קריאה מתוך איגרתו של שאול השליח אל הרומים
אחים,
מתנותיו החינמיות של אלוהים וקריאתו
הם ללא חרטה.
בעבר סירבת להאמין באלוהים,
ועכשיו, כתוצאה מסירבו להאמין מצד חלק מישראל,
זכית ברחמים;
באופן דומה, כעת אלו הם שסירבו להאמין,
כתוצאה מהרחמים שקיבלת,
אבל זה כדי שגם הם יוכלו לקבל רחמים.
אלוהים, למעשה, כלא את כל בני האדם בסירובם להאמין
לגלות רחמים לכולם.
איזה עומק של עושר!,
חוכמתו וידעו של אלוהים!
ההחלטות שלו בלתי נתפסות.,
דרכיו בלתי חדירות!
מי ידע את דעת ה'?
מי היה היועץ שלו?
מי נתן לו את זה קודם
ומגיע להם לקבל בתמורה?
כי הכל ממנו.,
ודרכו, ובמענו.
לו הכבוד לנצח נצחים!
אָמֵן.
– דבר ה'.
פתיחת עצמנו לחסד אוניברסלי: קבלת פני חוכמתו המפתיעה של אלוהים אל תוך התנגדותנו
כאשר הסירוב להאמין הופך לשער לחסד אוניברסלי: מעבר לוודאויות כדי לקבל את הבלתי צפוי
כיצד נוכל להסביר את אהבתו ללא תנאי של אלוהים כאשר הכל נראה כמתנגד לאמונה, ללכידות רוחנית או אפילו להיגיון אנושי? פאולוס הקדוש, באיגרתו אל הרומים, הופך את כל הפרספקטיבות המקובלות: במקום בו אנו רואים צרות אופקים, הוא מכריז על פריצת החסד. דרך הפרדוקס של הסירוב להאמין ("חוסר אמונה"), פאולוס מגלה פדגוגיה אלוהית שאינה שוללת איש מחסד. מאמר זה מיועד לכל מי שמחפש משמעות, קרוע בין מאמץ אישי לכניעה לחסד, מאמין או סקרן, שעבורו הטקסט המקראי נותר גם קריאה וגם תעלומה. הבה נתעמק במסר עמוק זה: מה אם ההתנגדות שלנו כבר הייתה עוברת טרנספורמציה על ידי החסד?
מסע אל לב ליבה של קריאה פרדוקסלית לחסד
מסע זה בנוי סביב ארבעה שלבים עיקריים: ראשית, הבנת ההקשר וההלם של הטקסט המקראי; שנית, ניתוח הדינמיקה העמוקה שלו; לאחר מכן, בחינת שלושה צירים חיוניים (אופייה הלא חינמי של הישועה, תעלומת ישראל וההשלכות המעשיות של סירוב ורחמים); לבסוף, קישור מקוריותו של פאולוס למסורת הנוצרית, פתיחת אפיקים למדיטציה והצעת נקודות התייחסות קונקרטיות לחיים שעברו שינוי.
הֶקשֵׁר
פאולוס הקדוש כתב את האיגרת אל הרומים בסביבות שנת 57, כנראה מקורינתוס, לקהילה קוסמופוליטית שאופיינה במתחים בין נוצרים ממוצא יהודי לגויים. השאלה הבוערת: כיצד להבין את גורלו של ישראל, העם הנבחר, בתקופה בה יהודים רבים דחו את האמונה במשיח, בעוד גויים הצטרפו לקהילה הנוצרית? פרק 11 הוא חלק מהרהורו המשולש של פאולוס על צדק, נאמנות אלוהית ופיוס אוניברסלי. קטע זה מגיע לאחר ויכוח ארוך על תעלומת דחיית ישראל: "כי מתנות האל וקריאתו הן בלתי ניתנות לביטול". פאולוס מכריז על פרשנות מחודשת עמוקה: הסירוב להאמין אינו בלתי נמנע ואינו חטא בלתי ניתן לתיקון, אלא הזדמנות עבור אלוהים להושיט רחמים אוניברסליים.
מבחינה ליטורגית, טקסט זה נקרא במהלך תפילות לזכר הרחמים האלוהיים או הרהורים על ישועה אוניברסלית. מבחינה רוחנית, הוא בוחן את הקשר של כל מאמין להיסטוריה האישית שלו: אף אחד לא מחזיק בישועה או ראוי לה יותר מאחר. מבחינה תיאולוגית, הוא מציע מפתח להבנת ההיגיון של מתנת החינם, בניגוד לכל היגיון של זכות או הדרה.
