הבשורה של ישוע המשיח על פי מתי הקדוש
כשירדו מההר, שאלו התלמידים את ישוע: "מדוע אומרים אם כן הסופרים שאליהו צריך לבוא קודם?" ענה להם ישוע: "אליהו אכן בא להשיב את הכל. אבל אני אומר לכם, אליהו כבר בא, והם לא הכירו אותו, אלא עשו לו ככל שרצו. לכן בן האדם יסבול בידיהם." אז הבינו התלמידים שהוא מדבר אליהם על יוחנן המטביל.
זיהוי זה שמכין את הדרך: כאשר אלוהים מגיע בעילום שם
או כיצד להבחין ביד אלוהים בשגרה של חיינו ולקבל בברכה את השליחים שאיננו רואים.
ישוע יורד מההר כשהוא בשינוי צורה, ותלמידיו שואלים את השאלה המטרידה: מדוע אליהו עדיין לא הגיע? תשובתו של ישוע הופכת את ציפיותיהם. אליהו כבר הופיע במסווה של יוחנן המטביל, אך איש לא זיהה אותו. קטע זה ממתי י"ז מזמין אותנו לבחון את עיוורון רוחני שלנו: באיזו תדירות אנו מפספסים את אותותיו של אלוהים משום שהם אינם תואמים את הנרטיב המוקדם שלנו?
הרהור זה בוחן את תעלומת ביאתו של אליהו דרך יוחנן המטביל ואת המנגנונים הרוחניים של ההכרה. תחילה ננתח את ההקשר שלאחר ההשתנות ואת הציפיות המשיחיות, ולאחר מכן נפתח שלוש תמות עיקריות: המוטיב הנבואי של אליהו שנולד מחדש, הדינמיקה של סירוב קולקטיבי ועיוורון, והקשר בין זיהוי שגוי של המבשר לבין דחיית המשיח. לבסוף, נבסס אמיתות אלו בחיי היומיום שלנו באמצעות יישומים קונקרטיים והרהור על פתיחות לבלתי צפוי של אלוהים.
הירידה מההר: רגע מכונן במחזור של מתי
הקטע במתי י"ז:10-13 הוא חלק מרצף סיפורי בעל צפיפות תיאולוגית יוצאת דופן. ישוע חווה זה עתה את ההשתנות על ההר (מתי י"ז:1-9) עם פטרוס, יעקב ויוחנן. שלושת העדים הללו ראו את ישוע זוהר בתפארתו, משוחח עם משה ואליהו, ושומעים את קולו של האב מכריז: "זה בני אהובי". כשירדו, ישוע הורה להם לא לומר דבר על חזון זה "עד שיקום בן האדם מן המתים".«
בהקשר זה של התגלות מסנוורת והציווי לשתוק עולה שאלת התלמידים. שאלתם אינה חסרת משמעות: היא נוגעת בלב האסכטולוגיה היהודית באותה תקופה. על פי מלאכי ג', בפסוקים 23-24, אלוהים ישלח את אליהו הנביא לפני "יום ה' הגדול והנורא" כדי לפייס את הלבבות ולהכין את העם. לפיכך, הסופרים לימדו שאליהו צריך להקדים את המשיח. כעת, ישוע בבירור פועל כמשיח, אך היכן אליהו?
תגובתו של ישוע מתפתחת בשני שלבים. ראשית, הוא מאשר את ההוראה המקראית: "אליהו יבוא להשיב את הכל". צורת העתיד המשמשת כאן אולי נראית מפתיעה, אך היא מדגישה את המימד האסכטולוגי המתמשך של ההבטחה. לאחר מכן, ללא מעבר, הוא מוסיף: "אליהו כבר בא". צורת הווה מושלמת זו משנה את הפרספקטיבה. המבשר שהוכרז אינו דמות שתבוא בעתיד הרחוק, אלא אדם שכבר ביצע את שליחותו. התלמידים היו עדים להטפתו, לטבילתו, למעצרו ולהוצאתו להורג. והם לא ראו דבר.
הזיהוי של אליהו עם יוחנן המטביל אינו חדש בבשורה על פי מתי. ב-11:14, ישוע כבר מכריז: "אם תהיו מוכנים לקבל זאת, זה אליהו העתיד לבוא". אבל כאן, לאחר ההשתנות, שבה אליהו הופיע לצד משה, הגילוי מקבל מימד דרמטי. המבשר לא הובן, טופל לרעה ובסופו של דבר ראשו נערף. וישוע מוסיף את הנבואה המצמררת הזו: "כך גם בן האדם יסבול בידיהם". גורלו של השליח מבשר את גורלו של המשיח. זיהויו השגוי של יוחנן מבשר את דחייתו של ישוע.
קטע זה מתרחש, אם כן, ברגע מכונן. תהילת תבור עדיין מאירה את דעתם, אך צל הצלב כבר מתפשט. התלמידים מתחילים להבין: המלכות לא תבוא בזוהר הניצחון שקיוו לו. היא מגיעה דרך קנוסיס, ענווה והכחשה. והבנה זו נפתחת במבט לאחור כואב: לא הצלחנו לזהות.
אנטומיה רוחנית של עיוורון: מדוע איננו יכולים לראות
הטענה המרכזית של הקטע – "לא הכירו אותו" – ראויה לתשומת לב מעמיקה יותר. הפועל היווני אפיגינוסקו פירוש הדבר הוא להכיר באופן מלא, להזדהות בוודאות. אין מדובר בבערות עובדתית: כולם הכירו את יוחנן המטביל. שירותו עורר סערה. המונים נהרו לירדן. הורדוס עצמו ירא ממנו והקשיב לו ברצון (מרקוס ו':20). הבעיה, אם כן, אינה חוסר מידע, אלא חוסר חזון רוחני.
מספר מנגנונים מסבירים את העיוורון הזה. ראשית, הסופרים והפרושים בנו דימוי קדומה של אליהו. הם ציפו לדמות מפוארת, אולי הופעתו הפיזית של הנביא שעלה השמיימה במרכבת אש. יוחנן המטביל, עם לבושו משיער גמלים, תזונתו מארבה ומסרו של תשובה רדיקלית, לא התאים לתסריט. הוא היה קשוח מדי, תובעני מדי, לא מתאים מדי לציפיות לחזרה מנצחת.
אז, ז'אן עצמו סירב במפורש לתואר. יוחנן א', בפרק 21, כאשר נשאל על ידי הכוהנים והלוויים, הוא ענה: "אני לא אליהו". הצהרה זו אינה סותרת את דבריו של ישוע, אלא עניין של פרספקטיבה. יוחנן מכחיש את היותו גלגול נשמות פשוטו כמשמעו של הנביא, תוך שהוא ממלא את שליחותו באופן פונקציונלי. הוא בא "ברוח ובכוח אליהו" (לוקס א', 17), שהיא שונה מזהות אישית. אבל ניואנס תיאולוגי זה חומק מאלה המחפשים סימנים חיצוניים מרהיבים.
