הבשורה של ישוע המשיח על פי לוקס הקדוש
באותו זמן,
ישוע אמר לתלמידיו:
«"הישארו במדים,
החגורה שלך סביב מותניך,
והמנורות שלך דולקות.
היו כמו אנשים שמחכים לאדונם
עם שובו מהחתונה,
לפתוח לו את הדלת ברגע שהוא מגיע וידפוק.
אשרי העבדים אשר האדון, עם בואו,
ימצא אותו שומר.
אמן, אני אומר לך:
זה היה הוא אשר, עם החגורה סביב מותניו,
יגרום להם לתפוס את מקומותיהם בשולחן
ויראו משרתים אותם.
אם הוא יחזור בסביבות חצות או בסביבות שלוש לפנות בוקר
ושהוא מוצא אותם כך,
כמה הם מאושרים!»
– הבה נלהם את דבר אלוהים.
לשמור על המשמר בלילה: לשכון בהמתנה בשמחה ובנאמנות
כיצד ערנות רוחנית משנה את מערכת היחסים שלנו עם העולם ומכינה אותנו למפגש עם המשיח החי.
«"אשרי העבדים אשר ימצא האדון ערים בבואו" (לוקס י"ב: 35-38). אמירה זו של ישוע היא גם רכה וגם תובענית. היא מופנית לאלה אשר, בתוך חשכת העולם, בוחרים להישאר ערים - לא מתוך פחד משיפוט, אלא מתוך אהבה למפגש. מאמר זה בוחן, בשפה נגישה אך עמוקה, כיצד ניתן לחיות את הערות הפנימית הזו כיום: בקצב שלנו, במערכות היחסים שלנו ובתקווה שלנו.
- הֶקשֵׁר בשורת הערנות, בין ציפייה להבטחה.
- ניתוח מרכזי אמנות ההמתנה כצורה של אהבה פעילה.
- צירים נושאיים ערנות הגוף, הלב והנפש.
- יישומים חיים בערנות בתוך המשפחה, החברה והאמונה.
- הדים ותפילות מסורת, תפילה ליטורגית ומסע פנימי.
הֶקשֵׁר
הקטע מהבשורה על פי לוקס (12:35-38) הוא חלק מסדרת תורות של ישוע על ערנות ותבונה בזמן הנוכחי. הוא נאמר לתלמידיו בהקשר של הכנה לשובו. לוקס מדגיש את ממד ה... שירות נאמן ושל ה- מבט נעוץ לעבר העתיד, מבלי, בכל זאת, לברוח מההווה.
הדימוי בו השתמש ישוע הוא של משרתים ערים בלילה, בתנוחה פשוטה וקונקרטית של שירות. הם שומרים על חגורותיהם חגורות, סמל לזמינות, ועל מנורותיהם דולקות, סימן לאבחנה ותקווה. גישה זו עומדת בניגוד לאדישות הרוחנית המוגנת לעתים קרובות במשלים: זו שבה אדם מתייצב, מרוצה מחפציו או מהרגליו.
אבל ההיפוך המדהים של המשל מהדהד כהבטחה יוצאת דופן: זה המאסטר עצמו אשר עם שובו, חוגרת את חגורת הבטיחות שלו משרת את עבדיו. מתגלה שזה שציפינו לו כשופט זה שיושב איתנו לשולחן, ברכות של ארוחה משותפת. קטע זה כבר מבשר את תעלומת הסעודה האחרונה והתחייה: המתנה ערה הופכת לקודש.
כך, ישוע משנה את לב האמונה: זה לא עניין של פחד מביאה מאיימת, אלא של חיים בכוננות פעילה, קשובים לסימנים העדינים של המלכות. באור זה, ערנות אינה חרדה וסבלנות; זוהי אמנות ההישארות נוכחת בחיים, זיהוי ספי החסד בחיי היומיום.
אָנָלִיזָה
הקריאה לערנות עשויה להיראות בהתחלה מחמירה: הישארו ערים, השגיחו, חכו. עם זאת, המשל מגלה הבנה נוספת: המתנה הופכת לאהבה, ו להיות ער הופך להיות מגורים לעומק ההווה. ישוע לא מלמד מתח עצבי, אלא גישה של הלב המשלבת קשב ותקווה.
