קריאה מתוך איגרתו של שאול השליח אל הרומים
אחים,
אנחנו, אשר רבים,
אנחנו גוף אחד במשיח,
וחברים זה בזה, כל אחד בדרכו שלו.
ובהתאם לחסד שאלוהים העניק לנו,
קיבלנו תרומות שהיו שונות.
אם זוהי מתנת הנבואה, שיהיה בהתאם למסר שהופקד בידיה;
אם זוהי מתנת השירות, הבה נשרת;
אם אדם נועד ללמד, שילמד;
לנחם, להתנחם.
יהי הנותן נדיב;
מי ששולט, יהי להוט;
מי שעושה רחמים, שיתחייך.
מי ייתן ואהבתך תהיה נטולת צביעות.
ברח מן הרע באימה,
התמקדו במה שטוב.
היו מאוחדים זה עם זה בחיבה אחית,
התחרו בהפגנת כבוד אחד כלפי השני.
אל תאט את המומנטום שלך,
הישארו בלהט הרוח,
לשרת את ה',
תהיו שמחת התקווה,
הישארו חזקים גם בנסיעה קשה זו,
היו חרוצים בתפילה.
שתפו עם המאמינים הזקוקים לכך,
נהגו הכנסת אורחים בשקיקה.
ברכו את רודפיכם;
מאחל להם טוב, לא חולה.
היו שמחים עם אלו ששמחים.,
בכו עם אלו שבוכים.
היו בהסכמה מלאה זה עם זה;
אין לך טעם לגדולה,
אבל תן לעצמך להימשך למה שצנוע.
– דבר ה'.
אנחנו חברים זה בזה: חיים את חסד האחדות
גילוי מחדש של הקהילה הנוצרית כגוף חי ואוהב.
אחד האתגרים הגדולים של זמננו הוא לחיות יחד מבלי להתפרק, לאהוב מבלי לאבד את עצמנו. השימוש בביטוי פאולוס "איברים אנחנו זה בזה" (רומים י"ב:5) מעורר את המודעות לקשר רוחני עמוק בין המאמינים. מאמר זה פונה לאלו המבקשים לגלם את החיים הנוצריים בקשרים אחוותיים, להתקדם מעבר לצימוד גרידא של אינדיבידואלים ולהיכנס לאחדות עם המשיח החי.
איגרתו של פאולוס אל הרומים מציעה כאן מסע פנימי, ברור ותובעני כאחד: הכרה בכך שחסד מאחד מבלי להרוס גיוון, שאהבה מרמזת על שירות, וששירות כרוך בתקווה. נחקור את הטקסט הזה כנתיב של התנצרות אישית וקהילתית.
סימפוניה של אחדות: סקירה כללית של הדרך
מההכרה במתנה שהתקבלה ועד לשמחה שחלקנו בניסיון, הטקסט של רומים י"ב:5-16ב משרטט דקדוק אמיתי של אחווה נוצרית.
נחקור:
- ההקשר החי של עידוד זה לרומאים;
- הדינמיקה המרכזית של גוף המשיח;
- שלושה תחומים למחקר נוסף: מגוון המתנות, עוצמת הקשר האחווה והקריאה המעשית לרחמים;
- מהדהד במסורת ובדרכים קונקרטיות לחיות את המסר הזה כיום.
המסגרת המקראית והכנסייתית של המסר
כאשר פאולוס כתב לנוצרים ברומא, הוא פנה לקהילה שעדיין לא פגש, אך אותה כבר כלל בתפילתו. כנסייה זו בבירה הקיסרית הייתה תערובת של מאמינים מהיהדות ואחרים מהעולם הפגאני. מתחים תרבותיים ודתיים היו אמיתיים: הפיתוי היה גדול להגדיר את עצמם על פי ההבדלים ביניהם ולא על פי הקשר שלהם עם ישו.
