קריאה מספר בן סירא החכם

בימים ההם נראה אליהו הנביא כאש, דברו בער כלהבה. הוא הביא רעב על ישראל, ובקנאתו צמצם אותם למעט. בדבר ה' עצר את הגשם מן השמים, ושלוש פעמים ירד מהם אש. מה נורא היית אליהו במפתאותיך, מי ישתווה לך?

אתם אשר נסחפתם במערבולת אש על ידי מרכבה עם סוסי אש; אתם אשר נועדתם לקץ הימים, ככתוב, כדי לפייס את הזעם לפני שיתפרץ, כדי להשיב לב אבות אל בנים ולהשיב את שבטי יעקב... אשרי יראו אתכם, אשרי ישנים באהבה; גם אנחנו נזכה לחיי אמת.

כאשר נביא האש יחזור לפייס את העולם

שובו של אליהו במסורת המקראית: הבטחה לשיקום כדי להתכונן לסוף הימים ולפייס דורות מפולגים.

אליהו הנביא תופס מקום ייחודי בדמיון המקראי והרוחני. שלא כמו נביאים אחרים, הוא לא מת אלא עלה השמיימה במערבולת אש. גורל יוצא דופן זה הזינה במשך מאות שנים את התקווה לשובו כדי להתכונן לביאת המשיח. ספר בן סירא החכם, טקסט זה, שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, חוגג את אליהו, דמות נבואית המדגישה לא רק את ניסיו בעבר אלא גם את משימתו העתידית. הוא מחבר את קנאותו הנבואית של אליהו לייעוד אסכטולוגי: לפייס את חרון אפו של אלוהים, לפייס בין אבות לבנים ולשקם את ישראל. הבטחה זו עדיין מהדהדת כיום לכל מי שמחפש... שָׁלוֹם, פיוס ותקווה בעולם מפולג.

תחילה נחקור את ההקשר ההיסטורי והרוחני של טקסט זה מבן סירא, לפני שננתח את דמותו הנבואית של אליהו כאש מטהרת. לאחר מכן נעמיק בשלושה ממדים חיוניים: משימת הפיוס הבין-דורי, הכנה אסכטולוגית והקשר עם התקווה המשיחית. נראה כיצד המסורת הנוצרית קיבלה הבטחה זו דרך יוחנן המטביל וההשתנות, לפני שנציע דרכים קונקרטיות לגלם את רוח הפיוס הנלהבת הזו כיום.

התעוררות הנביא: ההקשר וההיקף של הטקסט של בן סירא

ה- ספרו של בן סירא, ספר סירא, המכונה גם קהלת, הוא אחת הדוגמאות האחרונות ששרדו לחוכמה יהודית לפני התקופה הנוצרית. ספר זה, שנכתב בסביבות שנת 180 לפנה"ס בירושלים ותורגם מאוחר יותר ליוונית על ידי נכדו של המחבר, מנסה לשמור על... נֶאֱמָנוּת בן סירא, שכתב בהקשר שבו הזהות היהודית הייתה מאוימת על ידי התבוללות תרבותית ופילוג פנימי החליש את הקהילה, הציע סינתזה של חוכמה מסורתית והרהור על תולדות הישועה. עבודתו בוחנת את התורה אל מול ההשפעה הגוברת של התרבות ההלניסטית.

פרקים 44 עד 50 בספר יוצרים את מה שמכונה "שבחי האבות", גלריית דיוקנאות של דמויות גדולות בישראל, מחנוך ועד שמעון הכהן הגדול. חלק זה חוגג את... נֶאֱמָנוּת נוכחותו של אלוהים באה לידי ביטוי דרך האנשים שבחר להדריך את עמו. אליהו מופיע בגלריה זו כדמות מעבר בין הנביאים הקדמונים לתקווה האסכטולוגית. הצגתו תופסת מקום אסטרטגי משום שהיא מחברת את עברה המפואר של ישראל לעתידה המשיחי.

הטקסט נפתח בדימוי בולט: אליהו פורץ כאש. מטאפורה זו אינה רק פואטית. היא לוכדת את מהותה של שליחות הנבואה כפי שהיא מופיעה בספרי מלכים. אליהו מגלם את דבר אלוהים בצורתו הנלהבת, הרדיקלית והטרנספורמטיבית ביותר. אל מול עבודת האלילים של המלך אחאב והמלכה איזבל, אשר ייבאו את פולחן הבעל לישראל, אליהו עומד כמעין חומת אש. דברו בוער כלפיד משום שאינו סובל פשרה עם שקר רוחני.

שלושת הפלאים שהוזכרו על ידי בן סירא מתייחסים ישירות לסיפורי ה... ספר מלכים ראשון. הרעב מקביל לבצורת בת שלוש וחצי השנים שאליהו הכריז עליה למלך אחאב כעונש על כפירת האומה. מניעת מימי השמים מדגימה את כוחו המוחלט של אלוהים על הבריאה אל מול בעל, אל הפוריות והגשם שהכריז על עצמו. קריאה לאש שלוש פעמים מזכירה במיוחד את האירוע בהר הכרמל שבו אש אלוהית צורכת את העולה ומבלבלת את נביאי הבעל, אך גם את שתי הפעמים שבהן אליהו קורא לאש מן השמים נגד החיילים שנשלחו לעצור אותו. התערבויות דרמטיות אלה אינן נועדו לפאר את הנביא אלא להדגים את ריבונותו הייחודית של אלוהי ישראל.

הביטוי "נורא בנפלאותיך" מדגיש את המימד המפחיד של התגלות אלוהית זו. אליהו מעורר יראת כבוד משום שהוא מגלה אל קנאי שאינו יכול לסבול את חוסר נאמנותם של עמו. יראת כבוד זו אינה פחד עבדותי אלא כבוד קדוש לפני... קְדוּשָׁה אלוהי. איש אינו יכול להתפאר בהיותו שווה ערך לאליהו, שכן ייעודו עולה על כל מידה אנושית. הוא איש האלוהים המובהק, זה שכל חייו הופכים שקופים לרצון האלוהי.

