הבשורה של ישוע המשיח על פי לוקס הקדוש
באותו זמן, אמר ישוע:
«"אוי לכם, פרושים!",
כי אתם משלמים מעשר
על כל הצמחים בגינה,
כמו נענע ורו
ואתה מפספס את משפטו ואהבתו של אלוהים.
את זה, היה צריך לשים לב,
בלי לנטוש את זה.
אוי לכם, פרושים!,
כי אתם אוהבים את המושב הראשון בבתי כנסת,
וברכות בכיכרות ציבוריות.
איזה אסון בשבילך.,
כי אתם כמו הקברים הבלתי נראים האלה
ועליהם אנו צועדים מבלי דעת.»
אז דיבר עורך דין ואמר לו:
«"אדון, בדברו כך,
"גם אתם מעליבים אותנו."»
ישוע המשיך:
«"גם אתם, מורי חוק, אומללים אתם!",
כי אתה גובה מאנשים תשלום
של משאות בלתי אפשריים לשאת,
ואתם עצמכם אפילו לא נוגעים בנטל הזה.
עם אצבע אחת.»
– הבה נלהם את דבר אלוהים.
מעבר ללגליזם לאהבה: שמיעת קולו של ישו והליכה אליו
מביקורת הפרושים ועד חירות התלמידים: הבחנה, פעולה ונשיאת פרי כיום.
טקסט זה מיועד לאלו המחפשים אמונה עמוקה ופשוטה כאחד: תובענית ללב, קלה למצפון ופורייה לחיים. החל מה"צרות" שהופנו לפרושים (לוקס יא: 42-46) והקריאה הזוהרת "צאני שומעות בקולי" (יוחנן י: 27), נעקוב אחר חוט של טרנספורמציה: מעבר מעול הדרישות לחסד הקשר, מיוקרה דתית לצדקה קונקרטית, מהחרדה של עשיית הדבר הנכון לשמחת האהבה הטובה יותר. המטרה: שיטה ניתנת לשחזור להבחנה, פעולה ושיתוף.
למקם את לוקס י"א 42-46 ואת יוחנן י' 27 בהקשרם ובמשמעותם הרוחנית.
זהה את הרעיון המנחה: שילוב של שיפוט ואהבה כליב התורה.
פרוס שלושה צירים: קריטריונים, המרת מוטיבציות, נשיאה משותפת בנטל.
תרגום הלכה למעשה: תחומי חיים, פרויקטים קונקרטיים, דף עבודה מעשי בר-ישימה.
עיגון במסורת, מענה לאתגרים, קריאה להתחלה שמחה.
הֶקשֵׁר
הקטע בלוקס י"א 42-46 עומד בלב המחלוקת שהייתה לישוע עם פרושים וסופרים מסוימים. הנזיפה לא התמקדה בקיום התורה עצמו, אלא בחוסר האיזון שלו: קפדנות במעשר מנטה וחריפה, רשלנות ב"משפט ובאהבת אלוהים". מתח זה מגלה שינוי עדין: כאשר הפרקטיקה, קפדנית ככל שתהיה, מתנתקת ממטרתה, היא הופכת לנטל מיותר ולמחסום לרחמים.
אזכור "המושבים הקדמיים" ו"ברכות השלום בשווקים" מציג את המימד החברתי של הדת: הכרה הופכת למטבע סמלי. עם זאת, חיים רוחניים, ברגע שהם ניזונים משיפוט חברתי ולא משיפוט אלוהי, נחשפים לשחיתות כפולה: יהירות מצד אחד, ציניות מצד שני. ישוע אינו נוזף כדי להשפיל, אלא כדי לשחרר: הוא מסיר את המסכה כדי להשיב את אור הפנים.
דימוי בולט מבני את הגינוי: "קברים שלא ניתן לראותם". ביהדות בית שני, מגע עם קבר נחשב לטמא מבחינה פולחנית. קבר נסתר מזהם ללא ידיעת העובר ושב. זה ממחיש דתיות שבהיעדר שקיפות פנימית, הופכת למקור לטומאה חברתית: היא משדרת פחד ואובססיה במקום חיים.
