קריאה מתוך ספר שמות

אלוהים דיבר את כל הדברים האלה:
«"אני ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.".
לא יהיו לך אלוהים אחרים שיעמדו נגדי.
לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל או אשר על הארץ למטה או אשר במים מתחת הארץ.
לא תשתחווה לאלהים האלה לעבוד אותם כי אני יהוה אלהיך אל קנא אני פקד על הבנים את חטאת האבות עד הדור השלישי והרביעי לשונאי;
וְלֹאֲהֲבֵיכֶם וּשְׁמֹרִים מִצְוָתִי אֶרֶץ אֶמְנַתִּי לְאֶלף דּוֹר׃.
לא תשא את שם ה' אלהיך לשווא כי לא יזכה ה' את אשר יישא את שמו לשווא.
זכור את יום השבת לקדשו.
ששת ימים תעבוד, ועשית את כל מלאכתך;
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה כָּל-מְלָאכָה לֹא תַּעֲשֶׂה אַתָּה וּבְנֶךָ וּבַתְּךָ וּבְעַבְדֶ ...הִמָּהֶךָ וּבְהֵמָה אֲשֶׁר בְּעִירְךָ.
כִּי שִׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיַּשְׁבַּע בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁנַח עַל־כֵּן בָּרֶךְ יְהוָה אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקִדְשׁוֹ.
כבד את אביך ואת אמך למען יאריך ימים על הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך.
לא תבצע רצח.
לא תנאף.
לא תגנוב.
לא תעיד עדות שקר על רעכך.
לא תחמוד בית רעך; לא תחמוד אשת רעך, ולא עבדו ולא שפחתו, ולא שורו ולא חמורו, ולא כל אשר לרעך".»

חופשי לאהוב: כאשר המצווה הראשונה קובעת את כבוד האדם

כיצד הבלעדיות האלוהית המוצהרת בשמות כ', 2-3 משנה את זהותנו מעבדים לבנים חופשיים, הנקראים למערכת יחסים ייחודית עם אלוהים חי אשר גואל אותנו מצורות מרובות של עבדות.

«"אני ה' אלהיך אשר הוצאתיך ממצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פניי." מילים אלה חונכות את עשרת הדיברות ומניחות את היסודות למהפכה רוחנית חסרת תקדים: אלוהים מציג את עצמו לא בעיקר כבורא או שופט, אלא כמשחרר. מצווה ראשונה זו מופנית לכל אלה שמכירים בכך ששוחררו מצורה של עבדות ומבקשים לחיות את החירות הזו במלואה. היא מזמינה אותנו להבין שכבודנו אינו טמון באוטונומיה אשלייתית, אלא בשייכות בלעדית למי ששובר את כבלינו. הבה נחקור יחד כיצד אמירה יסודית זו מבנה לא רק את מערכת היחסים שלנו עם אלוהים, אלא גם את זהותנו העמוקה ביותר ואת ייעודנו לחירות אותנטית.

נתחיל במיקום הטקסט בהקשרו ההיסטורי והליטורגי, לאחר מכן ננתח את הדינמיקה הפרדוקסלית של מצווה זו, אשר משחררת על ידי קביעת בלעדיות. לאחר מכן נפתח שלושה צירים תמטיים: שחרור כבסיס לברית, בלעדיות אלוהית כהגנה מפני עבודת אלילים, והקריאה האנושית לייחודיות השייכות. נסיים בבחינת התהודות במסורת האבות ובדרכים קונקרטיות לגלם מסר זה כיום.

הֶקשֵׁר

ספר שמות מתאר את האפוס היסודי של עם ישראל, יציאתם ממצרים תחת הנהגתו של משה, וכינון הברית בהר סיני. בהקשר חגיגי זה, בפרק כ', אלוהים מכריז על עשרת הדיברות אשר מעתה ואילך יבנו את חייו המוסריים והרוחניים של עמו. הטקסט מתרחש לאחר עשר מכות מצרים, חציית ים סוף והמסע הארוך במדבר לסיני. העם חווה זה עתה את התגלמות האל המדהימה המתוארת בפרק י"ט: רעמים, ברק, עשן ורעידת אדמה. באווירה זו של יראה ויראת כבוד, קולו של אלוהים מהדהד.