החלק השני של הטקסט מסמן שינוי זמני מכריע. בן סירא עובר ממעללי העבר למשימה העתידית. עלייתו של אליהו במרכבת האש אינה סוף אלא התחלה. הנביא היה מוכן לקראת אחרית הימים. ניסוח זה מבוסס על הנאום האחרון של הנביא מלאכי, אשר ניבא את שליחת אליהו לפני יום ה' הגדול והנורא. בן סירא חוזר על מסורת זו, ומפרט את שליחותו המשולשת של הנביא שישוב: לפייס את חרון אפו של אלוהים לפני שחרורו, להשיב את לב האבות אל בניהם ולהשיב את שבטי יעקב.

ייעוד אסכטולוגי זה הופך את אליהו לדמות של תקווה. הוא חוזר לא רק כדי לשפוט, אלא קודם כל כדי לפייס ולשקם. זעמו האלוהי המדובר אינו גחמה שמימית, אלא תגובתו הלגיטימית של אלוהים לרשע ההורס את עמו. פיוס זעמו זה פירושו יצירת התנאים לגיור אמיתי, לאפשר לעם לחזור לאלוהיו לפני שיהיה מאוחר מדי. זוהי עבודת רחמים מקדימה, קריאה אחרונה לגיור לפני הדין.

הטקסט מסתיים בברכת אשרי כפולה שכבר מעוררת בקורא תקווה משיחית. אשרי הרואים אותך, הנבואה. שִׂמְחָה של הדור שיקבל בברכה את שובו של אליהו וכך את שחר עידן המשיח. אשרי אלו שנרדמו באהבה; ברכה זו משתרעת על כל הצדיקים אשר ימותו לפני אותו יום מפואר. האהבה המדוברת מתייחסת ל צדקה אחווה ו נֶאֱמָנוּת לברית. צדיקים אלה אינם מודרים מההבטחה, כי גם אנחנו נזכה לחיים אמיתיים. בן סירא מאשר אפוא צורה של תחיית המתים או השתתפות בחיי נצח עבור המאמינים בכל הדורות.

אש נבואית כמילה טרנספורמטיבית

דימוי האש חודר לכל הטקסט של בן סירא ומבנה את הבנתו את אליהו. מטאפורה לוהטת זו חושפת את טבעו של דיבור נבואי אותנטי. לאש מספר תכונות המאירות את המשימה הנבואית. היא שורפת את מה שמושחת, מטהרת את מה שניתן לטהר, מאירה את החושך, מחממת את מה שקר ומשנה כל חומר שהיא נוגעת בו. אליהו מגלם את כל הממדים הללו של אש רוחנית.

דבריו של אליהו בוערים כלפיד משום שהם דוחים פושרות ופשרה. לנוכח עבודת האלילים הנפוצה תחת שלטונו של אחאב, הנביא אינו מציע קונצנזוס חלש אלא מציב אתגר רדיקלי. בהר הכרמל, הוא פונה ישירות לעם: עד מתי תתנדנדו בין שתי דעות? אם ה' הוא אלוהים, לכו אחריו; אם בעל הוא אלוהים, לכו אחריו. בחירה נוקשה זו מאלצת את כולם לבחור צד. האש היורדת מן השמים ואוכלת את העולה מספקת תשובה אלוהית חד משמעית. ה' הוא אלוהים; אין אחר.

מילה לוהטת זו מביאה למיון חסר רחמים. בן סירא מציין שאליהו צמצם את ישראל למספר קטן בקנאותו. הביטוי אולי נראה קשה, אך הוא תואם את הדינמיקה המקראית של השאר. הנביא אינו מחפש הצלחה כמותית, אלא נֶאֱמָנוּת איכותני. מספר קטן של מאמינים אמיתיים עדיף על קהל פושר וחסר אמונה. צמצום כפוי זה, שנגרם עקב רעב וקושי, מטהר את ישראל כשם שאש מטהר את זהב מטמאותו. אירועים טרגיים הופכים לפדגוגיה אלוהית, המחזירה את העם למהות ייעודו.

אש אליהו גם מבטאת את קנאת האל. מונח תיאולוגי זה אינו מתייחס לרגש קטנוני, אלא לאהבה בלעדית שאלוהים דורש מעמו מכוח הברית. כשם שבעל אינו יכול לסבול את בגידתה של אשתו, כך אלוהים אינו יכול לקבל את העובדה שישראל יזנה את עצמה עם אלילים. כעסו הנבואי של אליהו מבטא את הקנאה האלוהית הזו. באופן פרדוקסלי, הוא חושף את עומק אהבת האל לעמו. אנו כועסים רק על מה שחשוב באמת. אדישות תהיה סימן לנטישה מוחלטת. כעסו הבוער של אליהו מעיד אפוא שאלוהים לא נטש את ישראל, שהוא ממשיך להילחם למענם.

ממד זה של אש מטהרת מכין את המשימה האסכטולוגית שהוכרזה בחלק השני של הטקסט. אליהו חייב לחזור כדי לפייס את הזעם לפני שיתפרץ. ניסוח זה נראה פרדוקסלי. כיצד יכול היה זה שגילם את הזעם האלוהי לפייס אותו? התשובה טמונה בהבחנה בין שני רגעים נבואיים. בביאתו ההיסטורית הראשונה, אליהו מגלה את זעמו כדי לעורר התנצרות. בביאתו האסכטולוגית, הוא מציע הזדמנות אחרונה להתנצרות לפני הדין הסופי. האש הבוערת הופכת לאש מטהרת. אותה אנרגיה נבואית משנה כיוון: היא כבר לא באה לכלות את המורדים אלא להכין את הלבבות לקבל ישועה.