הדיאלוג עם רופא למשפט מעביר את הביקורת מהזירה הטקסית לתחום האתי: "אתם מעמיסים על אנשים משאות שאינם יכולים לשאת, ואתם עצמכם לא מרימים אצבע כדי לעזור להם". נורמות נוקשות ובלתי מלווות מובילות לתשישות ותבוסה מוחצת. ישוע מציע היגיון שונה: לא לבטל את התורה, אלא למלא אותה על ידי הכוונתה אל מטרתה - אהבת אלוהים והרֵע, צדק כדרך ליחסים. מכאן ההתכנסות עם יוחנן י' 27: "צאני שומעות בקולי; אני מכיר אותן, והן הולכות אחרי". הסמכות שמגיעה מהמשיח היא יחסית, לא מדכאת; היא יודעת, מדברת, מדריכה ומובילה לחיים.
פרושים ורופאי התורה
הפרושים יצרו תנועת התחדשות שהעריכה קדושה בחיי היומיום, מעבר לבית המקדש. הרופאים (הסופרים) היו פרשנים מוכרים של התורה שבעל פה ובכתב. ישוע פנה אליהם מתוך עולם יהודי מגוון, וביקר סטיות, לא עם שלם או מסורת. הפולמוס שלו היה התערבות כירורגית, לא גינוי גורף.
ניואנסים של ההקשר נמנעים מאנכרוניזם ומכל אנטישמיות.
אָנָלִיזָה
רעיון מנחה: ישוע משווה את האובססיה לפרטים עם הזנחת החיוני, אך מבלי להפריד בין החיוני לפרטים. המפתח להבנה טמון באמירתו המאזנת: "את זה היית צריך לשמור, מבלי להזניח את זה". אין מדובר בפירוק מוסרי, אלא היררכיה של טוב: אהבה וצדק הם המדד לכל קיום. כאשר מצווה שנראית פעוטה (מעשר מנטה) תופסת את מקומו של הלב (שיפוט נכון וצדקה), המצפן משתבש.
הרטוריקה של "אסון רע" היא נבואית. היא חושפת היגיון שטחי: מקום ראשון, ברכות, קברים בלתי נראים. הדת הופכת לבמה שבה ערכו של האדם מוצג. בתגובה, יוחנן י':27 מציע את הניגוד: מערכת היחסים בין הרועה והצאן. שם, האדם אינו עולה לבמה; הוא עוקב אחר קול. זה לא עניין של להיראות, אלא של ללמוד להקשיב.
ראיות פנימיות בתוך הטקסט - הניגוד בין "מעשר... שיפוט ואהבה", הדימויים של טומאה נסתרת וביקורת על נטל - עוקבות אחר גיאוגרפיה של סטייה. ראיות חיצוניות (מסורת): התורה שואפת לצדקה; סמכות פסטורלית היא שירות; תבונה קודמת לביצוע. כתוצאה מכך, רפורמה רוחנית אותנטית אינה מבטלת טקסים או כללים, אלא מכוונת מחדש ומקלה אותם על ידי שילובם מחדש במערכת היחסים המושיע. קולו של ישו הוא פחות ציווי ויותר הדרכה חיונית: הוא מושך, הוא מזהה, הוא קודם.
«"זה... בלי לזנוח את זה"»
שתי טעויות סימטריות: 1) לגאליזם מתיש, נטול אהבה. 2) רגשות מעורפלים, חסרי צורה ונאמנות. ישוע מאחד מהות (צדקה) וצורה (מעשים), ומסדר את האחרונים לראשונים. אמונה בוגרת מזוהה על ידי איזון חי זה.
לאחד את החיוני והמשני, אבל בסדר הנכון.
שיפוט ואהבה: קריטריונים של הלב
הצימוד בין "משפט לאהבת אלוהים" (לוקס יא:42) מקפל בתוכו אתיקה מקראית: לשפוט בצדק ולאהוב בנאמנות. משפט כאן מתייחס לאבחנה יחסית וחברתית: לדעת כיצד לשקול הגינות וחסד, לתת לכל אדם את המגיע לו, ולהבחין בנקודות העיוורות של העדפותינו. אהבת אלוהים אינה רגש מפושט; היא מחלחלת לכל הבחירות הקונקרטיות, במיוחד אלו היקרות. האחד בלי השני מושחת: משפט בלי אהבה הופך לקור; אהבה בלי משפט מתמוססת בסנטימנטליות.
