבולות הכנסייה הקתולית, נאומו של ליאו ה-14 עורר עניין רב בתנועות חברתיות ברחבי העולם. איגודי עובדים, עמותות חסרי בית, ארגוני חקלאים וקבוצות סביבתיות קיבלו בברכה את העמדה הברורה הזו מצד סמכות מוסרית עולמית.
עבור גורמים אלה, היותו של האפיפיור בעל ברית במאבקם מייצג יתרון אסטרטגי משמעותי. הכנסייה הקתולית, עם 1.3 מיליארד מאמיניה והשפעתה הגיאופוליטית, יכולה להעניק נראות ולגיטימציה משמעותיות לדרישות חברתיות. כאשר האפיפיור מצהיר כי קרקע, דיור ועבודה הן זכויות קדושות, זו אינה רק עוד דעה: זוהי אמירה הנושאת משקל מוסרי ניכר.
תנועות חברתיות רואות בשיח זה גם נתק עם המעורבות ההיסטורית של חלק מהכנסייה עם הכוחות הממוסדים. במשך זמן רב, היררכיות כנסייתיות תמכו לעתים קרובות בסדר החברתי הקיים, גם כאשר הוא היה בלתי צודק באופן עמוק. אצל ליאו ה-14, זוהי כנסייה אחרת שמדברת: כנסיית העניים, המודרים, חסרי הקול.
אתגר שהוגש לממשלות
נאומו של ליאו ה-14 היווה גם אתגר ישיר לממשלות ברחבי העולם. בהכרזתו על שלוש זכויות אלו כקדושות, קבע האפיפיור סטנדרט מוסרי שאליו צריכה המדיניות הציבורית להתאים. אלה לא היו עוד המלצות אדוקות בלבד, אלא דרישות יסוד.
אתגר זה דוחק במיוחד עבור מדינות בעלות רוב קתולי. כיצד יכולים מנהיגי מדינות אלה להתעלם מפנייתו של האפיפיור? כיצד הם יכולים להצדיק מדיניות דה-רגולציה ניאו-ליברלית כאשר ראש הכנסייה שלהם מאשר כי גישה לאדמה, דיור ועבודה הוגנת היא קדושה?
האפיפיור אינו מציע תוכנית פוליטית מפורטת. הוא אינו מפרט בדיוק אילו צעדים קונקרטיים יש ליישם. אך הוא מתווה חזון ברור: יש לשפוט בחירות כלכליות וחברתיות על פי יכולתן להבטיח זכויות יסוד אלה. יש לערער על כל מערכת המפרה אותן.
חזון לכנסייה של המאה ה-21
לשים את העניים במרכז
נאומו של ליאו ה-14 מאשרר כיוון יסודי של כהונתו כאפיפיונר: הצבת העניים בלב חיי הכנסייה. זוהי אינה רק אופציה מועדפת לעניים, מושג שכבר התבסס בתאולוגיית השחרור. זוהי ייסוד מחדש של הכנסייה: הכנסייה חייבת להיות, מעל לכל, כנסיית העניים.
נקודת מבט זו משנה באופן עמוק את משימתה של הכנסייה. היא אינה יכולה עוד להסתפק בעבודות צדקה המקלות על סבל מבלי להטיל ספק בסיבותיו. עליה להיאבק במאבק מבני כדי לשנות מערכות לא צודקות. צדקה נותרה הכרחית, אך היא חייבת להיות מלווה במאבק למען צדק.
חזון זה מרמז גם על טרנספורמציה פנימית של הכנסייה. כיצד ניתן להטיף לפשטות אוונגליסטית תוך כדי חיים של מותרות? כיצד ניתן לגנות אי-שוויון תוך שמירה על מבנים היררכיים נוקשים? ליאו ה-14 קורא במרומז לכנסייה להשיג עקביות בין המסר שלה לבין הפרקטיקה הממוסדת שלה.