לצפות, במובן המקראי, פירושו לסרב להסחת דעת רוחנית. זה לא לחיות בפחד, אלא במודעות אוהבת. מי ששומר על המשמר שומר על המנורה דולקת לא כדי לדחוק את הלילה, אלא כדי להבחין בנוכחותו של אלוהים בלילה עצמו. תחושת הציפייה, רחוקה מלהיות ריקה, הופכת למלאת הבטחה: משהו או מישהו מגיע - וכבר נמצא שם.
בתנ"ך, ערנות זו תמיד מקושרת ל- נאמנות בשירות. התלמיד נשאר ערני משום שהוא אוהב: הוא אינו הופך שאנן באמונה שקיבל, אלא שומר עליה בחיים, כמו להבה שברירית שהופקדה בידיו. ישוע אינו קורא לביצוע, אלא למערכת יחסים: להימצא משרת, כפי שהוא עצמו שירת. זו הסיבה שהאדון נתפס כמשרת בתורו. השמחה המובטחת אינה גמול חיצוני; זוהי הפיכת השירות לאחדות.
להיות ערני, אם כן, פירושו ללמוד את איטיותה של המלכות. בעולם חסר סבלנות רווי במסכים, שבו הכל מושג בלחיצה אחת, ישוע מזמין אותנו לסבלנות חיה: לפתוח את הדלת כשהוא דופק, אפילו "בסביבות חצות או בסביבות שלוש לפנות בוקר". במילים אחרות, להישאר נוכח במציאות, גם כאשר התקווה נראית איטית להתגשם.
ערנות הגוף: תנוחת השירות
המשמר הראשון הוא פיזי. ישוע מדבר על תלבושת קונקרטית.החגורה סביב המותניים, המנורות דולקות. הגוף משתתף באופן מלא באמונה: דרך המחוות שלנו, המקצבים שלנו, הדרך בה אנו נוכחים לאחרים. בכל התעוררות בבוקר, בכל עייפות שקיבלנו, בכל מעשה של דאגה, הגוף הופך למקום של המתנה.
מימד גופני זה של ערנות קשור לליטורגיה.לקום, לשבת, להדליק נר, להשתחוות, להתפלל בעמידה... מחוות אלו בונות זיכרון של שירות. הגוף מדבר לפני המילים; הוא שומר על התפילה בחיים כאשר המחשבות נודדות. לשמור על המשמר לא אומר להיות מתוח; זה... להיות נוכח אפילו בנשימתו, להכיר בחיי היומיום שאלוהים מתקרב דרך מה שאנו עושים בידינו.
ערנות הלב: נאמנות ברגיל
הלב ערני כשהוא בוחר לאהוב ללא כל ערובה לתמורה. במשל, המשרתים אינם יודעים מתי יחזור האדון: נאמנותם אינה תלויה אפוא בלוח זמנים, אלא במחויבות פנימית. צורה זו של אהבה נאמנה מעניקה משמעות לקשרים המשפחתיים, הידידותיים והקהילתיים שלנו. הישארו ערניים, גם כשלא נראה ששום דבר זז.
בחיינו הרגשיים, החברתיים או המקצועיים, אנו נתקלים בערויות הלב הללו.פשוט להיות שם בשביל מישהו; לקיים הבטחה; לחזור לעבודה אחרי אכזבה; להמשיך לקוות לאדם אהוב. הלב הערני הופך למרחב של ברכה - מקום שבו העולם עדיין מתקבל בברכה כטוב.
ערנות הרוח: נוכחות מבחינה בלילה
שלב אחרון: ערנות פנימית. תודעה ערה אינה כזו שמכפילה רעיונות; היא כזו שלומדת... לראות באור עמום. בלילה הרוחני, שבו אלוהים לפעמים שותק, מנורת האמונה נשארת דולקת לא משום שהיא מאירה הכל, אלא משום שהיא מסרבת להיכבות.