טרנספורמציה זו של התפקוד הנבואי נעוצה ב רַחֲמִים אלוהי. אלוהים אינו נהנה ממות החוטא אלא חפץ שהוא או היא יחזרו בתשובה ויחיו. שובו של אליהו לפני יום ה' מבטאת את הרצון האוניברסלי הזה לישועה. המסורת היהודית פיתחה תקווה זו על ידי דמיון דרכים שונות בהן חזרה זו עשויה להתרחש. חלק מהטקסטים הרבניים מציגים אותה כפתרון סכסוכים הלכתיים תלויים ועומדים, בעוד שאחרים מתארים אותה ככריזה על התחייה יש הרואים בו את זה שמאחד את הפלגים היריבים בעם, בעוד שאחרים רואים אותו כמי שמפייס ביניהם. כל המסורות הללו מתכנסות לאותה אינטואיציה: אליהו הוא סוכן הפיוס הסופי, זה שמכין את הקרקע לבוא המלכות.

אש אליהו מאתגרת את יחסנו למילים נבואיות. האם אנו מסוגלים לשמוע מילים שורפות, מטרידות, שמטילות ספק בפשרות שלנו? או שאנו מעדיפים דת נוחה שאינה דורשת דבר ואינה משנה דבר? הכנסייה תמיד נזקקה לדמויות נבואיות כדי לעורר אותה משנתה. הקדושים שציינו את תקופתם נשאו לעתים קרובות את הלהט הרוחני הזה שאינו משאיר אף אחד אדיש. פרנסואה של אסיסי מחבקת עוֹנִי רדיקלית, קתרין מסיינה מאתגרת את האפיפיורים, תרזה מאווילה רפורמת הכרמל, שארל דה פוקו הופך את עצמו לאחרון בין האחרונים: כל כך הרבה להבות נבואיות שניצתו מחדש על ידי לפיד אליהו.

פיוס הדורות: משימתו העיקרית של הנביא

משימתו המרכזית של אליהו באחרית הימים היא להשיב את לבבות האבות אל בניהם. נוסחה אניגמטית זו ראויה לתשומת לב מדוקדקת משום שהיא נוגעת במימד יסודי של המשבר האנושי. הקרע בין הדורות הוא סימפטום חוזר של התפוררות חברתית ורוחנית. כאשר אבות ובנים מתרחקים זה מזה, כל ההעברה קורסת, כל המשכיות נשברת וכל זהות קולקטיבית אובדת.

בהקשרו המיידי של בן סירא, אמירה זו מהדהדת בעוצמה מיוחדת. היהדות במאה השנייה לפני הספירה התמודדה עם משבר העברה הקשור להתייוונות. הדורות הצעירים, שפותו על ידי התרבות היוונית, התרחקו ממסורות אבות. האבות, הקשורים לתורה ולמנהגים, כבר לא הבינו את בניהם, ונמשכו לגימנסיות, תיאטראות וערכים יווניים. פער דורי זה איים על זהותו של העם היהודי. בן סירא הבין שרק התערבות נבואית משמעותית תוכל להפוך את הדינמיקה הקטלנית הזו.

הביטוי "להחזיר את לב האבות אל בניהם" מרמז שהיוזמה לפיוס תבוא מהאבות. לא על הבנים מוטלת בראש ובראשונה האחריות לשוב אל אבותיהם, אלא על האבות לפנות אל בניהם. ניואנס זה חשוב ביותר. הוא מרמז על כך שלזקנים יש אחריות מיוחדת בהעברה זו. אם הבנים מתרחקים, ייתכן שזה משום שהאבות לא הצליחו להעביר את מה שהיה ראוי לקבל. אולי הם בלבלו מסורת חיה עם חזרה מכנית. אולי הם הטילו נטל מבלי להראות שִׂמְחָה והחופש שזה מספק נֶאֱמָנוּת לברית.

שיבת הלב אינה מתייחסת לתיקון חיצוני פשוט של התנהגות, אלא לשינוי פנימי עמוק. באנתרופולוגיה המקראית, הלב מייצג את מרכז האדם, את מושבן של החלטות והנחיות יסודיות. החזרת לבבות האבות לבניהם פירושה, אם כן, יצירת תנאים למפגש אמיתי, להקשבה הדדית, להבנה הדדית. אבות יצטרכו לנטוש את נוקשותם וחומרתם כדי לגלות מחדש את הרכות. בנים יצטרכו להתגבר על מרדם ואדישותם כדי לגלות מחדש את אוצרות המסורת.

למשימה זו של פיוס בין-דורי יש ממד אסכטולוגי. היא שואפת לא רק ליישב מתחים חברתיים, אלא גם להשיב את הסדר שאלוהים ייעד לאנושות. הברכה האלוהית עברה מדור לדור מאז אברהם. כל דור מקבל את ירושת ההבטחה ועליו להעבירה בנאמנות לדור הבא. כאשר שרשרת זו נקרעת, התוכנית האלוהית עצמה מאוימת. ביאתו של אליהו מבטיחה שהקרע הזה לא יהיה קבוע, שאלוהים עצמו יתערב כדי לחבר מחדש את חוטי ההעברה הזו.

המסורת הרבנית הרהרה זה מכבר במשימתו זו של אליהו. התלמוד מלמד שאליהו יפתור את כל הסוגיות התלויות ועומדות, יפרש את כל הסכסוכים הבלתי פתורים, ויזהה שושלות מפוקפקות. תפקיד זה של פוסק ומפייס מרחיב את תפקידו ההיסטורי. כבר בספרי מלכים, אליהו הופיע כמי שמחליט, שפסק את הסופי, שקובע את האמת. אך בעוד שבתקופת אחאב הוא הכריע באש ובמשפט, באחרית הימים הוא יכריע באמצעות פיוס. שָׁלוֹם.

