קריאה מספר הנביא ישעיהו

נחמו, נחמו את עמי, אמר אלהיכם; דברו לירושלים ברוך. הודיעו כי גמרה עת צניעותה, כי נסלחה חטאתה, כי קיבלה מיד ה' כפל על כל חטאתה.

קול צועק: "במדבר הכינו דרך ה'; ישרו במדבר מסילה לאלוהינו. כל עמק יָרַמֵּה, וכל הר וגבעה יַשְׁפְּחוּ; אדמה עקומה תִשְׁרֶה, והמקומות הסלעיים למישור רחב. אז יגלה כבוד ה', וכל בשר יראו יחד, כי פי ה' דיבר."«

קוֹל אָמַר "הִקְרִיצוּ!" וְאָמַר מַה אֶקְרִיצוּ?" כָּל-עַם כַּחֲצָב וְכָל-יוֹפֵיהֶם כְּצֶבֶר הַשָּׂדֶה יְבֵל וְנָבֵל פֶּרֶץ כִּנְשַׁב עָלָיו נִשְׁבֶת יְהוָה. כַּעֲמִים כַּחֲצָב יְבֵל וְנָבֵל פֶּרֶץ וְדַבְר אֱלֹהֵינוּ יָקָם לְעוֹלָם.

עלו הר גבה מבשרי ציון. הרימו קולכם מבשרי ירושלים. הרימו, אל תיראו. אמרו לערי יהודה, הנה אלהיכם! הנה יהוה יהוה בא בכוח, זרועו מושלת בכל. הנה שכרו עמלו עמו, ומעשיו לפניו. כרועה ינהיג את עדרו, זרועו תאסוף כבשים, אל ליבו יישא, את המרים יניג בעדינות.

כאשר אלוהים מנחם את עמו: ההבטחה להתחדשות רדיקלית

ממדבר הגלות אל הדרך לחירות: איך ישעיהו מ משנה את תפיסת אלוהים שלנו ומעצב מחדש את תקוותנו.

ברגעים של ייאוש קולקטיבי או אישי, אנו מחפשים מילים שמרגיעות מבלי לשקר, שמנחמות מבלי להכחיש את הכאב. הנביא ישעיהו מציע לנו בדיוק את המילים הללו בפרק מ' בספרו, טקסט יסודי הפותח את החלק המכונה "ספר הנחמה". קטע זה אינו רק מעודד עם שבור מגלות בבל; הוא חושף אלוהים שנכנס להיסטוריה כדי לשנות באופן קיצוני את מצבנו. הדימוי הכפול של האל האדיר והרועה העדין מצייר פנים אלוהיות המגיבות לשאיפות העמוקות ביותר של האנושות.

נתחיל בבחינת ההקשר ההיסטורי והתיאולוגי של טקסט זה, ולאחר מכן ננתח את מבנהו ואת המסר המרכזי שלו. לאחר מכן, נתעמק בשלושה ממדים מהותיים: נחמה כמעשה יצירתי, הכנה למסע כהמרה קהילתית, והמתח בין שבריריות אנושית לקביעות אלוהית. נסיים במבט על המסורת הנוצרית ובכמה הצעות קונקרטיות למדיטציה.

טקסט שנולד מהגלות: כאשר העם ממתין לשחרורו

פרק 40 בישעיהו מסמן נקודת מפנה ספרותית ותיאולוגית משמעותית בספר הנבואה. אנו עוזבים את עולמו של הנביא מהמאה ה-8 לפנה"ס ונכנסים לעולמו של נביא אנונימי מהמאה ה-6 לפנה"ס, אותו מכנה המסורת דברים-ישעיהו או ישעיהו השני. קול חדש זה עולה בבבל בסביבות שנת 540 לפנה"ס, כאשר העם היהודי חי בגלות כפויה במשך כמעט חמישים שנה.