ערנות זו דורשת דממה והבחנה: הרהור על היום, ציון אותות האור, קבלת פני הדבר לפני השינה. כמו השומר במזמור (קכט, ו), הנשמה מצפה לה' "יותר משהשומר מצפה לשחר". זוהי התנגדות שלווה: אמירת "הנה אני" בצליל האמונה.
השלכות
מה פירוש המילה "לצפות" כיום? טקסט הבשורה מתורגם באופן שונה בהתאם לתחומי חיינו.
- במשפחה, ערנות הופכת לטיפוח מערכות יחסים: בדיקת מצב, הגנה על דיאלוג, טיפוח הכרת תודה. שירות מתבטא בסבלנות של חיי היומיום.
- בחברה, להיות ערני פירושו לסרב לאדישות: להישאר קשוב לעוולות, לראות סימני תקווה. ערנות אזרחית, העשויה מצלילות ואמון.
- בחיים הרוחניים, מדובר בשמירה על להבת התפילה חיה: לא לתת לאמונה לדעוך בשגרה, אלא לאכלס אותה מחדש בכל יום באמצעות סימן, מילה, דממה.
ערנות זו כוללת גם הבחנה בתקשורת ובפניות: סינון מה שמקבלים, הפיכת עצמם לזמינים למה שבאמת מזין. ערנות הופכת ל... אקולוגיה פנימית: שימו לב למה שנכנס ומה יוצא, כדי לא לאבד את השלווה.
כשחיים אותה כך, ערנות נוצרית אינה מבודדת; היא מחברת. השומר אינו נסוג מהעולם כדי להתפלל; הוא מביא לעולם מבט מטוהר. כל מנורה דולקת הופכת לנקודת תקווה בחושך הקולקטיבי.
מָסוֹרֶת
הקריאה לערנות עוברת לאורך כל המסורת הנוצרית. אפילו בתנ"ך, הנביאים הזמינו את העם אל לשמור על הברית, לא לתת ללב להירדם. תהילים מדברים לעתים קרובות על המתנה זו: "אחכה לך ה' משומרים לבוקר" (תהילים קכט, ו).
אבות המדבר תיארו את היום שלפני כן כ שומר הלבקשב מתמיד למה שקורה בתוכו. עבורם, הנזיר הוא זה ששומר על המשמר, לא כדי לברוח מהעולם, אלא כדי להכניס את אורו של ישו לתוכו. בנדיקטוס הקדוש יהפוך זאת לקצב חיים, לסירוגין ערות ומנוחה, עבודה ותפילה. סעודת החתונה בה משתתף המאסטר כבר מעוררת את הליטורגיה הנצחית: ארוחה שבה אלוהים והאנושות נפגשים.
במסורת המיסטית, ערנות זו הופכת לאיחודיוחנן הקדוש של הצלב, תרזה מאווילה ושארל דה פוקו הבינו שנאמנות בחושך מכינה את הדרך לאור הנוכחות. התקווה הנוצרית ניזונה מפרדוקס: חכו למי שכבר שם. השומר מקבל את הסתירה הזו בעדינות.
מדיטציות
תרגיל פשוט יכול לתרגם את המשל הזה לחיי היומיום:
- הכינו את המנורה : בחרו רגע שקט, הדליקו להבה קטנה, נשו לאט.
- חגור את מתניו גיבש כוונה לשרת אותך ליום או לערב. למי אתה רוצה לשים לב? למה אתה רוצה להיות מודע?
- שמור על הדלת בדממה, הקשיבו ללבכם - אילו סימנים לבואו של אלוהים אתם עדים להם?
- קבלו את המאסטר דמיינו את ישו מושיב אתכם בעדינות לשולחנו ומגיש לכם. טעמו את השלווה.
- הודה : לסיים בהכרת תודה על רגעי המשמר שחלקנו או קיבלנו.
תרגיל זה, הנחווה לבד או בקבוצה, הופך את דבר הבשורה לחוויה גופנית.