חזון זה של אליהו כמפייס מהדהד בעוצמה עם זמננו. פערים דוריים עכשוויים לובשים צורות חדשות. דורות מחליפים זה את זה בקצב מואץ, לכל אחד קודים, התייחסויות ודרכי תקשורת משלו. הורים חשים לעתים קרובות מוצפים מהעולם הזה. דִיגִיטָלי של ילדיהם. צעירים תופסים מוסדות תורשתיים כמיושנים וחונקים. פער הדורות כבר אינו נוגע רק לערכים אלא נוגע בצורות הקיום החברתי והתרבותי עצמן.

בתחום הכנסייתי, מתחים אלה באים לידי ביטוי בעוצמה מיוחדת. העברת אֱמוּנָה הנצרות חווה משבר חסר תקדים בחברות המערביות. הורים קתולים רבים עצובים לראות את ילדיהם נוטשים כל קיום דתי. לעומת זאת, התעוררויות רוחניות או התעוררויות רוחניות מתרחשות בקרב צעירים שהוריהם אדישים או עוינים כלפיהם. נַצְרוּת. פערים דוריים אלה ב אֱמוּנָה הם מעלים שאלות קורעות לב לגבי העברה, חופש ואחריות הורית.

החזרת לבבות האבות לבניהם דורשת מאמץ ניכר של הקשבה ואמפתיה כיום. הדורות המבוגרים יותר בכנסייה חייבים לקבל את העובדה שדורות צעירים חיים את אמונתם בצורה שונה, עם רגישויות שונות וצורות ביטוי שונות. הדורות החדשים של קתולים המגלים מחדש את המסורת עשויים להתפתות לנוקשות ולשיפוטיות כלפי אלו שחיו את... מועצת הוותיקן השנייה שלא כמוהם. נבואתו של אליהו טמונה דווקא בהתעלות מעל הניגודים העקרים הללו כדי לבנות גשרים בין הדורות.

שיקום שבטי יעקב: שיקום קהילתי

המשימה השלישית שהופקדה על אליהו, על פי בן סירא, היא להשיב את שבטי יעקב. משימה זו מרחיבה ומרחיבה את הפיוס הבין-דורי ל... מימד קהילתי ולאומי. שנים עשר שבטי ישראל מסמלים את האחדות המקורית של עם אלוהים, כפי שהייתה קיימת בימי משה ו... יהושע. אך אחדות זו התפוררה בהדרגה. הפילוג נבע מחילוק שלמה של הממלכה לשתי ישויות יריבות: ישראל בצפון ויהודה בדרום. גירוש אשור פיזר את עשרת השבטים הצפוניים, שמעולם לא חזרו. רק יהודה ובנימין עדיין היוו ישות ניתנת לזיהוי בימי בן סירא.

שיקום השבטים פירושו, אם כן, כינון מחדש של האחדות השבורה, איסוף המפוזרים ושיקום שלמותה הקהילתית של ישראל. תקווה זו מחלחלת לכל ספרות הנבואה. יחזקאל ראה בעיני רוחו את שנים עשר השבטים מתאחדים סביב בית המקדש שנבנה מחדש. ירמיהו ניבא את איסוף הגולים מקצה העולם. שיקום זה אינו עניין של געגועים נוסטלגיים לעבר, אלא מבטאת את הציפייה להתערבות אלוהית שתמלא סופית ומלאה את הבטחות הברית.

שליחותו של אליהו היא חלק מהדינמיקה הזו של התכנסות אסכטולוגית. שובו יסמן את תחילתו של תהליך השיקום. זו לא רק חזרה לסדר הישן, אלא הרכבה מחדש של עם אלוהים. השבטים לא ישוקמו באופן זהה למה שהיו בעבר, אלא על פי סדר חדש התואם את שלטון המשיח. שיקום זה מרמז הן על המשכיות עם ההיסטוריה הקדושה והן על חידוש רדיקלי שהביאה ההתערבות האלוהית המכרעת.

לתקווה זו לשיקום קהילתי יש כמה היבטים משלימים. ראשית, ממד פוליטי וטריטוריאלי: העם היהודי יקבל בחזרה את ריבונותו המלאה על הארץ המובטחת, וכל השבטים יחזיקו שוב בשטחי אבותיהם. שנית, ממד חברתי: פילוגים וסכסוכים פנימיים ייפתרו, והצדק וה שָׁלוֹם ישלוט ביחסים הדדיים. לבסוף, ממד רוחני: כל העם ישוב לנאמנות בלתי מעורערת לאלוהיו; עבודת אלילים ובגידה יהיו שייכים לעבר באופן סופי.

בן סירא, שכתב במאה השנייה לפני הספירה, לא היה מודע כמובן לכך שהבטחה זו תתגשם באופן בלתי צפוי בקהילה המשיחית שנוסדה על ידי ישוע. אך הטקסט שלו מתכונן להתפתחות חדשה זו על ידי הדגשת האופי האסכטולוגי והאוניברסלי של השיקום הצפוי. שיקום שבטי יעקב נוגע לא רק לעם היהודי אלא גם מבשר את איסוף כל האנושות למלכות האלוהים.

המסורת הנוצרית פירשה מחדש את ההבטחה הזו לאור המסתורין של פסקל. שנים עשר השליחים שנבחרו על ידי ישוע מקבילים באופן סמלי לשנים עשר שבטי ישראל. הם מהווים את הבסיס של ישראל החדשה, הכנסייה המורכבת מכל העמים. חג השבועות מבטא את תחילתה של שיקום אוניברסלי זה: רוח הקודש שנשפכה יוצרת עם חדש המתעלה על חלוקות אתניות, לשוניות ותרבותיות. שבטי יעקב משוחזרים בתוך ובאמצעות קהילת תלמידיו של ישוע, אשר הופכת לעם האלוהים החדש, הפתוח לכל העמים.