גלות בבל מייצגת הרבה יותר מאשר עקירה גיאוגרפית פשוטה. זהו משבר קיומי טוטאלי: חורבן בית המקדש בירושלים, סוף בית דוד, פיזור העם והטלת ספק בכל הוודאויות הדתיות. כיצד ניתן עדיין להאמין באל שאיפשר את חורבן ביתו? כיצד ניתן לשמור על זהות ישראל הרחק מהארץ המובטחת? תהילים של תקופה זו מעידים על ייאוש קולקטיבי זה: "איך נשיר את שירת ה' בארץ נכריה?"«

בהקשר זה של שממה, הנביא מקבל משימה פרדוקסלית: להכריז על נחמה כאשר שום דבר לא נראה כמצדיק תקווה. עם זאת, ההיסטוריה הגיאופוליטית מתחילה להשתנות. האימפריה הבבלית מתנודדת תחת מכותיו של כורש הפרסי, המופיע כמשחרר פוטנציאלי. הנביא רואה באירועים אלה את יד האל המכינה את שיבת עמו.

הטקסט של’ישעיהו מ זה מתפקד כמו פתיחה סימפונית. הוא מכריז על כל הנושאים שיפורטו בפרקים הבאים: השחרור הקרב ובא, הבריאה החדשה, העבד הסובל, שיקום ירושלים. הקול האלוהי המצווה "נחמו, נחמו את עמי" מהדהד כמו צו של חנינה אוניברסלית. הציווי הכפול מדגיש את הדחיפות והעוצמה של נחמה זו.

מבנה הקטע מגלה התקדמות דרמטית. ראשית, ההכרזה האלוהית על סליחה מוחלטת: הפשע מכפר, העונש הושלם. לאחר מכן, הקריאה המסתורית להכין דרך לאלוהים עצמו במדבר. לאחר מכן, הניגוד הבולט בין שבריריותו של כל בשר לבין קביעות דבר האל. לבסוף, ההכרזה המנצחת על בוא האל, גם כוכב רב עוצמה וגם רועה אכפתי.

טקסט זה שייך לז'אנר הספרותי של נביא הישועה, אך הוא משנה אותו באופן עמוק. באופן מסורתי, נביא הישועה הגיב לקינה אישית או קולקטיבית בכך שהבטיח לכולם שאלוהים שמע את התפילה. כאן, נחמה אף קודמת לבקשה. אלוהים נוטל יוזמה מוחלטת. הוא אינו מגיב לתלונה; הוא צופה את הצורך ועונה עליו בשפע.

השימוש הליטורגי בקטע זה במסורת הנוצרית מעיד על היקפה האוניברסלי. הוא נקרא במהלך הִתגַלוּת, זה היה זמן של הכנה לביאתו של ישו. יוחנן המטביל יזוהה עם "קול הצועק במדבר", מה שהופך את טקסט ישעיהו לנבואה משיחית. קריאה כריסטולוגית זו אינה שוללת את משמעותו העיקרית של הטקסט, אלא חושפת את עומקו הבלתי נדלה.

נחמה אלוהית כמעשה של בריאה חדשה

ניתוח הטקסט חושף תיאולוגיה מהפכנית של נחמה. המילה העברית נחם, "לנחם" אין פירושו רק סימפתיה רגשית. זה מרמז על שינוי באופי הפנימי של המנחם, ובהרחבה, על טרנספורמציה במצבו של המנוחם. כאשר אלוהים מנחם, הוא לא רק מרגיע סבל: הוא יוצר מציאות חדשה.

החזרה על "נחמה, נחמה" מתפקדת כהדגשה פואטית אופיינית לעברית המקראית. כפילות זו לא רק מכוונת להתעקשות אלא גם מרמזת על מלוא ושלמות המעשה האלוהי. אלוהים מנחם לחלוטין, באופן סופי וללא הסתייגות. הביטוי "דבר אל הלב" מעורר את האינטימיות של מערכת יחסים אוהבת. בתנ"ך, לדבר אל הלב פירושו לפתות, לזכות בחזרה, לכינון ברית חדשה. אלוהים מחזר אחר עמו כבעל שמתאחד עם אשתו.

ההכרזה שהשירות הושלם והפשע כופר מציגה תיאולוגיה של סליחה רדיקלית. המילה "שירות" מתורגמת לעברית צבה, מונח זה מתייחס הן לשירות צבאי חובה והן לעבודת כפייה. לכן, גלות לא נתפסה כניסיון גרידא, אלא כעונש עבדות שהוטל על עבירות העם. להכריז שגזר דין זה הסתיים היה כמו חנינה כללית שהוכרזה על ידי המלך עצמו.