בהקשר זה מציג פאולוס את דימוי הגוף. הביטוי מוצא הדים בתרבות היוונית-רומית, שבה הגוף מסמל סדר חברתי או תפקוד הרמוני של קבוצה. אך פאולוס משנה את צורתו: גוף זה אינו היררכיה קבועה, זוהי מציאות רוחנית שבה ישו הוא הראש וכל אדם שהוטבל הוא חבר פעיל באורגניזם חי.
הקטע מהרומים י"ב:5-16ב ממוקם בחלק מרכזי באיגרת: לאחר שהסביר את רחמי האל (פרקים א'-י"א), השליח מציג את ההשלכות המעשיות של הישועה: עלינו "להקריב את גופנו כקורבן חי" (רומים י"ב:1). החיים הנוצריים הופכים אז לליטורגיה יומית, למימוש גופני של חסד.
הטקסט פורש סדרה של קריאות עידוד דינמיות המשלבות אתיקה והתבוננות. הקריאה לאהבה כנה, להט רוחני, תפילה מתמדת ואמפתיה הדדית מציירת דיוקן של קהילת הטבילה. אלוהים אינו נותן לכל אדם כישרון בודד, אלא מתנות הפועלות יחד לטובת הכלל.
לפיכך, להיות "חבר" אינו משני ואינו סמלי: פירושו לשאת באחריות קונקרטית, תפקיד חיוני בתוך ארגון המונע על ידי הרוח. פאולוס אינו מתאר הפשטה חברתית: הוא חושף את עצם השיטה של הבשורה שהתגלמה כבשר ודם. כל כריזמה הופכת לקורבן, דרך לבנות יחד את האחדות הנראית לעין של ישו.
החזון המרכזי: אחדות בתוך גיוון
לב הקטע טמון במתח הפורה הזה: האמונה אינה מכחישה את ההבדלים בינינו, אלא מצווה עליהם לאהוב. גיוון המתנות אינו סכנה, אלא מוקד הרוח עצמו. השליח פשוט מפרט שבע גישות נוצריות - נבואה, שירות, הוראה, נחמה, נדיבות, הדרכה וחסד. כל אחת מניחה פעולה ספציפית וגישה פנימית: כנות, זריזות ושמחה. רוחניות פאולוס לעולם אינה מפרידה בין פעולה לנטיית לב.
אמירה זו מנפצת שני פיתויים מנוגדים: השוואה גאה ופסיביות של השלמה. בגוף המשיח, איש אינו חסר תועלת, איש אינו נעלה עליה. גוף זה אינו מבוסס על יכולת או הצלחה, אלא על חסד. פאולוס הופך את היגיון הזכות: איננו שייכים לכנסייה משום שאנו חזקים, אלא משום שאנו נקראים.
אזכור האהבה ללא צביעות מאיר את האחדות הזו. צביעות היא המסכה החברתית שמעמידה פנים שהיא טובה מבלי לעסוק באמת. לעומת זאת, פאולוס קורא לנו לחיבה אחווה אמיתית, פעילה ותובענית. זו הסיבה שהוא מציב זו לצד זו את הקריאה להט רוחני ולשמחה בתקווה: צדקה אינה רק מוסרית; זוהי חוויה תיאולוגית.
הקשר בין להט לתפילה מראה שהקהילה הנוצרית אינה רק רשת של סולידריות, אלא ליבו החי של ישו שקם לתחייה. בשירות, אדם משרת את האדון; בברכת רודפיו, אדם מגלה את עצם ההיגיון של הצלב. כך בונה פאולוס מיסטיקה של קשר: הידיעה שהוא "חבר" באחר פירושה לגלות שאלוהים פועל באמצעות הדדיות.
החסד של ההבדלים
כל מתנה המתקבלת בחסד היא מסר המופנה לכולם. השליח אינו קובע היררכיה של כריזמות, אלא פסיפס. הנביא מקשיב לאלוהים כדי להאיר את הקהילה; העבד פועל לרומם את אחיו; המורה משתף את האמת; זה שמנחם מעביר את רוך המשיח. פאולוס מזמין אותנו להכיר במתנות אלו כקורבנות משלימות בתוך הקודש.