פרשנות נוצרית מחודשת זו אינה מבטלת את ההבטחה שניתנה לישראל, אלא מקיימת אותה במלואה בלתי צפויה. שיקום השבטים מוצא את משמעותו הסופית בפיוס האנושות המפולגת. מה שהובטח ליעקב מתגלה כפי שהובטח לכל אדם. הייחודיות של בחירת ישראל שימשה להכנה לאוניברסליות של הישועה. אליהו, נביא ישראל, הופך באופן פרדוקסלי לנביא האחדות הקתולית, זה שאוסף את מה שפוזר.

חזון זה של שיקום מאתגר את הפילוגים העכשוויים הקורעים את הגוף הכנסייתי. נוצרים מחולקים לזרמים מרובים, הם עדיין לא השיגו באופן גלוי את האחדות שחפץ ישו בה. הקתולים עצמם חווים מתחים פנימיים המחלישים את האחדות שלהם. פילוגים תיאולוגיים, ליטורגיים ופסטורליים יוצרים שבטים שלעיתים מתייחסים זה לזה בחוסר אמון או בעוינות. שירותו של אליהו כיום יכלול טיפוח פיוס פנים-כנסייתי זה, בניית גשרים בין רגישויות מגוונות, והזכרה לכולם שאחדות בגיוון מהווה את הסימן האותנטי של עם האלוהים.

השיקום אינו משמעו אחידות אלא אחדות אורגנית. שנים עשר השבטים שמרו כל אחד על זהותו, טריטורייתו ומאפייניו. אך יחד הם יצרו עם אחד בשירות אותו אלוהים. באופן דומה, הכנסייה הקתולית מקבלת בברכה גיוון לגיטימי של כריזמות, מסורות רוחניות, ביטויים ליטורגיים ורגישויות תאולוגיות. ריבוי זה מעשיר את הגוף הכנסייתי, בתנאי שאינו מתדרדר לפילוגים. רוח אליהו דוחקת בשנינו... נֶאֱמָנוּת ללא פשרות על היסודות אֱמוּנָה ולפתיחות הנדיבה כלפי הביטויים המגוונים של אמונה ייחודית זו.

פיוס זעם אלוהי: גישור נבואי וחסד

הממד המסתורי והעמוק ביותר של שליחותו האסכטולוגית של אליהו טמון בתפקידו לפייס את חרון אפו של אלוהים לפני שפרץ. ניסוח זה מעלה מיד שאלות תיאולוגיות מורכבות. כיצד נוכל להבין את חרון אפו של אלוהים מבלי לנקוט באנתרופומורפיזם גס? באיזה מובן יכול נביא לפייס את אלוהים? האם אלוהי ישוע המשיח אינו רחמים טהורים, שאינו זקוק לפיוס?

זעם אלוהי, בלשון המקרא, אינו מתייחס לתשוקה לא רציונלית או לגחמה אלוהית, אלא לתגובה לגיטימית של... קְדוּשָׁה אלוהים אינו יכול להישאר אדיש לרוע, עוול, אלימות, דיכוי ושקרים. כעסו מבטא את דחייתו המוחלטת את הרוע שהורס את ברואיו. באופן פרדוקסלי, הוא מגלה את אהבתו לאנושות. אלוהים שמעולם לא כעס לנוכח הרוע יהיה אלוהים אדיש, ולכן אלוהים שלא אהב באמת. כעסו האלוהי נובע מקנאתו באהבתו לעמו ולאנושות כולה.

כעס זה, עם זאת, לעולם אינו דברו האחרון של אלוהים. המסורת הנבואית מדגישה שוב ושוב שאלוהים אינו נהנה מענישה אלא תמיד מבקש להושיע. איומי דין נועדו לעורר גיור, לא לספק את נקמת האל. יום חרון אפו של ה', המוזכר לעתים קרובות על ידי הנביאים, מייצג את הרגע שבו סַבְלָנוּת כוח אלוהי מגיע לקצה גבול היכולת שלו, היכן שרוע מצטבר דורש טיהור רדיקלי. אך אפילו ביום הנורא הזה נותר פתוח ל... רַחֲמִים עבור אלו שמתגיירים.

משימתו של אליהו לפייס את הכעס לפני שיתפרץ היא חלק מהדיאלקטיקה הזו שבין צדק לחסד. הנביא משמש כמתווך בין אלוהים לעמו. הוא אינו משנה את רצון האלוהי באמצעות איזשהו קסם דתי. במקום זאת, הוא יוצר את התנאים האנושיים המאפשרים... רַחֲמִים לתרגל. על ידי יצירת גיור הלבבות, על ידי פיוס דורות, על ידי שיקום הקהילה, אליהו מאפשר זאת סְלִיחָה אלוהי. הוא מרגיע את הכעס לא על ידי דיכויו השרירותי, אלא על ידי דיכוי סיבתו, דהיינו חטאם וחוסר נאמנותם של האנשים.

הבנה זו של תיווך נבואי מאירה את דמותו של ישו כמתווך ייחודי ומוחלט. ישוע מגשים באופן אינסופי את מה שאליהו בישר. הוא מרגיע את חרון אפו של אלוהים לא באמצעות מילים או טקסים, אלא באמצעות מתנת עצמו באופן מלא. בכך שהוא לוקח על עצמו את חטאי העולם ונושא אותם במותו, הוא מבטל את סיבת הכעס האלוהי. בכך שהוא קם לתחייה מן המתים, הוא מדגים ש... רַחֲמִים זה מנצח באופן סופי את המשפט. מעתה ואילך, יום הזעם הפך ליום החסד עבור כל מי שמקבל בברכה את הישועה המוצעת במשיח.

