הבשורה של ישוע המשיח על פי לוקס הקדוש
באותו זמן אמר ישוע לתלמידיו: "אין ספק שיבואו מקרים של נפילה; אך אוי למי שדרכו הן באות! מוטב לו שתהיה אבן ריחיים תלויה על צווארו ותיזרק לים, מאשר שיכשיל אחד מהקטנים האלה.".
זכרו לעצמכם! אם יחטא אחיך, גערו בו בתוקף, ואם יתחרט, סלח לו. גם אם יחטא לך שבע פעמים ביום, ושב אליך שבע פעמים ויאמר "אני מצטער", סלח לו.«
אמרו השליחים לאדון: "הרב את אמונתנו!" השיב האדון: "אם יש לכם אמונה קטנה כגרגר חרדל, תוכלו לומר לעץ הזה: 'עקור אותך מן האדמה והשתיל אותך בים', והוא יציית לכם."«
לסלוח בלי לספור את המחיר כדי להפוך לחופשי
לִמצוֹא שִׂמְחָה לאהוב דרך הדרישה לסליחה יומיומית והאמונה שמרפאת פצעים.
המעבר של לוקס 17פרקים 1-6 מציבים את התלמיד בפני המתח האנושי ביותר: לסלוח שוב ושוב, אפילו לאלה שנסוגים, תוך שמירה על אמונה בכוחו של זרע של אמון באלוהים. טקסט זה, המיועד לכל מאמין הנאבק בעייפות מוסרית, מציע דרך לשחרור פנימי. הוא פונה במיוחד לאלה החפצים לאחד אמת וחסד: מחנכים, זוגות, כמרים ועושי שלום במשפחות או בקהילות.
- הטקסט של לוקס י"ז: הקשר ומשמעות עיקרית
- לב המסר: האמונה שנותנת סְלִיחָה אֶפשָׁרִי
- שלושה תחומים מרכזיים להתנהלות במאבק לסליחה
- יישומים מעשיים בהתאם לתחומי חיינו
- שורשים מקראיים והיקף רוחני
- תרגול יומיומי של סליחה
- האתגרים העכשוויים של סליחה אמיתית
- תפילה ליטורגית והתבוננות אחרונה
- סיכום: לחיות כ"עדים לדבר החיים"«
- הנחיות מעשיות והפניות
הבשורה על פי לוקס י"ז: 1-6: מסגרת חינוכית ואחווה
קטע קצר זה שייך לחלק האחרון במסעו של ישו לירושלים. אנו נמצאים על סף אירועי הפסיון, שבהם הפדגוגיה של רַחֲמִים הופך לרדיקלי ביותר. לוק, רופא הנפש ועד קשוב לחולשות האנושיות, בוחר בסצנה זו כדי לקשר בין שערורייה, תיקון אחווה, סליחה ואמונה.
נימת הטון של ישוע בתחילה רצינית: "זה בלתי נמנע שיתרחשו שערוריות". איש אינו נמלט ממציאות הרוע: הרוע שסובל, הרוע שאנו גורמים שלא במתכוון, הרוע שפוגע ב"פחות". כאן, ישוע מציג אחריות: לא להפוך בעצמנו למקור חטא. דימוי אבן הריחיים והים אינו קריאה לפחד אלא מטאפורה לחומרת הקשר בין מצפון ל... אַהֲבָהלאבד את הקשר הזה זה כמו טביעה.
ואז מגיעה הפקודה הפתאומית: "גערו בו בחדות; אם יתחרט, סלח לו." ישוע מאחד תיקון וסליחה, תובענות ורכות. אחווה הנצרות אינה מורכבת מסליחה על הכל: היא נולדת מאמת הנאמרת בחמלה.
לבסוף, לב הטקסט טמון בבלתי אפשרי: "גם אם יחטא לך שבע פעמים ביום... עליך לסלוח לו". ההיפרבולה של המספר שבע - סמל לטוטאליות - מבטאת את שלמות הסליחה. השליחים מגיבים באופן אינסטינקטיבי: "הרב את אמונתנו!" כמוהם, הקורא חש בחוסר הפרופורציה: כיצד ניתן לסלוח ללא סוף? ישוע מגיב בדימוי של תקווה: לאמונה, זעירה כגרגר חרדל, יש כוח כה טרנספורמטיבי עד שהיא יכולה לעקור אפילו את הטינה העמוקה ביותר.