הגורם השלישי בעיוורון זה טמון באופיו המטריד של המסר. יוחנן הטיף להמרה רדיקלית, גינה צביעות דתית, וכינה מנהיגים רוחניים שהגיעו לטבילה ללא חרטה כנה "צאצא צפעונים". שירותו היה פסק דין חי על הממסד. הכרה בו כאליהו המובטח הייתה משמעה הכרה בתקפות ביקורתו, ולכן הטלת ספק במערכת דתית וחברתית שלמה. היה נוח יותר לסווג אותו כבעל חזון, נביא בין היתר, קול מתנגד שיש להתעלם ממנו.
לבסוף, ואולי באופן העמוק ביותר, בורותו של יוחנן חושפת אי הבנה בסיסית של דרכי אלוהים. כתבי הקודש מכריזים על מבשר אשר "יעמיד את כל הדברים במקומם הראוי" (אפוקתיסטמי, (מונח המעורר שיקום מוחלט). אך יוחנן נכלא ולאחר מכן הוצא להורג. איזו שיקום? איזו הכנה של הלבבות? בעיני בני דורו, שירותו הסתיים בכישלון. המשיח שניבא לא הגיע בעוצמה הצפויה. הגרזן לא הונח על שורשי העצים. האש המטהרת לא כילתה את הרשעים. כיצד יכול כישלון להיות הגשמת הבטחה?
שאלה אחרונה זו קשורה ל המסתורין של פסקל עצמו. אופן הפעולה של אלוהים אינו תואם את ההיגיון של הכוח האנושי. יוחנן השלים את משימתו לא באמצעות הצלחה מוסדית, אלא באמצעות נֶאֱמָנוּת רדיקלי, שהוביל אותו למות קדושים. הוא סלל את הדרך בכך שגילם את האמת, אפילו במחיר חייו. ודווקא את ההיגיון הזה של קנוסיס העולם אינו יכול להכיר, משום שהוא סותר את כל חוכמת העולם.
אליהו ריביבוס, או שיבת הנביא בתולדות הישועה
מסורת שובו של אליהו מושרשת בפסוקים האחרונים של הנביא מלאכי, אשר מסכמים את גוף הנבואה של התנ"ך. נבואה זו לא הייתה ספקולציה שולית, אלא ציפייה מרכזית באסכטולוגיה היהודית של בית שני. כתבים אפוקריפיים, ספרות רבנית ומגילות ים המלח מעידים על חיוניותה המתמשכת של תקווה זו. אליהו יחזור כדי לפתור סכסוכים הלכתיים, ליישב משפחות מפולגות, לטהר את הכהונה ולהכריז על בוא המשיח.
מדוע דווקא אליהו? משום שלפי מלכים ב' פרק ב', הוא לא מת אלא "נסחף בסערה השמיימה". היעלמות מסתורית זו הותירה פתוחה את האפשרות לחזרתו. יתר על כן, שירותו ההיסטורי של אליהו סימן רגע של משבר גדול בתולדות ישראל. לנוכח כפירתם של המלך אחאב ואיזבל, ועבודת האלילים של בעל שאיימה להכריע את יהוה, אליהו גילם את הנביא הבלתי מתפשר שקרא לעם לחזור לברית. האתגר בהר הכרמל, שם הפעיל אש מן השמים על הקורבן, נותר חקוק בזיכרון הקולקטיבי כסמל לבחירה המכרעת: "עד מתי תתלבטו בין שתי דעות? אם ה' הוא אלוהים, לכו אחריו; ואם בעל, לכו אחריו" (מלכים א' יח, כא).
עם זאת, בתקופתו של ישוע, רבים חשו מצב דומה. בית המקדש נשלט על ידי אליטה כוהנית שנפגעה עקב יחסיה עם רומא. אֱמוּנָה ישראל הלכה והתקשתה במנהגיה הפולחניים. העם נאנח תחת הכיבוש הפגאני. תנועות משיחיות התרבו, כולן ממתינות ליום שבו אלוהים יתערב סוף סוף כדי להשיב את ישראל. בהקשר זה, ביאתו של אליהו הייתה הסימן המיוחל לכך שהספירה לאחור החלה.
יוחנן המטביל ממלא את תפקידו של אליית במובנים רבים. כמו אליהו, הוא מטיף במדבר, הרחק ממרכזי הכוח הדתי. לבושו, העשוי שיער גמל, מזכיר את גלימתו של אליהו (מלכים ב' א', ח'). המסר שלו קורא לבחירה רדיקלית: התנצרות או אובדן. הוא מקיים טבילת תשובה המסמלת את הטיהור הנדרש לפני ביאת המשיח. ומעל לכל, הוא ממלא את משימת מלאכי "להחזיר לב אבות אל בניהם" על ידי הכנת עם מוכן לה'.
אבל יוחנן גם מציג חידוש מכריע. אליהו הצפוי היה לשקם את הפולחן, אולי לבנות מחדש את המקדש, ולאחד את השבטים המפוזרים. יוחנן, לעומת זאת, מכריז על מי ש"יטביל ברוח הקודש ובאש". הוא מצביע מעבר לעצמו על המשקם האמיתי, ומכריז, "הוא צריך לגדול, ואני צריך לקטון" (יוחנן ג', 30), הוא ממלא את הפונקציה האליסטית לא כמטרה בפני עצמה, אלא כמעבר, גשר בין הברית הישנה לברית החדשה.
זיהויו של ישוע ביוחנן כאליהו משפיע אפוא על פרשנות נבואית עמוקה. היא מאשרת כי כתבי הקודש מתקיימים, אך לאו דווקא בדרכים הצפויות. כתבי הקודש נאמנים, אך הקריאה שלנו בהם לעתים קרובות צרה. אלוהים מקיים את דברו, אך דברו עולה על הבנתנו. יוחנן הוא אליהו, לא באמצעות גלגול נשמות או הופעה מחודשת נסית, אלא באמצעות השתתפות במשימת אליית, ב"רוח ובכוח". היגיון זה של התגשמות "בדרך אחרת" יהיה מאפיין את כל ההתגלות הנוצרית: ישוע הוא המשיח, אך לא המשיח הפוליטי הצפוי; הוא מקים את הממלכה, אך לא בכוח זרוע; הוא מנצח, אלא באמצעות הצלב.
האירוניה הדרמטית של הקטע טמונה בעובדה שהתלמידים, שראו זה עתה את אליהו על הר ההשתנות לצד משה וישוע, לא הבינו שאותו אליהו זה עתה מילא את שליחותו הארצית ביוחנן. החזון המפואר של תבור עומד בניגוד חריף לחוסר ההבנה של המישור. זה מראה שהתגלות לבדה אינה מספיקה: צריך גם עיניים לראות. נוכחותו האמיתית של אליהו בכלכלת הישועה חלחלה הן לממד ההיסטורי (יוחנן המטביל) והן לממד האסכטולוגי (ההופעה על ההר), אך רק... אֱמוּנָה מואר על ידי ישו, זה יכול היה לחבר בין השניים.
