בשנת 1945, אירופה יצאה ממלחמת העולם השנייה הרוסה, פצועה ומחולקת. בין גרמניה לבין פּוֹלִין, היחסים התאפיינו אז בהיסטוריה כבדה: הפלישה בספטמבר 1939, הכיבוש האכזרי, מיליוני ההרוגים, הגירושים, חורבן ורשה, ולאחר מכן עקירת האוכלוסייה בכפייה לאחר מכן. המלחמה.
דורות שלמים גדלו בכאב, חוסר אמון ושנאה הדדית. הן בדרשות והן ברחובות, גרמניה מזכירה את אובדן שטחיה המזרחיים, את פּוֹלִין, סבלם של עמה המעונה. שתי אומות נוצריות, למרות שהן שכנות, נראות נידונות לחיות בטינה ובשתיקה.
ובכל זאת, עשרים שנה מאוחר יותר המלחמה, בתוך קירותיה החגיגיים של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, קבוצה קטנה של בישופים פולנים העזה לעשות מחווה בלתי צפויה: להושיט יד לאחיהם הגרמנים.
מועצת הוותיקן השנייה, מסגרת לתעוזה חדשה
השנה היא 1965. המועצה הוותיקן היא חווה רגע מכריע. הכנסייה הקתולית בוחנת דרך חדשה להיות בעולם: דיאלוג, פתיחות, הבנה הדדית. בישופים מכל רחבי העולם מהרהרים על... שָׁלוֹם ולאחדות הגברים.
באווירה זו של תקווה, הבישופים הפולנים - בראשות הקרדינל סטפן וישינסקי ובישוף מסוים קרול וויטילה, עתיד אַפִּיפיוֹר יוחנן פאולוס השני — החליטו לכתוב מכתב לעמיתיהם הגרמנים. הרעיון הגיע בעיקר מאדם אחד: הבישוף בולסלב קומינק, אז הבישוף המשנה של ורוצלב. הוא עצמו חווה המלחמה, הכיבוש ופצעי הגלות. אך הוא מאמין בתוקף שאמונה חייבת להקדים את זיכרון העבירות.
במכתב היסטורי זה, הם כותבים: "אנו מעניקים ומבקשים סליחה". נוסחה פשוטה, כמעט מנטרלת, אך בעלת עוצמה עצומה. שכן זהו לב ליבה של הבשורה - ובכל זאת, אחת המחוות הנדירות ביותר בפוליטיקה כמו בהיסטוריה.
מכתב ששינה את אירופה
המשמעות הסמלית של המסר
"המכתב מהבישופים הפולנים לבישופים הגרמנים" מ-18 בנובמבר 1965 אינו מסמך דיפלומטי, אלא הצהרה רוחנית. אף על פי כן, היו לו השלכות פוליטיות ניכרות. מחווה זו עוררה בתחילה זעזוע ב... פּוֹלִין. באותה תקופה, המדינה עדיין הייתה תחת משטר קומוניסטי, שנשלט על ידי הסובייטים, אשר ניצל זיכרונות של המלחמה כדי להצדיק את השתלטותו. הרעיון של הושטת יד לגרמנים הוא מזעזע ושערורייתי. הבישופים מואשמים ב"בגידה באומה".
למרות הביקורת, המכתב הופץ. הוא עבר דרך בתי כנסת, קהילות ובתים. קתולים גרמנים גילו בו אצילות בלתי צפויה. בהקשר שבו גבולות טרם הוכרו, מסר זה התעלה מעבר לחישובים פוליטיים. הוא דיבר על התנצרות פנימית, על זיכרונות מרפאים, על עתיד משותף.
התגובה הגרמנית: הכרת תודה ותקווה
ב-5 בדצמבר 1965, הגיבו הבישופים הגרמנים. מכתבם, שהיה מרומז ומכבד מאוד, שיבח את נדיבותה של המחווה הפולנית. הם הביעו את תודתם, ובתורם הבטיחו לפעול כדי להבטיח ש"רוח השנאה הרעה לעולם לא תפריד שוב את ידינו".
