ב-11 בנובמבר 2025, עם רדת החשיכה, גבעת האוונטין התמלאה בשירה חגיגית וזוהרת. אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14, שחזר מקסטל גנדולפו, נסע לשם לחגוג 125 שנה לחנוכת כנסיית סנט אנסלם - בזיליקה רומית קטנה שהפכה, עם הזמן, לסמל החי של העולם הבנדיקטי המודרני.
האירוע לא היה רק אירוע זיכרון: הוא גם סימן הכרה היסטורית בפרויקט הנועז שהושק בסוף המאה ה-19 על ידי ליאו ה-13האחרון רצה להפוך את סן-אנסלם למרכז של אחדות, גשר בין המנזרים המפוזרים באירופה, אפריקה, אמריקה ואסיה, על מנת לחזק את הנוכחות הבנדיקטית בעולם בתקופת מעבר.
בעידן המאופיין במהפכות תעשייתיות ואידיאולוגיות, ליאו ה-13 הוא כבר צפה שיציבות וחוכמה בנדיקטינים יוכלו להפוך לנקודת התייחסות רוחנית אוניברסלית. האינטואיציה שלו אושרה על ידי ההיסטוריה: סנט אנסלם היא כיום בו זמנית מכללה בינלאומית, מרכז ליטורגי וקהילה שבה תפילה, מחקר והוראה שלובים זה בזה.
האינטואיציה של המייסדים
לדבר על סנט אנסלם זה לעורר מהפכה שקטהנזירים לא מנופפים במניפסטים, הם לא בונים אימפריות. הנשק שלהם הוא... נֶאֱמָנוּתהכוח המניע שלהם הוא תפילה.
מתחת לפשטות לכאורה הזו מסתתר חזון חדשני עמוק: של מקום שמשנה את העולם בשקט, כמו שאור בבצק.
ה- אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14 כפי שהזכיר לנו בדרשה שלו, "הנזירות הייתה כוח חלוצי מאז ראשיתה". היא הביאה אור למקומות אפופי חושך ובדידות, ייסדה מנזרים באדמות צחיחות, והעניקה אנושיות לנופים ולעמים. מקלטי הדממה הללו היו לעתים קרובות בתי הספר הראשונים, הספריות הראשונות, המרפאות הראשונות של העולם המערבי.
בית ספר לעבודת ה'
כאשר תפילה הופכת ללימוד
אפילו היום, על גבעת האוונטין, רוחו של סנט בנדיקטוס מחייה כל קלויסטר. המנזר, האתנאום והמכון הליטורגי יוצרים מערכת אקולוגית ייחודית: מקום שבו ידע ואמונה מזינים זה את זה.
נזירים מאפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית מתערבבים שם - חלקם בגלימות, אחרים בלבוש אזרחי, בהתאם לייעודם. יחד הם לומדים תיאולוגיה, ליטורגיה, היסטוריה של טקסים, אך גם פילוסופיה ולימודי דת השוואתיים.
מה משותף להם? כולם מבקשים לשרת את ישו באמצעות יופי, קפדנות אינטלקטואלית ו... צדקה אחווה.
ניתן לסכם את הרוח הבנדיקטית כאן בביטוי ידוע: אור ועבודה — מתפלל ועובד. אבל בסנט-אנסלם, עבודה זו משתרשת ב אַהֲבָה פרטים: חיבור מזמור גרגוריאני, תרגום טקסט פטריסטי, ליווי תלמיד בספקותיו הפנימיים, קבלת פנים לעולה לרגל סקרן.
כוורת של אלף מבטאים
ה- אַפִּיפיוֹר השתמש בדימוי רב עוצמה: "כוורת הדבורים החרוצה של סן-אנסלם".
כוורת: המילה מבטאת סדר, פוריות ורחש בלתי פוסק של קהילה חיה.
בסנט-אנסלם, כל נזיר, פרופסור או סטודנט ממלא את תפקידו כמו דבורה בכוורת: הוא מביא את חלקו הקטן של האור כדי להזין את הקהילה כולה.
גיוון זה מעשיר את המקום: המזמורים מהדהדים בלטינית, אך גם בסוואהילי, קוריאנית וספרדית. הפנים שונות, גם המחוות, אך הליטורגיה מאחדת אותם בתנועה אחת לעבר אלוהים.
ה- אַפִּיפיוֹר הוא רואה בפוליפוניה זו סימן נבואי: בעולם מקוטע, אנסלם הקדוש הופך למודל של אחדות בתוך השוני. זהו אסכולה הדוברת את כל השפות מבלי למחוק אף אחת מהן.