מתח זה בין הגשמה שכבר הושגה לבין תקווה שעדיין פתוחה מאפיין את כל האסכטולוגיה הנוצרית. אליהו "יבוא" ו"כבר בא": שתי ההצהרות הללו מתקיימות יחד. המלכות "כבר כאן" ו"עדיין לא" מתגלה במלואה. אנו חיים בתקופה של תחילת הגשמה, שבה הבטחות מתממשות לפי שיקול דעתם של... אֱמוּנָה, בעודנו ממתינים לגילוי הסופי שבו "כל עין תראה זאת". משימתנו היא להבחין בסימני ההגשמה הזו בימינו של אלוהים, מבלי לתת לעצמנו להיסנוור מאי-התאמות לדפוסים קבועים מראש.
«"הם עשו לו מה שרצו", או הדינמיקה של הדחייה
הביטוי בו השתמש ישוע - "והם עשו לו ככל אשר ירצו" - מהדהד ככתב אישום חמור נגד חירות האדם שנשארה לעצמה. הוא מתאר לא מקרה בודד, אלא דפוס, מבנה של הכחשה שיחזור על עצמו עם ישוע עצמו. "כל אשר ירצו" זה כולל את המעצר השרירותי, הכליאה ובסופו של דבר את הוצאתו להורג של יוחנן על פי גחמתן של הרודיה ובתה (מתי יד: 1-12).
תיאורי מותו של יוחנן המטביל בספר מתי ומרקוס מציגים צירוף של גורמים: כעסה של הרודיה, שלא יכלה לסלוח ליוחנן על שגינה את נישואיה הניאפים להורדוס; חולשתו של הורדוס, שכבד את יוחנן אך נכנע להבטחה לא זהירה; מניפולציה של ריקוד ודרישה קטלנית; והיעדר מוחלט של משפט או הליך משפטי. זוהי שרירותיות טהורה, כוח המעניק לעצמו את הזכות להשתיק קול מתנגד.
אלימות זו נגד הנביא חושפת אמת אנתרופולוגית עמוקה: האנושות, המכוננת לתשוקותיה, אינה יכולה לשאת את אור האמת. יוחנן גינה ניאוף מלכותי, אך באופן סמלי, הוא גינה כל בגידה בברית. הוא הזכיר לכולם שתורת האל מחייבת אפילו את בעלי הכוח, במיוחד את בעלי הכוח. מסר זה היה בלתי נסבל עבור כוח הבנוי על פשרה וריאלפוליטיק.
דבריו של ישוע מדגישים גם את המימד הקולקטיבי של הדחייה: "הם" מתייחס לא רק להורדוס ולחצרו, אלא לחברה שלמה שעמדה מהצד, שלא מחתה, שקיבלה את העוול. תלמידיו של יוחנן אספו את גופתו וקברו אותה, ואז הלכו להודיע לישוע (מתי יד: 12). אבל היכן הייתה ההתקוממות העממית? היכן הייתה זעמם של ההמונים שהאזינו ליוחנן בירדן? השתיקה הקולקטיבית מאשרת את פשעם של בעלי הכוח.
בכך שישוע קישר במפורש את גורלו של יוחנן למה שמצפה לו - "כך בן האדם יסבול בידיהם" - הוא מקים המשכיות נבואית בדחייה. המשכיות זו עוברת לאורך ההיסטוריה המקראית. נביאים תמיד נרדפו. אליהו עצמו נאלץ לברוח מפני איזבל, שרצתה להרוג אותו. ירמיהו נזרק לבור מים. זכריה נסקל בחצרות המקדש. ישוע יזכיר להם זאת במרירות מאוחר יותר: "ירושלים, ירושלים, את הורגת את הנביאים וסוקלת את הנשלחים אליך" (מתי כ"ג:37).
דפוס דחייה זה אינו מקרי. הוא חושף התנגדות שיטתית לדבר אלוהים כאשר הוא משבש את הסדר הקיים. מוסדות דתיים, כאשר הם מתאבנים, נוטים לדחות את הקולות הנבואיים הקוראים להם להתנצר. נוחות רוחנית, מכובדות חברתית, השקעה במבני כוח: כל אלה אינם מתיישבים בנוחות עם הרדיקליזם האוונגליסטי. יוחנן, כמו ישוע, כמו כל הנביאים האותנטיים, היווה איום על איזונים רעועים אלה.
אבל מעבר לניתוח סוציולוגי, ישנה תעלומה תיאולוגית עמוקה יותר. מדוע אלוהים מרשה לשליחיו להתייחס כך? התשובה הנוצרית טמונה בתאולוגיה של הצלב. דחייתו של השליח היא חלק בלתי נפרד משליחותו. בכך שהוא סובל עוול, יוחנן אינו חווה כישלון שליחותו, אלא את הגשמתה. הוא מכין את הדרך למשיח לא רק באמצעות דרשותיו, אלא באמצעות מות הקדושים. הוא מכריז על מי ש"לא בא כדי שישרתו אותו, אלא כדי לשרת ולתת את נפשו ככופר בעד רבים" (מתי כ':28), והוא עושה זאת על ידי מתן נפשו שלו.
היגיון זה סותר את כל החוכמה האנושית. העולם שופט הצלחה לפי תוצאות נראות לעין: צמיחה. דִיגִיטָלי, השפעה חברתית, השפעה מדידה. מלכות האלוהים שופטת לפי נֶאֱמָנוּת רדיקלי, אפילו בכישלון לכאורה. יוחנן מת מבלי שראה את המשיח מקים את מלכות הכוח שניבא. הוא אפילו מפקפק, מטעמו כֵּלֵא, שולח מישהו לשאול את ישוע, "האם אתה זה שעתיד לבוא, או שאנחנו..." לחכות ל אחר?" (מתי 11, 3). אך דווקא בנאמנות זו עד הסוף, בהתמדה זו ללא ערבויות, מושגת המשימה האליאטית.
הביטוי "כל אשר רצו" מתהפך לאחר מכן ל"כל אשר אלוהים איפשר לישועה". הרוע שנעשה נותר רע, בלתי ניתן לסליחה. אך אלוהים, בהשגחתו המסתורית, משתמש אפילו בסירוב ובאלימות כדי לקדם את תוכניתו. מותו של יוחנן הופך לזרע המלכות. מות הקדושים מעיד כי עדיף למות בנאמנות מאשר לחיות בפשרה. ועבור תלמידיו של ישוע, שיעור זה מהדהד כאזהרה והבטחה כאחד: אזהרה כי הליכה בעקבות ישוע עלולה להוביל לאותו גורל, הבטחה שגורל זה הוא הדרך לתהילה.
«"אז הבינו התלמידים", או הפדגוגיה המתקדמת של ההתגלות
הפסוק האחרון - "אז הבינו התלמידים שהוא מדבר אליהם על..." יוחנן המטביל »" – מסמן רגע מכונן בתודעתם של שנים עשר. הבנה זו אינה רק אינטלקטואלית (הזיהוי של יוחנן כאליהו המנובא), אלא קיומית: היא מובילה אותם אל תוך האינטליגנציה של ה... המסתורין של פסקל, של המשיח הזה שמנצח למרות כישלון לכאורה, של מלכות זו שבאה בחולשה.