המצווה הראשונה אינה מנוסחת מלכתחילה כאיסור. היא מתחילה בהצהרת זהות וזיכרון של שחרור. אלוהים שם את עצמו: "אני ה' אלהיך". הוא אינו מציג את עצמו תחילה באמצעות כוחו היצירתי הכל יכול, אלא באמצעות פעולתו ההיסטורית הקונקרטית: "אשר הוציאך ממצרים מבית עבדים". שחרור זה אינו זיכרון רחוק; הוא מהווה את יסוד הקשר. משום שאלוהים פעל כמשחרר, הוא יכול לדרוש באופן לגיטימי בלעדיות: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

במסורת היהודית, פסוקים אלה פותחים את עשרת הדברים, המכונים בעברית "עשרת הדברים". הם נקראים בחגיגיות במהלך חג השבועות, החוגג את מתן התורה. בליטורגיה הנוצרית, פסוק זה מוכרז באופן קבוע, במיוחד ביום ראשון השלישי של צום התענית, ובמהלך קטכיזת הטבילה. הוא מבנה את חיי הסקרמנט של הכנסייה, שכן הטבילה עצמה נתפסת כיציאת מצרים רוחנית, מעבר משעבוד החטא לחירותם של ילדי האלוהים.

מקוריותה של מצווה זו טמונה בסדרה: השחרור קודם לחוק. אלוהים אינו אומר "צייתו לי תחילה, ואחר כך אשחרר אתכם". להיפך, הוא מאשר "כבר שחררתי אתכם, לכן חיו כעת בחירות מבלי להיכנע לאדון אחר". מבנה זה חושף את טבעו של הקשר המקראי בין אלוהים לאנושות: הוא מבוסס על חסד, הקודם לדרישה, על מתנה, הקודמת לתגובה.

ההקשר ההיסטורי שופך אור גם על משמעותה של מצווה זו. מצרים העתיקה הייתה ציוויליזציה פוליתאיסטית שבה עשרות אלוהויות חלקו את תחומי החיים האנושיים: רע לשמש, אוזיריס לעולם הבא, אנוביס למתים, חתור לאהבה. לנוכח שפע האלים הזה, ישראל הכריזה על אחדותו ואקסקלוסיביותו של אלוהיה. מונותאיזם רדיקלי זה לא שרר ללא מאבק רוחני. לאורך ההיסטוריה המקראית, העם התפתה לחזור לאלים מרובים, כפי שמודגם על ידי פרשת עגל הזהב כמה פרקים לאחר מכן, או נבואות ישעיהו וירמיהו, המגנות ללא לאות עבודת אלילים.

אָנָלִיזָה

כוחה המהפכני של המצווה הראשונה טמון בפרדוקס לכאורה: היא קובעת בלעדיות שמשחררת. כיצד יכולה דרישה לבלעדיות להיות מקור לחופש? התשובה טמונה במבנה הטקסט עצמו. בהכרזתו "אני ה' אלוהיך אשר הוצאתיך", אלוהים מבסס את סמכותו לא על שליטה, אלא על שחרור. הוא אינו דורש בלעדיות כעריץ קנאי, אלא כמשחרר היודע שכל חלוקת נאמנות תחזיר את האנושות לעבדות.

ניתן להבין דינמיקה זו באנלוגיה לחוויה האנושית של אהבה. כאשר שני אנשים נכנסים לברית נישואין, הבלעדיות אינה נחווית כמגבלה מרסנת, אלא כתנאי לשגשוג האהבה. באופן דומה, הבלעדיות האלוהית אינה מגבלה המוטלת על חירות האדם, אלא ערובה לכך שחירות זו לא תופרץ על ידי כוחות המשעבדים. פוליתאיזם אינו פתיחות נדיבה; זוהי פיזור המפצל את האדם, ומכפיף אותו להיגיונות סותרים ולדרישות מתחרות.

הרעיון המנחה שעולה הוא זה: אחדות האל היא הבסיס לאחדות האנושית. לשרת אדונים מרובים פירושו להיקרע זה מזה מבפנים. ישוע יקבע זאת מאוחר יותר בבהירות גמורה: "איש אינו יכול לשרת שני אדונים. או שתשנאו את האחד ותאהבו את השני, או שתהיו מסורים לאחד ותבזו את השני". לכן, בלעדיות אלוהית אינה מגבלה של האנושות, אלא תנאי לשילובה האישי. היא מגינה על האחדות הפנימית מפני הפילוג הנגרם באופן בלתי נמנע מצורות מרובות של עבודת אלילים.

לטקסט יש גם משמעות קיומית עמוקה. באומרו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פניי", אלוהים אינו מכחיש רק את קיומם של טוענים אחרים לתואר האלוהי. הוא מאשר שבחייו הקונקרטיים של המאמין, שום דבר לא צריך לתפוס את מקומו הראוי. המילה העברית המתורגמת כ"לפניי" מרמזת על הרעיון של "בנוכחותי" או "בעיניי". לפיכך, אלוהים מבקש מהאנושות לחיות כל הזמן תחת מבטו, במערכת יחסים שבה שום מציאות אחרת לא יכולה להתערב או לתפוס את הבכורה האלוהית.