נועז אף יותר: ירושלים קיבלה "כפליים על כל חטאיה". ביטוי זה מבלבל פרשנים. כיצד יכול אלוהים צודק להעניש כפליים? הפרשנות הקוהרנטית ביותר רואה ב"כפליים" אלה לא עודף עונש, אלא שפע של נחמה. אלוהים לא רק משיב את האיזון: הוא מפצה על הסבל בשמחה שופעת. היגיון זה של שפע אלוהי מבשר את התיאולוגיה הפאולוסית של החסד, אשר שופעת במקום בו חטא שפע.

המדבר מופיע כרקע הפרדוקסלי לבריאה חדשה זו. מבחינה גיאוגרפית, זהו המדבר הסורי-מסופוטמי אותו על העם לחצות כדי לחזור מבבל לירושלים. באופן סמלי, המדבר מתייחס ליציאת מצרים המקורית, כאשר ישראל חצו את הר סיני כדי להגיע לארץ המובטחת. אך כאן, המדבר הופך לאתר של התגלות אלוהית חדשה, תיאופניה חסרת תקדים.

הקול המצווה על הכנת הדרך נותר מסתורי. מי מדבר? הטקסט אינו מפרט. אי ודאות זו יוצרת תחושה של דחיפות אוניברסלית. זה כאילו כל הבריאה נקראה להשתתף בהכנה זו. הציוויים עוקבים זה אחר זה: למלא את הנקיקות, להוריד את ההרים, ליישר את המצוקים. דימויים אלה מעלים את פרויקטי הדרכים הגדולים של אימפריות עתיקות, כאשר המלך בונה דרכי ניצחון למסעותיו.

אך כאן, אלוהים עצמו הוא זה שנוסע, והעם הוא זה שמתכונן להגעתו. ההיפוך מוחלט: לא עוד האנשים ההולכים לקראת אלוהים, אלא אלוהים שבא אל עמו. היפוך תיאולוגי זה משנה את הבנתנו את האמונה. איננו מחפשי אלוהים בעיקר, אלא אלה שנמצאו על ידי אלוהים. משימתנו אינה להגיע לאלוהי באמצעות מאמצינו שלנו, אלא להכין בתוכנו את המרחב לקבלו.

שבריריות אנושית וקביעות אלוהית: הפרדוקס של מצבנו

הטקסט מציג לאחר מכן ניגוד בולט בין החולף לנצחי. הקול מצווה על ההכרזה, והנביא שואל: "מה אכריז?" היסוס זה אינו אי ציות, אלא הבנה צלולה של המצב האנושי. כיצד ניתן לבשר בשורה טובה מתמשכת ליצורים המסומנים בתמותה?

התשובה מגיעה בצורת תצפית חדה: "כל בשר כעשב". הדימוי של עשב נובל מבטא פגיעות אוניברסלית. ב אַקלִים שֶׁל המזרח התיכון ימי קדם הראו שעשב ירוק במשך כמה שבועות באביב, ואז מתייבש במהירות תחת רוח המדבר הקופחת. מטאפורה זו חלה על כל היצורים החיים, ללא הבחנה. מלכים ורועים, חזקים וענווים, חולקים את אותה שבריריות בסיסית.

"נשיפת ה'" המייבשת את הדשא משחקת על העמימות של המילה העברית. רואה, אשר מסמל רוח, נשימה ורוח. מה שמקמל את הקיום האנושי אינו זמן רגיל, אלא חלוף האלוהי, אשר חושף את חוסר העקביות שלנו. אל מול ההתעלות המוחלטת של אלוהים, כל גדולתו של האדם קורסת. האימפריות הבבליות, שנראו נצחיות, הן אך מוץ הנישא ברוח.

הרהור זה על סופיות עלול להוביל לייאוש ניהיליסטי. אך הנביא מבצע היפוך מכריע: "דבר אלוהינו עומד לנצח". קביעות אינה שייכת לאנושות, אלא לדבר המכונן אותה ומקיים אותה. תקוותנו אינה נשענת על יכולתנו להתנגד, אלא על נֶאֱמָנוּת של אלוהים להבטחתו.