אתגרים עכשוויים
בעולם עמוס מדי, איך נוכל להישאר ערים בלי לשרוף את הגוף? ערנות רוחנית אינה פירושה תגובתיות יתר, וגם לא חובה לעקוב אחר הכל או להבין הכל. אלא פיכחון של מבטבחירת נקודות תשומת הלב של האדם, לימוד לסגור את המסכים, לתת למה שצריך להיראות בוגר.
אתגר נוסף: פחד. רבים עדיין מקשרים את ביאתו של ישו עם משפט נורא. אך בקטע זה, ישוע הופך את הדימוי הזה: הוא זה שהופך את עצמו למשרת. לכן, להישאר ער הוא... היכונו לשמחה, לא לפחד. ישוע אינו חוזר להפתעה, אלא כדי למלא את אהבתו.
לבסוף, עייפות רוחנית לפעמים שוחקת את האמונה. ערנות נוצרית ניזונה מ קהילה: להזכיר זה לזה את ההבטחה, לחלוק את דבר הקודש, לתמוך בתפילתם של אחרים. איש אינו יכול לעמוד על המשמר לבדו לאורך זמן. באחדות אחווה, המנורות נדלקות מחדש: אמונתו של אחד מאירה את לילו של אחר.
תְפִלָה
אדון ישוע, שומר העולם,
אתה קורא לנו להישאר ערים,
המנורה דלקה, החגורה הייתה מהודקת,
בערפילי הזמן.
למד אותנו ערנות הלב:
לא של המתנה חרדה,
אלא זו של תשוקה עזה;
שדרך שתיקה ועייפות
נשארנו זמינים להגעתך.
כשתתנדנד האמונה, אתה, הישאר לשולחננו;
הפוך למשרת של עונינו,
ומקים את אלו שנעניהם כבה.
אתה שלפעמים מכה בעדינות,
הפכו את חיינו לדלת פתוחה.
שמעו את ערימותינו כשירת בוקר;
שעם שובך, תמצא אותנו ערים,
והשמחה של הארוחה שלך
מאחד אותנו באור.
אָמֵן.
מַסְקָנָה
להיות ערני אינו מאמץ מתיש, אלא דרך לחיות את הקיום במלואו. הבשורה על פי לוקס הקדוש מזמינה אותנו להפוך כל רגע למקום של ערנות אוהבת: לפקוח את עינינו ליופי, להישאר קשובים לשבריריות, להאמין שהאדון מגיע אפילו בלילותינו.
ההמתנה הופכת לנתיב של אמון: על ידי שירות היום, אנו כבר מכינים את שולחן המלכות. ערנותנו אינה בודדה: היא חלק מאנושות בתנועה, מוארת באלפי להבות קטנות. תפקידו של כל אחד מאיתנו לטפח את שלו, בעמידה ותקווה.
מַעֲשִׂי
- הדליקו אור קטן בכל ערב כסימן לערנות פנימית.
- סקרו את יומכם על ידי ציון שלושה סימנים לנוכחותו של אלוהים.
- לשרת אדם אהוב בצורה קונקרטית, מבלי לצפות לתודה.
- אפשרו רגע של שקט לפני כל החלטה חשובה.
- מתפללים עבור אלו ששומרים עלינו: מטפלים, הורים, אפוטרופסים.
- חזרו על דבריהם בשקט: "אשרי אלה אשר האדון מוצא ערים".«
- קבעו זמן בכל שבוע כדי "להדליק מחדש את מנורת הלב".
הפניות
- תנ"ך ירושלים, הבשורה על פי לוקס, 12, 35-38.
- בנדיקטוס הקדוש, שלטון נזירי, פרק 4, "כלים למעשים טובים".
- שארל דה פוקו, הרהורים על הבשורה.
- יוחנן של הצלב, הלילה האפל.
- תרזה מאווילה, הדרך לשלמות.
- אוריגן, דרשות על לוק.
- ג'ון קסיאן, ועידות אבות המדבר.
- האפיפיור פרנציסקוס, דרשה מ-25 באוקטובר 2016: "עומדים על המשמר בשמחה".