קריטריון מעשי עולה: מה שמגביר את היכולת לקשר אמיתי הוא חלק מהאהבה; מה שמפחית אותה נובע מקנאות כוזבת. בהחיל על מצוות, פירוש הדבר: נוהג הוא נכון אם הוא מטפח בתוכי את המרחב לצדקה נלהבת יותר ותחושת צדק מעודן יותר. לעומת זאת, אם הוא הופך אותי לקשה יותר, נעלה יותר, חרד יותר, הוא סוטה ממטרתו. הערכה מפוכחת זו דורשת כנות והדרכה.
הדימוי של "קברים בלתי נראים" מעורר קריטריון נוסף: שקיפות. קדושה אינה שכבה לבנה על קבר; זוהי חיים הפועלים בבוץ המציאות. קהילה שיודעת כיצד לנקוב בגבולותיה מטהרת את עצמה לעומק. קהילה שמסתירה אותם מאפשרת לזיהום שקט לחלחל דרכו: פחד, בושה, סטנדרטים כפולים. "חוסר מזל" מקבל אז ערך של אזהרה מועילה.
לבסוף, יוחנן י':27 מציע את התקנה האולטימטיבית: הקשבה לקול המשיח. כיצד? דרך כתבי הקודש המתקבלים בכנסייה, דרך תפילה שקטה, דרך חוויה של מעשי צדקה קונקרטיים, דרך עצות העניים והנמוכים המלמדים אותנו מחדש מהו המרכז. האבחנה הופכת לאמנות: האם נוהג, מילה, כלל, הופכים אותי ליותר מסוגל לאהוב את אלוהים ואת רעי בצדק? אם כן, אנו ממשיכים, לפעמים מפשטים. אם לא, אנו מתקנים מחדש, לפעמים מוותרים על מה שמיותר.
מוטיבציות מטוהרות: מיוקרה לנוכחות
«"אתם אוהבים את הכיסא הטוב ביותר ואת ברכותינו": פיתוי היוקרה אינו ייחודי לפרושים. הוא משפיע על כל קבוצה מחויבת וצדקנית. היכן שיש מצוינות, הכרה והון סמלי, השוואה, פחד מליפול מחסד ובניית מוניטין משתרשים. ישוע אינו מבטל את הכבוד המגיע לנו; הוא מציל אותנו מעבודת האלילים של המבט. התרופה אינה גסות רוח, אלא נוכחות ענווה: לראות ולשרת מבלי לראות את עצמך משרת.
דרך לטיהור טמונה בכוונה נכונה: לפני מעשה דתי או צדקה, שאלו את עצמכם מבפנים: למען מי אני עושה זאת? למען ישו וילדיו, או כדי לשמור על תדמית של עצמי? שאלה זו אינה משפילה; היא מאחדת. היא הופכת ביצוע למנחה, פרוטוקול לנוכחות. בהדרגה, הזהות משתנה: לא עוד "להיות זה ש..." אלא "להיות מוכר על ידי ישו". הביטוי "אני מכיר אותם" מיוחנן י' הוא עדין ומכריע: ביטחון אמיתי אינו טמון בהיראות, אלא בהיות מוכר על ידי זה שיודע.
בתוך קהילות, שינוי במניעים דורש פעולות קונקרטיות: חלוקת אחריות, הכרת תודה משותפת, ובדיקה קולקטיבית של החלטות תוך התחשבות בפגיעים ביותר. "המקום הראשון" הופך ליחידת שירות משותפת. השיח עובר מ"אני" ל"אנחנו". תשומת הלב עוברת לפריפריות: למי אין מקום ישיבה, למי לא מברכים? אז הליטורגיה של הכבוד הופכת לליטורגיה של צדקה.
הישארו מודעים לפרדוקס: ניתן להצדיק נראות כאשר היא משרתת טובת הכלל. עדות פומבית, דיבור, קבלת שליחות - אלה אינם מטבעם מעוררים התנגדות. מה שחשוב הוא המקור (הקריאה שהתקבלה), המטרה (העצמתם של אחרים) והאופן (ענווה שמחה). סימן הבריאות: השמחה נשארת גם אם התפקיד נעלם.