אבל הניצחון המכריע הזה של רַחֲמִים עם זאת, אין בכך כדי לבטל את הצורך בגיור מתמשך. הכנסייה חיה בין ה"כבר" ל"עדיין לא" של הגאולה. היא נהנית במלואה מהישועה לה זכה ישו, אך עליה להפגין אותה באופן מתמיד בהיסטוריה על ידי קריאה לאנשים לגיור. נביאים נותרים הכרחיים כדי לעורר מצפון רדום, לגנות עוולות נסבלות ולהזכיר לאנשים את דרישות הבשורה. רוח אליהו נותרת פעילה בכל אלה שמעזים לומר את האמת, גם כשהיא מטרידה.

דבר נבואי אותנטי זה תמיד משלב תקיפות וחמלה. הוא מגנה את הרוע ללא שאננות אך קורא לתשובה בתקווה. הוא אינו מגנה יחידים אלא נלחם במבני החטא. הוא מגלה את חרון אפו של אלוהים אל מול עוולות תוך שהוא פותח את הדרך לפיוס. מתח זה מהווה את לב הנבואה הנוצרית. יותר מדי תקיפות ללא רחמים מתדרדרת לקפדנות פרשנית. יותר מדי רחמים ללא תקיפות נופלים לרפיון, המאפשר לרוע לשגשג. האיזון של אליהו מורכב מבעירה כאש תוך הכנה לפיוס.

היישום העכשווי של משימת פיוס זו נוגע לתחומים רבים. בחברה קרועה לגזרים על ידי קיטובים באקלים אידיאולוגי, שבו כל צד מייצג את השני, רוחו של אליהו תקרא לפיוס ללא רלטיביזם. בכנסייה המתפתה לשמרנות נוקשה או לפרוגרסיביות חסרת שורשים, המסר הנבואי של אליהו ישמור על שניהם. נֶאֱמָנוּת למסורת ולפתיחות לאותות הזמן. בעולם המאוים על ידי אלימות דתית, דמותו של אליהו יכולה לעורר השראה דיאלוג בין-דתי שלא מוותרת על זהות או על כבוד לאחרים.

המורשת הרוחנית: אליהו במסורת האבות והליטורגית

אבות הכנסייה הרהרו רבות על דמותו של אליהו ופיתחו פרשנות רוחנית וטיפולוגית עשירה למשימתו. עבור אוריגנס, אחד התאולוגים הנוצרים הגדולים הראשונים, אליהו מייצג את החיים המהורהרים בצורתם הרדיקלית. הנביא הנסוג לנחל כרית ואז לחורב מגלם את הנוצרי הנמלט מהמולת העולם כדי להקדיש את עצמו כולו לאלוהים. אך בריחה זו אינה בריחה: היא מכינה את החזרה לעולם עם מילה מטוהרת ואותנטית. בדידותו של אליהו הופכת אפוא למודל של ה... חיי נזירים מתחיל.

הירונימוס הקדוש, במכתביו, מציג את אליהו כאב טיפוס של הנזיר המוותר על עושר ונוחות כדי לאמץ את עוֹנִי רדיקלי. גלימת השיער של אליהו, תזונתו הצנועה, וויתורו על קשרי משפחה מבשרים על נדרים מנזריים. אבל הירונימוס גם מדגיש את המימד הנבואי של הנזירות: נזירים אינם נמלטים מהעולם מתוך שונאים אלא כדי לאתגר אותו טוב יותר באמצעות עדות חייהם. כמו אליהו, עליהם להיות מלח שנותן טעם ואור הזורח בחושך.

יוחנן כריסוסטומוס הקדוש מפתח פרשנות מוסרית וסגפנית לאליהו. מאבקו של הנביא נגד איזבל ונביאי הבעל מסמל את הקרב הרוחני שכל נוצרי חייב לנהל נגד אלילים בני זמנו. עבודת אלילים אינה מוגבלת לפולחן פסלים פגאניים אלא מקיפה את כל צורות ההתקשרות המופרעת לעושר, כוח והנאה. האש שאליהו קורא להורדת מן השמים מייצגת את רוח הקודש, אשר חייבת לצרוך בתוכנו את כל המתנגד לאלוהים. תפילתו של אליהו על הר הכרמל הופכת למודל לתפילה מתמדת ובטוחה.

גרגוריוס הקדוש מניסה מציע פרשנות מיסטית לעלייתו של אליהו. מרכבת האש הנושאת את הנביא מסמלת את עליית הנשמה אל אלוהים דרך התבוננות ואהבה. אליהו לא חווה מוות משום שכבר התעלה מעל המציאויות הארציות דרך איחודו עם אלוהים. פרשנות זו מעוררת השראה במסורת המיסטית הנוצרית כולה, הרואה בעלייתו של אליהו סמל לאלוהות האנושות, לשינוי המתקדם שלה עד שהיא הופכת למשתתפת בטבע האלוהי.

הליטורגיה הנוצרית מעניקה לאליהו מקום חשוב, במיוחד במסורות המזרחיות. הכנסייה האורתודוקסית חוגגת בחגיגיות את חג אליהו הנביא ב-20 ביולי. חג זה מנציח לא רק את הנביא ההיסטורי אלא גם צופה את חזרתו האסכטולוגית. מזמורי ליטורגיה שרים על אליהו כמבשרו של ישו, כדוגמה לתפילה וכמתווך רב עוצמה. העם האורתודוקסי מזכיר בקלות את אליהו הקדוש בתקופות בצורת, וזוכר את כוחו על יסודות הטבע.