הנה הקטע שנלמד, כשהוא מובא בפרספקטיבה:
«"אחים ואחיות, מתנותיו וקריאתו של אלוהים אינן ניתנות לביטול. כי פעם לא צייתתם לאלוהים, אך כעת רחמתם בגלל אי-ציותו של ישראל; כך גם עכשיו גם הם לא צייתו בגלל הרחמים שנגלו לכם, כדי שגם הם ירחמו. כי אלוהים כלא את כולם לאי-ציות כדי שירחם על כולם." (רומים י"א 29-32)
פאולוס אינו מציע כאן רק שיעור מוסרי; הוא מזמין אותנו להכיר בטבעה העמוק של תוכניתו של אלוהים, אשר מקבלת בזרועות פתוחות את המקומות בהם האנושות מצפה רק לעונש. מודעות עולה: אפילו בקשיחות, אלוהים מכין את הדרך לפתיחות. שערוריית הדחייה הופכת, בלוגיקה פאולוסית, לתנאי לאוניברסליות של הישועה. פסוק זה מאתגר כל אחד מגבולותינו, משיפוטינו וציפיותינו.
רחמים לעולם אינם הגיוניים: הם הופכים סירוב לפתיחות, והופכים כל סיפור, אפילו הסגור ביותר, למקום שבו המתנה מתקיימת. (פאולוס, אוגוסטינוס, פרנציסקוס)
אָנָלִיזָה
הרעיון המרכזי של הטקסט אינו להציג אל גחמני או שרירותי, אלא לבטא את הקוהרנטיות העצומה של חסד החורג מכל היגיון אנושי. הדינמיקה המרכזית נשענת על היפוך המודל הקלאסי: אמונה אינה פרי של זכות אישית, אלא חסד המתקבל בתוך ההיסטוריה, שבה דחייה וקבלה שזורות זו בזו.
פאולוס אינו מונה את "המאמינים הטובים"; הוא מתחיל מהתצפית שכולם, יהודים וגויים כאחד, חוו את הסירוב להאמין בדרכם שלהם. סירוב זה אינו המילה האחרונה. אלוהים, רחוק מלהיות מוגבל לשיפוט, הופך את צרות האופקים האנושיות לפתח של רחמיו. הפרדוקס: סירוב אינו עוד מכשול, אלא מעבר הכרחי; משום שחלקם מסרבים, אחרים מתקבלים בברכה, ולהיפך. ההיגיון של נתינה מתעלה על זכויות, מנפץ גבולות ומזמין את כולם לנטוש עמדה של הצדקה עצמית.
ניתוח הטקסט מגלה מתח בין שני קטבים: שערוריית הדחייה (חוסר אמונה) והבטחת החסד (רחמים). מתח זה אינו נפתר על ידי הדרת אף אחד מהם, אלא על ידי פיוסם בתוכנית האל. פאולוס קורא לענווה רדיקלית: "מי ידע את דעת ה'? מי היה יועץ לו?" הוא מפרק את היומרה האנושית להחזיק במשמעות האולטימטיבית של ישועה. המשמעות הקיומית מתבהרת: בלב מגבלותינו, אלוהים פותח אותנו אל הבלתי נשמע, אל הבלתי צפוי, כדי לקבל בברכה את מי שהיה בעבר מעבר להישג ידינו.
מבחינה רוחנית, פסוק זה מכין אותנו לקבל רחמים במקום בו דחייה נראתה מוחלטת. מבחינה תיאולוגית, הוא מניח את היסודות לאופייה הבלתי מתפשר של הישועה ולסולידריות אוניברסלית האוסרת על כל עליונות או הדרה. אלוהים אינו שופט בלתי מתפשר, אלא זה שהופך את הסירוב למתנה.
ישועה ללא תשלום, מהפכה שקטה
פאולוס הקדוש מדגיש אמירה ההופכת את כל ההנחות הדתיות: "מתנותיו של אלוהים וקריאתו הן בלתי ניתנות לביטול". במילים אחרות, אלוהים אינו לוקח בחזרה את מתנותיו, ללא קשר לבחירות אנושיות. חוסר כבוד זה בולט בעולם שאובססיבי לחוב, חליפין וזכויות. קשה לקבל זאת: בני אדם מעדיפים לעתים קרובות לדמיין צדק חוזי.
