הבשורה של ישוע המשיח על פי מתי הקדוש

באותו זמן אמר ישוע: "בואו אליי כל העייפים והעמוסים, ואני אתן לכם מנוחה. קחו עליכם את עולי ולמדו ממני, כי עניו ואני בלב ותמצאו מנוחה לנפשכם. כי עולי קל ומשאי קל."«

קבלת המנוחה המובטחת: הזמנתו של ישוע לעייפים

כיצד קריאתו של ישו הופכת את נטלינו לנתיב של שחרור ומחדשת את מערכת היחסים שלנו למאמץ, מנוחה וחיים רוחניים.

לנוכח התשישות המאפיינת את תקופתנו, קריאתו של ישוע במתי י"א: 28-30 מהדהדת ברלוונטיות מרשימה. הזמנה זו לחפש מנוחה עם ישוע אינה מציעה מפלט, אלא המרה רדיקלית של מערכת היחסים שלנו למשקל הקיום. היא מופנית לכל הנושאים בנטל, גלוי או בלתי נראה, ומציעה להם חליפין פרדוקסלי: לקיחת עול כדי למצוא חירות.

מאמר זה בוחן תחילה את ההקשר של קטע זה בבשורת מתי ואת שורשיו במסורת המקראית, לאחר מכן חושף את הדינמיקה המשולשת של ההזמנה (בוא, קח, מצא). לאחר מכן הוא בוחן את יישומיה הקונקרטיים בחיינו, את התהודה שלה עם המסורת הרוחנית הנוצרית ואת האתגרים העכשוויים שמציבה הבטחה זו למנוחה. תפילה ליטורגית והצעות מעשיות מסכמות מדיטציה זו.

למקם את המילה בהקשרה האוונגליסטי

קטע זה ממתי י"א 28-30 מופיע ברגע מכונן בשירותו של ישוע. הוא מופיע מיד לאחר תפילת הודיה לאב (מתי י"א 25-27) שבה ישוע מגלה את מערכת היחסים הייחודית שיש לו עם אלוהים ואת משימתו לגלות את האב לענווים. לכן, ההזמנה למנוחה היא ההמשך הטבעי של גילוי זה: הכרת האב דרך הבן פותחת את הדרך למנוחה אמיתית.

ההקשר הרחב יותר מציג את ישוע מתמודד עם דחייה. יוחנן המטביל, הכלוא, מפקפק (מתי יא:2-6). הערים שבהן ישוע ביצע ניסים מסרבות להתנצר (מתי יא:20-24). באווירה זו של התנגדות, הפנייה לעייפים והעמוסים מהדהדת כפתיחה בלתי צפויה. ישוע אינו פונה לחכמים ולנבונים, אלא לאלה שהחיים שברו, שמערכות דתיות ריסקו תחת מרשמים בלתי אפשריים.

האללויה שלפני הקריאה הליטורגית מוסיפה ממד אסכטולוגי: "יבוא ה' להושיע את עמו. אשרי המוכנים לצאת לקראתו!" הכרזה זו ממקמת את הזמנתו של ישוע בתוך הציפייה המשיחית. המנוחה המובטחת אינה רק פסיכולוגית או מוסרית; היא חלק מהישועה הסופית שאלוהים מכין. ביאת ה' וההזמנה למנוחה יוצרות תנועה אחת של ישועה.

בבשורה על פי מתי, קטע זה קודם למחלוקות סביב השבת (מתי י"ב:1-14). הקשר ברור: ישוע מציע את מנוחת השבת האמיתית, לא כמצוות חיצוניות, אלא כקשר חי איתה. עול ישוע מחליף את עול השבת הכבד של 613 מצוות התורה כפי שפורשו על ידי כמה פרושים. מתי בונה טיעון עדין: בן האדם הוא אדון השבת משום שהוא מגלם את מנוחת האל המוצעת לאנושות.

אוצר המילים בו נעשה שימוש חושף שכבות עשירות של משמעות. המילה היוונית ל"עמל" (kopiaō) מציינת עבודה מתישה, עמל שגוזל את כוחותיו של האדם. המילה ל"נטל" (phortion) מעוררת משקל שאדם נושא, משא שמוחץ את הכתפיים. מילים אלה אינן מטאפורות מעורפלות: הן ממנות את המציאות הקונקרטית של חיים עמוסי בקשיים. בעולם הים תיכוני העתיק, שבו הרוב חיו בתנאים רעועים, ועבדו משחר עד רדת החשיכה כדי לשרוד, שפה זו פגעה בלב חיי היומיום.

העול (zugos) הוא כלי חקלאי, מוט עץ המונח על כתפי השוורים כדי לרתום אותם יחד או לשאת משאות. במסורת המקראית, העול מסמל לעתים קרובות עבדות (מלכים א' י"ב:4-14), אך גם את תורתו של אדון (סירא נ"א:26). ישוע משחק על סמליות כפולה זו: העול שלו הוא גם קשר של שייכות וגם בית ספר לחוכמה. שלא כמו אדונים המטילים משאות בלתי נסבלים (מתי כ"ג:4), ישוע מציע עול "קל לנשיאה" (chrēstos, שפירושו גם "טוב", "אדיב").

פענוח הזמנתו המשולשת של ישוע

ההזמנה מתפתחת בשלוש תנועות: בוא, קח, מצא. מבנה זה אינו מקרי; הוא מתווה נתיב רוחני שלם, מהגישה הראשונית ועד לחוויה הטרנספורמטיבית.

בא אל ישוע התנועה הראשונה היא שינוי פיזי ורוחני. "בואו אליי" מרמז על הפרעה למה שאדם עושה, עזיבת מקום אחד כדי ללכת לאחר. בבשורה, גישה לישוע היא תמיד מעשה של אמונה, מעשה של הכרה בצורך האישי. אלה שבאים הם החולים, האחוז בדיבוק, הדייגים, הורים הדואגים לילדיהם מגיעים משום שמיצו את משאביהם ומזהים בישוע מקור חיים אחר.