במסורת הלטינית, דמותו של אליהו מהווה השראה מיוחדת למסדר הכרמליטים, הטוענים בו כאביו הרוחני. הכרמליטים רואים בנביא שנסוג להר הכרמל את מייסד חיי ההתבוננות. רוחניותם משלבת בדידות ושירות, התבוננות ופעולה, נאמנות למסורת ופתיחות נבואית. קדוש תרזה מאווילה וקדוש יוחנן של הצלב, הרפורמטורים הכרמליטים של המאה השש עשרה התייחסו שוב ושוב לאליהו כמודל. הם החיו את קנאותו הנבואית בהקשר של משבר כנסייתי.

נוכחותו של אליהו בשינוי צורה עוררה אינספור מדיטציות פטריסטיות. יחד עם משה, אליהו מופיע משוחח עם ישוע שהשתנה על ההר. סצנה זו מגלה שהתורה והנביאים, המיוצגים על ידי משה ואליהו, מוצאים את התגשמותם במשיח. אך היא גם מכריזה שצדיקי הברית הישנה כבר חולקים בתפארתו של האל שקם לתחייה. אליהו ומשה לא נעלמו אל האין אלא חיים עם אלוהים. נוכחותם לצד המשיח המהולל מבשרת את אחדות הקדושים המאחדת את כל דורות המאמינים.

ממד זה של ההשתנות מאיר את ההבטחה הסופית של טקסט בן סירא. הצדיקים שנרדמו באהבה אינם מודרים מהאושר האסכטולוגי. המוות אינו שובר את הקשר עם אלוהים או עם מאמינים אחרים. כולם יזכו לחיים אמיתיים, החיים שלעולם לא נגמרים, החיים הטמונים בידיעה של אלוהים אחד ושליחו, ישוע המשיח. אליהו, שלא מת, הופך לסמל לחיי נצח אלה שהובטחו לכל המאמינים.

הליכה עם רוח אליהו: מסע רוחני להיום

הבטחת שובו של אליהו אינה רק אירוע עתידי; היא נוגעת להווה שלנו. כיצד נוכל לגלם את רוחו הנבואית של אליהו כיום? כיצד נוכל להשתתף כעת במשימתו של פיוס והכנה למלכות? מסע רוחני רב-שלבי יכול לעזור לנו להיכנס לדינמיקה זו.

צעד ראשון: קבלת פנים לאש הפנימית. הכל מתחיל במפגש אישי עם אלוהים החי אשר בוער מבלי לצרוך. תפילה שקטה, מדיטציה יומית על דבר האל וחגיגת האוכריסטיה הנאמנה מלבות את האש הרוחנית הזו. אין מדובר בטיפוח התעלות רגשית חולפת, אלא באפשרות לרוח הקודש לשנות בהדרגה את ליבנו. אש זו מטהרת אותנו מהקשרים המבולבלים שלנו, שורפת את האלילים הנסתרים שלנו ומחממת את הפושרות שלנו. זה דורש זמן, של... סַבְלָנוּת, התמדה.

צעד שני: העזה לומר את האמת. רוח אליהו קוראת לנו להשתחרר משתיקה שותפה ורטוריקה ריקה. במשפחותינו, בקהילותינו, בסביבות המקצועיות שלנו, מצבים דורשים להשמיע קול כדי להזכיר את הרוע, לגנות את העוול ולהזכיר את דרישות הבשורה. דיבור אמיתי זה אינו שואף לשפוט אנשים אלא לחשוף שקרים, צביעות ופשרה. הוא דורש תבחנה רבה כדי להבחין בין מהותי לטיפשי, בין דחוף למשני. הוא מתורגל בתפילה וב... צְדָקָה.

צעד שלישי: פנייה לדור השני. במונחים מעשיים, פירוש הדבר יכול להיות שהורים באמת מקשיבים לילדיהם מבלי לשפוט אותם מיד, ומנסים להבין את עולמם לפני שהם מבקרים אותו. עבור צעירים, פירוש הדבר הוא להכיר במה שחוו והעבירו זקניהם הלאה, אפילו בצורה לא מושלמת. בקהילות כנסייתיות, נדרשת יצירת מרחבים לדיאלוג בין-דורי שבו כולם יכולים לחלוק את חוויית האמונה שלהם מבלי להתעלם. פרויקטים פסטורליים המאחדים מספר דורות מעידים על פיוס זה.

צעד רביעי: עבודה לקראת אחדות ללא אחידות. רוח אליהו דוחקת בנו להתגבר על הפילוגים העקרים שלנו. בדיאלוג אקומני, פירוש הדבר הוא חתירה סבלנית לאחדות הנראית לעין של הנוצרים. בכנסייה הקתולית, פירוש הדבר הוא דחיית ההיגיון של שבטים ופלגים. אנו יכולים להיות בעלי נקודות מבט שונות על ליטורגיה, טיפול פסטורלי ותיאולוגיה מוסרית מבלי לנדות זה את זה. אחדות בנויה על כבוד לגיטימי ועל הכרה באמונתנו המשותפת.

צעד חמישי: טיפוח ערנות אסכטולוגית. לחיות ברוח אליהו פירושו להישאר ער, להמתין לביאת ה'. ערנות זו אינה מורכבת מחישוב תאריך סוף העולם, אלא מחיים כל יום כאילו הוא יכול להיות האחרון. היא מונעת מאיתנו להסתפק בנוחות בזמני ומקיימת את הכמיהה למלכות הסופית. היא מזינה את התקווה המאפשרת לנו לא להתייאש לנוכח כישלונות ואיטיות ההיסטוריה. היא מעוררת את המחויבות לשנות את העולם מבלי ליפול לאשליה של בניית גן עדן.