אינדקס של יהירות רוחנית
סימני אזהרה: חיפוש שיטתי אחר תודה, פגיעה בשל התעלמות, בלבול בין ביקורת להתקפות אישיות, העדפת משימות גלויות, צבירת תארים. תרופות נגד: שירות דיסקרטי, הקשבה לאלו חסרי הכוח, בחינה איגנטית, תיקון אחווה.
התבונן מבלי לשפוט; התגייר מבלי להתיש את עצמך.
משאות לשאת יחד: ליווי אוונגליסטי
«"אתם מעמיסים על אנשים משאות שאינם יכולים לשאת": חוסר הצדק טמון לא רק בכלל עצמו, אלא גם באופן שבו הוא מיושם. כלל צודק הופך לדכא אם נבטל את הפדגוגיה, את ההתקדמות ההדרגתית ואת התמיכה האחווה. ישוע מציע סגנון אחר של סמכות: הוא הולך קדימה ולצד. הוא מלמד והוא נושא. הוא מתקן והוא מרים. בקיצור, הוא הופך את התורה לנתיב.
במונחים מעשיים, זה מרמז על אמנות של ליווי. ראשית, זה אומר לפשט את מה שמשני, להבהיר את מה שחיוני ולהכיר במה שאינו אפשרי. החיים המוסריים הנוצריים אינם בחינה מתמדת, אלא תהליך של צמיחה. שנית, זה אומר להפעיל את האצבעות: "לא להרים אצבע" הוא סימן ההיכר של סמכות שמעבירה כפייה מבלי לחלוק את הנטל. סמכות הבשורה, לעומת זאת, מעורבת לחלוטין ופרואקטיבית.
במשפחות, בצוותים ובקהילות, עלינו לעבור מגישה של הנחיה לגישה של חונכות: עבודה משותפת, הצגת הדרך וחגיגת ההתקדמות. הווידוי המסורתי של "פחות, יותר, טוב יותר" עוזר: פחות הנחיות, יותר דוגמאות ותמיכה טובה יותר. נטלים הופכים לנסבלים כאשר הם משותפים וכאשר אנו מבינים מדוע אנו נושאים אותם.
לבסוף, חברו את הדרישה להבטחה. "צאני מקשיבות בקולי": אם ההקשבה אמיתית, התקדמות מתאפשרת. קהילה המטפחת הקשבה (דממה, דבר הקודש, הרהור) מגלה את התאמת הכללים ואת האומץ שבקבלת החלטות. קולו של ישו אינו כופה מלמעלה; הוא שואב מהעתיד. זו הסיבה שהכנסייה מתקדמת לא באמצעות לחץ, אלא באמצעות שכנוע הניזון מתקווה.
קריטריונים לתמיכה מתאימה
בהירות המטרה (צדקה), הדרגתיות של צעדים, אחריות משותפת אמיתית, הערכת השפעות על הפגיעים ביותר, זכות לניסוי וטעייה, חזרה מתפללת באופן קבוע.
כאשר התמיכה נכונה, הנטל הופך לנתיב.
השלכות ויישומים
- חיים אישיים: תרגלו סקירה יומית של כוונות. שימו לב לפעולה שבה אהבה וצדק התכנסו, ואחרת שבה אחד מהם היה חסר. התאימו נקודה ספציפית אחת ליום המחרת.
- חיי משפחה: צמצמו את "החוקים" הביתיים למינימום ההכרחי, ציינו את הסיבה לכל כלל, אפשרו מרווח חריגים, והפכו את הכרת הטוב לטקסים במקום לענישה.
- חיי קהילה/כנסייה: ערכו ביקורת על ה"נטלים" (לוח זמנים, התחייבויות, טפסים). הסירו את המיותר, הסבירו את הדברים החיוניים, צרו זוגות תמיכה הדדית, פתחו "מפגשי הקשבה" בני חמש עשרה דקות.
- חיים מקצועיים: החליפו הוראות כפויות בתהליך משותף. קבעו קריטריונים מדידים המקושרים למשמעות העבודה. חלקו את הנטל של משימות לא נעימות באמצעות רוטציה.
- חיים אזרחיים: תמיכה ביוזמות צדק מקומיות המקלות על נטל אמיתי (חובות, בידוד, ניתוק). השתתפות במשך שעה בשבוע בפעולה גלויה וקונקרטית.