שימו לב ל"אז" (לָשֵׂאת), מה שמדגיש את אופייה הפתאומי של הארה זו. היא אינה נובעת מהיגיון מייגע, אלא מדבר של ישוע שפוקח עיניים. זהו מאפיין קבוע של הבשורה על פי מתי: אֱמוּנָה נובע מהמפגש עם דברו של ישו אשר מפענח את כתבי הקודש וההיסטוריה. התלמידים שמעו את יוחנן דרש, ייתכן שהם הלכו אחריו לפני שהלכו בעקבות ישוע (ראה. יוחנן א', (35-37), הם היו עדים למעצרו, שמעו על מותו. אך הם לא "הבינו". ישוע היה צריך לחבר את הנקודות, לנסח את יוחנן ואליהו, את יוחנן והמשיח, את סבלו של המבשר ואת מה שמצפה לבן האדם.
פדגוגיה מתקדמת זו מאפיינת את כלכלת הגילוי. אלוהים אינו מוסר את האמת שלו בבת אחת, בבהירות מסנוורת שתבטל את אֱמוּנָה. הוא מזקק זאת, רומז זאת, מציע זאת, באמצעות אירועים, מילים וסימנים הדורשים פרשנות. התלמידים חיים עם ישוע, רואים אותו פועל, שומעים אותו מלמד, אך לעתים קרובות מבינים רק לאחר מכן. המשיח שקם לתחייה יפתח את דעתם לכתובים (לוקס כ"ד:45), ורוח הקודש תוביל אותם לכל האמת (יוחנן ט"ז:13). אך כבר עכשיו, ברגעים אלה של התגלות חלקית, כמו זו של מתי י"ז:13, האור זורח.
הבנתם של התלמידים התמקדה בתחילה בהתגשמות הנבואית: כן, אליהו הגיע ביוחנן. אך היא התרחבה מיד למסלולו של המשיח עצמו. אם המבשר יידחה וייהרג, המשיח יסבול מאותו גורל. תחזית זו מפחידה. היא מנפץ את התקווה למשיח מנצח שיפיל את הרומאים ויקים מלכות של תהילה מיידית. היא מאלצת אותנו לחשוב מחדש לחלוטין מה המשמעות של "משיח", "מלכות" ו"ישועה".«
אפשר לתאר לעצמנו את ההלם שחשו התלמידים. הם בדיוק ירדו מהר שם ראו את ישוע משתנה בתפארת, משוחח עם ענקי הברית, משה ואליהו, ואושר על ידי הקול האלוהי. הכל נראה כאילו מתכנס לקראת התגלות מסנוורת. ובכל זאת, במילים מועטות, ישוע החזיר אותם למציאות הקשה: הדרך המובילה דרך דחייה ומוות. תהילת תבור אינה מוחקת את גולגולתא; היא חושפת את משמעותה הסופית, אך אינה עוקפת אותה.
מתח זה בין התגלות מפוארת לבין ניבוי הפסיון עובר לאורך כל החלק המרכזי של מתי. רגע לפני ההשתנות, ישוע הכריז על סבלו בפעם הראשונה, מה שעורר את תגובתו השערורייתית של פטרוס: "חס וחלילה אדוני! דבר זה לעולם לא יקרה לך!" (מתי ט"ז 22). רגע לאחר מסענו, כשירדנו חזרה לגליל, ישוע חזר ואמר: "בן האדם יימסר לידי אנשים, והם יהרגו אותו" (מתי י"ז 22-23). שיטת ההוראה של ישוע מורכבת מחזרה על אמת קשה זו מנקודות מבט שונות עד שהיא חודרת ללבבות.
«"אז הבינו התלמידים" לא אומר שהם תפסו הכל בבת אחת, וגם לא שהם קיבלו זאת בשלווה. הטקסט אומר שהם "הבינו שהוא דיבר על יוחנן", לא שהם ספגו במלואם את כל ההשלכות. יתר על כן, כמה פרקים לאחר מכן, יעקב ויוחנן ידרשו שוב מקומות כבוד במלכות (מתי כ': 20-28), מה שמראה שהם עדיין לא תפסו את ההיגיון של שירות והקרבה עצמית. פטרוס יכחיש את ישוע, וכולם יברחו. הבנה אמיתית תגיע רק לאחר חג הפסחא.
אבל ה"אז" הזה בכל זאת מסמן התקדמות, צעד נוסף בדרך אל אֱמוּנָה כמבוגרים, התלמידים מתחילים להבין שאלוהים פועל אחרת ממה שדמיינו. הם מתחילים לחבר את הסבל הנוכחי להבטחות עתיקות, לא כסתירה, אלא כהגשמה פרדוקסלית. הם מתחילים, באופן מהוסס, לחשוד שקדוש מעונה יכול להיות ניצחון, שחולשה יכולה להיות כוח, שמוות יכול להיות מעבר.
פדגוגיה אלוהית זו נוגעת אלינו ישירות. גם אנחנו חיים במרחב שבין הגילוי שהחל לבין ההבנה שטרם הושלמה. גם לנו יש רגעים של תבור שבהם הכל נראה זוהר, ואחריהם ירידות אל המישור שבו שום דבר לא נראה הגיוני. אמונתנו בנויה בחילוף הזה, בהבזקי הבנה אלה ואחריהם מסעות ארוכים בדמדומים. הדבר החשוב הוא לא להבין הכל בבת אחת, אלא להישאר בדרך, צייתנים לדבר שמאיר בהדרגה.
להבחין בשליחי האל בחיי היומיום שלנו
הלקח מהטקסט מתורגם מיד לערנות מעשית. אם בני דורו של יוחנן לא הצליחו לזהות את אליהו המובטח, זה היה משום שמסגרת הפרשנות שלהם לא הייתה מספקת. הם חיפשו אות מרהיב, דמות התואמת את ציפיותיהם. לעתים קרובות אנו עושים את אותו הדבר. יש לנו רעיונות מוקדמים לגבי האופן שבו אלוהים צריך להתערב בחיינו, הצורות שבהשגחתו צריכה ללבוש, והאנשים שדרכם הוא צריך לדבר אלינו.
בחיי היומיום, זה מתורגם לסיכון מתמיד של החמצת שליחי האל. המילה הקוראת לנו עשויה להגיע ממישהו שאנו רואים כלא כשיר מבחינה רוחנית. התיקון שאנו זקוקים לו עשוי להגיע ממישהו שמרגיז אותנו. ההזמנה לשנות כיוון עשויה לנבוע מנסיבות שאנו רואים כחסרות משמעות. אם אנו תמיד מצפים שאלוהים ידבר אלינו בפאר של ליטורגיה ללא רבב או באמצעות דמויות כריזמטיות, אנו מסתכנים בהחמצת הנקודה החיונית.
בואו ניקח לדוגמה את קהילות הקהילה שלנו או את מקומות העבודה שלנו. לפעמים ישנם אנשים שקטים, צנועים, מודרים חברתית, אשר בכל זאת מחזיקים באמת מהותית. אולי עמית לעבודה, אשר ללא רטוריקה גדולה, חי עם יושרה שמאתגרת אותנו. אולי חבר בקבוצת התפילה שלנו, אשר בפשטותו חושף את הפשרות שלנו. אולי אפילו ילד אשר, עם הערה נאיבית, מחזיר אותנו למה שחשוב באמת. "הם לא זיהו אותו": הטרגדיה טמונה בביטול שלהם, באי-הקשבה, משום שהם אינם מתאימים לפרופיל של "המורה הרוחני" שבחרנו.