אבל ישוע לא אומר בפשטות "בואו", הוא מציין "בואו אליי". מנוחה אינה טכניקה, דוקטרינה או נוהג סגפני. זוהי מערכת יחסים אישית איתו. מנוחה אינה נמצאת על ידי יישום שיטה, אלא על ידי יצירת קשר חי עם ישוע. דגש זה על "אני" הוא יוצא דופן כשבא מישוע; הוא מדגיש שעצם אישיותו היא מקום המנוחה. כשם שבית המקדש היה מקום נוכחותו של אלוהים שבו מצא ישראל... שָׁלוֹם, ישוע הופך למקדש החי החדש שבו הנשמה מוצאת את מנוחתה.

לקחת את עול שלו התנועה השנייה נראית פרדוקסלית. כיצד ניתן למצוא מנוחה על ידי לקיחת עול? העול מעורר מאמץ, אילוץ ומגבלות של חופש. עם זאת, ישוע מאשר שעולו מביא מנוחה. סתירה לכאורה זו חושפת אמת עמוקה: חופש מוחלט, ללא כיוון או מבנה, אינו משחרר אלא מתיש. אנו זקוקים למסגרת, לכיוון, למשמעות. עול ישוע מציע בדיוק את זה: נתיב ברור, הוראה המבנית את הקיום, תחושת שייכות המעניקה זהות ומטרה.

«"היו תלמידיי" מבהיר במפורש מה פירוש הדבר לקחת עליכם את עולו. תלמיד אינו רק מקשיב לתורות; הוא מאמץ את דרך חייו של רבו. להיות תלמיד של ישוע פירושו ללמוד ממנו דרך להיות בעולם, להתייחס לאלוהים, לאחרים ולעצמך. בית ספר זה של ישוע אינו מורכב מצבירת ידע תיאורטי, אלא מלאפשר לעצמך להתעצב פנימית על ידי נוכחותו ודוגמתו.

לאחר מכן, ישוע נותן את הסיבה מדוע עולו נסבל: "כי אני עניו וענו בלב". העדינות (praus) מתייחס לכוח נשלט, כוח המועמד לשירות החסד.’עֲנָוָה המושג "לב ירוד" (tapeinos tē kardia) הוא רדיקלי יותר מצניעות פשוטה: הוא מסמל ענווה מרצון, סירוב לכל שליטה. המאסטר, ישוע, אינו דוחק את תלמידיו תחת סמכותו; הוא מציב את עצמו בגובהם, הוא רוחץ את רגליהם. עול קל משום שהוא אינו כופה אותו מבחוץ, אלא מציע אותו מבפנים, ומשנה את ליבו של זה שמקבל אותו.

מציאת מנוחה התנועה השלישית היא פרי שתי הראשונות. "תמצא מנוחה לנפשך". המונח היווני אנאפאוזיס (מנוחה) הוא זה המשמש את תרגום השבעים. בראשית ב', 2, כדי לתאר את מנוחתו של אלוהים ביום השביעי. המנוחה שישוע מבטיח היא אפוא חלק ממנוחתו של אלוהים לאחר הבריאה. זוהי לא רק הפסקה במאמץ, אלא הגשמת מה שלשמו נבראנו. כאשר אלוהים נח, זה לא משום שהוא עייף, אלא משום שהוא מהרהר בעבודתו שהושלמה ומוצא אותה טובה. מנוחתו של אלוהים היא הרהור, סיפוק, שלווה.

מנוחה מובטחת "לנפשתך" (psuchē). כאן, "נשמה" מתייחסת לאדם בשלמותו, לחייו הפנימיים, להווייתו העמוקה ביותר. מנוחה אינה רק פיזית או נפשית; היא נוגעת בלב ליבה של זהותו של האדם. נשמה במנוחה היא נשמה שמצאה את מקומה, שיודעת את ערכה, שאינה צריכה עוד להוכיח או להגן על עצמה כל הזמן. זוהי שלווה פנימית שנשארת גם כאשר הנסיבות החיצוניות נמשכות.

המשפט האחרון מחזק הבטחה זו: "עולי קל, ומשאי קל". ישוע אינו מכחיש את קיומם של עול ונטל. החיים הנוצריים אינם חיים ללא אחריות, משמעת או מאמץ. אך איכותו של עול זה משנה הכל. הוא "קל" (chrēstos) במובן שהוא מתאים היטב, מותאם לכתפינו, אינו מוחץ אלא תומך. הנטל "קל" (elaphron) משום שאיננו נושאים אותו לבד: "אני אתן לכם מנוחה", אומר ישוע. הסוד טמון כאן: בעול של ישוע, אנו קשורים עמו. הוא הנושא את המשקל החיוני, ואנו הולכים לצידו, נתמכים על ידי כוחו.

בחינת ממדי הנטל האנושי

מהם הנטל שעליו מדבר ישוע? התשובה רב-גונית ונוגעת בממדים שונים של הקיום האנושי.

הנטל הדתי והמוסרי

בתקופתו של ישוע, יהודים אדוקים רבים התישו את עצמם בקיום הוראות התורה הרבות ופרשנויותיהן הרבניות. 613 המצוות, בתוספת תיאוריה מורכבת של תיאוריה, הפכו את חיי הדת לחשבון נפש חרד. האם התפללתי מספיק? האם הרחצה שלי תקינה? האם עברתי על השבת בכך שהזזתי חפץ זה? ערנות מתמדת זו יצרה מתח מתמשך, תחושת חוסר יכולת ואשמה.

ישוע מבקר שוב ושוב את מורי התורה אשר "קושרים משאות כבדים ושמים אותם על כתפי בני אדם" מבלי לעזור להם לשאת אותם (מתי כ"ג:4). המערכת הדתית, במקום לקרב אנשים לאלוהים, הופכת למכשול. במקום לשחרר, היא מנוכרת. ביקורת זו מהדהדת לאורך הדורות: באיזו תדירות פעלה הדת הנוצרית עצמה בצורה זו, מוחצת את המצפון תחת משקל החטא, הביצוע המוסרי והחובות הפולחניות?