חסד אלוהי מניחה מערכת יחסים משוחררת ממיקוח: במקום בו האנושות מחשבת, אלוהים נותן מבלי לצפות לתמורה. בכך שהוא מכיר בסירוב להאמין, פאולוס אינו מטיל סטיגמה, הוא הופך לאוניברסלי: איש אינו יכול לטעון שהוא מועדף או נידון מראש. החסד פועל תמיד בתחום ההפתעה. פרספקטיבה זו מזמינה אותנו לחשוב מחדש על מושג הגיור: אין מדובר ב"מגיע", אלא באפשרות להגיע לעצמנו בעוני, בחוסר היכולת להאמין במלואה. המהפכה של פאולוס שותקת: הרחמים הופכים לקריטריון העיקרי, והופכים כל סירוב להזדמנות לנתינה.
ישראל, עם ההבטחה בלב הפרדוקס
פאולוס מתבסס על הסתירה שחווים ישראל: כעם הנבחר, נושאי ההתגלות, הם חווים את דחייתו של ישו, בעוד הגויים מתגרים. מתח זה אינו טרגדיה, אלא דינמיקה של ישועה: "רחמתם על ידי דחייתם, והם ירחמו על ידי דחייתכם".
עבור פאולוס, ישראל תמיד תופסת מקום מרכזי: תולדות הדחייה אינן גינוי, אלא מעבר. הקשר לעולם אינו מתנתק; להיפך, הרחמים באים לידי ביטוי בתוכו בעוצמה. חזון זה מזהיר מפני כל פיתוי של עליונות נוצרית: הכנסייה נולדת ממעשה פרדוקסלי של אלוהים, המשתמש בדחייה כדי להרחיב את מעגל הישועה.
מבחינה רוחנית, מדיטציה על דינמיקה זו מזמינה אותנו להתקדם מעבר לדואליזם בלעדי (אנחנו/הם) ולאמץ אחווה אוניברסלית. עם שההיסטוריה שלו נראתה סגורה נפתח מחדש לחסד, לא בזכות עצמו, אלא בזכות יוזמתו של אלוהים. לפיכך, כל היסטוריה של סגירה, כל חוויה של דחייה, הופכת לאתר פוטנציאלי של התחדשות.
סירוב, רחמים והתנצרות מעשית
במבט ראשון, דבריו של פאולוס עשויים להיראות מייאשים: "אלוהים כלא את כל בני האדם בחוסר אמונה." אך להיפך, הם פותחים את הדלת למודעות: כולם, בצורה כזו או אחרת, חווים חוסר, ספק וצמצום אופקים. הבנה זו יכולה לשחרר אותנו מבושה או משיפוט; היא מזמינה אותנו לענווה משותפת.
פאולוס, רחוק מלהאשים, מציע מוסר של רחמים: כל אדם מקבל חסד לא משום שהוא מתגבר על דחייה, אלא משום שדחייה הופכת להזדמנות לקבלה. התנצרות נוצרית הופכת למסע: הכרה בכישלונותיו של האדם, הסכמה להתרומם, והידיעה שהוא נמצא בסולידריות עם כולם במתנה המתקבלת. לכן, רחמים אינם גמול, אלא פרי של מערכת יחסים שבה אהבת האל מתגברת על דחייה.
במונחים קונקרטיים, דינמיות זו מזמינה אותנו לבקר מחדש במקום של ספק, של סגירה, של חוסר אמונה: במקום סימנים של הדרה, הם קריאה לקבל, לפתוח מרחב לביקורו של אלוהים, המסוגל להפוך את הלילה לשחר.
«"כי ממנו הכל, ודרכו, ואליו. לו הכבוד לנצח נצחים!"» (רומים י"א:36)
מורשת ומסורת: חסד לאורך הדורות
אבות הכנסייה, מאוגוסטינוס הקדוש ועד גרגוריוס הגדול, הרהרו בהיגיון הפרדוקסלי הזה של דחייה ורחמים. אוגוסטינוס מפרש קטע זה כביטוי לסבלנות אלוהית: אלוהים לעולם אינו מתייאש מברואיו והופך את דחייתם להזדמנות לגאולה. עבורו, רחמים הם המפתח להיסטוריה: הם מתעלים על כישלונות ומכשירים את הדרך לנאמנות.
המסורת של ימי הביניים, יחד עם תומאס אקווינס, מדגישה את מתנת החסד החינמית: איש אינו מחזיק באלוהים, הכל מתקבל, אפילו היכולת להאמין. הליטורגיה, בתפילותיה על רחמים (יום ראשון של הרחמים האלוהיים בטקס הקתולי), מהדהדת היגיון זה: אלוהים לעולם אינו מתעייף מלסלוח, ומרים כל אדם ללא מידה.
