120 שנה לאחר חוק 1905, שלושה מנהיגים דתיים משמיעים אזעקה מפני סטייה מדאיגה בעיקרון החילוניות בצרפת.
מנהיגים דתיים מזהירים כי החילוניות הצרפתית עומדת בפני התעללות
קונצנזוס נדיר בין דתות
דמיינו שלושה מנהיגים דתיים יושבים סביב שולחן, המייצגים את הקתוליות, היהדות והאסלאם. הם לא נפגשים כדי לדון בחילוקי הדעות ביניהם, אלא כדי להגן יחד על עיקרון יקר להם: חילוניות אמיתית.
הקרדינל ז'אן-מארק אוולין, הארכיבישוף של מרסיי, הרב הראשי של צרפת חיים קורסיה, ורקטור המסגד הגדול של פריז, חאפז, דיברו במלאת 120 שנה לחוק 1905. המסר שלהם? אזהרה קולקטיבית מפני מה שהם מכנים "חילוניות" - נטייה סמכותנית של החילוניות.
פגישה זו אינה חסרת משמעות. כאשר שלוש מסורות דתיות שונות מתאחדות כדי להגן על אותו עיקרון, משהו חשוב מונח על כף המאזניים.
חילוניות על פי מנהיגים דתיים: ערובה לחופש
הקרדינל אוולין מסכם את חזונו בכמה מילים חזקות: חילוניות היא "ערובה" מפני "השתלטות" של דת. במילים אחרות, עיקרון זה מגן על כל הצרפתים - מאמינים או לא - מפני שליטה דתית.
עבור הרב הראשי קורסיה, חילוניות מייצגת פשוט "חופש". החופש להאמין, לא להאמין, לנהוג באמונתו, או לא להחזיק בכלל באמונה. זהו המרחב שבו כל אחד יכול להתקיים על פי אמונותיו.
הרקטור חאפז, מצידו, מדבר על "נייטרליות" של המדינה. מדינה שאינה מעדיפה אף דת, שאינה מתערבת בה, אך מבטיחה לכל אחד את הזכות לחיות את רוחניותו במרחב הציבורי.
שלושת החזונות הללו מתכנסים לאותו רעיון: חילוניות היא כלי לחופש, לא לאילוץ.
דאגה לגבי שאיפות פוליטיות
אבל מדוע האזהרה הזו דווקא עכשיו? שלושת המנהיגים הדתיים מודאגים מנטייה פוליטית להפוך את חוק 1905 ל"חוק איסור".
בואו ניקח דוגמה קונקרטית: במקום להבטיח שהמדינה תישאר ניטרלית, יש כאלה שרוצים שהחילוניות תהפוך לכלי לשליטה, הגבלה או אפילו איסור על ביטוי דתי במרחב הציבורי. זה כאילו מגן הפך לנשק התקפי.
הקרדינל אוולין מסכם את ההתנגדות הזו בנוסחה ברורה: "אני מתנגד לחילוניות". מאחורי מילים אלה מסתתר הבחנה מהותית: חילוניות משחררת, חילוניות מדכאת.
החופש העצום של חוק 1905
שלושת הנציגים הדגישו את "החופש העצום" שהביא חוק 1905. חופש זה מאפשר כעת:
דו-קיום בשלום דתות שונות מתקיימות יחד בכבוד הדדי. קתולי יכול לחיות לצד מוסלמי, יהודי, אתאיסט, מבלי שהמדינה תכפה עליו חזון אחד.
ביטוי דתי כל אחד יכול לנהוג לפי אמונתו, לענוד סמלים דתיים (בהקשרים מסוימים), לבנות מקומות פולחן, לארגן חגיגות.
הגנה מפני מניפולציה אף דת לא יכולה להשתמש במנגנון המדינה כדי לכפות את דעותיה על אחרים.
חופש זה אינו מופשט. הוא נחווה מדי יום בשכונותינו, בערינו, באינטראקציות שלנו. זהו החופש שמנהיגים דתיים מגנים עליו כיום.
הבנת ההבדל בין חילוניות לחילוניות
חילוניות: עיקרון של איזון
חילוניות אמיתית, זו של 1905, נשענת על איזון עדין. חשבו עליה כעל מאזניים: מצד אחד, הנייטרליות של המדינה; מצד שני, חירות האזרחים.
נייטרליות המדינה משמעות הדבר היא שמוסדות ציבור אינם מעדיפים אף דת. ראש עיר אינו יכול להחליט שאולם העירייה שלו יעוצב בהתאם לאמונותיו הדתיות. מורה בבית ספר ציבורי אינו יכול להטיף דתי בכיתה.