עול ישוע משחרר מעריצות זו על ידי החזרת התורה למטרתה המקורית: אהבת אלוהים והרֵעַ (הר 22, (עמ' 37-40). כל התורה מתמצתת בשתי מצוות אלה. אין זו רפיון; להיפך, זוהי רדיקליזם גדול יותר, אך פנימי. זה כבר לא עניין של ציות מכני לכללים חיצוניים, אלא של מתן אפשרות לאהבה לשנות את הלב. ואהבה, באופן פרדוקסלי, מקלה על מה שנראה כבד. כשאנחנו אוהבים, אנחנו לא סופרים, אנחנו לא מחשבים, אנחנו נותנים בשמחה.

הנטל החברתי והקיומי

מעבר לדת, ישוע פונה לכל אלה הנאבקים תחת נטל הקיום. בעולם העתיק, החיים היו קשים עבור הרוב: עבודת כפיים מתישה, חוסר ביטחון כלכלי, מחלות חשוכות מרפא, דיכוי פוליטי תחת הכיבוש הרומי ומבנים חברתיים נוקשים שלא אפשרו ניידות. נָשִׁים, העניים, החולים, זרים נשאו בנטל ספציפי הקשור למעמדם החברתי.

כיום, נטלים שינו צורה אך לא משקל. לחץ מקצועי, תחרות מתמדת, חוסר ביטחון כלכלי, בדידות בערים גדולות, הפצצה של מידע מעורר חרדה, ציוויים סותרים (להצליח, להיות אותנטי, להיות בעל הישגים גבוהים, לדאוג לעצמך), התמוטטויות משפחתיות, מחלות נפש. המודרניות יצרה נטלים חדשים: חרדה קיומית בעולם שנראה שאיבד את משמעותו, הלחץ לבנות זהות משלו ללא נקודות התייחסות יציבות, תשישות. דִיגִיטָלי של היפר-קישוריות.

הזמנתו של ישוע מהדהדת עם מציאויות אלה. המנוחה שהוא מציע אינה בריחה מהמציאות החברתית והכלכלית, אלא דרך שונה לחיות בה. בבואנו אליו, איננו נוטשים את מצבנו הקונקרטי, אלא רואים אותו בעיניים חדשות. עול ישוע מחבר אותנו לקהילה של אחים ואחיות הנושאים את נטליהם יחד, מזכיר לנו שערכנו אינו תלוי בפרודוקטיביות שלנו, ומעגן אותנו בתקווה שנשארת לאורך משברים.

הנטל הפסיכולוגי והפנימי

יש גם משאות בלתי נראים, כאלה שאנו נושאים עמוק בפנים. אשמה על טעויות העבר, בושה הקשורה לטראומות, פחד מהעתיד, פצעים רגשיים שלא נרפאו, אבל לא פתור, כעס מודחק, תקוות מנופצות. משאות פנימיים אלה הם לפעמים הכבדים ביותר משום שאין לנו איפה להניח אותם; אנו נושאים אותם לבד, בשקט, והם מרוקנים אותנו מבפנים.

ישוע מכיר את הנטל הנסתר הזה. כשהוא אומר "בואו אליי, כל העייפים והעמוסים", הוא פונה גם לאלה שסבלם בלתי נראה. המנוחה שהוא מבטיח נוגעת לעומקים אלה. בקשר איתו, בתפילה, בקבלת אהבתו ללא תנאי, משהו יכול להתיר קשר. לאו דווקא באמצעות נס מיידי, אלא באמצעות תהליך של ריפוי הדרגתי. עול ישוע, עדינותו, ו... עֲנָוָה, ליצור מרחב שבו ניתן להניח את הנטל הזה, להביט בו בעיניים, להגיש אותו לחסדיו.

הפסיכולוגיה המודרנית גילתה מחדש את החשיבות של מתן שם לסבל, שיתוף שלו עם אחר שמקשיב ללא שיפוטיות, והשלמה עם העבר. הרוחניות הנוצרית תמיד ידעה זאת, גם אם לפעמים שכחה זאת. סקרמנט הפיוס, ההכוונה הרוחנית והתפילה המתנדבת הם מקומות שבהם ניתן להניח משאות פנימיים. ישוע אינו מבטיח שמשאות אלה ייעלמו באופן קסום, אלא שלא נישא אותם עוד לבד, ושבנוכחותו הם יאבדו את כוחם להשמיד אותנו.

לתרגם את ההזמנה לחיינו הקונקרטיים

כיצד באה לידי ביטוי אמירה זו של ישוע בתחומים השונים של חיינו היומיומיים?

בחיים המקצועיים רבים מאיתנו מבלים את רוב שעות הערות שלנו בעבודה. לעתים קרובות שם העומסים כבדים ביותר: מטרות לא מציאותיות, יחסים מתוחים עם עמיתים או ממונים, חוסר ביטחון תעסוקתי וניתוק בין הערכים שלנו למה שאנחנו מתבקשים לעשות. הזמנתו של ישוע מעודדת אותנו לבחון מחדש את מערכת היחסים שלנו עם העבודה. עבודה תחת עולו פירושה לעבוד במצפון, יושרה וטוב לב, אך מבלי להפוך את ההצלחה המקצועית למדד האולטימטיבי לערכנו. שלוות נפש מאפשרת לנו לשמור על מרחק פנימי, אפילו בסביבה מלחיצה, ולהימנע מלהיות מוגדרים על ידי תפקידנו או משכורתנו.

במונחים מעשיים, זה יכול להתבטא בהפסקות תפילה קצרות לאורך היום, הגדרה מחדש של סדרי העדיפויות שלנו (מה באמת חשוב?), אומץ לקבוע גבולות כשצריך, וחתירה לאיזון בין עבודה לחיים אישיים. עול ישוע משחרר אותנו מעבודת האלילים של העבודה: אנחנו עובדים כדי לחיות, אנחנו לא חיים כדי לעבוד. וכבודנו נובע מכך שאנחנו אהוב על ידי אלוהים, לא ממה שאנחנו מייצרים.

במערכות יחסים משפחתיות משפחה יכולה להיות מקור לשמחה עמוקה אך גם לנטל ניכר. מתחים זוגיים, סכסוכים עם בני נוער, העומס הנפשי של חיי המשפחה, טיפול בהורים קשישים או ילדים עם מוגבלויות, פצעים שירשנו ממשפחת המוצא שלנו. ישוע אינו מציע פתרונות קסומים, אלא דרך: לשאת את המציאות הזו בעול דאגתו, כלומר, בעדינותו וב... עֲנָוָה. משמעות הדבר היא לוותר על הרצון לשלוט בכל דבר, לקבל את המגבלות של אחרים ושל עצמך, לסלוח שוב ושוב ולבקש עזרה ללא בושה.