בזוגות ובמשפחות, דינמיקה זו מתקיימת מדי יום. כאשר בן/בת זוג מעיר הערה מטרידה על אנוכיותנו, גאוותנו או הגזמות שלנו, האם הם כאב ראש או יוחנן המטביל שמכין אותנו לקבל את פני המשיח לחיינו? כאשר נער/ה מטיל/ה ספק במנהגים הדתיים השטחיים שלנו, האם הם מורד/ת שיש להכניע או נביא/ה שמזכיר/ה לנו שאלוהים חפץ באמת בליבנו? אבחנה פירושה לא לדחות את המילים המטרידות על הסף, אלא לבחון אותן בכנות: מה אם אלוהים מדבר אליי דרך האדם הזה, למרות המגושמות שלו, למרות פגמיו?
הטקסט מזמין אותנו גם להרהר ביחסינו עם מוסדות כנסייתיים. יוחנן המטביל מילא את כהונתו מחוץ למבנים הרשמיים של בית המקדש. הוא דרש במדבר, לא בירושלים. הוא הטביל בירדן, לא במקוואות הכהונה. מעמד זה של זר לא ביטל את שליחותו; להיפך, הוא הפך אותה להכרחית מבחינה נבואית. באופן דומה, כיום, קולו של אלוהים אינו מוגבל לערוצים הרשמיים. הוא יכול לנבוע מתנועות של התחדשות, קהילות חדשות וקולות בודדים הקוראים לגיור. זיהוי קולות אלה מבלי ליפול לביקורת שיטתית על הכנסייה דורש אבחנה עדינה, אך הכרחית.
לבסוף, וזה קריטי, הטקסט קורא לנו להטיל ספק בתפקידנו. אולי אנו נקראים, בקנה מידה צנוע שלנו, להיות כמו יוחנן המטביל עבור הסובבים אותנו. לא על ידי הצבת עצמנו כסמכויות מוסריות, אלא על ידי חיים אוונגליסטיים רדיקליים המאתגרים אותנו. העקביות שלנו בין אמונה מוצהרת לניסיון חיים, סירובנו לפשרות אתיות מסוימות, זמינותנו לעניים: כל זה יכול להכין את דרכו של האדון בלבבותיהם של אלו הצופים בנו. אבל האם אנו מוכנים לשלם את המחיר? כי "עשו לו כרצונם" מזכיר לנו ש... נֶאֱמָנוּת הצהרות נבואיות חושפות אדם לדחייה, אי הבנה ולעיתים עוינות.
הדים במסורת
דמותו של יוחנן המטביל כאליהו שנולד מחדש השפיעה עמוקות על התאולוגיה הנוצרית ועל הרוחניות של האבות. אוריגנס, בפרשנותו על מתי, מפתח את הרעיון שיוחנן הגיע "ברוח ובכוח של אליהו", כלומר הוא קיבל את אותה הכריזמה הנבואית מבלי להיות אותו אדם שהתגלגל מחדש, שכן הכנסייה תמיד דחתה את המטמפסיכוזה. הבחנה זו מאפשרת לנו להבין את ההגשמה הנבואית כהשתתפות במשימה טיפולוגית ולא כחזרה מילולית.
יוחנן כריסוסטומוס, בדרשתו על מתי, מדגיש שישוע מגיב לתלמידיו בכך שהוא מראה שהנבואות מתקיימות באופן שונה ממה שלימדו הסופרים. עבור כריסוסטומוס, טעות הסופרים לא הייתה טמונה בקריאת מלאכי, אלא בפרשנותם הנוקשה. הם הפכו את ההכרזה הנבואית לכתב בלתי משתנה, ולא יכלו לקבל את העובדה שאלוהים שומר על חירותו הריבונית באופן שבו הוא מקיים את דברו. הרהור זה של אב הכנסייה שופך אור על הפיתוי שלנו עצמנו להגביל את אלוהים בתוך המערכות התאולוגיות שלנו.
סנט אוגוסטין, אוגוסטינוס, בספרו *De consensu evangelistarum*, מתייחס לסתירה לכאורה בין הצהרתו של יוחנן, "אני לא אליהו", לבין קביעתו של ישוע, "אליהו כבר בא". הוא פותר את הקושי על ידי הבחנה בין אישיות לתפקוד. יוחנן מכחיש את היותו אליהו באופן אישי, אך ישוע מאשר שהוא אליהו בשליחות. הפרשנות האוגוסטיניסטית האוגוסטיניסטית הזו השפיעה על כל ההבנה של הטיפולוגיה המקראית מימי הביניים: דמויות הברית הישנה מוצאות את התגשמותן בברית החדשה, לא באמצעות המשכיות פיזית, אלא באמצעות התאמה רוחנית ותפקודית.
הליטורגיה של הִתגַלוּת דינמיקה זו מאומצת. יוחנן המטביל תופס מקום מרכזי, במיוחד במהלך המחצית השנייה של האדוונט. הכנסייה מזמינה אותנו להרהר בדמותו כדי להכין אותנו לחג המולד, ובכך לאשר מחדש את תפקידו כמבשר. על ידי התבוננות ביוחנן, אנו מוזמנים "להכין את דרך האדון" בליבנו, "לישר את נתיבותיו" באמצעות גיור. המוטו הבפטיסטי, "הוא צריך לגדול, ואני צריך לקטון", הופך לתוכנית רוחנית: לפנות מקום למשיח על ידי ניקוי הנטל הפנימי שלנו.
מבחינה תיאולוגית, הקטע שלנו מעלה את שאלת ההרמנויטיקה האסכטולוגית. כיצד עלינו לקרוא את הבטחות הברית הישנה לאורו של ישו? לחכות ל הגשמה מילולית של כל הנבואות, כולל אלו שנראות בלתי מתגשמות? הכריסטולוגיה הקלאסית מגיבה בדיאלקטיקה של "כבר" ו"עדיין לא". ישו חנך את המלכות, מילא את ההבטחות החיוניות, אך השלמות הסופית נותרה לפנינו. באופן דומה, אליהו הגיע ביוחנן כדי להתכונן לביאה הראשונה, ויחזור (מנקודת מבט ש... האפוקליפסה (זה מעורר באופן מסתורי את שני העדים של התגלות י"א) כדי להתכונן לפארוסיה. מתח מתמשך זה עוזר להימנע משתי מלכודות: מימוש אסכטולוגי, אשר יכחיש כל תקווה עתידית, ועתידנות, אשר תתעלם מההגשמה בהווה.
גם התאולוגיה של מות הקדושים מושרשת בטקסט זה. יוחנן מת נאמן למשימתו, ומבשר את מות הקדושים של ישו ואת מות התלמידים. טרטוליאנוס יאמר ש"דם הקדושים הוא זרע הנוצרים": הדחייה והאלימות שסובלים הופכות, בתוכנית האלוהית, לעקרון של פוריות. מות קדושים אינו תאונה מצערת, אלא השתתפות מסתורית בצלב המושיע. בכל פעם שעד של ישו סובל עוול למען האמת, הוא "משלים את מה שחסר בסבלו של ישו" (טור 1, 24), לא שקורבן המשיח אינו מספיק, אלא משום שהוא מקשר את חבריו לעבודת הגאולה שלו.