מבחינה תאולוגית, מצווה זו מקבעת את המונותאיזם לא כדוקטרינה מופשטת, אלא כפרקטיקה יחסית. אין מדובר רק באישור אינטלקטואלי שיש רק אלוהים אחד, אלא בחיים קונקרטיים בבלעדיות של מערכת יחסים זו. זוהי שאלה של נאמנות, אמון ושייכות מוחלטת. המונותאיזם המקראי אינו בעיקרו מטאפיזיקה, אלא סיפור אהבה בלעדי בין אלוהים לעמו, בין אלוהים לכל אדם.

שחרור כבסיס לברית

המצווה הראשונה מתחילה בתזכורת לשחרור: "אשר הוציאך ממצרים מבית עבדים". ניסוח זה אינו חסר משמעות. לפני שהוא מבקש משהו, אלוהים מזכיר לנו את מה שכבר נתן. הברית אינה חוזה מסחרי שבו מוחלפים שירותים, אלא מערכת יחסים המבוססת על הכרת תודה על שחרור שכבר הושג. מבנה זה הוא בסיסי להבנת כל הרוחניות המקראית: אלוהים פועל ראשון, האנושות מגיבה אחר כך.

מצרים, בטקסט המקראי, מסמלת הרבה יותר ממציאות גיאוגרפית גרידא. היא מייצגת את בית העבדים, את מקום הניכור המוחלט. העברים היו שם עבדים, משולל חירות, כבוד ושאיפה אישית. חייהם צומצמו לייצור לבנים עבור פרויקטים שלא היו שלהם. עבדות פיזית זו הופכת, לאורך המסורת המקראית המאוחרת יותר, לסמל של כל צורות העבדות: שעבוד החטא, התשוקות, הפחדים והאלילים. עזיבת מצרים, אם כן, פירושה שחרור מכל מה שמפחית את אנושיותנו.

השחרור שאלוהים הביא אינו רק שיפור בתנאי החיים. זוהי שינוי רדיקלי של מעמד. העברים אינם הופכים לעבדים שמקבלים יחס טוב יותר, אלא לעם חופשי, מקבלי הבטחה ומשתתפים בהיסטוריה. באופן דומה, המאמין המגיב למצווה הראשונה אינו הופך למשרתו של אדון חדש ורחום יותר, אלא לשותף לברית, בן מאומץ, מישהו שאלוהים מפקיד בידיו את דברו ואת שליחותו.

שחרור זה מקבע את הלגיטימיות של דרישת האל. אלוהים יכול לדרוש בלעדיות משום שהוכיח את אהבתו המשחררת. הוא אינו כובש שיכפה את תורתו בכוח, אלא מושיע שיש לו את הזכות המוסרית לדרוש נאמנות. היגיון זה עובר לכל אורך התנ"ך. הנביא הושע מפתח את דימוי הנישואין בין אלוהים לעמו: אלוהים נושא את ישראל לא משום שהיו צדיקים, אלא בעודם עבדים, ומתוך אהבה הוא משחרר אותם ולוקח אותם ככלה.

ההשלכות המעשיות של ממד משחרר זה הן עצומות. משמעות הדבר היא שהחיים הנוצריים אינם בעיקרם מערכת של כללים שיש לקיים, אלא תגובה חופשית לשחרור שהתקבל. מצוות הבלעדיות האלוהית אינה כולאת אותנו בלגליזם נוקשה, אלא מגנה עלינו מפני נפילה חזרה לכבלים שאלוהים שבר. בכל פעם שאנו מתפתים לשרת אלים אחרים, אנו למעשה מתפתים להפוך שוב לעבדים. כסף משעבד אותנו לחרדה ותאוות בצע. תהילה משעבדת אותנו למבטם של אחרים. תענוגות משעבדים אותנו לעריצות דחפינו. רק האל המשחרר אינו משעבד אותנו, כי הוא חפץ שנהיה חופשיים.

בלעדיות אלוהית כהגנה מפני עבודת אלילים

לב המצווה הראשונה טמון בדרישה זו לאקסקלוסיביות: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". ניסוח שלילי זה אולי נראה מחמיר, אך למעשה הוא מסתיר הגנה אבהית. אלוהים אינו מונע מאיתנו משהו טוב; הוא שומר עלינו מסכנת חיים לאנושיותנו. אלילים, רחוקים מלהיות אמונות טפלות תמימות בלבד, הם כוחות ניכור המפחיתים את אנושיותם של אלה המשרתים אותם.