מעבר לחלוקות המסורתיות
האפיפיור דוחה את הניגודים הבינאריים שלעתים קרובות משתקים את הוויכוח הציבורי. אין מדובר בבחירה בין רוחניות למעורבות חברתית, בין גאולת הנשמות לשינוי העולם, בין הממדים האנכיים והאופקיים של האמונה. עבור ליאו ה-14, ממדים אלה בלתי ניתנים להפרדה.
עבודת האל ושירות העניים אינם שתי פעולות נפרדות, אלא אותה מציאות. אי אפשר לטעון לאהוב אלוהים בלתי נראה תוך כדי בוז לאנשים גלויים הסובלים. באופן דומה, אי אפשר להילחם למען צדק חברתי מבלי להתייחס להתעלות המבססת את כבודו הבלתי ניתן להפקעה של כל אדם.
חזון הוליסטי זה חורג את הפערים בין קתולים מתקדמים לשמרנים. הוא מזמין את כל הנוצרים, ללא קשר לאמונותיהם, להתאחד סביב מה שחשוב: הגנה על כבוד האדם בכל היבטיו.
קתוליות מגולמת
המסר של ליאו ה-14 קידם קתוליות מגולמת, המושרשת במציאות הקונקרטית של הקיום האנושי. האמונה הנוצרית אינה הפשטה תיאורטית; יש לתרגמה למחויבויות מעשיות. אמונה באלוהים הבורא מרמזת על כיבוד הבריאה ומתן אפשרות לכולם ליהנות ממנה בצדק.
התגלמות זו של אמונה מתיישבת עם המסורת הקתולית הגדולה של הבריאה. בניגוד לרוחניות מסוימות שבזות לעולם החומרי, הנצרות מאשרת שחומר הוא טוב משום שהוא נברא על ידי אלוהים ונגאל על ידי התגלמותו של ישו. לכן, דאגה למציאויות ארציות אינה הסחת דעת מהחיים הרוחניים, אלא ביטוי אותנטי שלהם.
האפיפיור מזכיר לנו אפוא שהנצרות אינה דת של בריחה מהעולם, אלא של טרנספורמציה של העולם. הנוצרים נקראים להיות מלח הארץ ואור העולם, לחמצת את בצק האדם ולהרים אותו לעבר צדק ואחווה גדולים יותר.
אתגרי היישום
תרגום עקרונות למדיניות
אחד האתגרים העיקריים בעקבות נאומו של ליאו ה-14 יהיה תרגום עקרונות נדיבים אלה למדיניות קונקרטית. חשוב לאשר כי קרקע, דיור ועבודה הן זכויות קדושות, אך כיצד ניתן להבטיח זכויות אלה ביעילות?
בנושא הקרקעות, האם זה מרמז על רפורמות חקלאיות? רגולציה מחמירה של גזל קרקעות? תמיכה מסיבית בחקלאות איכרים? שאלות טכניות אלה דורשות מומחיות מיוחדת ובחירות פוליטיות שניתן לערער עליהן.
אילו צעדים קונקרטיים נדרשים לדיור? האם יש להגביל את שכר הדירה? האם יש לבנות דיור ציבורי בקנה מידה גדול? האם יש להחרים דיור ריק? לכל אפשרות יש יתרונות וחסרונות, והדיון הדמוקרטי חייב להכריע.
בנוגע לעבודה, כיצד נוכל להבטיח את כבודה בעולם גלובלי שבו התחרות הבינלאומית פוגעת בתנאי העסקה? האם עלינו לחזק את ההגנות החברתיות תוך סיכון לעיכוב הצמיחה? או שמא עלינו לקבל את ביטול הצמיחה כדי לשמר את כבוד העבודה?
התנגדות להיגיון הכלכלי הדומיננטי
הנאום של ליאו ה-14 מתנגש חזיתית בהיגיון הכלכלי השולט בעידן שלנו. הניאו-ליברליזם, שהפך לאידיאולוגיה הדומיננטית במדינות רבות, טוען כי השוק צריך לווסת את כל היחסים החברתיים. לפי תפיסה זו, הכל הופך לסחורה: קרקע, דיור ואפילו עבודה אנושית.