- חיים דיגיטליים: חשפו את "המקום הראשון" הווירטואלי. הגדירו כללי שימוש המקדמים הקשבה (זמני שתיקה, הערות אדיבות, בדיקת עובדות משותפת). אסרו השפלה פומבית.
- חיים רוחניים: שלבו מחדש מנהגים (צום, מעשר, עלייה לרגל) בפרויקט צדקה. קשרו כל מנהג עם אדם לאהוב ולמעשה צדק לבצע.
תהודות
החוק המתמקד לצדקה הוא נושא חוזר בכתבים של פטריזם. אוגוסטינוס מסכם זאת: "אהבו ועשינו כרצונכם" (לא "מה שמוצא חן בעיניכם", אלא "מה שאהבה נאורה מצווה"). תומאס אקווינס מבהיר: מטרת החוק החדש היא חסד הרוח שהופך אותנו ליכולים לצדקה; למצוות יש משמעות רק ביחס למטרה זו. הנורמה טובה אם היא מורה, טובה יותר אם היא מנחה, מושלמת אם היא משנה.
המסורת היהודית עצמה מפרטת את נושא קיום המעשר. התלמוד והמשנה דנים בדרגות החובה, וחושפים דאגה לעקביות ולא לקפדנות. רבי הלל מקצר את התורה לכלל זהב: "מה שאתה שונא, לא תעשה לרעך". ישוע עוקב אחר דינמיקה זו, ומוביל להגשמתה: אהבת אלוהים לרעך מסכמת את התורה ואת הנביאים.
בברית החדשה, יעקב מזכיר לנו ש"דת טהורה" מורכבת מדאגה ליתומים ואלמנות ושמירה על עצמכם נקיים מטמא מהעולם. פאולוס מאשר ש"אהבה היא קיום התורה"; הוא גם מגנה "אחים כוזבים" המטילים עליהם נטל מיותר. הבשורה על פי מתי (פרק כ"ג) מציעה הקבלה מפותחת יותר ל"צרות", המאשרת את מרכזיותם של צדק, רחמים ונאמנות.
המגיסטריום העכשווי ממשיך מסורת זו: הוותיקן השני (Dei Verbum) מדגיש את ההקשבה לדבר; גאודיום וספאס משלב מחדש את האמונה בשמחות ובתקוות של העולם. טקסטים אחרונים מגנים את "העולמיות הרוחנית", תערובת זו של קודים אדוקים ואגו, המסוכנת יותר מחולשות גלויות. הכנסיית הקודש מגדירה מחדש סמכות כשירות, דרישות כדרך, ומשימה כהקרבה עצמית.
תרגול מסלול ומדיטציה
להציע שבוע של הקשבה כדי ליישר קו בין כוונה, תרגול וצדקה.
- יום 1 - דממת אוריינטציה (10 דקות): "אלוהים, תן לי לשמוע את קולך." נשום לאט. שתפו שלושה מצבים שבהם אני רוצה להבחין.
- יום 2 - שיעור (לוקס יא: 42-46): קראו לאט, תוך הדגשת "זה... מבלי להזניח את ההוא". בקשו הבהרה לגבי "זה" שיש להקל עליו, לגבי "זה" שיש לחקור לעומק רב יותר.
- יום 3 - שיעור (יוחנן י':27): האזינו לקול הרועה. שימו לב לאמרה הקוראת לפעולה קונקרטית היום. בצעו פעולה זו בענווה.
- יום 4 - בחירה קטנה: בחרו תרגול אחד לפשט ומערכת יחסים אחת לכבד. כתבו על כרטיס: "פחות צורה מיותרת, יותר נוכחות אמיתית".«
- יום 5 - חונכות: מציאת שותף לנסיעות. שתפו עומס עבודה, בקשו עצה, הציעו עזרה. קבעו פגישת סקירה משותפת בעוד שבועיים.
- יום 6 - חסד: בצעו מעשה דיסקרטי של צדק ורחמנות. לדוגמה, לסגור חוב מוסרי קטן, או לשקם מישהו שנשפט שלא בצדק במילה אחת.
- יום 7 - חג ההודיה: סקירת השבוע. אילו נטלים הושמטו? איזו שמחה צצה? הודו והחליטו על צעד מתמשך.