מתח זה בין שבריריות לקביעות עובר דרך כל הקיום האנושי. אנו חווים את הפגיעות שלנו מדי יום: גופים מזדקנים, פרויקטים כושלים, מערכות יחסים שבורות וודאויות מתערערות. שום הצלחה עולמית לא תוכל להגן עלינו מפני חלוף הזמן. פילוסופיות סטואיות חיפשו את הפתרון בקבלה שלווה של ארעיות. מסורות חוכמה מזרחיות מציעות ניתוק כדרך לשחרור.

התגובה המקראית נוקטת בנתיב שונה. היא אינה מכחישה ואינה מהללת את השבריריות. היא מכירה בה במלואה, אך ממקמת אותה בתוך מערכת יחסים עם אחר שהוא נצחי. סופיותנו הופכת לנסבלת לא משום שאנו מתעלים ממנה, אלא משום שאנו נתמכים על ידי דבר שלפנינו ויחזיק מעמד לאורך זמן.

דבר זה אינו צף בגן עדן מופשט כלשהו. הוא מגולם בהיסטוריה קונקרטית, של עם והבטחותיו. כאשר הנביא מאשר שהדבר עומד, הוא חושב על התחייבויותיו של אלוהים לישראל: הברית עם אברהם, השחרור ממצרים, ההבטחה שניתנה לדוד. למרות הגלות וההרס לכאורה, הבטחות אלה עדיין עומדות בתוקף. אלוהים נשאר נאמן גם כאשר הכל נראה אבוד.

ההכרזה על החדשות הטובות: משימה בלתי אפשרית הפכה למציאות

הקטע מגיע לשיאו בסצנה של שליחות מיסיונרית. הנביא מצווה לעלות על הר גבוה כדי להכריז את הבשורה הטובה. המונח העברי מתורגם כ"להביא את הבשורה הטובה" (מבסר) ייתן ביוונית את המילה "בשורה". אנו עדים להולדתו של מושג תיאולוגי מרכזי: הכרזה על שחרור שמפיל את הסדר הקיים.

בשורה טובה זו מופנית תחילה לציון ולירושלים, המתוארות כנשים הממתינות לשוב ילדיהן הגולים. אך המסר משתרע הרבה מעבר להקשר הראשוני הזה. זוהי קריאה לכל ערי יהודה: "הנה אלוהייכם!" קריאה זו מהדהדת כהתגלות פתאומית. לאחר עשרות שנים של היעדרות לכאורה, אלוהים מתגלה שוב, גלוי ופעיל.

דיוקן האל הבא מציב זה לצד זה שתי תמונות סותרות לכאורה. ראשית, ה' בא "בעוצמה", זרועו מכניעה את הכל. הדימוי הוא של הכובש המנצח המביא שלל מלחמה ואסירים משוחררים. "פרי עמלו" ו"עבודתו" מתייחסים לעם עצמו, שנחטף מעבדות בבל כמו גביעי ניצחון.

תאולוגיה זו של כוח אלוהי מתייחסת לייסורים עמוקים שחשו הגולים. כיצד יכלו עדיין להאמין באל שאפשר לעמו להיהרס על ידי הבבלים? הנביא טוען כי תבוסה לכאורה זו הסתירה למעשה אסטרטגיה אלוהית של טיהור. כעת, אלוהים פורש את כוחו האמיתי, לא כדי להשמיד, אלא כדי לשחרר. הוא נלחם נגד דיכוי, לא נגד עמו.

אבל מיד, התמונה משתנה באופן קיצוני. אלוהים רב עוצמה זה מגלה את עצמו "כרועה הרועה את עדרו". דמותו של הרועה מעוררת רוך, קרבה ודאגה לפגיעים ביותר. הרועה מכיר כל חיה; הוא קורא לצאנו בשמו. הוא אינו מוביל בכוח גס, אלא בנוכחות מרגיעה.