מנוחה לנשמה בתוך המשפחה פירושה גם יצירת מרחבים להפוגה: רגעים של שקט, תפילה משותפת וחגיגה ספונטנית. פירוש הדבר הוא דחיית הלחץ החברתי על משפחות להיות מושלמות, בעלות הישגים גבוהים וראויות לאינסטגרם. פירוש הדבר הוא לקבל את העובדה שכל אחד מבני המשפחה נושא בנטל שלו וזקוק לאותה מנוחה כמונו. עול ישוע מלמד אותנו לשרת מבלי להתיש את עצמנו, לאהוב מבלי לאבד את עצמנו, להיות נוכחים מבלי להתמוסס אל תוך האין.

בחיים הרוחניים באופן פרדוקסלי, החיים הרוחניים עצמם יכולים להפוך לנטל. ריבוי מחויבויות הקהילה, אשמה על כך שלא מתפללים מספיק, ותחושות של חוסר יכולת לנוכח מודלים של קְדוּשָׁה, יובש רוחני מתמשך. כאן, הזמנתו של ישוע משחררת במיוחד: החיים הרוחניים אינם הישגים שיש להשיג, אלא מערכת יחסים שיש לטפח. עול ישוע הוא פשוט לבוא אליו באופן קבוע, בדיוק כפי שאנחנו, עם חולשותינו והסחות הדעת שלנו, ולבטוח בו.

מציאת שלווה נפשית בתפילה פירושה להפסיק לאלץ את עצמך, לשפוט את עצמך, להשוות את עצמך. פירוש הדבר לקבל את העונות הרוחניות, את תקופות הלהט ואת תקופות היובש. פירוש הדבר מתן עדיפות לאיכות על פני כמות: עשר דקות של נוכחות אותנטית באלוהים שוות יותר משעה של תפילה רשמית שבה המחשבה נודדת. פירוש הדבר גם לגלות שעול ישוע כולל זמנים של מנוחה אמיתית, של שבתות, שבהן אדם אינו עושה דבר "פרודוקטיבי" מבחינה רוחנית, שבו הוא פשוט קיים תחת מבטו האוהב של אלוהים.

להתעמק בשורשים המקראיים

הזמנתו של ישוע מושרשת במסורת מקראית ארוכה הנמשכת לכל אורך כתבי הקודש.

בברית הישנה, נושא המנוחה הוא מרכזי החל מסיפורי הבריאה ואילך. אלוהים נח ביום השביעי (גן עדן 2, (2-3), ובכך קובע את השבת כמוסד יסודי עבור ישראל. השבת אינה רק הפסקת עבודה; זוהי תזכורת לכך שהעולם שייך לאלוהים, שבני אדם אינם מוגדרים על פי ייצורם, וכי לחיים יש ממד מהורהר וחסר משמעות. שמירת שבת פירושה לבטוח באלוהים למחייתו, לדחות את עבודת האלילים של העבודה, ולהכיר בכך שהוא יצור ולא בורא.

ה- ספר דברים השבת קשורה לשחרור מעבדות במצרים (דברים ה', ט"ו). במצרים, העברים עבדו ללא לאות תחת מכת מדכאיהם. השבת חוגגת את החירות שהוחזרה, את המנוחה כסימן לשחרור. ישוע הוא חלק ממסורת זו: הזמנתו למנוחה היא שחרור חדש, בריחה מצורה אחרת של עבדות, של חטא, ייסורים ותורה חסרת רחמים.

הנביא ירמיהו מדבר על עול ברזל המוטל על ידי מדכאים (ירמיהו כח: 13-14) ומכריז על זמן בו אלוהים ישבור עול זה (ירמיהו ל: 8). יחזקאל מבקר את הרשעים כמרים אשר עוזבים את הצאן מותשים ומבטיחים שרועה כבנו של אלוהים ירעה את הצאן ויעניק להם מנוחה (יחזקאל לד: טו). ישוע מגשים את הנבואות הללו: הוא הרועה הטוב, הוא שובר את עול הדיכוי, הוא מציע את המנוחה המובטחת.

ה- ספרו של בן סירא (סירא) מציגה את החוכמה כעול שיש לשאת (סירא נ"א: 26-27): "קרבו אלי חסרי השכלה ושבו בבית תורתי. למה אתם אומרים כי חסרה לכם אותה ונפשכם צמאה מאוד?" ישוע מאמץ את הדימוי הזה אך הופך אותו לרדיקלי: לא עוד החוכמה המופשטת יש ללכת אחריה, אלא הוא, הבן בהתגלמותו, חוכמת האלוהים שהתגלם כבשר ודם.

בברית החדשה, האיגרת אל העברים מפתחת את נושא המנוחה בהרחבה (עברים ג'-ד'). היא מפרשת מחדש את תולדות ישראל כחיפוש אחר המנוחה שהובטחה על ידי אלוהים. המנוחה הארצית של כנען בישרה מנוחה גדולה יותר, המנוחה של אלוהים עצמו, שאליה נקראים המאמינים להיכנס. "אם כן, נותרה מנוחת שבת לעם האלוהים" (עברים ד':9). מנוחה אסכטולוגית זו כבר נגישה דרך אמונה: "אנחנו המאמינים נכנסים למנוחה הזו" (עברים ד':3). ישוע הוא המתווך של מנוחה מוחלטת זו.

פאולוס מפתח תיאולוגיה של שחרור שמהדהדת עם הזמנתו של ישוע. "המשיח שחרר אותנו כדי שנהיה באמת בני חורין" (גלטים ה':1). חופש נוצרי אינו היעדר חוק, אלא כניעה לחוק האהבה, שהוא אור משום שהוא נובע מהלב שעבר שינוי על ידי הרוח. "במקום בו רוח ה' נמצאת, שם חופש" (2). שות' 3, 17). עול ישוע הוא חיים ברוח, אשר מולידים "אהבה, שמחה, שלום, סבלנות, טוב לב, טוב לב, נאמנות, ענווה ושליטה עצמית" (גלטים ה, 22-23).