לטעון שמציאויות אלה הן זכויות קדושות, פירושו לאתגר באופן רדיקלי את הסחורות הזו של העולם. פירוש הדבר הוא לומר שיש סחורות שלא ניתן להכפיף אותן אך ורק לחוקי השוק, שיש להגן עליהן ולהבטיח אותן באופן קולקטיבי.
עמדה זו תעורר ביקורת מצד אלו המגנים על כלכלת השוק. הם יטענו שרק יוזמה חופשית יכולה ליצור את העושר הדרוש כדי להוציא אנשים ממעגל העוני. הם ידגישו את כישלונותיהן של כלכלות מתוכננות והתערבותיות.
לכן, האפיפיור יצטרך לחדד את חשיבתו הכלכלית. אין מדובר בדחייה מוחלטת של כלכלת השוק, אלא בהכפפתה לטובת הכלל. השוק יכול להיות כלי יעיל, אך עליו להיות מוסדר, מובנה ומכוון לשרת את כולם.
גיוס הקהילה הקתולית
אתגר מרכזי נוסף יהיה לגייס ביעילות את הקהילה הקתולית העולמית מאחורי מטרות אלה. נאומי האפיפיור זוכים לעתים קרובות לתשואות ואז נשכחים. כיצד נוכל להבטיח שהמסר העוצמתי הזה יתורגם למחויבויות קונקרטיות מצד המאמינים?
לכנסייה יש משאבים ניכרים: מוסדות חינוך, רשתות צדקה, אדמות ויכולת להתגייס. כיצד ניתן להעמיד את כל אלה לשירות שלוש הזכויות הקדושות? לא די להכריז עליהן; הן חייבות להיות מגולמות בחיי הכנסייה.
זה יכול לכלול יוזמות קונקרטיות: הנגשת אדמות כנסייה לפרויקטים חקלאיים קהילתיים, הסבת מבני כנסייה שאינם בשימוש לדיור ציבורי, ויצירת קואופרטיבים של עובדים הנתמכים על ידי קהילות. האפשרויות רבות, אך הן דורשות רצון פוליטי חזק בתוך המוסד.
מעבר לרטוריקה: דינמיקה שיש לבנות
הנאום של ה-23 באוקטובר 2025 יירשם ללא ספק בהיסטוריה כרגע משמעותי בתקופת כהונתו של ליאו ה-14. אך השפעתו האמיתית תלויה במה שיבוא לאחר מכן. נאום, מעורר השראה ככל שיהיה, אינו יכול לשנות את העולם בפני עצמו. עליו להיות חלק מדינמיקה רחבה יותר, ואחריה פעולות קונקרטיות והתגייסות מתמשכת.
ליאו ה-14 הבין זאת היטב. בכך שפנה לתנועות עממיות ולא לראשי מדינות או לאליטות כלכליות, הוא הדגים שהשינוי יגיע מלמטה. קהילות מאורגנות, קבוצות אקטיביסטים ועמותות עממיות הן אלו שיוכלו לשנות את החברה באופן קונקרטי.
תפקידה של הכנסייה, מנקודת מבט זו, אינו לכוון את התנועות הללו, אלא ללוות אותן, לתת להן לגיטימציה מוסרית וליצור מרחבים למפגש ולדיאלוג. הכנסייה יכולה להיות הכוח המתווך המחבר מאבקים מקומיים עם חזון עולמי, ומקשר קרבות ספציפיים לאופק אוניברסלי.
שאלת שלוש הזכויות הקדושות - אדמה, דיור ועבודה - תישאר בלב סדר היום הפוליטי והחברתי בשנים הבאות. לנוכח המשברים האקולוגיים, הכלכליים וההגירה הקרבים, הבטחת זכויות יסוד אלו תהפוך דחופות יותר ויותר. נאומו של ליאו ה-14, לכל הפחות, היה ראוי להציב סוגיות אלו במרכז הדיון הציבורי ולהזכיר לנו שהן נוגעות בלב ליבה של האנושיות המשותפת שלנו.