סוגיות ואתגרים עכשוויים
- האם ביקורת זו אינה מלבה אנטישמיות? הטקסט הוא ויכוח פנימי יהודי. ישוע, יהודי, מדבר אל יהודים בהקשר של הרפורמציה. קריאתנו חייבת להימנע מכל הכללות גורפות. ההתעללויות המתוארות קיימות בכל דת, בכל אידיאולוגיה, בכל מוסד. ערנות אתית היא אוניברסלית.
- האם יש לבטל את המנהגים הדתיים אם כן? לא. ישוע אמר "זה... בלי לזנוח את ההוא". צורות הן בעלות ערך כשהן משרתות את מערכת היחסים. הפתרון אינו אנומיה, אלא סדר: לפשט את המקרי, להתעמק במהותי, ולנסח את השניים.
- מי מחליט מה "חיוני"? לא גחמה אישית ולא תכתיב אנונימי. האבחנה מושרשת בכתבי הקודש, מאומתת במסורת, מתקבלת מהקהילה ומתממשת על ידי מצפון נאור. לאפיסקופטים ולכמרים יש תפקיד של ערבות; חוש האמונה של עם האלוהים תורם; צדקה כלפי הפגיעים היא מבחן מכריע.
- כיצד להימנע משחיקה כש"נושאים בנטל"? על ידי קביעת גבולות הוגנים, על ידי שיתוף אמיתי, על ידי גיוון צורות העזרה (זמן, מיומנויות, עידוד), על ידי זכירה שלא הכל תלוי בי. הרוח פועלת מעבר ליכולותינו. שמחה היא אינדיקטור לעומס עבודה בריא.
- ומה לגבי סמכות בכנסייה? סמכות אוונגליסטית היא שירות. היא אינה חלשה (laissez-faire) וגם לא קשוחה (כופה ללא תמיכה). היא מלמדת, מקשיבה, מחליטה, ואחראית. היא מקבלת תיקון אחווה. היא מאפשרת לעצמה להשתנות על ידי פירות המשימה ולא על ידי הפחד לאבד את כבודה.
תְפִלָה
אדון ישוע, רועה אמיתי, קולך קורא לנו לחיים. אנו מברכים אותך על ידיעתך האוהבת, חזקה מפחדינו, צלולה יותר מבלבולנו. הובל אותנו להקשבה המשחררת ולציות המביא שמחה.
אדוני, אנו מתוודים על קשיותנו: כאשר העדפנו מראה חיצוני על פני אמת, את המקום הראשון על פני שירות אחרון, מילים קרות על פני אהבה חיה. טהר את כוונותינו, פשט את מעשינו, אחד את ליבנו. ר/ תן לנו לשמוע את קולך.
אתה מזכיר לנו ש"משפט ואהבת אלוהים" הם בלב התורה. האר את תבונתנו, כדי שהצדק לא יהפוך לחומרה והרחמים לא ידוללו לאדישות. הענק לנו את החסד לבחור מה מטפח מערכות יחסים ולדחות את מה שמרסק אותן. ר/ הענק לנו את החסד להקשיב לקולך.
אנו מתפללים עבור כמרים ומנהיגים: שמרו עליהם מנשיאת משאות שאינם יכולים לשאת. עורר בהם מנהיגות ענווה, סבלנית ואמיצה, כזו המלווה על ידי הליכה לצד, מלמדת על ידי שירות ומתקנת על ידי הרמה. ר/ תן לנו לשמוע את קולך.
אנו מפקידים בידך את אלה הכפופים תחת משקל: חובות ללא תמיכה, נורמות ללא הסבר, בידוד ללא קול. שלח להם אחים ואחיות שייגעו בנטל זה בעדינות, יחלקו את המסע ויפתחו בפנינו נתיבים שניתן ללכת בהם. ר/ תן לנו לשמוע את קולך.
בקרו בקהילותינו: הצילו אותנו מהצורך ב"מקום הראשון" ובברכות ריקות. הפכו את אסיפותינו לבתים של שקיפות, שבהם נוכל לציין את חולשותינו ללא בושה ולקבל עזרה ללא דיחוי. מי ייתן ותפילת ליבנו תעלה מעשי צדק ושלום. ר/ תן לנו לשמוע את קולך.