חירותם של האזרחים משמעות הדבר היא שכל אחד יכול לחיות את אמונתו כראות עיניו, תוך כיבוד הסדר הציבורי. אזרח יכול לחבוש צלב, כיפה או כיסוי ראש ברחוב. הוא יכול להשתתף באירועים דתיים, להתפלל ולצום.
איזון זה יוצר מרחב שבו אמונות אישיות וחיים קולקטיביים מתקיימים יחד בהרמוניה.
חילוניות: כאשר הכף נוטה
חילוניות היא כאשר איזון זה נוטה לכיוון האיסור. במקום להבטיח את הנייטרליות של המדינה תוך הגנה על חירויות, המטרה היא למחוק כל ביטוי דתי מהמרחב הציבורי.
בואו נדמיין כמה תרחישים קונקרטיים כדי להבין את הסחף הזה:
תרחיש חילוני אם רעולה מלווה את ילדה לטיול בית ספרי. בית הספר מקבל זאת משום שהיא אינה עובדת מדינה ורק מבטאת את אמונתה האישית.
תרחיש חילוני אותה אם נמנעת מללוות את הילדים בשם פרשנות מצמצמת של חילוניות. נאמר לה שנוכחותה "מפריעה" לסדר הציבורי או "משפיעה" על הילדים.
ההבדל? במקרה הראשון, חופש הפרט מכובד. בשני, הוא נמחץ בשם עיקרון מעוות.
מדוע מתרחשת מגמה זו?
מספר גורמים מסבירים את הפיתוי החילוני הזה:
פחד מהאחר בהקשר של מתחים חברתיים, יש הרואים בביטויים דתיים איום ולא גיוון.
בלבול לגבי ערכים נייטרליות ממלכתית לעיתים מתבלבלת עם הומוגניזציה של החברה. עם זאת, חברה חופשית היא חברה מגוונת, כולל בביטוייה הרוחניים.
מניפולציה פוליטית חלק מהגורמים פוליטיים משתמשים בחילוניות ככלי אלקטורלי, ומקשיחים את הרטוריקה שלהם כדי לפנות לציבור בוחרים מודאג.
בורות היסטורית רבים אינם מודעים לכך שחוק 1905 נועד להקל על מתחים, לא ליצור אותם. מטרתו הייתה לפתור סכסוך בין הכנסייה למדינה הרפובליקנית על ידי קביעת הפרדה ברורה אך מכבדת.
ההשלכות הקונקרטיות של החילוניות
כאשר חילוניות הופכת לחילוניות, ההשלכות הן אמיתיות:
פילוג חברתי קהילות דתיות חשות סטיגמה ולא הבנות. במקום אחדות לאומית, נוצרת טינה.
הפרת חירויות אזרחים נשללים מזכויות יסוד בשם פרשנות פוגענית של עיקרון שנועד להגן עליהם.
היחלשות העיקרון עצמו על ידי עיוות מתמיד של החילוניות, אנו מסתכנים בפגיעה מוחלטת באמינותה. אזרחים עלולים בסופו של דבר לדחות אותה, מתוך אמונה שהיא מדכאת מטבעה.
מתחים בינלאומיים צרפת, המציגה את עצמה כמודל לדו-קיום, עשויה להיראות כמדינה בלתי סובלנית בעיני מדינות אחרות.
חיים משותפים בחברה חילונית: סיכויים לעתיד
לגלות מחדש את רוח 1905
כדי לשבור את הקיפאון הזה, עלינו לגלות מחדש את הרוח המקורית של חוק 1905. טקסט זה לא נכתב בהקשר קל - צרפת יצאה מסכסוך אינטנסיבי בין רפובליקנים. הדיוטות וקתולים שמרנים.
אף על פי כן, בחרו המחוקקים בדרך הפיוס. הם אמרו: "המדינה לא תתערב עוד בדת, ודתות לא יתערבו עוד במדינה." פשוט, ברור, משחרר.
חוכמה זו ראויה להתגלות מחדש כיום. במקום לראות בגיוון דתי איום, בואו נראה בו נכס. במקום להכפיל איסורים, בואו נכפיל את המרחבים לדיאלוג.
תפקידם של מנהיגים דתיים
שלושת המנהיגים שהתכנסו לכבוד יום השנה הזה מהווים דוגמה. הם אינם מבקשים לכפות את דעותיהם, אלא להגן על עיקרון המועיל לכולם.
גישתם היא למופת משום שהיא מגלמת מספר ערכים:
אחדות בתוך גיוון למרות חילוקי הדעות התאולוגיים ביניהם, הם מסכימים על עיקרון משותף. זהו מודל לחברה כולה.
דיאלוג עם הרפובליקה הם לא דוחים את החילוניות, להיפך. הם מגנים עליה מפני אלו המעוניינים לעוות אותה.
פֵּדָגוֹגִיָה על ידי הסבר החזון שלהם, הם עוזרים לאזרחים להבין מהי באמת חילוניות.