בחברה הרומית, שבה ערך אישי היה תלוי לעתים קרובות בדרגה, חזון זה היה מהפכני. הבשורה מנטרת את התחרות החברתית בכך שהיא מאשרת שכבוד האדם נשען על ייעודו של האדם, לא על מעמדו. בכנסייה, הנבואה אינה שולטת בשירות; היא מלווה אותו. הסמכות עצמה הופכת לשירות.
לימוד לתת שם ולהעריך את מתנותיהם של אחרים הוא תהליך מתמיד של המרה: פירושו לקבל את חסדו של אחרים לא כאיום, אלא כברכה. בקהילה, גישה זו הופכת מתחים להשלמה ואת ההבדלים לעושר.
המפתח הוא להכיר בטבעו הניתן בחינם של החסד. פאולוס אומר, "לפי החסד שנתן לנו אלוהים". שום דבר לא נובע מהרצון לבדו; הכל נובע מהרוח. נקודת מבט זו משחררת אותנו מהצורך להיות הכרחיים; היא מאפשרת שיתוף פעולה, הקשבה ושמחת הציות.
הקשר האחווה כמקדש של ישו
לאחר מכן, פאולוס מציע עצות קונקרטיות: אהבה ללא צביעות, ברח מרע, היצמד לטוב וכבד את הזולת. רצף זה מתאר רוחניות של יחסים. אהבה נוצרית אינה סנטימנטלית; היא נחווית בקשב, כבוד וסבלנות. להיות "מאוחדים זה עם זה" פירושו להעדיף אחווה על פני מוניטין.
השליח מתעקש: להט ברוח אינו רגש חולף, אלא נשימה המעסיקה את כל חייו של אדם. לשרת את האדון פירושו לבחור בשמחת התקווה, אפילו בעיצומו של ניסיון. קשר הקהילה הופך אז להשתתפות בסבלו של ישו: כאשר חבר אחד סובל, כל הגוף סובל. כאשר חבר אחד שמח, כל הגוף שר.
אחווה חיה זו היא ההוכחה הנראית לעין לאמונה. בעולם המאופיין בפילוג, הקהילה הנוצרית היא סמל סקרמנטלי לפיוס שמציע אלוהים. היא מגלה שאהבת האל נחווית בקרבה לאחרים. שירות, שיתוף ותפילה משותפת הופכים למעשים של פולחן.
חסד כדרך חיים
הטקסט מסתיים בסדרה של ציוויים רבי עוצמה: ברכו את רודפיכם, שמחו עם השמחים, בכו עם הבוכים. פניות אלו מהוות בית ספר של הלב. רחמים אינם חמלה מעורפלת, אלא השתתפות בפרספקטיבה של ישו על העולם.
להיות חבר בגוף המשיח פירושו להסכים לחלוק בנטל השמחות והצער האנושיים. שיתוף זה מהווה את הבסיס לאתיקה של חיי היומיום: קבלת פנים, הקשבה, חמלה ושמחה בטובתם של אחרים. במקום שבו האגו מגן על עצמו, מוצע רחמים.
לפיכך, פאולוס מזמין אותנו לאפשר לחסד לחלחל אפילו למערכות היחסים הרגילות ביותר שלנו. קדושה אינה מחוץ לעולם; היא נוצרת דרך מפגשים, בענווה של שירות. הקשר בין ענווה לגדולה עובר לאורך כל הקטע: "אל תתגאו, אלא נמשכו אל השפלים". קדושת הכנסייה עשויה מענווה אחווה.
במסורת: הכנסייה, גוף מיסטי
מהמאות הראשונות, אבות הכנסייה זיהו בקטע זה של פאולוס את יסוד הכנסייה שלהם. אוגוסטינוס הקדוש מעיר: גוף המשיח הוא כל האנושות המתאספת יחד באהבה. גרגוריוס הגדול מדגיש כי גיוון החברים הוא סימן למלוא המשיח: "מה שחסר לאחד, משלים אחר".