הפרט, "זרועו אוספת את הכבשים, אל ליבו הוא נושא אותם", דוחף את האנתרופומורפיזם עד כדי רגש. הכבשים, צעירות מכדי ללכת אחרי הצאן, מוחזקות כנגד חזהו של הרועה. דימוי זה של רוך אימהי המופעל על אלוהים מגברי את האינסטינקט האימהי מבלי להפחית ממנו. אלוהים נושא את עמו כאם הנושאת את ילדה, קרוב ללב הפועם.

תשומת הלב המיוחדת הניתנת ל"כבשים המניקות" מגלה אלוהים הקשוב לפגיעים ביותר. אמהות המניקות את גוזליהן אינן יכולות לעמוד בקצב העדר. הרועה מתאים את קצבו ליכולתם. פדגוגיה אלוהית זו של סַבְלָנוּת זה עומד בניגוד לחוסר סבלנות אנושי. לעתים קרובות אנו רוצים לאלץ את קצב הצמיחה הרוחנית שלנו. אלוהים, לעומת זאת, מכבד את שבריריותנו ומתקדם בקצב שלנו.

דימוי כפול זה של אל הלוחם ואל הרועה פותר מתח תיאולוגי מהותי. כיצד ניתן ליישב את הטרנסצנדנטיות המוחלטת של אלוהים עם קרבתו לכל יצור? כיצד ניתן לאשר את יכולתו הכול מבלי להכחיש את רוךותו? הטקסט מסרב לבחור בין תכונות אלו. הוא מחבר אותן יחד, וחושף אלוהים הנמצא בו זמנית מעל הכל ובלב הכל.

נחמה כשיקום קהילה

היקפה של הטקסט משתרע הרבה מעבר לפרט. נחמה אלוהית מופנית אל "העם", אל ירושלים, אל ערי יהודה. היא שואפת לשקם מרקם חברתי שנקרע לגזרים על ידי הגלות. ממד קולקטיבי זה של נחמה ראוי להיבחן, שכן הוא שופך אור על מצבנו האישי של פיצול חברתי.

גלות בבל ניפצה את המבנים הקהילתיים של ישראל. משפחות פוזרו, רשתות של סולידריות נשברו, ומוסדות דתיים ופוליטיים נהרסו. במשך חמישים שנה חי העם מקוטע, כל אחד מנסה לשרוד כמיטב יכולתו בסביבה עוינת. חלקם הצליחו כלכלית, אחרים שקעו בעוני. חלקם שמרו על אמונתם, אחרים נטמעו בכתות בבליות.

החזרה שהוכרזה על ידי ישעיהו מ זו יכולה להיות רק חזרה קולקטיבית. איש לא יחזיר לעצמו את אדמתו אלא אם כן כולם יעשו זאת. איש לא יבנה מחדש את בית המקדש ללא השתתפות כולם. לכן, נחמה אלוהית מרמזת על שחזור של "אנחנו", שיקום של קשרים חברתיים שבורים. אלוהים אינו מנחם יחידים מבודדים; הוא בורא מחדש עם.

אינטואיציה נבואית זו מהדהדת עם מצבנו העכשווי של אינדיבידואליזם משתולל. אנו חיים בחברות שבהן כל אחד מתמודד עם סבלו בבדידות, שבה דיכאון הופך למחלה פרטית המטופלת בכדורים. מבנים מסורתיים של סולידריות קרסו מבלי שיוחלפו. המשפחה המורחבת, הכפר, הקהילה, האיחוד: כל מקומות התמיכה ההדדית הללו נשחקו.

הטקסט של ישעיהו מרמז שנחמה אמיתית יכולה להיות רק מעשה קהילתי. מישהו חייב "לדבר אל ליבו" של אחר, קולות חייבים לעלות כדי להכריז את הבשורה הטובה, ושליחים חייבים לעלות להר כדי לצעוק שאלוהים בא. נחמה עוברת מפה לאוזן, מלב ללב. היא מתפשטת בתוך רשת חיה של מערכות יחסים אותנטיות.

דימוי השביל שיש להכין במדבר מקבל אפוא ממד אתי וחברתי. מילוי נקיקים פירושו צמצום אי השוויון שמרחיב את הפער בין עשירים לעניים. הנמכת ההרים פירושה פירוק מבני הגאווה והשליטה המונעים מפגש. יישור המצוקים פירושו להנגיש מוסדות לפגיעים ביותר.