אבות הכנסייה הרהרו בהרחבה על קטע זה. אוגוסטינוס ראה בעול של ישוע את התרופה לתשוקה הקושרת אותנו לסחורות ארציות ומתישה אותנו במרוץ אינסופי. שאר הנשמה היא... שָׁלוֹם של הלב שמצא את משכנו באלוהים: "אתה עשית אותנו לך, אדוני, וליבנו חסר מנוחה עד שינוח בך." יוחנן כריסוסטומוס מדגיש עֲדִינוּת ישוע כפדגוגיה אלוהית: אלוהים לא שובר אותנו, הוא מושך אותנו פנימה. עֲדִינוּת, הוא מכבד את חירותנו, הוא משכנע אותנו באהבתו.

תומאס אקווינס מבחין בשארית החיים הלא מושלמת, שבה אנו כבר טועמים שָׁלוֹם של אלוהים למרות צרות, ומנוחה מושלמת של חיי נצח, שבהם כל חרדה תפסיק. עול ישוע מוביל אותנו בהדרגה מהראשון לשני. תרזה מאווילה זה מדבר על שלווה פנימית שנשארת במרכז הנשמה גם כאשר הכוחות החיצוניים נסערים, כמו טירה שמבצרה דומם למרות ההמולה בחצרות החיצוניות.

פתיחת מסלולים לתרגול

כיצד נוכל להיכנס באופן קונקרטי לדינמיקה זו של מנוחה שמציע ישוע? הנה נתיב מתקדם של מדיטציה ותרגול.

צעד ראשון: הכרה בנטל של האדם. קחו רגע של שקט. שבו בנוחות ונשמו לאט. הכירו באופן מודע בנטל שאתם נושאים. אל תנסו לנתח או לפתור אותו; פשוט ציינו אותו בשקט: "אני נושא את נטל..." זה יכול להיות דאגות ספציפיות, אחריות, פחדים, אשמה, אבל או כעס. קבלו בברכה כל דבר שעולה, ללא שיפוטיות. אולי תרצו לרשום את הרשימה הזו על פיסת נייר כדי להחצין את הנטל הזה ולראות אותו לנגד עיניכם.

צעד שני: להגיע אל ישוע. דמיינו שאתם הולכים לעברו, עמוסים בצרותיכם. ראו אותו מחכה לכם, מבטו נדיב. שמעו אותו אומר, "בואו אליי". תנו להזמנה הזו למשוך את עצמכם. התקרבו אליו מבפנים, עם כל מה שאתם נושאים. אל תעמידו פנים שאתם קלים; בואו כפי שאתם, עייפים, אולי אפילו מרוסקים. הבטחתו אינה מותנית במצבכם; היא מוצעת לכם דווקא משום שאתם עייפים.

שלב שלישי: להפקיד באופן סמלי. בתפילתכם, בצעו את המחווה הפנימית של הנחת משאותיכם לרגלי ישוע. אתם יכולים אפילו לעשות מחווה פיזית: פתחו את ידיכם, הרימו אותן כלפי מעלה, הרפו את כתפיכם. אמרו בלבי, "אדוני, אני נותן לך..." וציינו בשם של כל משא. לא בהכרח תשתחררו מהמציאויות הללו באופן מיידי, אבל אתם מניחים אותן בידיו; אתם מקבלים את עצמכם לא לשאת אותן יותר לבד.

צעד רביעי: קבלת עול. בקשו מישוע ללמד אתכם על עולו. מה המשמעות של זה עבורכם היום? אולי זה קטע מהבשורה שמגיע אליכם, מעשה של חסד לעשות, החלטה לקבל באומץ, מערכת יחסים לריפוי. עולו של ישוע תמיד מותאם אישית, למצבכם הייחודי. הקשיבו בדממה למה שהוא מציע. רשמו זאת אם זה ברור, או פשוט הישארו פתוחים למה שיצוץ בימים הבאים.

צעד חמישי: ליהנות ממנוחה. הישארו בדממה לכמה דקות, אל תעשו דבר, פשוט הגישו לאלוהים. האם אתם חשים משהו מהשלווה שהוא מבטיח? אולי רק רגיעה קלה, הקלה מינימלית של הנטל, נשימה עמוקה יותר. אל תחפשו חוויה יוצאת דופן. מנוחת הנשמה היא לעתים קרובות דיסקרטית, כמו בריזה עדינה ולא כמו הוריקן. קבלו את מה שניתן, קטן ככל שיהיה, והודו.

צעד שישי: לחזור באופן קבוע. זה לא תהליך חד פעמי. חזרו לתנוחה הזו מדי יום: הכרה, בוא, שכוב, קבל, התענג. עם הזמן, זה הופך לטבע שני. אתם לומדים לשאת את המציאות היומיומית שלכם בעול ישוע, לא להיות מרוסקים עוד אלא מלווים. מנוחה הופכת לגישה פנימית יציבה, לשלווה בסיסית שנשארת גם בסערות.

התמודדות עם סוגיות עכשוויות

הזמנתו של ישוע מעלה מספר שאלות לגיטימיות בהקשרנו הנוכחי, שחשוב לבחון בכנות.

«"האם הבטחה זו לא נראית לא מציאותית לנוכח סבל אמיתי?"» חלקם חווים קשיים עזים: מחלות קשות, אבל קורע לב, רדיפה, עוֹנִי קיצוני. לומר להם "בואו אל ישוע ותמצאו מנוחה" עלול להיראות מעליב, כאילו סבלם ממוזער. התנגדות זו חמורה. ישוע אינו מבטיח שהנסיבות החיצוניות ישתנו באופן פלא. הוא אינו אומר שמחלות ייעלמו, שהמוות יימנע, או שהעוול ייפסק. הוא מבטיח מנוחה "לנשמה", כלומר, שלווה פנימית שיכולה להתקיים לצד סבל חיצוני.