לבסוף, מושג ההכרה (אפיגינוסקו) נפתח לתאולוגיה של אֱמוּנָה כחזון נאור. לבני דורו של יוחנן היו עיניים אך לא ראו, אוזניים אך לא שמעו (מתי י"ג: 13-15). אֱמוּנָה זה לא מורכב רק מאמירות אמונה, אלא מראיית נוכחותו הפעילה של אלוהים בהיסטוריה. זוהי ראייה מחודשת שמבחינה באותות הזמנים, שמזהה את בואיו והולכותיו של האדון, כולל ובמיוחד כאשר הם הולכים בדרכי הענווה והקנוסיס. תיאולוגיה זו של הכרה תגיע לשיאה בתיאורי הופעות הפסחא, שבהן התלמידים מזהים את האל שקם לתחייה רק ברגע שהוא מגלה את עצמו (לוקס כ"ד:31; יוחנן כ':16).
תרגיל תרגול: בחינת המצפון המורחבת
כדי לשלב מסר זה בחיינו הקונקרטיים, ניתן להציע תרגול פשוט, המחולק לארבעה שלבים הדרגתיים שיש להשלים במשך שבוע או במהלך ריטריט.
צעד ראשון קראו שוב את סיפורכם כדי לזהות את הרגעים הלא מזוהים של נוכחותו של אלוהים. קחו רגע של דומיה, מחברת ביד, ושאלו את עצמכם: "באיזה נקודות בחיי אלוהים התערב מבלי שהבנתי זאת באותו רגע?" זה יכול להיות מפגש לכאורה חסר משמעות ששינה את דרככם, כישלון שהתברר כברכה, או מילה שהשתרשה בשקט לפני שפרחה. שימו לב לרגעים אלה, והודו על מה שאתם תופסים, במבט לאחור, כעבודת אלוהים.
שלב שני זהו את "יוחנן המטביל" בחיינו. מי הם האנשים בחיינו שקוראים לנו להתנצרות, לאמת, לשינוי רדיקלי? לאו דווקא אלו בעלי התארים התיאולוגיים ביותר או הכריזמטיים ביותר, אלא אלו שבאמצעות חייהם או דבריהם מאתגרים אותנו בצורה מועילה. זכרו את הדמויות הללו, אולי התחברו אליהן מחדש אם התרחקנו מהן, והודו להן מבפנים או מבחוץ על תפקידן הנבואי.
שלב שלישי בחנו את ההתנגדות שלנו. כיצד הציפיות המוקדמות שלנו מאלוהים מונעות מאיתנו לזהות את דרכיו? האם יש לנו דימוי "מבוית" של אלוהים, אלוהים שתמיד צריך לנחם אותנו, להרגיע אותנו ולאשר את בחירותינו? או שאנו פתוחים לאלוהים שמאתגר אותנו, שואל אותנו וקורא לנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו? התוודו על נוקשותנו ובקשו לב צייתן.
שלב רביעי תרגלו פתיחות יומיומית. בכל ערב, במשך שבוע, סקרו את היום שלכם ושאלו את עצמכם: "היום, מתי ניסה אלוהים לדבר אליי? דרך מי? דרך מה?" זה יכול להיות דרך מילה שנשמעה במיסה, פסוק מהתנ"ך שמהדהד, שיחה, אירוע בלתי צפוי או תחושה פנימית. שימו לב לסימנים הקטנים האלה והגיבו אליהם בתפילה קצרה: "אלוהים, עזור לי לזהות טוב יותר את נוכחותך".«
תרגול זה של תשומת לב מודעת משנה בהדרגה את נקודת המבט שלנו. אנו נעשים רגישים יותר לאופן שבו אלוהים נכנס למהלך הרגיל של חיינו, לעתים קרובות בדרכים בלתי צפויות. ומודעות מוגברת זו מכינה אותנו לא לפספס את נוכחותו של האדון כשהוא יבוא, לא בתהילה המרהיבה שאנו מצפים לה, אלא בשקט של ההתגלמות המתמשכת.
אתגרים עכשוויים והתנגדות למסר זה
התרבות הנוכחית שלנו מקשה במיוחד על קבלת טקסט זה. מספר מכשולים עכשוויים ראויים לציון ולטיפול.
ראשית, שלטון הסנסציוניזם התקשורתי. אנו חיים בציוויליזציה של תמונות מרהיבות, באזז וויראליות. אירוע קיים רק אם הוא נראה, אהוב ומשותף. בהקשר זה, הרעיון שאלוהים יכול לחמוק מעיניו, ששליחו יכול להיות לא ידוע, נראה אבסורדי. אנו מצפים לאותות עצומים, ניסים מצולמים והתנצרות מהדהדת. לשירותו של יוחנן המטביל, חסר יהירות ומודר, לא היה סיכוי מול המשפיעים הרוחניים של זמננו. עם זאת, הטקסט מזכיר לנו שדווקא בשיקול דעת, אפילו בחוסר חשיבות חברתית, אלוהים מבצע לעתים קרובות את עבודתו.
בנוסף, ישנו האינדיבידואליזם הצרכני שלנו, המיושם על הדת. אנו רוצים רוחניות א-לה-קארט, כזו שמספקת אותנו מבלי להפריע לנו יותר מדי. הרעיון של מבשר שקורא לתשובה רדיקלית, שמתייחס לאנשים כ"צאצא צפעונים", הדורש גיור לפני הטבילה, פוגע ברגשותינו. היינו מעדיפים שליח גמיש יותר, כזה שמאשר את הבחירות שלנו, שמבטיח לנו שהכל בסדר. הכרה ביוחנן כשליח של אלוהים מרמזת על קבלה של העובדה שהוא עשוי לאתגר אותנו, להתעמת איתנו עם הסתירות שלנו ולדרוש שינויים קונקרטיים.
שלישית, הקושי שלנו עם כישלון. בחברה של ביצועים והצלחה, הרעיון שניתן להשיג משימה אלוהית באמצעות כישלון לכאורה, דחייה או מוות הוא כמעט בלתי נתפס. אם יוחנן באמת נשלח על ידי אלוהים, מדוע בסופו של דבר נערף ראשו ב... כֵּלֵא מדוע אלוהים לא התערב? שאלות לגיטימיות אלו מתנגשות עם תעלומת הצלב. אך התרבות שלנו איבדה במידה רבה את הבנתה את התעלומה הזו. היא מתנדנדת בין פוזיטיביזם נאיבי (אלוהים תמיד צריך לתקן דברים) לבין... נִיהִילִיזם ייאוש (אם הדברים לא משתפרים, זה בגלל שאין אלוהים). המסר המקראי של ישועה דרך קנוסיס נותר שערורייה וטיפשות (קורינתים א' א' 23).