ידע בשירות האמונה
האתנאום האפיפיורי של סנט אנסלם אינו רק אוניברסיטה כנסייתית. זהו "בית ספר לעבודת האדון", על פי הביטוי בתקנון... סנט בנדיקטוס.
כאן, לימוד אינו עניין של צבירת ידע; מדובר בלמידה של התבוננות.
כל קורס, כל סמסטר, כל מבחן, מכוון למטרה אחת: לקרב את אלה המחפשים להתקרב לאלוהים.
לפיכך, ידע הופך למעשה של צדקה, לגשר למפגש.
וזו הסיבה שהכס הקדוש שולח לא רק נזירים, אלא גם אנשים מן השורה, נזירות, כמרים דיוקסניים וחוקרים בחיפוש אחר תיאולוגיה מגולמת.
לב לעולם
תפילה בתוך כל סערה
"השינויים הפתאומיים שאנו עדים להם מאתגרים אותנו ומטילים ספק", אמר. אַפִּיפיוֹר בדרשה שלו. קשה שלא להסכים איתו.
דִיגִיטָליאקולוגיה, סכסוכים, הגירות: האתגרים הולכים ומתרבים. ובכל זאת, מחומות הלבנים האדומות, סן-אנסלם מציעה משב רוח צח.
בכל יום עם שחר, הליטורגיה קובעת את הלב הרוחני של פעימות האוונטין. שירת המזמורים זורמת דרך רומא, מטה אל הטיבר, ועולה אל כיפות ה... הוותיקןהוא מזכיר לנו שגם בעולם רווי רעש, לשקט עדיין יש מה לומר.
המנזר אינו מבודד אדם מהעולם; הוא הופך לשומרו. שם, בין עצי הזית והאבנים העתיקות, נולדת תפילה אוניברסלית למען האנושות. נָשִׁים של זמננו.
סמל של כנסייה חיה
ליאו ה-14 הזמין את הקהילה "להפוך ללב פועם בגוף הגדול של העולם הבנדיקטי".
הדימוי הוא ביולוגי: הלב שואב דם, מחלק חיים וכוח לכל גפה. באופן דומה, אנסלם הקדוש אינו קיים למען עצמו, אלא כדי להקרין.
את מה שהוא מקבל בתפילה, הוא מחלק מחדש דרך הנזירים שלו, תלמידיו, הליטורגים שלו, החוקרים שלו.
פוריות שקטה זו נמדדת לא במספרים אלא בפנים: אלה של תלמידים לשעבר שהפכו לאב מנזרים, בישופים, מוזיקאים, מורים או פשוט עדים של שָׁלוֹם בנדיקטינים בסביבתם.
מורשתו של מקום מקודש
כאשר דנים על חנוכת הכנסייה, ליאו ה-14 מְצוּטָט אוונגלי גאודיום ו קונציליית הקודששני טקסטים המזכירים לנו שכל בניין קדוש מגלה את המפגש בין הנראה והבלתי נראה.
סן-אנסלם נותר הגבול הזה בין אבן לתפילה: מקום שבו המרחב הופך לתקווה, שבו הזמן מתרחב כדי לקבל את פני הנצח.
כל קמרון, כל מנורת תלייה מדברת על סיפור ועל מחויבות: של כל בנדיקטין, אתמול כמו היום, להפוך את חייו לגשר בין אדם לאלוהים.
לקראת אור משותף
ה- אַפִּיפיוֹר הוא סיכם במשפט פשוט וזוהר: "אנחנו צריכים את ישוע".
וידוי ישיר זה מהדהד כאבן הפינה של הנאום כולו.
זה מסכם את רוח הכוורת: הכל מתחיל בו, הכל חוזר אליו.
בסנט-אנסלמה, המחקר האינטלקטואלי אינו מתרחק מאלוהים; הוא מוביל אליו.
וכאן כנראה מגיע המסר הנבואי שחיפש ליאו ה-14: להראות שאינטליגנציה ואמונה, לימודים ואהבה, התבוננות ופעולה אינם סותרים, אלא קוראים זה לזה.
הכוורת החרוצה של סנט-אנסלם, הניצבת על גבעה רומית, פועמת בקצב של עולם המחפש משמעות.
היא ממשיכה להפוך את אבקת המסורת לדבש של חוכמה, ומציעה לעולם טעימה של נצח ב עֲדִינוּת של ההווה.