חילופי דברים דו-כיווניים אלה מסמנים את תחילתו של תהליך ארוך אך בלתי הפיך. פרק חדש מתחיל. דיאלוג רוחני זה בין שני אפיסקופטים הופך ליסוד המוסרי לפיוס בין שני העמים.
זו הייתה גם הקדמה להתקרבות פוליטית: בשנות ה-70, ווילי ברנדט כרע ברך בוורשה מול האנדרטה לגיבורי הגטו - מחווה שהתאפשרה, בין היתר, בזכות המכתב משנת 1965.
תפקידו החזוני של הבישוף בולסלאב קומינק
הגיבור הצנוע של סיפור זה הוא בולסלאב קומינק. הוא נולד בשנת 1903 וחי בתקופה שבה הגבול בין שתי המדינות משתנה. בוורוצלב - לשעבר גרמנית (ברסלאו) - הוא מדריך אוכלוסייה שנבנתה מחדש, תערובת של תושבים ותיקים ופליטים מהמזרח. הוא מבין שעיר זו מסמלת גם את ההיבטים הטרגיים וגם את ההיבטים הניתנים לפיוס של ההיסטוריה.
עבורו, כתיבת מכתב זה משמעה מתן עתיד לוורוצלב: לא עוד עיר של פצעים, אלא צומת דרכים של שלום.
שישה עשורים לאחר מכן, מול האנדרטה שלו, באותה עיר, נפגשות הכנסיות הפולניות והגרמניות כדי לחגוג את יום השנה הזה לאור.
ורוצלב 2025: חוגגים מורשת חיה
יום נישואין טעון רגשית
ב-18 וב-19 בנובמבר 2025, ורוצלב תהפוך שוב לסמל. ליד האנדרטה המוקדשת לקרדינל קומינק, יתכנסו אזרחים, מאמינים, היסטוריונים ומנהיגים דתיים לציון 60 שנה למסר נבואי זה. מיסה חגיגית בקתדרלת יוחנן המטביל תפתח את החגיגות, בהשתתפות נשיאי ועידות הבישופים הפולניות והגרמניות, הבישוף תדאוש ווידה והבישוף גאורג בטצינג, וכן הנונציו האפוסטולי, הארכיבישוף אנטוניו גווידו פיליפצי.
בדרשתו, הארכיבישוף של ורוצלב, מונסיגור יוזף פיוטר קופני, הזכיר לכולם כי מחווה זו משנת 1965 לא צריכה להישאר זיכרון סטטי: "אנו רוצים לומר לאומותינו, לאירופה ולעולם כולו כמה חשוב פיוס המבוסס על אמת, דיאלוג ו... סְלִיחָה חשוב.»
הפעמונים מצלצלים מעל העיר העתיקה, שנבנתה מחדש לאחר מכן המלחמה. בספינה הגותית, מזמורים פולניים וגרמניים משתלבים יחד. בחוץ, צעירים מניחים פרחים למרגלות האנדרטה. הרגש מוחשי. ורוצלב אינה עוד סתם עיר של מבנים שנבנו מחדש: היא סמל למה שאירופה יכולה להיות כאשר אמונה קודמת לפחד.
תפילות, שירים ודיאלוגים אקומניים
בשעה 17:00, טקס תפילה אקומני איחד מאמינים מכל הדתות - קתולים, פרוטסטנטים, אורתודוקסים - בכנסייה סמוכה, לצלילי מזמורי טאיזה. דימוי שנראה בלתי נתפס בתקופת מסך הברזל: פולנים וגרמנים מתפללים יחד למען... שָׁלוֹם.
רגע זה מעיד על הפוריות הרוחנית של המחווה של 1965. סְלִיחָה זו כבר לא מילה של תיאולוגיה, אלא חוויה חייה, המועברת, המתחדשת.
לצד חגיגות אלו, תערוכות מתארות את תולדות המכתב, את חייו של הבישוף קומינק, את זכר הקורבנות ואת שיקום האמון האיטי. קונצרטים מאחדים מוזיקאים צעירים משתי המדינות. בפקולטה האפיפיורית לתאולוגיה, מתקיים כנס בנושא: "פיוס ועתידה של אירופה הנוצרית". תוכנית מקיפה שתזכיר לנו שפיוס זה עדיין לא הושלם: הוא מתפתח ללא הרף.