הקדושים והקדושים המעונים מעידים על מציאות פרדוקסלית זו: שלום עמוק בתוך הסבל. פאולוס מדבר על שלום "העולה על כל תבונה" (Ph 4, 7), דווקא משום שאינו תלוי בתנאים חיצוניים. שלווה זו אינה חוסר רגישות או ויתור פטליסטי; זוהי עוצמה פנימית המאפשרת לאדם לעבור קשיים מבלי להיהרס על ידם. עול ישוע כולל לפעמים את הצלב, אך זהו צלב שנישא עמו, לא לבדו, והוא מוביל ל התחייה.

«"האם זו לא הזמנה לפסיביות ולהתפטרות?"» יש החוששים שהדגש על מנוחה ו עֲדִינוּת זה פוטר אנשים מאחריות, מונע מחויבות לצדק, ומעניק לגיטימציה לקבלה של מצבים בלתי מקובלים. פחד זה ראוי לתשומת לב. מנוחתו של ישוע אינה ויתור אלא חידוש לפעולה צדיקה. נביאי המקרא, שגינו בתוקף את העוול, שאבו את כוחם מקשרם עם אלוהים. ישוע עצמו, עדין ועניו לב, הפך את שולחנות הסוחרים בבית המקדש והתעמת באומץ עם רשויות מושחתות.

עול ישוע משחרר אותנו מהנטל שמשתק אותנו, ומאפשר לנו לפעולה חשובה באמת. אלו שמצאו מנוחה לנשמתם אינם צריכים עוד להוכיח את ערכם באמצעות אקטיביזם קדחתני; הם יכולים לפעול ביעילות משום שהם פועלים ממרכז יציב. העדינות זו לא חולשה אלא עוצמה מבוקרת.’עֲנָוָה זה לא התעלמות עצמית אלא פשוט תפיסה עצמית. תכונות אלו, רחוקות מלהפוך אותנו לפסיביים, מאפשרות לנו לעסוק במחויבות מתמשכת ופורייה.

«"כיצד ניתן ליישב הבטחה זו עם החוויה של מאמינים רבים שנותרו מותשים?"» נכון שנוצרים כנים רבים, המחויבים לתפילה ולחיי הכנסייה, ממשיכים לשאת בנטל עצום ונראה שהם אינם חווים את המנוחה המובטחת. עובדה זו מעלה שאלות. ניתן להציע מספר תשובות אפשריות. ראשית, המנוחה של ישוע אינה אוטומטית; זוהי מתנה שיש לקבל באמונה, ופצעים פסיכולוגיים או רוחניים מסוימים יכולים לעכב קבלה זו. ייתכן שיהיה צורך בהדרכה טיפולית או רוחנית.

יתר על כן, הבטחתו של ישוע נוגעת למנוחה "לנפש", לא להסרת כל הקשיים. ניתן לשאת משאות אובייקטיביים ועדיין לשמור על נשמה שלווה. יתר על כן, צורות מסוימות של נַצְרוּת הם בגדו בבשורה על ידי הטלת נטל חדש: אשמה, חוקיות ועומס יתר של אחריות כנסייתית. במקרים אלה, עלינו לגלות את האומץ לגנות את העיוותים הללו ולחזור לפשטות הזמנתו של ישוע.

לבסוף, למנוחה המובטחת יש ממד אסכטולוגי. היא נטעמת חלקית כעת, "כבר" אך "עדיין לא" במלואה. אנו חיים בין ביאתו הראשונה של ישו לבין שובו המפואר, בתקופה של תקווה מוגברת. מנוחה שלמה תהיה לחיי נצח. זה לא הופך את ההבטחה לאשליה, אלא מציב אותה במסגרת הזמנית המתאימה לה. אנו טועמים טעימה מוקדמת, הקדמה, שגורמת לנו לרצות את המלאות הקרבה ונותנת לנו כוח להתמיד.

«"האם השיח הזה אינו אינדיבידואליסטי, המתמקד ברווחה אישית?"» בתרבות שאובססיבית להתפתחות אישית ולרווחה אישית, דיבורים על "מנוחה לנשמה" עשויים להיראות כמתאימים להיגיון הנרקיסיסטי הזה. עם זאת, להזמנתו של ישוע יש משמעות... מימד קהילתי בלתי ניתן לתחרות. העול הוא כלי שרותם יחד, שיוצר קשר. לקחת את עול ישוע פירושו להיכנס לגופו שהוא הכנסייה, פירושו לקבל את היותנו קשורים לאחים ואחיות, לשאת אותם ולהישא על ידם.

מנוחה אמיתית אינה התרחקות אנוכית בתוך עצמך, אלא פתיחות לאחרים ממקום של שלום. אלו שמצאו מנוחה במשיח הופכים להיות מסוגלים לתת מנוחה לאחרים, לקבל את פניהם, להקשיב להם ולחלוק את נטליהם (גלטים ו':2). הקהילה הנוצרית צריכה להיות מקום שבו מילה זו מתקיימת באופן קונקרטי: מרחב שבו העייפים מוצאים מקלט, שבו נטלים משותפים, שבו... עֲדִינוּת נוכחותו של ישו באה לידי ביטוי במערכות יחסים קונקרטיות.

לְהִתְפַּלֵל

אדון ישוע המשיח, עדין לב ועניו, הנה אנו לפניך, עמוסים בנטלנו. אתה יודע את המשקל שאנו נושאים: הדאגות הרודפות את לילותינו, האחריות שמרסקת את ימינו, הפצעים שלעולם לא נרפאים, הפחדים שמשתקים אותנו, האשמה המרעילה אותנו. אתה גם יודע את הנטל הבלתי נראה, אלה שאנו מסתירים אפילו מאהובינו, אלה שאנו מתביישים בהם, אלה שנראים כבדים מכדי לחלוק.

אתה אומר לנו, "בואו אליי". אלוהים, אנחנו באים. אנחנו באים כפי שאנחנו, מותשים, לפעמים מיואשים, מתפתים לפקפק בהבטחתך. אנחנו באים כשכוחותינו מוגזים ומשאבינו מדולדלים. אנחנו באים כי ניסינו לשאת את הכל לבד ואנחנו יכולים להמשיך הלאה. אנחנו באים כי אתה קורא לנו וקולך מהדהד עמוק בתוכנו כמו תקווה עיקשת.