עבודת אלילים, מנקודת מבט מקראית, אינה מוגבלת לפולחן פסלים. היא מקיפה כל דבר בחיינו שתופס את המקום השייך לאלוהים - כלומר, כל דבר שאנו מעניקים לו אמון מוחלט, נאמנות עליונה והשקעה מוחלטת. אליל יכול להיות חומרי, כמו כסף, או לא חומרי, כמו כוח או הכרה חברתית. מה שמגדיר אליל הוא שהוא מבטיח למלא את שאיפותינו העמוקות ביותר, אך לעולם אינו מקיים את ההבטחה הזו. להיפך, הוא קושר אותנו למסע אינסופי ולא מספק.

אבות הכנסייה פיתחו ביקורת נוקבת על עבודת אלילים. אוגוסטינוס הקדוש מראה שהחטא הבסיסי אינו התשוקה לדברים רעים, אלא נטישת דברים טובים יותר לטובת טובת פחותה. עובד האלילים הוא זה שמעדיף את היצור על פני הבורא, את המתנה לנותן, את היחסי על פני המוחלט. העדפה לא מסודרת זו מולידה בהכרח תסכול, שכן שום דבר שנברא אינו יכול לספק את לב האדם, אשר נוצר לאינסוף האל. כפי שאוגוסטינוס כותב יפה בתחילת וידויו: "בראת אותנו לעצמך, אדוני, וליבנו חסר מנוחה עד שהוא נוח בך".

בלעדיות אלוהית מגנה אפוא על האנושות מפני פיזור אלילי. בעולם העתיק, פוליתאיזם חילק את חיי האדם לתחומי השפעה של אלים שונים. אל אחד נועץ במלחמה, אל אחר באהבה, ושלישי בחקלאות. פיצול אלוהי זה הוליד פיצול של הקיום האנושי. לעומת זאת, המונותאיזם המקראי מאשר כי אל אחד הוא ריבון על כל תחומי החיים, ובכך מאחד ומשלב את קיומו של המאמין. אלו הסוגדים לאל האחד חיים בקוהרנטיות, משום שכל ממדי חייהם קשורים לאותו מרכז.

בהקשר העכשווי שלנו, אלילים שינו את מראם אך לא את טבעם. אנחנו כבר לא משתחווים לפני פסלי עץ או זהב, אבל לחברות שלנו יש את האלילים המודרניים שלהן. כסף הוא אולי האליל הבולט ביותר: כמה חיים מאורגנים סביב צבירת עושר, עד כדי כך שכל הערכים האחרים כפופים לו? סלבריטאים הם אליל רב עוצמה נוסף: האובססיה להיראות, להכיר ולהיות חגג ברשתות החברתיות חושפת צמא לקיום המחפש את הצדקתו במבטם של אחרים ולא באלוהים. הגוף עצמו יכול להפוך לאליל כאשר הטרנספורמציה והתצוגה שלו הופכים לפרויקט המרכזי של החיים.

בלעדיות אלוהית מגינה עלינו מצורות אלו של עבודת אלילים בכך שהיא מלמדת אותנו להתייחס לכל דבר שאינו אלוהים. אין פירוש הדבר לבוז למציאויות שנבראו - כסף, גוף, יחסים אנושיים - אלא להציב אותן במקומן הראוי. הן טובות יחסיות, שיש להעריך ולהשתמש בהן, אך לא דברים מוחלטים שעלינו להקריב עבורם את חירותנו. המצווה הראשונה מלמדת אותנו אפוא צורה של ניתוק שאינה אדישות, אלא פשוט היררכיה של ערכים. היא מלמדת אותנו לאהוב את הדברים שנבראו בסדר שהתכוון אליו הבורא, מבלי להעניק להם מוחלטות שתהפוך אותם לאלילים הרסניים.

הייעוד האנושי לייחודיות של השייכות

המצווה הראשונה מגלה משהו מהותי על הייעוד האנושי: נועדנו להשתייך לחלוטין, לתת את עצמנו ללא סייג, לחיות בבלעדיות של מערכת יחסים אוהבת. בלעדיות זו אינה אילוץ חיצוני המוטל על ידי אל קנאי, אלא עצם המבנה העמוק ביותר של טבענו. אנו יכולים לשגשג במלואו רק באחדות השייכות, לא בפיזור נאמנויות מרובות וסותרות.

ייעוד זה לאחדות נעוץ בעובדה שנבראנו בצלם אלוהים. אם אלוהים הוא אחד, אזי האנושות, שנבראה בצלמו, נקראת לאחדות פנימית ולכיוון אחד. מצוות הבלעדיות האלוהית פשוט מזכירה לנו את האמת העמוקה שלנו. איננו יצורים מקוטעים, שנועדנו להיות מחולקים בין נאמנויות מרובות, אלא אנשים מאוחדים, הנקראים לאחד את כל ממדי הווייתנו במערכת יחסים אחת ויסודית.