בימי הביניים, חזון זה הזין את התיאולוגיה המיסטית. עבור תומאס אקווינס, כל מעלה, כל שירות מוצא את ערכו בהסמכתו לטובת הכלל. אהבת הרֵע הופכת אפוא להשתתפות באחדות השילוש הקדוש. בליטורגיה, אחדות זו באה לידי ביטוי בקורבן: המאמינים מביאים את פרי עמלם כאות לאותה קורבן.
קדושים לאורך ההיסטוריה החיו את החזון הפאולי הזה: פרנציסקוס מאסיזי דרך אחווה אוניברסלית שלו; הקדושה תרז מליזייה דרך תורתה על "הדרך הקטנה", שבה אהבה רגילה הופכת למשימה קוסמית. גם כיום, תורת "הגוף המיסטי" מזינה הרהורים על אחדות הכנסיות ועל הייעוד האוניברסלי לקדושה.
נתיבי הקהילה: לחיות את דבר הקודש בכל יום
- קראו מחדש בכל ערב מפגש מהיום: היכן באמת אהבתי? היכן העמדתי פנים כטוב לב?
- זהה מתנה שקיבלת וחקור כיצד להציע אותה בשירות אחרים.
- בחירה לברך אדם קשה מבפנים, תוך הפקדת מחווה זו בידי ישו.
- להשתתף בחגיגת הקהילה לא כצופה, אלא כחבר פעיל.
- תרגול שמחה משותפת: הכרת תודה על הטוב שחווים אחרים.
- לתרגל נאמנות בתפילה עבור הקהילה שעליה האדם תלוי.
- לחוות את נוכחותו הבלתי נראית של ישו בתוך מגוון הסובבים אותנו.
סיכום: חסד השייכות
המסר של פאולוס לרומאים נותר קריאה לחופש בתוך האחדות. היותנו חברים זה בזה אינם מבטלים את האינדיבידואליות שלנו; הם מפנים אותה לאהבה משותפת. היכן שהעולם מהלל את העצמאות, הבשורה מציעה תלות הדדית הנחווית כחסד.
פסוק זה מלמד אותנו שקדושה אינה מסע בודד, אלא סימפוניה שבה כל כלי נגינה חשוב. ישוע אינו מאחד אותנו באמצעות אילוץ, אלא באמצעות משיכה. רוחו מלמדת אותנו לנשום יחד בתפילה, שירות וחמלה.
מי ייתן ונהפוך, בלב עולם מקוטע, לסימנים חיים של אחווה חדשה זו. כי השמחה המובטחת למאמין אינה נמצאת בהישג אישי, אלא באחדות של הגוף האהוב.
כדי לעשות התקדמות קונקרטית
- הרהרו על רומים י"ב:5-16ב' בכל שבוע, משפט אחר משפט.
- גלו את הכריזמה האישית שלכם ויישמו אותה.
- לעסוק בשירות קהילתי בר-קיימא.
- טפחו תפילה עבור חברים אחרים בכנסייה.
- פיוס מערכת יחסים פגומה באמצעות מעשה של ברכה.
- קרא מחבר רוחני על קהילת הקדושים.
- תרגלו הכרת תודה משותפת כמשפחה או כקבוצה.
הפניות עיקריות
- איגרת פאולוס אל הרומים 12:5-16ב.
- אוגוסטינוס הקדוש, דרשות על אחדות הכנסייה.
- גרגוריוס הגדול, מוסר השכל על איוב.
- תומאס אקווינס, סומה תיאולוגית, II-II, שאלות 123-125.
- פרנציסקוס מאסיזי, אזהרות.
- תרז מליזייה, כתבי יד אוטוביוגרפיים.
- קטכיזם של הכנסייה הקתולית, סעיפים 791-795.