למד אותנו את אמנות החיוניות: פחות מיותרות, יותר נוכחות; פחות מילים ריקות, יותר מחוות מועילות; פחות חישוב, יותר נדיבות. מי ייתן וכל כלל יוביל חזרה לצדקה, כל דרישה לחסד, כל החלטה לטובת הפגיעים ביותר. ר/ תן לנו לשמוע את קולך.
אתה אשר מכיר את צאנך ואת מי צאנך הולכת אחריהם, שמור אותנו קרובים אליך. מי ייתן ורוחך תחרוט בנו את התורה החדשה, ומי ייתן ודברך, המתקבל בדממה, יהפוך לנתיב תחת רגלינו. אתה אשר חי וממלך לנצח נצחים. אמן.
אינדיקטורים של פירות
פחות ייסורים ויותר שמחה; פחות תלונות ויותר יוזמה; פחות הופעה ויותר נוכחות; פחות מילים ריקות ויותר מחוות מועילות; יותר אנשים עניים הגיעו אליהם.
פירות הבשורה נמדדים לפי החיים שהם מעבירים.
מַסְקָנָה
ישו אינו מזמין אותנו לבצע מעשה דתי מורכב יותר, אלא להיכנס לברית פשוטה ואמיתית יותר: להקשיב לקולו, ללכת אחריו, לאהוב בתבונה. "אסונות" אינם נועדו לגנות, אלא לעורר: החיים יקרים מכדי ללכת לאיבוד בטריוויאלי; מערכות יחסים יפות מכדי להתנוון במרדף אחר יוקרה. הרפורמה שהוא מציע היא משמחת: להקל, לסדר, ללוות.
התחילו בקטן ובאופן מיידי: מעשה של הקשבה, מחווה של צדק, הסרת פריט מיותר, מעשה קונקרטי של עזרה. הקיפו את עצמכם באחרים: בחרו בן לוויה למסע, הצטרפו לקבוצה קטנה. הרהרו: שימו לב לתוצאות, תקנו בחביבות. ומעל הכל, חזרו למקור: "צאני מקשיבות לקולי". קול הרועה אינו צועק; הוא קורא. הוא אינו מכביד; הוא נושא. הוא אינו מחמיא; הוא יודע ואוהב. כך התורה הופכת לדרך והאמונה הופכת לחיים.
מַעֲשִׂי
- בכל בוקר, קראו קטע קצר מהבשורה והחליטו על מעשה צדקה קונקרטי, צנוע ובר השגה לפני הצהריים.
- בכל שבוע, הסירו התחייבות נלווית והוסיפו תמיכה מוחשית לדרישה חיונית.
- לפני נקיטת כל פעולה נראית לעין, התפללו במשך שלושים שניות: "בשביל מי? עם מי? למה?" ואז פשוט פעלו.
- יישמו רוטציה רבעונית של תפקידים גלויים וטקס הכרת תודה על משימות נסתרות.
- לארגן ביקורת "חיונית/אביזרית" בת חודש אחד הכוללת קריטריונים, החלטות, תקשורת והערכת התוצאות.
- בחרו בן לוויה רוחני כדי לסקור את ההתקדמות והמכשולים כל שבועיים, בעדינות ובאמת.
- מדדו את הפירות: שמחה, שלווה, יוזמות, דאגה לפגיעים ביותר, בהירות פנימית. התאימו בהתאם.
הפניות
- הבשורה על פי לוקס, 11, 42-46; במקביל: מתי 23.
- הבשורה על פי יוחנן הקדוש, 10, 1-30 (במיוחד 10, 27).
- איגרת יעקב הקדוש, 1, 27; איגרת אל הרומים, 13, 8-10; גלטים ו, 2.
- משנה, מעשרות (על מעשר עשבים); תלמוד, שבת לא ע"א (הלל).
- אוגוסטינוס, דרשות על האיגרת הראשונה של יוחנן (דרשה 7: "אהב ועשה כרצונך").
- תומאס אקווינס, סיום תיאולוגי, א'-ב', שאלות ותשובות 90-97 (משפט), ב'-ב' (צדקה).
- קטכיזם של הכנסייה הקתולית, 1965-1974 (החוק החדש והחסד).
- תורות עכשוויות על גשמיות רוחנית והתנצרות פסטורלית.