תחושת שייכות זו באה לידי ביטוי באופן קונקרטי בכמה ממדים של הקיום האנושי. ראשית, היא בונה את זהותנו האישית. הידיעה למי אנו שייכים באופן בסיסי קובעת מי אנחנו. אם אנו שייכים לאלוהים, אז זהותנו אינה תלויה בהישגים שלנו, לא במעמדנו החברתי ולא בדעותיהם של אחרים, אלא בקשר יסודי זה. אנו בנים ובנותיו של אלוהים חי, וזהות זו נשארת יציבה ללא קשר לנסיבות המשתנות של החיים.

יתר על כן, תחושת שייכות ייחודית זו מנחה את בחירותינו ומחויבויותינו. כאשר אנו יודעים בבירור שאנו שייכים לאלוהים בראש ובראשונה, יש לנו קריטריון להבחנה בכל החלטותינו. לנוכח דרישות החיים הרבות, אנו יכולים לשאול את עצמנו: האם בחירה זו מקרבת אותי לאלוהים או מרחיקה אותי ממנו? האם קשר זה מחזק את שייכותי לאדון או פוגע בה? המצווה הראשונה הופכת אפוא למצפן קיומי המנחה את כל מסענו.

ייעוד זה לאחדות מאיר גם את האופן שבו אנו חווים מערכות יחסים אנושיות. בלעדיות אלוהית אינה מגבילה אותנו לקשר אנוכי עם אלוהים, אשר ינתק אותנו מאחרים. להיפך, דווקא משום שאנו שייכים קודם כל לאלוהים, אנו יכולים לחיות באותנטיות את כל מערכות היחסים האנושיות שלנו. אם חיפשנו במערכות יחסים אנושיות את המלאות שרק אלוהים יכול לתת, העמסנו עליהן ציפיות בלתי אפשריות והפכנו אותן לאלילים. אך כאשר אנו מקבלים מאלוהים את זהותנו הבסיסית ואת המלאות המקורית שלנו, אנו יכולים לאהוב אחרים בחופשיות, ללא דרישות טוטליטריות, ללא התמכרות לתלות.

חיי נישואין ומשפחה ממחישים במיוחד דינמיקה זו. בנישואין נוצריים, הקשר הבלעדי בין בני זוג אינו מתחרה בבלעדיות האלוהית; הוא משקף אותה ומושרש בה. בני זוג יכולים להבטיח זה לזה נאמנות בלעדית דווקא משום ששניהם שייכים קודם כל לאלוהים. בלעדיות כפולה זו, רחוקה מיצירת מתח, מכוננת הרמוניה עמוקה. אהבת נישואין הופכת לסמל של אהבה אלוהית, ושייכות לאלוהים היא עידוד ומקימה את נאמנות הנישואין.

לבסוף, לקריאה זו לשייכות מאוחדת יש ממד קהילתי. עם האלוהים בכללותו נקרא לבלעדיות זו. אלוהים אינו חפץ רק ביחידים בודדים השייכים לו, אלא בעם מאוחד המכיר בו כאדון אחד. ממד קולקטיבי זה של המצווה הראשונה הוא הבסיס לקהילה הכנסייתית. הכנסייה היא גוף של אלו המודים יחד: "אתה אלוהינו, אנחנו עמך". שייכות משותפת זו יוצרת אחווה ייחודית, שכן כל השייכים לאותו האדון מגלים את עצמם כאחים ואחיות זה לזה.

מסורת פטריסטית ורוחנית

אבות הכנסייה הרהרו לעומק על המצווה הראשונה ופיתחו את השלכותיה על החיים הרוחניים. בזיליוס הקדוש מקיסריה, בתקנותיו הגדולות, מקים קשר הדוק בין המצווה הראשונה, העוסקת באהבת אלוהים, לבין השנייה, העוסקת באהבת הרֵע. הוא מראה כי קיום המצווה הראשונה כולל גם קיום השנייה, וכי באמצעות השנייה חוזרים לקיום הראשונה. מעגליות זו חושפת את האחדות העמוקה של כל חיי המוסר הנוצריים, המבוססים על אהבה אחת הנפרשת בשני כיוונים בלתי נפרדים.