דרכים קונקרטיות לחיזוק החילוניות
כיצד נוכל, באופן קונקרטי, לשמר חילוניות אמיתית?
הַשׂכָּלָה לימוד המשמעות האמיתית של חוק 1905 מבית הספר היסודי ואילך. לצרפתים רבים יש הבנה מעורפלת או לא מדויקת של חילוניות. חינוך ברור יעזור למנוע אי הבנות.
הכשרת עובדי ציבור יש לאמן עובדי מדינה, נבחרי ציבור ומורים בנייטרליות מבלי ליפול לחילוניות. לדעת היכן למתוח את הגבול דורשת עדינות וידע.
דיאלוג בין-דתי להגביר את מספר הפגישות בין מנהיגים דתיים, כמו זו שהובילה להתרעה זו. דיאלוגים אלה בונים אמון ומפרקים דעות קדומות.
ערנות פוליטית על האזרחים להישאר ערניים מפני רטוריקה פוליטית המנצלת את החילוניות. עליהם לשאול שאלות, לבקש הבהרות ולדחות הכללות.
כבוד הדדי כל אחד, מאמין או לא, יכול לתרום על ידי כיבוד אמונותיהם של אחרים. כבוד יומיומי זה, בתחבורה, בעבודה, בשכונות, בונה חברה שלווה יותר.
הדוגמה של מרסיי: מודל של דו-קיום
הקרדינל אוולין מגיע ממרסיי, עיר המסמלת את הגיוון הצרפתי. עיר ים תיכונית זו היא ביתם של קהילות קתוליות, מוסלמיות, יהודיות ופרוטסטנטיות, כמו גם אזרחים רבים חסרי דת.
מרסיי אינה חפה ממתחים, אך היא מראה שדו-קיום אפשרי. מקומות פולחן מתקיימים יחד, פסטיבלים דתיים מצטלבים ללא התנגשות, והתושבים לומדים לחיות יחד למרות ההבדלים ביניהם.
מודל מרסיי הזה יכול לעורר השראה בשאר המדינה. הוא מוכיח שחילוניות, כאשר מובנת כראוי, אינה יוצרת אחידות אלא מאפשרת גיוון בכבוד.
קריאה לאחריות קולקטיבית
ההתנגדות לחילוניות אינה באחריותם הבלעדית של מנהיגים דתיים. זוהי אחריות קולקטיבית.
עבור פוליטיקאים הפסיקו לנצל את החילוניות למטרות בחירות. חזרו לרוח הפיוס שהנחתה את המחוקקים של 1905.
עבור התקשורת הימנעו מקריקטורות ופישוט יתר. הסבירו את הניואנסים במקום להזין פחדים.
למען האזרחים להתעדכן, לקיים דיאלוג, לדחות פשטנות יתר. להבין שחירותם של אחרים מחזקת את חירותך.
למאמינים להמשיך לחיות את אמונתם בשלווה, ללא התגרות אך ללא תסביכים. להראות באמצעות דוגמה שניתן לשלב רוחניות ואזרחות בהרמוניה.
עבור לא מאמינים כבדו את אמונותיהם של אחרים, גם אם אינכם חולקים אותן. הבינו שחילוניות מגנה גם על זכותם לא להאמין.
חילוניות, אופק של תקווה
בואו נסיים בנימה חיובית. החילוניות הצרפתית, למרות המתחים הנוכחיים, נותרה מודל נערץ ברחבי העולם. היא אפשרה למיליוני צרפתים לחיות יחד במשך 120 שנה.
אריכות ימים זו אינה תוצאה של מקריות. היא מעידה על הרלוונטיות של העיקרון: להפריד כדי לאחד טוב יותר, להבדיל כדי לכבד טוב יותר.
דבריו של הקרדינל אוולין - "אני מתנגד לחילוניות" - אינם דחייה של המודרניות או נוסטלגיה לעבר. הם קריאה לשמר את מה שעובד, לא להיכנע לקריאת הסירנה של איסור וחוסר אמון.
חילוניות אמיתית היא זו המאפשרת לכל אחד למצוא את מקומו בחברה, בין אם הוא מאמין ובין אם לא, מקיים דת או לא, מקיים מסורת דתית או בכלל לא.
צורה זו של חילוניות ראויה להגנה. זוהי טובתנו המשותפת, מורשתנו הקולקטיבית. מנהיגים דתיים מזכירים לנו זאת בצדק רב: אל לנו לאפשר לה להפוך לכלי של דיכוי.
באחריותנו, אזרחי שנת 2025, להנחיל לדורות הבאים חילוניות חיה, מכבדת ומשחררת. זוהי המורשת הגדולה ביותר שאנו יכולים להשאיר להם.