עבודת הכנה זו מופקדת בידי הקהילה עצמה. אלוהים אינו כופה את צוו בכוח. הוא ממתין לנו כדי שנכין את התנאים לבואו. פדגוגיה אלוהית זו מכבדת את חירותנו תוך שהיא מעצימה אותנו. איננו יכולים ליצור ישועה בכוחנו שלנו, אך עלינו ליצור את המרחב לקבלה.

הכרזת הבשורה הטובה הופכת אפוא למשימה קולקטיבית דחופה. בעולם רווי בחדשות רעות, שבו התקשורת מפציצה אותנו מדי יום באלימות, אסונות ושערוריות, נשיאת הבשורה הטובה על אלוהים מנחם דורשת אומץ נבואי. עלינו להעז לאשר שתקווה אפשרית, שפיוס הוא מציאותי, שאהבה יכולה לשנות מבנים חברתיים.

משימה זו אינה נופלת אך ורק על מומחים דתיים. הטקסט מופנה לציון עצמה, לירושלים המגולמת: "אתה המביא את הבשורה הטובה". הקהילה הפצועה עצמה הופכת לשליח של נחמה. אלו שסבלו מגלות נמצאים בעמדה הטובה ביותר להכריז על שחרור. אלו שידעו ייאוש יכולים לדבר בכנות על תקווה.

הדים במסורת הנוצרית

אבות הכנסייה קראו ישעיהו מ כנבואה ישירה של ישו. אוריגנס רואה בקול הקורא במדבר את הדרשה של יוחנן המטביל המתכוננת לביאת המשיח. הנחמה שהובטחה לישראל מתגשמת בהתגלמות הדבר. הדרך שיש להכין הופכת לדרך הפנימית של גיור הלב.

אוגוסטינוס מרחיב את הפרשנות הזו בכך שהוא מראה כיצד ישו מגלם את הדימוי הכפול של כובש ורועה. באמצעות מותו ותחייתו, הוא מנצח את החטא והמוות, ומגלה כוח אלוהי. אך באמצעות חייו הארציים, הוא מגלה את רוך הרועה המכיר את צאנו ומוסר את חייו למענם. שני הממדים מתפייסים ב... המסתורין של פסקל.

רוחניות מימי הביניים, ובמיוחד זו של ברנרד מקלרוו, הרהרה ארוכות על דמותו של אלוהים הנושא כבשים בזרועותיו. דימוי זה הזין מסורת מיסטית שלמה של איחוד עם ישו באינטימיות של איחוד מלב אל לב. נחמה אלוהית כבר לא הייתה רק הבטחה עתידית; היא הפכה לחוויה נוכחית בתפילה מהורהרת.

יוחנן של הצלב הוא משתמש בנושא המדבר מספר ישעיהו כדי לתאר את "הלילה האפל" של הנשמה. המדבר החיצוני של הגלות הופך למדבר הפנימי של הטיהור. אבל כמו בישעיהו, מדבר זה הוא מקום של מפגש חדש עם אלוהים, אינטימי ואמיתי יותר מכל נחמה חושית. שבריריותו של העשב הנובל ממחישה את ההקפאה הנדרשת כדי לקבל את דבר האל המתמשך.

תיאולוגיה עכשווית, ובמיוחד בעבודתו של יורגן מולטמן, החייתה את נושא התקווה הנבואית של ישעיהו. בעולם המאופיין בשואה ובמשטרים טוטליטריים, ההבטחה לנחמה אלוהית מקבלת דחיפות חדשה. מולטמן מראה כיצד התקווה הנוצרית אינה בורחת מהסבל הנוכחי, אלא מתעמתת איתו על ידי הסתמכות על... נֶאֱמָנוּת של אלוהים להבטחותיו.

הליטורגיה הנוצרית יצרה’ישעיהו מ טקסט מרכזי של התקופה הִתגַלוּת. בכל שנה, הכנסייה חווה מחדש באופן סמלי את המתנתה של ישראל בגלות, ומתכוננת לביאתו של ישו לא רק לזכרו של בית לחם, אלא בתקווה לשובו המפואר. ה"הכינו דרך ה'" הופך לקריאה דחופה לגיור אישי וחברתי.