אוגוסטינוס הקדוש מפתח תיאולוגיה של אהבה מסודרת המאירה את המצווה הראשונה. עבורו, החטא הקדמון מורכב בעיקרו מחוסר סדר באהבה: האנושות העדיפה יצורים על פני הבורא, אוהבת את עצמה באהבה לא מסודרת במקום לאהוב את אלוהים מעל לכל דבר אחר. כל עבודת אלילים משכפלת את החטא הקדמון הזה. אם כן, גיור מורכב מסידור מחדש של אהבותינו, הצבת אלוהים במקום הראשון ואהבת כל המציאויות האחרות ביחס אליו. תיאולוגיה אוגוסטינית זו של ה-ordo amoris, סדר האהבה, מציעה מפתח להבנת האופן שבו בלעדיות אלוהית אינה מבטלת אהבות אחרות אלא מסדרת אותן.

הקדוש תומאס אקווינס, בספרו "סיום התאולוגיה", מנתח את המצווה הראשונה מנקודת מבטה של סגולת הדת. עבורו, הדת היא הסגולה שבאמצעותה אנו מעניקים לאלוהים את הפולחן המגיע לו. המצווה הראשונה קובעת כי פולחן זה חייב להיות בלעדי, שכן לאלוהים לבדו יש את התכונות האלוהיות המצדיקות את ההערצה. תומאס גם מראה כי המצווה לאהוב את אלוהים היא המצווה הגדולה והראשונה מכולן, שכן באמצעות מצווה זו האנושות דומה ביותר לאלוהים. ללא מצווה זו, אנו מפסיקים להידמות לאלוהים. לכן, זוהי מצווה של הכרח ראשוני, המחייבת אותנו מלכתחילה ובאופן טבעי.

ברוחניות הנזירית, המצווה הראשונה עוררה את החתירה לטוהר הלב. אבות המדבר לימדו כי לב האדם נוצר למען אלוהים בלבד, וכי כל התקשרות לא מסודרת ליצורים מפריעה למוקד יחיד זה. חיי הנזירות, עם נדרי העוני, הצניעות והציות, נתפסים כיישום רדיקלי של המצווה הראשונה. על ידי ויתור על רכוש, קשרי נישואין ורצון עצמי, הנזיר מבקש להיפטר מלבו מכל מה שעלול להתחרות באלוהים. רדיקליזם נזירי זה אינו אידיאל השמור למעטים נבחרים, אלא עדות נבואית המזכירה לכל הנוצרים את ייעודם הבסיסי לבלעדיות אלוהית.

הליטורגיה הנוצרית, הן מזרחית והן מערבית, מעניקה מקום מרכזי למצווה הראשונה. בליטורגיה האוכריסטית, לפני הקודש, אנו מכריזים: "יש רק קדוש אחד, יש רק אדון אחד, ישוע המשיח". הצהרה זו מבטאת את אמונת הכנסייה באחדות האלוהית ובהקדשתנו הבלעדית למשיח. הטבילה עצמה מובנת כהקדשה לאלוהים שמובילה אותנו להתנער מהשטן ומכל מעשיו - כלומר, מכל האלילים - כדי לדבוק באלוהים האחד שהתגלה בישוע המשיח.

המסורת הרוחנית פיתחה גם הבנה מהורהרת של המצווה הראשונה. תרזה הקדושה מאווילה ויוחנן הקדוש של הצלב, מאסטרים כרמליטים גדולים, מלמדים שהחיים הרוחניים מורכבים מטיהור הדרגתי של הלב מכל הקשרים המופרעים כדי לרצות רק את אלוהים. יוחנן של הצלב מדבר על "ליל האפל של הנשמה" כתהליך של טיהור שבאמצעותו אלוהים מנתק את הנשמה מכל היצורים כדי לאחד אותה עם עצמו. איחוד מיסטי זה הוא ההגשמה האולטימטיבית של המצווה הראשונה: הנשמה אינה רוצה דבר מלבד אלוהים, אינה חפצה בדבר מלבד אלוהים, וחיה רק למען אלוהים.

מדיטציות

כיצד נוכל ליישם באופן קונקרטי את המצווה הראשונה בחיי היומיום שלנו? הנה דרך בת שבעה שלבים לחוות את המתנה האלוהית הייחודית הזו שמשחררת אותנו.

ראשית, בואו נבחן את האלילים האישיים שלנו. בואו ניקח זמן באופן קבוע לשאול את עצמנו בכנות: למה אני מקדיש הכי הרבה זמן, אנרגיה ומחשבות? מה מדאיג אותי יותר מכל אם אני מסתכן באיבוד זה? מה מנחה בעיקר את החלטותיי? התשובות לשאלות אלו חושפות את האלילים האמיתיים שלנו, שאינם בהכרח אלה שאנו מצהירים עליהם. בהירות זו היא הצעד הראשון לקראת גיור.