צעד שישי: קבלת בדידות נבואית. אלו המאמצים עמדה נבואית אמיתית חייבים לקבל את העובדה שלעיתים הם לא מובנים, מודרים לשוליים וביקורת. אליהו חווה בדידות, בריחה וייאוש. מערת חורב, בה מצא מקלט, מסמלת את רגעי הנדודים במדבר שכל נביא נתקל בהם. אך אלוהים בא אליו בבדידות זו וגילה שהוא לא לבד: שבעת אלפים מאמינים לא כרעו ברך לבעל. קהילת המאמינים תמכה בנביא גם כשהרגיש מבודד.

צעד שביעי: לשמור על תקווה לפיוס סופי. למרות כל הפילוג, כל האלימות, כל הכישלונות, אנו מאמינים שאלוהים ישלים את מלאכתו. שובו של אליהו מסמל את הוודאות הזו ששום דבר לא אבוד באופן סופי, שאלוהים תמיד יכול להביא התחלות חדשות. תקווה זו מונעת מאיתנו לשקוע בפסימיות או בטינה. היא מזינה את מחויבותנו לצדק ו... שָׁלוֹם על ידי שחרורנו מהנטל הכבד של הצורך להצליח בכל דבר באמצעות מאמצינו שלנו.

ההבטחה שתשנה את ההווה שלנו

הטקסט של בן סירא על אליהו אינו רק היזכרות נוסטלגית של העבר וגם לא ספקולציה סרק על העתיד. הוא נושא בתוכו הבטחה שחורגת מאות שנים וממשיכה לעצב את זהותם ותקוותם של המאמינים. הבטחה זו מאשרת שאלוהים לעולם אינו נוטש את עמו, שהוא תמיד מקים נביאים כדי להזכיר להם את ייעודם, ושהוא מכין עתיד של פיוס ושלום מעבר לכל הפילוגים הנוכחיים.

עֲבוּר נוצרים, הבטחה זו התגשמה באופן מסתורי בבואו של יוחנן המטביל, אשר הכין את דרך האדון ברוחו ובכוחו של אליהו. היא מתגשמת ביתר שאת במשיח עצמו, אשר אוסף את האנושות המפוזרת ומפייס אנשים עם אלוהים ועם זה. אך היא גם נותרת פתוחה להגשמה סופית כאשר מלכות האלוהים תתגלה במלואה.

הבטחה זו נוגעת לנו ישירות כיום. היא קוראת לנו להשתתף במשימתו של אליהו על ידי כך שנהפוך בעצמנו לסוכני פיוס ועושי שלום. היא מזמינה אותנו לטפח את האש הנבואית הזו הדוחה פשרה תוך שמירה על פתיחות כלפי... רַחֲמִים. זה מחייב אותנו לפעול לשיקום הקשרים השבורים בין דורות, תרבויות וזרמים נוצריים.

העולם העכשווי זקוק נואשות לרוח דמוית אליהו הזו. הפילוג וה קיטובים הם מאיימים על המרקם החברתי. דורות מבינים זה את זה פחות ופחות. קהילות דתיות חוות מתחים המחלישים אותן. אל מול אתגרים אלה, ניצב פיתוי נסיגת הזהות או, להיפך, פירוק סינקרטיסטי. רוחו של אליהו שומרת אותנו באיזון הקשה בין נאמנות לפתיחות, בין סטנדרטים תובעניים לחמלה, בין שורשיות לנבואה.

הברכה האחרונה של הטקסט בבן סירא מהדהדת גם כקריאה וגם כבטחה. אשרי אלו אשר יראו את שובו של אליהו, אשרי אלו אשר יחיו באהבת אחים, כי כולם יזכו לחיים אמיתיים. ברכה זו אינה נוגעת רק לאירוע עתידי אלא לאיכות של נוכחות ברגע זה. לחיות באהבה, לפעול לפיוס, לשמור על תקווה אסכטולוגית - זה כבר מתחיל להחזיק בחיים האמיתיים האלה שלעולם לא ייגמרו. זה לצפות למלכות במציאות ההווה. זה לאפשר לרוח אליהו לנשום שוב על עולמנו כדי לטהר ולשנות אותו.

פרקטיקות להגשמת שובו של אליהו

• תפילה יומית לאור נרות, בבקשה שרוח הקודש יטהר וישנה את ליבנו.
• תרגול פיוס שבועי: זיהוי מערכת יחסים שבורה ונקיטת צעד קונקרטי לקראת פיוס.
• המשך קריאה של ספרי מלכים כדי להרהר בסיפורי אליהו ולטפח את רוחניותנו הנבואית
• מעורבות בדיאלוג בין-דורי: יצירת זוג צעיר-מבוגרים בקהילת הקהילה לשיתוף אֱמוּנָה
• צום חודשי לטיפוח רדיקליזם נבואי וסולידריות עם אלו הצמאים לצדק
• השתתפות ביוזמות פיוס אקומניות או בין-דתיות ברוח אליהו המאחד
• מדיטציה קבועה על ההשתנות כדי להתבונן באליהו לצד ישו המהולל

הפניות

ספר בן סירא החכם, פרקים 44 עד 50, שבחים לאבות ישראל במסורת החוכמה

ספר מלכים ראשון, פרקים 17 עד 19 ו-21, סיפורי יסוד במחזור אליהו התשביתי

ספר מלאכי, פרק ג', פסוקים 23-24, הבטחת שובו של אליהו לפני יום ה'

אוריגנס, דרשות על ספרי מלכים, פרשנות רוחנית ומהורהרת של הנביא אליהו

יוחנן כריסוסטומוס, דרשות על אליהו ואלמנת צרפת, קריאה מוסרית וסגפנית

גרגוריוס מניסה, חיבור על חייו של משה, מדיטציה מיסטית הכוללת את דמותו של אליהו

מסורת הכרמליתים, ספר מוסד הנזירים הראשונים, רוחניות אליאקית של הכרמל

בְּרִית חֲדָשָׁה, הבשורות הסינופטיות, יוחנן המטביל כאליהו החדש וסיפור ההשתנות