הטקסט משווה אפוא בין שתי תנועות: זו של סליחה, בלתי אפשרית מבחינה אנושית, וזו של אמונה, בלתי נראית אך פורייה. יחד, הן יוצרות אמנות חיים.
ההיגיון הפנימי של הסליחה: הוכחה והבטחה
ניתן לסכם את המפתח לקטע כך: סְלִיחָה סליחה אינה מעשה מוסרי הרואי, אלא פרי של אמונה. סליחה אינה פירושה לשכוח או להמעיט בערכו של הנזק שנגרם; פירושה לבחור לשבור את מעגל האלימות הפנימית. ישוע מחבר רַחֲמִים לבטוח.
לוגיקה זו מבוססת על שלוש הוכחות ניסיוניות:
- החוויה הפסיכולוגית: טינה צורכת את מי שנושא אותה יותר מאשר את מי שעורר אותה. סְלִיחָה הופך למעשה של היגיינה רוחנית.
- חוויית הקהילה: כאשר דבר הסליחה מתפשט, הוא מתקן את האמון הקולקטיבי. משפחות וצוותים שיודעים כיצד להתנצל מתבגרים.
- החוויה התאולוגית: אלוהים לבדו יכול לעורר סליחה אמיתית, משום שהוא מקורה.
לוקס מציג התקדמות הדרגתית: משערורייה (מערכת יחסים פגועה) לתיקון (האמת הנאמרת), אחר כך לסליחה (הרחמים מוחזרים), ולבסוף לאמונה (איחוד עם האל שמאפשר זאת). לפיכך, סליחה אינה מעשה מבודד, אלא תהליך חינוכי: ישוע מאמן את תלמידיו בריאליזם אוהב.
סליחה אינה עניין של הכחשה של עוול, אלא של קבלת האמת.
סליחה מתחילה בהכרה בטעות. לעתים קרובות מדי, סליחה מתבלבלת עם פסיביות. אבל ישוע דוחה הימנעות: "גער בו בחדות". לדבר על הטעות זה לשחרר אותה.
בחיים האמיתיים, נוכל לראות זאת:
- במערכת יחסים, מה שלא נאמר מלבה את הפצעים; מתן שמות מבלי להאשים פותח דרך קדימה.
- בצוות, מתח נסתר הורס אמון; פגישה פנים אל פנים כנה משקמת אותו.
- בחיים הרוחניים, הווידוי מעניק חיים חדשים: זהו המרחב שבו האמת פוגשת רַחֲמִים.
ה- סליחה נוצרית הוא בעל ראייה צלולה: הוא עובר סבל, הוא לא נמנע ממנו. הוא לא מזלזל במשקלן של הדמעות; הוא משנה אותן.
סיבולת הסליחה - בית הספר של "שבע פעמים ביום"«
המספר שבע, החוזר על עצמו לאורך כל הבשורה, מסמל מלאות. לכן ישוע מבקש סליחה חוזרת ונשנית, כמו נשימה יומית. זה מרמז על עבודת הלב יותר מאשר מאמץ מוסרי פשוט.
חזרה זו חושפת מספר שלבים:
- ההלם הראשוני: לקבל את העובדה שנפגעת בלי לברוח מהכאב.
- הכוונה לסלוח: בחירה חלשה אך כנה.
- הזיכרון שיש לטהר: חזרה על האירוע תוך כדי בקשה לאור ושלווה.
- החירות הושבה לשוק: הפצע הופך לפורה.
סְלִיחָה חזרה על כך היא כמו אימון רוחני. ככל שתתרגלו זאת יותר, כך ליבכם נעשה גמיש יותר. סנט אוגוסטין הוא אמר ש"ההרגל לעשות טוב הופך לטבע שני". לפיכך, לסלוח מבלי להתעייף פירושו לתרגל אהבה כמו אלוהים.
אמונה, הזרע הבלתי נראה של עץ עצום
תגובת השליחים – "הגדילו את אמונתנו!" – חושפת את שורש הבעיה: ללא אמונה, סְלִיחָה בלתי נסבל מבחינה אנושית. ישוע משיב: "אילו הייתה לכם אמונה כזרע חרדל..." הזרע זעיר, אך הוא נושא בתוכו את כוחו של עץ.