שנית, הבה נטפח את זיכרון הגאולה שלנו. כשם שהמצווה הראשונה מתחילה ב"הוצאתי אתכם ממצרים", הבה נלמד לזכור את הגאולה שאלוהים הביא לחיינו. מאיזה עבדות הוא הציל אותנו? אילו שלשלאות הוא שבר? זיכרון זה של חסד מזין את הכרת התודה ומבסס את נאמנותנו. ניהול יומן רוחני שבו אנו מתעדים את התערבויותיו המשחררות של אלוהים יכול להיות כלי יקר ערך לטיפוח זיכרון זה.

שלישית, הבה נבסס נוהגי תפילה המדגימים את הבלעדיות של מערכת היחסים שלנו עם אלוהים. הקדשת תחילת היום לאלוהים בתפילת בוקר, לפני שדרישות תשומת הלב הרבות מתפזרות, מסמלת באופן קונקרטי שיש לו עדיפות. באופן דומה, הקצאת יום אחד בשבוע, יום ראשון, למנוחה ותפילה היא אישור מעשי לכך שאלוהים אינו מסתפק בשאריות הזמן שלנו, אלא שהוא מקבל אותו ראשון.

רביעית, הבה נתנתק בהדרגה מאלילים מזוהים. אם אנו מגלים שכסף, מוניטין, נוחות או כל מציאות מזויפת אחרת תופסים מקום רב מדי בחיינו, הבה ננקוט צעדים קונקרטיים לקראת ניתוק. זה יכול להיות נתינה נדיבה של חלק מהכנסתנו, בחירת אנונימיות במעשים טובים מסוימים, או קבלת אי-נוחות כדי להישאר נאמנים לערכים שלנו. מעשים אלה, צנועים ככל שיהיו, מאמנים את ליבנו לאמץ את החופש.

חמישית, הבה ניזון מדבר אלוהים, אשר מגלה את פניו. איננו יכולים לאהוב אך ורק מישהו שאיננו מכירים. קריאה מתפללת וקבועה של כתבי הקודש מאפשרת לנו להכיר את אלוהים כפי שגילה את עצמו, וידע זה מזינה את אהבתנו. הבה נרהר במיוחד בקטעים שבהם אלוהים מציג את עצמו כמשחרר, כבן זוג נאמן, כאב אוהב. דימויים מקראיים אלה משרשיעים את שייכותנו הרגשית לאלוהים.

שישית, הבה נחיה את שייכותנו הקהילתית לאלוהים בכנסייה. בלעדיות אלוהית אינה אינדיבידואליזם רוחני, אלא שייכות לעם. הבה נשתתף באופן פעיל בחיי הקהילה הנוצרית המקומית שלנו, נחגוג יחד את סעודת האדון של יום ראשון, ונחלוק שמחות וניסיונות עם אחינו ואחיותינו. חיים אחוותיים אלה הופכים את שייכותנו המשותפת לאלוהים האחד לממשית.

שביעית, הבה נהיה עדים לבלעדיות אלוהית זו דרך בחירות חיינו. בעולם המציע אלף נתיבים ואלף אדונים, חיינו יכולים להיות עדות שקטה אך רהוטה ליופי של השייכות לאלוהים בלבד. עדות זו אינה מורכבת משיפוט אחרים, אלא מקרינה שלווה ושמחה של אלו שמצאו את אוצרם ואינם מחפשים אחר. העקביות שלנו בחיים, החופש הפנימי שלנו אל מול לחצים חברתיים, היכולת שלנו לשים בפרספקטיבה את מה שהעולם ממחלט - כל זה יכול להפוך לסימן שמטיל ספק ומושך גם יחד.

מַסְקָנָה

המצווה הראשונה, רחוקה מלהיות חוק קשה המונע מאיתנו את החירות, מתגלה כמגילת השחרור שלנו. בכך שהוא קורא לנו לא להיות לנו אלוהים אחר מלבדו, ה' מגן עלינו מכל צורות העבדות האליליות שמפצלות את קיומנו ומרחיקות את אנושיותנו. בלעדיות אלוהית אינה מגבלה קנאית, אלא ביטוי של אהבה שחפצה בנו להיות חופשיים לחלוטין, מאוחדים וממומשים במערכת היחסים הייחודית שמעניקה משמעות לכל חיינו.

מצווה זו מקבעת את כבודנו בכך שהיא מגלה שאנו נועדנו להיות שייכים לאל החי, לא להיות מפוזרים בין אדונים רבים המשעבדים אותנו. היא קוראת לנו להתנצרות קבועה, לסידור מתמיד של אהבותינו, לשמירה על ערנות מפני האלילים המתחדשים ללא הרף. אך דרישה זו אינה מוסרית בעיקרה; היא בראש ובראשונה ביטוי של סיפור אהבה. אלוהים אהב אותנו תחילה, שחרר אותנו כשהיינו עבדים, בחר בנו עוד לפני שביקשנו אותו. המצווה הראשונה היא הצעת נישואיו, קריאתו לחיות עמו בבלעדיות של ברית אהבה.