רביעית, משבר הסמכות והגישור שלנו. מי אתה, יוחנן המטביל, שתגיד לי מה לעשות? מי הכנסייה שתתיימר ללמד אותי את האמת? תקופתנו מעריכה אוטונומיה מוחלטת, את הבנייה האישית של המשמעות ואת דחיית כל הצהרה הטוענת לכפות את עצמה מבחוץ. בהקשר זה, דמותו של הנביא שבא "מאלוהים" עם מסר שאינו ניתן למשא ומתן הופכת לחשודה, אפילו בלתי נסבלת. עם זאת, ה... נַצְרוּת זה נשען על מבנה של התגלות ותיווך: אלוהים מדבר, שולח שליחים וחושף את עצמו באמצעות מילים ואותות חיצוניים לנו. זיהוי אליהו ביוחנן המטביל מרמז על קבלה של כך שאלוהים יכול להגיע אלינו דרך אחר, דרך מילה שמגיעה ממקום אחר.
לבסוף, יחסנו לאלימות. הטקסט מעלה את האלימות שהופעלה על יוחנן: מאסר, הוצאה להורג. הוא מבשר את האלימות שתבוא נגד ישוע. עבור רבים כיום, האלימות שסבל פוסלת את המטרה. אם אלוהים היה באמת עם יוחנן, הוא היה מגן עליו. אם ישוע היה באמת המשיח, הוא לא היה נצלב. היגיון זה, המובן מנקודת מבט אנושית, מפספס את היגיון הבשורה. אלוהים אינו מבטיח חסינות, אלא ניצחון דרך האלימות שסבל ומעבר לה. הוא אינו מבטל רדיפה, אלא הופך אותה לנתיב של תחיית המתים. זה מרמז על המרה רדיקלית של דמיוננו: הפסקת תשוקותינו לכוח מנצח על אלוהים, קבלת חולשתו לכאורה כדרך פעולה ריבונית.
אל מול אתגרים אלה, התשובה אינה להתלונן על זמננו או לחפש מקלט בנוסטלגיה לעבר. זוהי תפיסת מהות המסר: אלוהים מגלה את עצמו לעתים קרובות בשיקול דעת, בענווה ובסתירה לכאורה. זיהוי מראות אלה דורש עין חדה. אֱמוּנָה, נכונות לעזור, א עֲנָוָה שמקבל את ההפרעה. וזה אפשרי היום כמו אתמול, עבור אלו שמקבלים את שינוי קריטריוני השיפוט שלהם מהנראה אל הבלתי נראה, מהצלחה גשמית אל נֶאֱמָנוּת אֶוַנְגֶלִי.
תְפִלָה
אדון ישוע המשיח, אתה אשר צעדת על פני האדמה הזו בחברת גברים ונשים שלעתים קרובות לא זיהו אותך, פקח את עינינו ואת ליבנו לנוכחותך הנסתרת ברגע הנוכחי של חיינו.
אנו מודים לכם על יוחנן המטביל, מבשרכם, קולכם הצועק במדבר, עד בלתי מעורער לאמת, קדוש מעונה של יושרה. הוא הכין את דרככם בקריאה לתשובה, ודמו השפוך דשן את האדמה שבה תשתרש בשורתכם הטובה. מי ייתן וילמד אותנו לחיות את אותה מחויבות רדיקלית ב נֶאֱמָנוּת יוֹמִי.
סלח לנו, אדוני, על כל הפעמים שלא הצלחנו לזהות את שליחיך. כמה פעמים דחינו מילה שהטרידה אותנו, סגרנו את הדלת בפני זה ששלחת, נשפטנו לפי מראה חיצוני ולא לפי רוח הקודם? כמה פעמים העדפנו את הדימויים הקדומים שלנו עליך על פני נוכחותך האמיתית והמטרידה?
תן לנו פרספקטיבה רעננה, לב צייתן ואוזניים קשובות. מי ייתן ונבחין בידך באירועי ימינו, בקולך בדברי הסובבים אותנו, ובקריאתך בנסיבות שאתה מאפשר. שחרר אותנו מנוקשותנו, מהוודאויות הצרות שלנו ומהציפיות האנושיות יתר על המידה שלנו.
אדוני, שלח לנו נביאים אשר יחזירו אותנו ללא הרף למה שחשוב, אשר מגנים את פשרותינו, אשר מעירים אותנו מפושרותנו. ותן לנו את החסד לקבל את פנינו, גם כאשר דבריהם פוגעים בגאוותנו, גם כאשר דרישותיהם קשות עבורנו.
אנו מתפללים גם עבור כל אלה אשר, היום, נושאים את דברך בהקשרים עוינים או אדישים. נוצרים אנשים נרדפים שסובלים את מה שיוחנן ואתם סבלתם. למען הקולות הנבואיים בכנסייה ובעולם הקוראים לצדק, ל שָׁלוֹם, להמרה אקולוגית וחברתית. תמכו בהם בנאמנותם, נחמו אותם בניסיונותיהם, והפכו את עדותם לפרודוקטיבית.
הכין את ליבנו, אדוני, כשם שיוחנן הכין את לבבות בני דורו. יישר את הרי הגאווה שבתוכנו, מלא את נקיקי הריקנות הפנימית שלנו, יישר את נתיבים עקומים של צביעותנו. הכן אותנו לבואך, לא רק בשיאים הליטורגיים, אלא בכל רגע בחיינו.
ומכיוון שיוחנן ניבא את מי שיטביל ברוח ובאש, הדליק אותנו ברוח זו. מי ייתן ותאכל בתוכנו את מה שאינו ממך, מי ייתן ותטהר את כוונותינו, מי ייתן ותצית את... צְדָקָה. מי ייתן ונהיה בתורנו עדים נועזים לבשורתך, לא בכוחנו שלנו, אלא בכוח חסדך.
לבסוף, אדוני, שמור אותנו ערניים. מי ייתן ולא נפספס את יום ביקורך. מי ייתן ונזהה אותך כשתעבור, בכל צורה שהיא. ובסוף חיינו, תאמר לנו: "היכנסו אל..." שִׂמְחָה "של אדונך, עבד טוב ונאמן, כי הכרת אותי בקטנים שבאחי."»
דרך ישוע המשיח אדוננו, באחדות עם רוח הקודש, לנצח נצחים. אמן.
ללמוד לראות בעיניים של אמונה
בסיום הרהור זה על מתי י"ז: 10-13, עולה אמונה אחת: הכרה בפעולתו של אלוהים בהיסטוריה ובחיינו אינה מובנת מאליה. היא דורשת שינוי פרספקטיבה, חינוך לתשומת לב רוחנית,... עֲנָוָה שמקבל את ההפתעה מאלוהים שלעולם לא מתאים את עצמו לחלוטין לתרחישים שלנו.
יוחנן המטביל היה אליהו המיוחל, אך באופן שאיש לא צפה. הוא לא חזר פיזית מהשמיים במרכבת אש. הוא לא החזיר את מלכות ישראל בכוח. הוא הטיף, הטביל, גינה עוול ומת לאחר עריפה ראש. משימה הושלמה? בעיני העולם, כישלון ברור. בעיני אלוהים, ההכנה המושלמת לדרכו של המשיח.
דיסוננס זה בין מראה חיצוני למציאות עמוקה עובר לכל אורך הבשורה. המשיח ינצח, אך דרך הצלב. המלכות שם, אך חבויה כמו שאור בבצק. האחרונים יהיו ראשונים., העניים הם מבורכים; לאבד את חייו פירושו לזכות בהם. הכל מתהפך, משתנה, משתנה על ידי ההיגיון של הגלגול ושל התחייה.