שלבו את המסר הזה בחיי היומיום

התחילו כל יום באימוץ הביטוי "נחמה, נחמה" כמשימה אישית שהופקדה עליכם. זהו מישהו במעגל שלכם שעובר תקופה קשה ומצאו דרך "לדבר אל ליבו" בצורה אותנטית, לא עם ביטויים מוכנים מראש אלא עם נוכחות אמיתית.

תרגלו את תרגול הבדידות הפנימית על ידי הקדשת רגעים של דממה קיצונית, הרחק ממסכים ורעש. במדבר מרצון זה, הכינו את דרכו של האל על ידי זיהוי המכשולים המציפים את חייכם הפנימיים: טינות, פחדים, ביטחון כוזב.

הרהרו על שבריריותכם מבלי לנסות להכחיש אותה או לפצות עליה. חשבו כיצד חייכם הם כמו עשב שפורח ואז נובל. קבלו את הסופיות הזו לא כקללה אלא כאמת שהופכת אתכם פתוחים לדבר אלוהים המתמשך.

נקיטת פעולה קונקרטית כדי "לסלול את הדרך" ברמה החברתית: הצטרפו ליוזמה שתגשר על תהומות של אי שוויון, תוריד הרים של עוול ותמחק את מכשולי ההדרה. תרגמו את המטאפורה הנבואית למעשה פוליטי וסולידרי.

התאמנו בשיתוף הבשורה הטובה בשיחות היומיומיות שלכם, לא באמצעות תרומה מגושמת, אלא באמצעות עדות אמיתית של תקווה. כאשר החדשות מכריעות, העזו לנקוב בסימני הנחמה האלוהית שנשארים למרות הכל.

טפחו את תדמית הרועה הרך על ידי פיתוח יכולתכם לטפל בחברים הפגיעים ביותר בקהילה שלכם. מי הם הטלאים שצריך לשאת? מי הן הכבשים המניקות וזקוקות לקצב מותאם אישית? התאימו את נוכחותכם לפגיעותן.

צרו טקס שבועי של התבוננות משותפת שבו אתם חולקים עם אחרים רגעים בהם חוויתם או הצעתם נחמה אלוהית. נוהג זה בונה מחדש את המרקם החברתי הקרוע וממלא באופן קונקרטי את הבטחתו של ישעיהו.

הקריאה הרדיקלית לתקווה מגולמת

הטקסט של’ישעיהו מ הוא אינו משאיר אותנו בשקט. הוא דוחה את הנוחות של רוחניות אינטימית שתסתפק בנחמות רגשיות חולפות. הוא קורא לנו לשינוי רדיקלי של נקודת המבט שלנו על אלוהים, על עצמנו ועל העולם. נחמה אלוהית אינה מזור זמני לפצעים שלנו; זוהי בריאה מחדש מוחלטת של המציאות שלנו.

כוחו המהפכני של המסר הנבואי טמון ביכולתו ליישב בין ניגודים לכאורה: כוח ורכות, התעלות וקרבה, יוזמה אלוהית ואחריות אנושית. אלוהים בא בעוצמה, אך הוא נושא את הכבשים קרוב לליבו. הוא מצווה בריבונות, אך הוא מכבד את קצב החלשים ביותר. הוא סולח לחלוטין, אך הוא קורא לנו להכין את דרכו.

העולם העכשווי זקוק נואשות למילת הנחמה האותנטית הזו. אנו חיים בעידן של גלות נרחבת: גלות מהטבע דרך עיור, גלות ממסורות דרך מודרניות מואצת, גלות מקשרים קהילתיים דרך אינדיבידואליזם. כמו ישראל בבבל, אנו משוטטים בסביבה שלא נועדה עבורנו, נוסטלגיים לארץ מובטחת שאנו בקושי יכולים לדמיין.