בעולמנו העכשווי, שבו אלילים מתרבים בצורות חדשות, שבו פיצול הפך לנורמה, ובו אנו מוצגים ללא הרף בפני דברים מוחלטים חדשים לעבודה, המצווה הראשונה מהדהדת ברלוונטיות בוערת. היא מזמינה אותנו להתנגד לפיצול, לגלות מחדש את מרכזנו ולהתאחד בשייכות לאל האחד. איחוד זה אינו עוני אלא הגשמה, שכן באלוהים לבדו מוצאים את המנוחה והמלאות שהם מחפשים.

הבה נאמץ במלואה את המהפכה הרוחנית הזו שהמצווה הראשונה מביאה. הבה נכיר בשחרורנו, נחדש את שייכותנו הבלעדית לאלוהים, ונתנתק עצמנו בהדרגה מכל מה שגוזל את מקומו. מי ייתן וחיינו יהפכו לשיר הודיה למי שהוציא אותנו ממצרים, ולעדות זוהרת שיש רק אדון אחד, הראוי להערצתנו, לאהבתנו ולכל חיינו. בלעדיות זו, רחוקה מלהגביל אותנו, פותחת בפנינו את האופק האינסופי של הקשר עם אלוהים החי, קשר שמתחיל עכשיו ותפרח במלוא מובן המילה בחיי נצח.

מַעֲשִׂי

• זהה אליל אישי בכל שבוע על ידי שאילת עצמך מה מעסיק את רוב מחשבותיך ומנחה את החלטותיך העיקריות, לאחר מכן עשה צעד קונקרטי של ניתוק מהמציאות הזו.
• התחילו כל יום בחמש דקות של תפילה שקטה כדי להציע לאלוהים את פירותיכם הראשונים ולהוכיח שיש לו עדיפות על פני כל הפעילויות הבאות.
• נהלו יומן חסד שבו אתם מציינים מדי חודש את הפירות שאלוהים הביא לחיכם, על מנת לטפח את הכרת התודה והזיכרון הרוחני שלכם.
• צאו צום שבועי מאליל מודרני כמו מדיה חברתית, חדשות אובססיביות או קניות כפייתיות, כדי לחנך את לבכם לניתוק וחופש.
• שנן את שמות כ':2-3 ודקלם אותו בשקט ברגעים של פיתוי עבודה זרה, כדי להפנות את לבך מיד אל האל המשחרר.
• השתתפו בכל יום ראשון בחגיגת האוכריסטיה הקהילתית כדי לחוות באופן קונקרטי את שייכותכם לעם האלוהים ולחדש את בריתכם עמו.
• בחרו במעשה צדקה אנונימי חודשי שבו אתם משרתים אחרים מבלי לחפש הכרה או הכרת תודה, כדי להתנתק מאליל המוניטין ולחוות נדיבות אלוהית.

הפניות

• שמות כ':1-17 – הטקסט המלא של עשרת הדברים בהקשרו של תיאופניה בסיני, יסוד הברית בין אלוהים לעמו.
• דברים ה:6-21 – החזרה על עשרת הדיברות בנאום משה, עם ניואנסים משמעותיים על השבת והעבדות במצרים.
• מרקוס י"ב:28-34 – הדיאלוג של ישוע על המצווה הראשונה, שם הוא מקשר באופן בלתי נפרד בין אהבת אלוהים לאהבת הרֵע.
• בזיליוס הקדוש מקיסריה, הכללים הגדולים, שאלה 1 – הרהור פטריסטי על סדר המצוות ועליונותה של אהבת האל.
• אוגוסטינוס הקדוש, וידויים, ספר א' – ההרהור המפורסם על חוסר המנוחה של הלב האנושי אשר מוצא מנוחה רק באלוהים.
• תומאס הקדוש אקווינס, Summa Theologica, IIa-IIae, שאלות 81-100 – החיבור על סגולת הדת והניתוח השיטתי של מצוות עשרת הדברים.
• קטכיזם של הכנסייה הקתולית, פסקאות 2084-2141 – ההוראה העכשווית של הכנסייה על המצווה הראשונה והשלכותיה המוסריות והרוחניות.
• יוחנן הקדוש של הצלב, העלייה להר הכרמל – הדוקטרינה המיסטית של טיהור הלב מכל קשרים על מנת להשיג איחוד בלעדי עם אלוהים.