האפיפיור ליאו ה-14 חולק כבוד לרומא
יומיים קודם לכן, החל מ- הוותיקן, ה- האפיפיור ליאו ה-14 (בדיוני בהקשר של התרחיש המדווח) מעלה את יום השנה ה-60 הזה ברגש לאחר המלאך. בברכת עולי הרגל הפולנים שנכחו בכיכר פטרוס הקדוש, הוא נזכר כי מכתב זה היה "אחד הטקסטים המכוננים של אירופה בת זמננו".
זו לא רק הצהרה דיפלומטית, אלא הכרה: פיוס בין פולנים לגרמנים הפך למפתח רוחני לאחדות אירופה.
המסר לאירופה של היום
סליחה, פעולה פוליטית ורוחנית
בעולם שבור ממלחמות חדשות, המסר של 1965 מקבל תהודה ייחודית. סליחה אינה שכחה; זוהי בחירה לא להישאר שבוי העבר.
מה שהבישופים הפולנים השיגו היה מעשה שהיה גם אוונגליסטי וגם פוליטי: שבירת מעגל השנאה, לא באמצעות משא ומתן, אלא באמצעות חסד. הם הניחו את היסודות לזיכרון מפויס, שהוא חיוני כיום להבנת אירופה המודרנית.
גרמניה ו- פּוֹלִין, אויבים לשעבר, כיום הם משתפים פעולה בשיתוף פעולה הדוק בתוך האיחוד האירופי. פיתוח האזור, חילופי תרבות, ערים תאומות - כל זה מקורו במכתב משנת 1965.
השראה לאירופה המחפשת אחדות
בתקופה שבה היבשת מתמודדת עם פילוגים אחרים - כלכליים, הגירה, תרבותיים - זיכרון זה מזכיר לנו שאחדות לא ניתנת לגזירה: היא נבנית, בסבלנות, ממחוות אמיצות וחסרות אנוכיות.
הקרדינל קומינק אהב לומר ש"פיוס אינו מדיניות החלשים, אלא כוחם של הנוצרים." ביטוי שיכול לשמש כמוטו לאירופה כיום.
עדותם של הקדושים המעונים, שורש השלום
שבועות ספורים לפני טקס הנצחה זה, הכנסייה הכתירה את אחד עשר כמרים שמתו תחת הנאציזם והקומוניזם - תשעה סלזיאנים פולנים במחנות הריכוז אושוויץ ודכאו, ושני כמרים דיוקסניים שנרצחו בשל אמונתם. טקס הנצחה זה, שייחגג באוקטובר 2025, משמש כתזכורת למחיר בו הושג פיוס.
חיים אלה שניתנו למען הבשורה מגלמים את אותו היגיון של סליחה: זה שמעדיף צְדָקָה אל טינה, נֶאֱמָנוּת אל המשיח ברוח נקמה.
זיכרונם מקשר ישירות את המכתב משנת 1965 לרוחניות של סליחה אמיתית.
עדותם, הרבה יותר מאשר אפיזודה היסטורית, היא הזמנה להמשיך בדרך שהתוו.
להבה להעביר הלאה
שישים שנה לאחר "מכתב השלום" הזה, המילים "אנו מעניקים ומבקשים סליחה" מהדהדות כקריאה מחודשת. הן מזכירות לנו ש שָׁלוֹם זה לא נולד מתוך אמנה, אלא מתוך לב שעבר שינוי.
מחווה זו, שנולדה מתקופת סבל, מדגימה כיצד אמונה יכולה לשחרר את ההיסטוריה. בזכותה, אירופה יכלה להאמין בפיוס אמיתי. בזכותה, גם דורות של גברים ונשים למדו כי יד מושטת שווה אלף ניצחונות צבאיים.
בוורוצלב, הפעמונים ימשיכו לצלצל זמן רב לאחר סיום הטקסים. כל אחד מהם עדיין נושא את הד ההבטחה שניתנה לפני שישים שנה: "אנו מעניקים ומבקשים סליחה". הבטחה אשר, יותר מתמיד, נותרה הבסיס המוסרי של אירופה.