תשובתו של ישעיהו אינה לברוח מהעולם הזה וגם לא לקבל אותו באופן פסיבי. היא מזמינה אותנו להבחין בתוכו בסימני ביאת האל, להכין את דרכו באופן פעיל. מדבר המודרניות שלנו יכול להפוך למקום של מפגש חדש עם האלוהי. חולשותינו הקולקטיביות, רחוקות מלגזור עלינו ייאוש, הופכות אותנו פתוחים לדבר שלעולם לא דועך.

דחיפות זמננו דורשת מאיתנו לטפס על ההר הגבוה כדי להכריז את הבשורה הטובה. הכרזה זו יכולה להיות רק קולקטיבית ומחויבת. היא מתעצבת במעשי סולידריות קונקרטיים, במאבקים לצדק, בבנייה סבלנית של קהילות חלופיות. היא מוכחת ביכולתנו לנחם באמת את הבוכים, להרים את הנופלים, לתמוך באלה שאין להם עוד כוח ללכת.

אלוהי’ישעיהו מ הוא הולך לפנינו בכל נתיב של יציאת מצרים. הוא מחכה לנו במדבריות שבהן אנו מאבדים את דרכנו. הוא נושא על ליבו את חולשותינו הבלתי ניתנות לתיאור. הוא מתאים את צעדיו לקצב ההיסוס שלנו. נאמנות אלוהית זו, חזקה יותר מכל חוסר העקביות שלנו, מבססת תקווה בלתי ניתנת להריסה. היא מאפשרת לנו להעז את הבלתי אפשרי: להאמין שהנחמה אמיתית, שהדרך באמת נפתחת, שכבוד ה' יתגלה לכל בשר.

מַעֲשִׂי

טקס בוקר של נחמה לפני תחילת היום, חזרו על המילה "אלוהים מנחם אותי" במשך שלוש דקות, תוך נשימה עמוקה, עד שוודאות זו תחלחל להווייתכם.

תרגיל של הנתיב הפנימי זהו בכל שבוע נקיק למלא, הר להוריד בחייכם הרוחניים, ונקטו בפעולה קונקרטית של שינוי.

מדיטציה על שבריריות פעם בשבוע, הרהרו בפרח, דשא או אלמנט טבעי חולף תוך כדי מדיטציה על סופיותכם אל מול הקביעות האלוהית.

הודעת חדשות טובות שתפו מדי יום עם מישהו מילה, מחווה או מסר שנושאים תקווה אמיתית, קטנה ככל שתהיה, במעגל חדשותי שלעתים קרובות קודר.

תרגול של רועים בחרו אדם פגיע מחוגכם בכל חודש והתאימו את נוכחותכם לקצב ולצרכים שלו, מבלי לכפות את שלכם.

קבוצת הגהה צרו או הצטרפו לקבוצה קטנה שנפגשת מדי חודש כדי לחלוק חוויות של נחמה אלוהית שחיו ומוצעת.

מחויבות סולידריות הצטרפו לפעולה קולקטיבית שמכינה באופן קונקרטי את דרך ה' על ידי מאבק נגד עוול או תמיכה במודרים בחברתכם.

הפניות

ספר הנביא ישעיהו, פרקים 40 עד 55, בפרט ישעיהו מ, 1-11 (טקסט יסודי שנלמד במאמר זה)

תהילים כ"ג על הרועה הטוב, תהילים קל"ז על גלות בבל, משלימים את הבנת ההקשר ההיסטורי והתיאולוגי.

הבשורה על פי יוחנן הקדוש, פרק 10, 1-18, על ישו הרועה הטוב המגשים את דמותו הנבואית

אוריגנס, פירוש על יוחנן הקדוש, מפתח את הפרשנות האברית של קול הקורא במדבר

אוגוסטינוס מהיפו, פירוש על תהילים, ובמיוחד על תהילים כ"ב (כ"ג), בוחן את דמותו של הרועה האלוהי

ברנרד מקלרבו, דרשות על שיר השירים, מדיטציה על האינטימיות של שיחת לב אל לב עם אלוהים

יוחנן של הצלב, הלילה האפל של הנשמה, פירוש מחדש של המדבר כמקום של טיהור ומפגש מיסטי

יורגן מולטמן, תיאולוגיה של תקווה, עדכון המסר הנבואי של ישעיהו לעולם העכשווי