רוחניות עכשווית, בין אם זו של האפיפיור פרנציסקוס ובין אם זו של האורתודוקסיה, מדגישה את האוניברסליות של הסליחה: "ישועה היא תמיד אפשרות, לעולם לא רכוש". הסירוב הופך למקום המדויק שאליו אלוהים מגיע, לא כדי להעניש, אלא כדי לשנות, לפתוח ולחדש. המסורת רואה אפוא בטקסט פאולוס זה את המפתח לפדגוגיה אלוהית: להיות נעול בסירוב פירושו, באופן פרדוקסלי, להיות מוכן לקבל רחמים במלואם.
הליכה בחסד: 7 צעדים להגשמת המסר
- התחילו כל יום בקבלת המגבלות וההתנגדויות שלכם, ללא בושה או פחד.
- להתנגד לפיתוי לשפוט אחרים: סירובם, ספקותיהם, כולם הזדמנויות ללמוד סבלנות.
- קראו שוב את סיפור הסירוב של האדם עצמו (קטן או גדול), והבחינו ברגעים שבהם התרחשה רחמים ללא סיבה נראית לעין.
- התפללו כל לילה לקבל את החסד להסכים להתרומם, גם כשאינכם מסוגלים להאמין לחלוטין.
- הרהרו על רומים י"א: 29-36 בזמנים של קושי או סגירה פנימית.
- לעסוק בתהליך של סליחה, כלפי עצמי וכלפי אחרים, על ידי הפעלת טבעה החינמי של הנתינה.
- זכרו שהתגיירות היא מתנה שמתקבלת, לא ביצוע: בקשו את חסד הפתיחות.
מעבר לסירוב, המהפכה העדינה של הרחמים
קטע זה הופך את כל ההיגיון האנושי: סירוב, רחוק מלהיות בלתי נמנע, הופך למרחב של חסד, למעבדה של רחמים. פאולוס מזמין אותנו לנטוש את מסגרות הזכות והשיפוט, לאמץ את ההפתעה האלוהית, אשר הופכת את הסגירה להתחלה. כוחה הטרנספורמטיבי של רומים י"א 29-36 טמון באוניברסליותה: איש אינו מודר, אף בחירה אינה סופית, כל עוד הרחמים פועלים במעמקים הנסתרים של כל סיפור.
יישום מסר זה הלכה למעשה מחולל מהפכה לא רק בחיינו הפנימיים (שחרור מעול הזכות, קבלת פנים לחסד בחולשה), אלא גם בחיינו החברתיים: הפסקת התנגדות, תחילת פיוס, פתיחת הדלת לכל האפשרויות. דבריו של פאולוס מהדהדים כקריאה לגיור של פרספקטיבה, של מערכות יחסים, של חיים. עם כל סירוב, בין אם אישי, קולקטיבי או היסטורי, אלוהים כבר מכין את הדרך לחסד. בידינו לעשות את הצעד, להעז לקבל ולחלוק.
תרגולים לחיים את המסר
- קראו שוב והרהרו על רומים י"א 29-36 בכל שבוע כדי לראות את ההדהודים בחייכם.
- נהלו יומן של האירועים שבהם סירוב (ספק, התנגדות) הכין פתח בלתי צפוי.
- זכרו, כשאתם מתמודדים עם פיתויים לשפוט, את הדינמיקה האוניברסלית של הרחמים.
- הציעו קבוצת שיתוף בנושא נתינה חינם: חילופי חוויות, קריאה צולבת.
- שלבו תפילה לרחמים אוניברסליים בשגרה היומיומית או הקהילתית.
- חפשו את ההזדמנות לסלוח לאדם אהוב, מתוך מודעות לכך שסליחה ניתנת בחינם.
- קראו סופר קלאסי על רחמים (אוגוסטינוס, פרנציסקוס מאסיזי, האפיפיור פרנציסקוס) כדי להרחיב את נקודת המבט שלכם.
הפניות
- התנ"ך, איגרת אל הרומים, פרקים ט' עד י"א.
- אוגוסטינוס הקדוש, פירוש על האיגרת אל הרומים.
- תומס אקווינס, Summa Theologica, III, שאלות על חסד.
- האפיפיור פרנציסקוס, Misericordiae Vultus, שור האישום של יובל הרחמים.
- גרגוריוס הגדול, דרשות על הבשורה.
- יוחנן כריסוסטומוס, דרשות על האיגרת אל הרומים.
- הנס אורס פון בלתזר, האמת היא סימפונית: היבטים של הדוקטרינה הנוצרית.
- ליטורגיה קתולית, תפילת יום ראשון של הרחמים האלוהיים.