בחיים הרוחניים, אמונה אינה מבטלת את הקושי; היא נותנת את הכוח להתגבר עליו. להאמין פירושו להפקיד בידי אלוהים את מה שאדם אינו יכול עוד להתיר בעצמו. דרך האמונה, הלב מתרחב; הוא מבין שסליחתו היא השתתפות בסליחת האב.
אמונה זו ניזונה משלוש גישות:
- דממה פנימיתקבלה של כך שהריפוי אינו מיידי.
- תפילה בטוחה: לבקש את חסד הסליחה הבלתי אפשרית.
- תקווה פעילה: בכל זאת לבצע מעשי חסד.
האמונה הופכת אז לאנרגיה של פיוס.
סליחה בפעולה: יישומים קונקרטיים בתחומים שונים של החיים
בחיים האישיים
סְלִיחָה משחרר אדם מכלא פנימי. על ידי קריאת פצעיו מחדש לאור רַחֲמִים, אנו מגלים שלום מתמשך. תרגיל מועיל הוא לכתוב מכתב (מבלי בהכרח לשלוח אותו) לאדם המדובר: זה משחרר את משקל העבר.
בחיי המשפחה והנישואין
בתוך זוג, היכולת לומר "אני סולח לך" מעוררת מחדש רכות. הורים מלמדים בצורה הטובה ביותר. סְלִיחָה באמצעות פיוס משלהם ולא באמצעות נאומים.
בחיים החברתיים והמקצועיים
המתחים בתוך צוות משקפים את הקשיים של העולם: תחרות, אגו, פחד. סְלִיחָה חוויה קונקרטית (בקשת סליחה בפומבי, יצירת קשר מחדש) משקמת אמון, גורם חיוני בביצועים אנושיים.
בחיי הכנסייה והקהילה
פילוגים בין מאמינים קוראים לסליחה הדדית. אחדות הכנסייה אינה אחידות, אלא מארג של רחמים. כל אחד... סְעוּדַת יֵשׁוּ מזכיר לנו את הקריאה הזו.
בחיים האזרחיים
סליחה אינה הזנחת צדק; היא פתיחתו לפיוס. יוזמות כמו ועדות אמת ופיוס מראות כיצד אמונה יכולה לעורר השראה בבנייה מחדש של עם.
שורשים מקראיים והיקף תיאולוגי
כותרת: רַחֲמִיםפנים של אמונה
נושא הסליחה עובר לכל אורך כתבי הקודש: מיוסף שסולח לאחיו (בראשית מה) ועד למשיח הצלוב שאומר: "אבא, סלח להם". לוקס 17 זה ממשיך במסורת הזו.
התאולוגיה של הסליחה מושרשת בגילוי של אלוהים שאוהב את החוטא תוך שהוא שונא את החטא. תומאס אקווינס הקדוש ראה ב רַחֲמִים "המעלה הגדולה ביותר", משום שהיא מבטאת אַהֲבָה בִּפְעוּלָה.
מבחינה רוחנית, לסלוח פירושו להפוך לסמל של אלוהים. גרגר החרדל מייצג את האמונה בהתגלמותה: נקודה זעירה של אמון מייצרת עץ של צדקה. הכנסייה הקדומה הבינה זאת: אמונה ללא סליחה הופכת לדוקטרינה נוקשה. סְלִיחָה חוסר אמונה מתמוסס ברגש.
מבחינה ליטורגית, סְלִיחָה זוהי חגיגה: כל מיסה מתחילה בבקשה: "אני מודה בפני אלוהים...". פעולת התשובה מסמלת את הפתיחות המתמדת הזו: כל יום מתחיל ב"שביעיות".
מסלול תרגול ומדיטציה יומית
חמש תנועות לחיים סְלִיחָה :
- לִנְשׁוֹם: לעצור, להכיר בכעס של האדם מבלי להכחישו.
- קרא שוב: להציג את העבירה בפני אלוהים, לא כדי לתרץ אותה אלא כדי להבין אותה.
- לְהַחלִיט: לעשות את הבחירה הפנימית של סליחה, גם בלי להרגיש.
- בצע תנועהתפילה, מכתב, מילה, או חסד פשוט.
- לְהוֹדוֹת: לקרוא מחדש את האבולוציה, לתפוש את השלווה שנולדת מתוך שחרור.