לכן, משימתנו היא לטפח את הפרספקטיבה האוונגליסטית הזו. להפסיק לשפוט לפי מראה חיצוני, הצלחות מדידות וקריטריונים ארציים. לחפש את אותות נוכחותו של אלוהים לא במראה החיצוני, אלא בנאמנות ענווה, בשירות דיסקרטי, באמת היקרה. לקבל את פני הנביאים שאלוהים שולח אלינו, גם אם הם אינם לובשים את הבגדים שציפינו להם.
במונחים מעשיים, זה מתורגם לזמינות יומיומית. כל מפגש, כל מילה שנשמעת, כל אירוע יכולים להיות מסר מאלוהים אליי. העמית שמעיר תצפית תקפה אך מטרידה, החבר שקורא לי לעקביות רבה יותר, הקטע המקראי שפתאום מהדהד בי ומדבר אליי, הנסיבות הבלתי צפויות שמאלצות אותי לשנות את תוכניותיי: כל אלה הן נקודות מגע פוטנציאליות עבור ה'. תפקידי לטפח לב ער מספיק כדי לזהות זאת.
ואם לעיתים אנו מפקפקים, אם איננו יכולים להבחין מה בא מאלוהים ומה לא, הבה נזכור את שיטת ההוראה של התלמידים. הם לא הבינו הכל בבת אחת. הם התקדמו באמצעות ניסוי וטעייה, דרך תיקונים עוקבים, דרך הארות הדרגתיות. ישוע חזר בסבלנות לדבריהם, הסביר וחיכה שההבנה תבשיל. רוח הקודש ממשיכה את עבודת החינוך הזו בתוכנו. החיים הרוחניים אינם ריצה מהירה, אלא מסע ארוך שבו אנו לומדים בהדרגה לראות, לשמוע, לזהות.
«"אליהו כבר בא, ולא הכירו אותו." משפט זה מהדהד כאזהרה וגם כאזהרה. אזהרה: אל לנו להחמיץ את מה שחשוב. הבטחה: גם אם החמצנו את הופעותיו של אלוהים בעבר, הוא ימשיך לגלות את עצמו, לדבר אלינו, לקרוא לנו. הוא אלוהי ההזדמנות השנייה, השלישית והשביעית. כל יום הוא יום חדש לקבל את פניו. כל רגע מציע הזדמנות להכרה.
אז כן, הבה נכין את דרך ה'. הבה ניישר את נתיבותיו. לא באמצעות מאמצים על-אנושיים של סגפנות, אלא באמצעות אותה פתיחות בסיסית, אותה צייתנות לב שגורמת לנו לומר: "דבר ה' כי שומע עבדך". בהקשבה פעילה זו ובערנות אוהבת טמונה השתתפותנו בביאת המלכות. יוחנן המטביל הכין את דרך המשיח בזמנו. אנו נקראים להכין אותה בזמננו, במקומותינו, באמצעים שלנו. זה תלוי בנו.
טיפים מעשיים: חמש פעולות לשבוע של מודעות קשובה
יום שני: שקט בוקר. לפני שאתם בודקים את הטלפון או את ההודעות שלכם, קחו חמש דקות של דומייה כדי לשאול את אלוהים: "מה אתה רוצה לומר לי היום? דרך מי, דרך מה תדבר אליי?" שימו לב בערב אם משהו הדהד בכם.
יום שלישי: קריאה מחדש של מערכת יחסים קשה. זהה אדם שמציק לנו או מבקר אותנו באופן קבוע. שאל את עצמך בכנות: "מה אם אלוהים רוצה לדבר אליי דרכו? כמה אמת אני יכול לקבל במה שהוא אומר לי?"«
יום רביעי: קריאה איטית של מלאכי ג', 1-4 ו-3, 23-24. הרהרו על פסוקי המקור על אליהו המבשר. מה בולט בי? מה ציפיתי מאלוהים שלא התגשם כמתוכנן, אלא אולי בצורה שונה?
יום חמישי: חזרה על כישלון. בהרהור על פרויקט, מערכת יחסים, תקווה שנכשלה. במבט לאחור ובתפילה, האם יש משהו מהשגחתו של אלוהים שאני יכול להבחין בו בכישלון הזה? כיצד אלוהים הצליח להכין אותי, לטהר אותי, לכוון אותי מחדש דרך זה?
יום שישי: מחווה נבואית. לנקוט פעולה קונקרטית של אמת או צדק, גם אם היא כרוכה במחיר. זה יכול להיות אמירת אמת קשה, סירוב לפשרה אתית בעבודה, או הקדשת זמן לעבודת צדקה. לחוות, בדרכך שלך, את מה שחווה יוחנן המטביל.
שבת: סְעוּדַת יֵשׁוּ קַשׁוּב. אם אפשר, השתתפו במיסה, תוך שימת לב מיוחדת לקריאות, לדרשה ולמחוות הליטורגיות. בקשו מהאדון לדבר אליכם באמצעותן. לאחר החגיגה, רשמו מה הדהד בכם בצורה העמוקה ביותר.
יום ראשון: שיתוף קהילתי. עם משפחה או חברים נוצרים, דנו בשאלה: "השבוע, כיצד חשבת שאלוהים פועל או מדבר אליכם?" בנו את יכולת האבחנה זה של זה.
הפניות
מקורות מקראיים ראשוניים: מלאכי ג', 1-4 ו-3, 23-24 (הבטחת אליהו); מלכים ב' 1-2 (מחזור אליהו); ; מתי ג', 1-17 ו-11, 2-15 (יוחנן המטביל); מרקוס ו, 14-29 (מותו של יוחנן); ; לוקס א', 5-25 ו-57-80 (הכרזה ולידתו של יוחנן).
אבות הכנסייה: יוחנן כריסוסטומוס, דרשות על’הבשורה על פי מתי הקדוש, דרשה 56; אוגוסטינוס, חיבור על הבשורה על פי יוחנן, חיבורים 4 ו-5; אוריגנס, פירוש על מתי.
תיאולוגיה עכשווית: יוסף רצינגר / בנדיקטוס ה-16, ישוע מנצרת, כרך 1, פרק על יוחנן המטביל; הנס אורס פון בלתזר, תהילה והצלב, חלק על קנוסיס; רנה ז'ירארד, אני רואה את השטן נופל כברק, ניתוח מנגנון השעיר לעזאזל שהוחל על יוחנן וישוע.
רוּחָנִיוּת: שארל דה פוקו, כתבים על ענווה וחיקוי ישו; תרז מליזייה, כתבי יד אוטוביוגרפיים, על הדרך הקטנה וקבלת הכישלון לכאורה; ז'אן ואניר, הקהילה, מקום של סליחה וחגיגה, על ההכרה באלוהים ב... העניים והמודרים.
מסמכי המאסטר: מועצת הוותיקן השנייה, Dei Verbum (חוקה על התגלות אלוהית), במיוחד מס' 2-6 על פדגוגיה של התגלות; Evangelii Gaudium של ה אַפִּיפיוֹר פרנסואה, מס' 169-173 על הבחנה באותות הזמנים.