אתה מזמין אותנו: "קח את עולי עליך". אדוני, למד אותנו את עולך. אנו חוששים לאבד את חירותנו, להיכנע לאילוץ חדש. אך אתה מבטיח לנו שעולך קל לנשיאה, שעולך קל. עזור לנו להבין שענוותך אינה חולשה, שעולך... עֲנָוָה עולך אינו השפלה, אלא שחרור. רתום אותנו אליך כדי שנוכל ללמוד ללכת בקצבך, לשאת איתך את מה שנראה בלתי אפשרי עבורנו לשאת לבד.

אתה מבטיח לנו: "תמצאו מנוחה לנפשכם." אלוהים, אנו צמאים למנוחה זו. לא קהות חושים או בריחה, אלא, שָׁלוֹם שלום אמיתי, השלום הבא מן המעמקים, השלום שנשאר גם בסערה. תן לנו טעימה עכשיו מהמנוחה שאתה מבטיח במלואה לחיי נצח. מי ייתן ונשמתנו תמצא בך את משכנה, את עוגנה, את מקורה.

אדוני, אנו מתפללים גם עבור כל אלה הנושאים משאות כבדים מדי. החולים הנאבקים בסבל, למען האבלים המתמודדים עם החלל שהותיר ההיעדר, למען המדוכאים הסובלים עוול, למען ה מהגרים אשר אינם מוצאים מנוח בדרכם לגלות, לכל אלה המעמיסים את עצמם עד תשישות כדי לשרוד, לכל אלה הכלואים בייסורים או בדיכאון. מי ייתן וישמעו את קריאתך וימצאו בך מקלט ונחמה.

הפוך את כנסייתך למקום שבו הבטחתך מתקיימת. מי ייתן וקהילותינו הנוצריות יהיו מרחבים שבהם העייפים ימצאו את פניהם בברכה, שבהם ניתן להניח משאות, שבהם עדינותך ו... עֲנָוָה להתבטא במעשי אחווה קונקרטיים. שחררו אותנו מהפיתוי להטיל נטל חדש בשם הדת, לשפוט את הסובלים, לסגור את דלתותינו בפני אלו המחפשים מנוחה.

למד אותנו לחיות תחת עולך בכל יום. מי ייתן ועבודתנו לא תהיה עוד מרוץ מתיש לעבר הצלחה, אלא שירות צנוע המוצע לאחינו ואחיותינו. מי ייתן ומערכות היחסים שלנו לא יהיו עוד מקומות של תחרות או כאב, אלא מרחבים של טוב לב הדדי. מי ייתן וחיינו הרוחניים לא יהיו עוד הופעה חרדה, אלא נשימה שלווה בנוכחותך. מי ייתן ומחויבותנו לצדק לא תהיה עוד אקטיביזם שצורך אותנו, אלא עדות שמחה המושרשת במנוחת אהבתך.

אדון ישוע, אתה שנשאת את הצלב וחווית ייסורים, אתה יודע מה משמעות המשקל הבלתי נסבל. באמצעות מותך ותחייתך, ניצחת את הנטל האולטימטיבי שריסק את האנושות: חטא ומוות. תן לנו לחיות בחופש ניצחונך. מי ייתן ורוחך תנחם אותנו, תחזק אותנו ותעניק לנו חיים. מי ייתן ושלוםך, העולה על כל תבונה, ישמור על ליבנו ועל מחשבותינו.

אנו מפקידים בידך היום הזה, השבוע הזה, שלב זה בחיינו. מי ייתן ונלך תחת עולך הקל, קשובים לנוכחותך, צייתנים לחסדך, בוטחים בהבטחתך. ומי ייתן, בסוף מסענו הארצי, ניכנס למנוחה השלמה והסופית של ביתך הנצחי, שם תימחה כל דמעה, שם תיעלם כל עייפות, שם נתבונן פנים אל פנים בפניך העדינים והאוהבים.’עֲנָוָהאָמֵן.

סכם את ההתקדמות שנעשתה

הזמנתו של ישוע במתי י"א 28-30 אינה נוסחה אדוקה אלא הצעה רדיקלית לשינוי. לנוכח התשישות המאפיינת את זמננו, כפי שקרה בתקופתו של ישוע, מסר זה פותח נתיב בלתי צפוי: לא להימלט ממשא, אלא לשאת אותו בצורה שונה, באחדות עם המשיח.

בדקנו כיצד הזמנה זו משתלבת בהקשר של דחייה וגילוי בבשורה, כיצד היא מגיבה לציפייה המשיחית למנוחה המובטחת. פענחנו את המבנה המשולש שלה: להגיע אל ישוע כתנועה של אמונה, לקיחת עולו כבית ספר לחוכמה, מציאת מנוחה כחוויה של שָׁלוֹם של אלוהים. זיהינו את הממדים השונים של הנטל האנושי: דתי, חברתי, פסיכולוגי.

תרגמנו את המסר הזה למציאות הקונקרטית של החיים המקצועיים, המשפחתיים והרוחניים, והראינו שעול ישוע אינו בריחה אלא שינוי צורה של היומיום. התעמקנו בשורשים המקראיים והתיאולוגיים של רֵאשִׁית באיגרת אל העברים, מגלים את ההמשכיות והחדשות של הבטחתו של ישוע. עקבנו אחר נתיב של תרגול רוחני בשישה שלבים כדי להיכנס באופן קונקרטי לדינמיקה הזו.

לבסוף, התייחסנו להתנגדויות הלגיטימיות שהעלתה הבטחה זו: הריאליזם שלה נוכח הסבל, הסיכון לפסיביות, חוויית התשישות שחשים מאמינים רבים, וסכנת האינדיבידואליזם. בכל פעם, התגובה אינה מבטלת את המתח אלא שומרת עליו בתוך הבנה עמוקה ומעודנת יותר של מה שישוע באמת מבטיח.

הקריאה נותרת בעינה: "בואו אליי, כל העייפים והעמוסים". לא מספיק להבין את המסר הזה באופן אינטלקטואלי; יש להגיב אליו באופן קיומי, קונקרטי, מחדש בכל יום. שלוות נפש אינה נכס מוחלטת אלא מתנה שיש לקבל ללא הרף, מערכת יחסים שיש לטפח, יציבה שיש לגלות מחדש ללא הרף. זוהי אמנות חיים שנלמדת לאט, בקצב של... עֲדִינוּת ושל ה-עֲנָוָה של ישו.