מיקרו-ליטורגיה זו של הלב, אם חוזרת על עצמה בכל ערב, מרחיבה את האמונה והופכת את עץ ה... שָׁלוֹם פְּנִים.
אתגרים עכשוויים של סליחה אמיתית
בין רגישות יתר לקריאה לצדק
תקופתנו מעריכה את האותנטיות של רגשות, אך מתקשה לסבול שבריריות. שלושה אתגרים שולטים כיום:
- רלטיביזם מוסריהכל מוצדק, עד כדי כך שסליחה אמיתית מאבדת את נחיצותה.
- עליית הטינה הקולקטיביתהרשתות החברתיות מגבירות את הכעס מבלי להציע שום פיצוי.
- הבלבול בין סליחה לחסינות מעונשאיך נוכל לסלוח מבלי לפטור אחרים מאחריות?
לנוכח מתחים אלה, התגובה הנוצרית אינה נאיביות אלא תבונה. סְלִיחָה זה מניח מראש אמת, צדק והתחדשות. זה מתנגד לשנאה, אבל זה מניח מראש את ההכרה בעוולות.
קולו של ישו ב לוקס 17 זה מזמין אותנו לריאליזם רוחני: הרוע קיים, אך אין לו את המילה האחרונה. לסלוח פירושו להאמין שהטוב חזק יותר. אמונה זו היא הבסיס שָׁלוֹם חיים חברתיים כמו גם חיים פנימיים.
תפילה: מי ייתן ואמונה תהפוך לעץ
כותרת: נאום על סליחה חוזרת ונשנית
אדון ישוע,
אתם שלא מתעייפים מלהגיע אלינו,
הפוך את ליבנו לאדמה במקום בו נובט זרע אמונתך.
למד אותנו ללכת בדרך הסליחה שבע פעמים.,
לא לפחד ממבטים,
לתקן בלי לפגוע, לאהוב בלי לחשב את המחיר.
כשכעס בוער, שפכו אותו לתוכנו עֲדִינוּת של הרוח שלך.
כאשר זיכרון של עוול ישן חוזר,
שם על שפתינו את דבר המשחרר.
תן לכנסייתך להיות אות לפיוס,
ולמשפחות שלנו ליהנות מחטיף קל שִׂמְחָה להתחיל מחדש.
כי אתה, יהוה, עוז חלשים;
זהו רחמיך שבורא אותנו מחדש בכל יום.
אָמֵן.
התגוררו ברוך האל
סְלִיחָה אינסוף אינו נטל; זוהי דרך לחופש. לוקס 17 זה לא כופה עלינו מוסר בלתי אפשרי: זה מגלה לנו דינמיקה של אמונה. הזרע ששתל ישוע יכול, אם נטפח אותו, לשנות בדידות, טינה ופצעים קולקטיביים.
לחיות את המסר הזה פירושו לבחור בכל יום לזרוח, על פי הקריאה שבפיליפים ב': "אתם מאירים ככוכבים ביקום, כשאתם נאחזים בחוזקה בדבר החיים." לסלוח פירושו לתת לאור הזה לזרוח דרך הסדק שבלבנו.
לתרגול יומיומי
- לסקור את היום, לציין פגיעה וברכה שקיבלנו.
- התפלל למען מי שפגע בך.
- קחו עשר דקות של שקט לפני שאתם מגיבים.
- אמור "אני מבין אותך" לפני שאתה אומר "אני סולח לך".
- להציע מעשה שירות כאות פיוס.
- חזור על המשפט "אדון, הגדל את אמונתי" כמו על נשימה.
- קבלו את סקרמנט הפיוס לפחות פעם בחודש.
הפניות
- הבשורה על פי לוקס הקדוש, פרק יז:1-6.
- סנט אוגוסטין, דרשות על תהילים.
- תומאס אקווינס, סומה תיאולוגית, II-II, שאלה 30.
- קטכיזם של הכנסייה הקתולית, סעיפים 2840-2845.
- אַפִּיפיוֹר פרנסואה, פרטלי טוטי, פרק 7: "הדרכים לשלום מתמשך".
- אלוי לקלרק, חוכמתו של אדם עני, מהדורות פרנציסקניות.
- ז'אן ואניר, הקהילה, מקום של סליחה וחגיגה.
- אנסלם גרין, לסלוח ולהתפייס.