מנוחה זו אינה אינדיבידואליסטית, שכן היא פותחת אותנו לאחרים ממקום של שלום. היא אינה פסיבית, שכן היא משחררת אותנו לפעולה צודקת ומתמשכת. היא אינה נאיבית, שכן היא אינה מכחישה את מציאות הנטל שלנו אלא משנה את משמעותו. היא אינה מתחמקת, שכן היא אינה מרחיקה אותנו מהעולם אלא שולחת אותנו בחזרה אליו כעדים לדרך הוויה אחרת.

בעולם שאובססיבי לביצועים, מהירות, צבירה ובנייה עצמית, הזמנתו של ישוע מהדהדת כתרבות נגד רדיקלית. היא מזכירה לנו שאנחנו יצורים, לא יוצרים של עצמנו. שערכנו אינו תלוי בפרודוקטיביות שלנו. שזמן מנוחה אינו זמן מבוזבז אלא זמן שנחסך. זה עֲדִינוּת וה-’עֲנָוָה אלו הן נקודות חוזק, לא חולשות. יש לנו את הזכות להיות עייפים, להיות שבירים, להזדקק לעזרה.

ההימור חיוני: בחברה שמולידה תשישות, שחיקה וחרדה נרחבת, המנוחה שמציע ישוע היא משאב להישרדות לא פחות מהבטחה אסכטולוגית. אלו הלומדים לחיות תחת עולו העדין יכולים לעמוד בסערות מבלי להיות מוצפים, לשאת משאות מבלי להידחק, ולהישאר עומדים כשהכל מתפורר. לא בזכות כוחם שלהם, אלא בזכות החסד המוענק להם במערכת היחסים שלהם עם ישוע.

מסר זה פוגש אותנו במקום בו אנו נמצאים, עם הנטל הספציפיים שלנו, בשלב המדויק הזה של מסענו. מה אומר לכם האדון היום? איזה נטל מכביד עליכם במיוחד? איזה היבט בעול שלו קורא לכם לחקור לעומק? לאיזו מנוחה נשמתכם כמהה? אל תשאירו שאלות אלה ללא מענה. קחו את הזמן לשאת אותן בתפילה, לשתף אותן עם אח או אחות מהימנים ולתרגם אותן להחלטות קונקרטיות.

הצעות ליישום יומיומי

• קבעו טקס חלוקת נדבות בבוקר בכל בוקר, לפני תחילת היום, קחו שתי דקות כדי לציין את דאגותיכם בפנימיכם ולהציע אותן לישוע, לאחר מכן בקשו ממנו את עולו לאותו יום מסוים.
• צרו הפסקות מיקרו מהורהרות מספר פעמים ביום, עצרו לעשר שניות, נמו עמוק, ואמרו בפשטות "אדוני, אני בא אליך" או "קל לנשיאה עולך" כדי לעגן את עצמכם מחדש בנוכחותו.
• נהוג בשבת השבועית בחרו רגע בשבוע, אפילו קצר, שבו אתם אוסרים על עצמכם כל פרודוקטיביות, כל המסכים, כל החובות, פשוט להיות, להרהר, לנוח באלוהים.
• זהה את הנטל שיש להטיל שאלו את עצמכם בכנות איזה נטל אתם נושאים שאינו באמת שלכם, איזו אחריות אתם נוטלים על עצמכם במקום אלוהים או אחרים, והחליטו באופן מודע לשחרר אותו.
• מצא שותף/ה לעול שתפו עם חבר מאמין מה משמעות עול ישוע עבורכם, כיצד אתם מנסים לחיות את דברו זה, ועודדו זה את זה לשאת יחד את הנטל שמוחץ אתכם.
• הערך מחדש את קריטריוני ההצלחה שלך שאלו את עצמכם מה מגדיר חיים מוצלחים בעיניכם; אם מדובר בקריטריונים של ביצועים, הכרה או עושר, בקשו מישוע לכייל מחדש את נקודת המבט שלכם בהתאם לעול העדינות שלו.’עֲנָוָה.
• התנצלו על האקטיביזם שלכם אם אתם מזהים את עצמכם בנטייה להיפראקטיביות, אפילו רוחנית, הודו בכך כחוסר אמון באלוהים, ובקשו את החסד ללמוד מנוחה בפעולה.

הפניות ומידע נוסף

• מתי יא:25-30 (הקשר מיידי) ו מתי כ"ג:1-12 (ביקורת על הנטל שהטילו הפרושים) בתנ"ך ירושלמי עם הערות.
• עברים ג'-ד' לתיאולוגיה של מנוחת האל והגשמתה במשיח, עליה פירש פייר פריג'נט, האיגרת אל העברים, עבודה ואמונה, 1990.
• סירא (בן סירא) 51, 23-27 על הרקע החכם של עול החוכמה, בהקשרו של המסורת היהודית.
• אוגוסטין, הווידויים, ספר א' "עשית אותנו לך ה' וליבנו נח עד בך ינוח."«
• תרזה מאווילה, הטירה הפנימית, אחוזות שביעיות : שָׁלוֹם שלווה פנימית בתוך החוויה הקשה, כמו מנוחה לנשמה באלוהים.
• אנרי נואן, היכן שאהבה חיה. שלוש התנועות של החיים הרוחניים, בלרמין, 2002 : מדיטציה עכשווית על מנוחה וביטחון באלוהים לנוכח טלטלה.
• יוזף פייפר, פנאי, הבסיס לתרבות, אד סולם, 2007 הרהור פילוסופי על מנוחה, שבת והתבוננות כיסודות לחיים אנושיים אותנטיים.
• מסמכי המגיסטריום : גאודיום וספס מס' 67-68 הלאה העבודה אנושי; ; תרגילי עבודה שֶׁל יוחנן פאולוס השני על ה- כבוד העבודה ומנוחה; ; לאודטו סי'’ שֶׁל פרנסואה על קצב החיים והשבת.