קריאה מתוך הספר השני של קדושי ישראל
באותם ימים, אלעזר היה אחד הסופרים המכובדים ביותר. הוא היה אדם זקן מאוד, בעל ארשת אצילית. הם ניסו לאלץ אותו לאכול חזיר על ידי פתיחת פיו. הוא העדיף מוות מפואר על פני חיים ידועים לשמצה, וצעד ברצון לעבר כלי העינויים, לאחר שירק את הבשר, כפי שצריך לעשות כל מי שיש לו האומץ לסרב למה שאסור לאכול, אפילו מתוך זיקה לחיים.
האחראים על הארוחה הטמאה הזו הכירו אותו זמן רב. הם לקחו אותו הצידה והציעו לו להביא כמה בשרים מותרים, אותם יכין בעצמו. הוא רק יצטרך להעמיד פנים שהוא אוכל את בשר הקורבן כדי לציית למלך; בכך, הוא יימנע מהמוות ויזכה ליחס אדיב הודות לידידותו ארוכת השנים איתם.
אך הוא נימק ברוח אצילית, הולמת את גילו, את המעמד שהעניקה לו זקנתו, את הכבוד ששערו הלבן זכה לו, את התנהגותו ללא דופי מילדותו, ומעל הכל, את החוק הקדוש שקבע אלוהים. הוא דיבר בהתאם, וביקש להישלח ללא דיחוי לממלכת המתים: "פארסה כזו היא מתחת לשנותיי. כי צעירים רבים היו מאמינים שאלעזר, בגיל תשעים, מאמץ את אורח חייו של זר. בגלל פארסה זו, באשמתי, גם הם ילכו שולל; ואני, למשך שארית חיי האומללה, אביא בושה וחרפה על זקנתי. גם אם אמנע, לרגע, מהעונש שמגיע מבני אדם, לא אמלט, חי או מת, מידי האל הכל יכול." "לכן, בכך שאעזוב באומץ את חיי היום, אוכיח שאני ראוי לזקנתי, ובבחירה למות בנחישות ובאצילות למען חוקינו המכובדים והקדושים, אשאיר לצעירים את הדוגמה האצילית של מוות יפה." במילים אלה, הוא הלך ישר להוצאתו להורג.
עבור אלו שהובילו אותו, המילים הללו היו טירוף; לכן, הן הפכו לפתע מטוב לב לעוינות. באשר אליו, ברגע מותו תחת המכות, הוא נאנח: "ה', בידיעתו הקדושה, רואה זאת בבירור: אף על פי שיכולתי להימלט מהמוות, אני סובל תחת המלקות המייסרות את גופי; אך בנפשי אני נושא אותם בשמחה, כי ירא אני את אלוהים."«
כזה היה סופו של האיש הזה. כך הוא הותיר, לא רק לצעירים אלא לכל עמו, דוגמה לאצילות ואנדרטה למידות טובות.
קורא יקר,
הרשו לי לשאול אתכם שאלה פשוטה, אבל שאלה שאני מאמין שהיא מהדהדת בעוצמה מיוחדת כיום: מהי יושרה? בעולם שנראה שחוגג את אמנות הפשרה, של פשרה, של "לא לעשות גלים", מה המשמעות של "לעמוד איתן"? כולנו, במידה כזו או אחרת, מתמודדים עם מצבים שבהם מבקשים מאיתנו, בנימוס או שלא, "לשחק יחד". לשמר מערכת יחסים, לשמור על עבודה, להימנע מקונפליקט. אומרים לנו שזו "בגרות", "גמישות".
ואז יש את אלעזר.
סיפורה, השוכן בתוך ה ספר מקבים השניהסרט אלים וברור להפליא. גבר בן 90, מלומד מכובד, מצווה לעשות דבר אחד פשוט: לאכול בפומבי חזיר כדי להציל את חייו. משהו האסור על פי חוקו, אמונתו, עצם הווייתו. גרוע מכך, חבריו, אותם אנשים שצריכים לתמוך בו, מציעים לו דרך מוצא "אנושית": "תעמיד פנים. תביא את הבשר שלך ותתנהג כאילו אתה אוכל את שלהם. אף אחד לא ידע. אתה תינצל".
כאן, ידידי, סיפורו של אלעזר חדל להיות שריד מאובק והופך למראה המונחת מול מצפוננו. סירובו אינו גחמה של אדם זקן, וגם לא פונדמנטליזם צר. זהו "טיעון יפה", מעשה של בהירות קיומית המכריזה כי ישנם דברים יקרים יותר מהחיים עצמם: אמת, עקביות והאחריות שיש לנו כלפי אלה שצופים בנו.
סיפורו של אלעזר אינו סיפורו של אדם שבוחר במוות; זהו סיפורו של אדם המסרב לחיים שיהיו שקר. הוא מאלץ אותנו לשאול את עצמנו: מהו ה"חזיר" שהעולם מבקש מאיתנו לצרוך כיום? ואיזו "קומדיה" אנו מסרבים לשחק, מתוך אהבה לאמת?
אני מזמין אתכם למסע. מסע אל לב המשבר ההלניסטי, כדי להבין את הלחץ שהופעל על אדם זה. לאחר מכן נעמיק בטוהר "היגיונו היפה", מבצר המצפון הזה. נראה כיצד בחירתו, רחוקה מלהיות מעשה בודד, הייתה מעשה הוראה רדיקלי, עמוד תווך לנעורים, ומבשר על תקווה ב... התחייה. לבסוף, נחקור יחד כיצד אצילותו של סופר עתיק זה יכולה, גם כיום, לעורר השראה ולעצב את חיינו.
התכוננו. זו אינה קריאה נוחה. זוהי מפגש עם המוחלט.
📜 הטרגדיה של אנטיוכיה: בהקשר של נאמנות בלתי מעורערת
כדי להבין את משמעות מעשהו של אלעזר, עלינו להשיל מעלינו את דעותינו הקדומות המודרניות. אנו קוראים טקסט זה במרחק של 2,000 שנה, בעולם שבו בחירות מזון הן לעתים קרובות עניין של העדפה אישית, בריאות או אתיקה אישית. עבור ישראל של המאה השנייה לפני הספירה, זו הייתה שאלה של חיים או מוות, של זהות והישרדות קוסמית.
אנו נמצאים בסביבות שנת 167 לפני הספירה. יהודה אינה עוד ממלכה עצמאית. זוהי פרובינציה באימפריה הסלאוקית העצומה, אחד משברי האימפריה המתפוררת של אלכסנדר הגדול. בראשה שולט אדם בעל שם תוכניתי: אנטיוכוס הרביעי אפיפנס. "אפיפאן" פירושו "האל הגלוי". אדם זה אינו מסתפק אך ורק בשלטון; הוא רואה את עצמו כגלגול של האלוהי, או לפחות כנציגה העליון עלי אדמות. הפרויקט שלו אינו רק פוליטי או צבאי; הוא תרבותי. זוהי הלניזציה.
ההלניזם, התרבות היוונית, היה באותה תקופה מה שגלובליזציה יכולה להיות היום: גל עוצמתי ומפתה שהבטיח קידמה, פילוסופיה, אמנות, ספורט (ה...) גִימנַסִיָה), ושפה משותפת. יהודים רבים, ובמיוחד האליטה הירושלמית, היו מרותקים. הם ראו בהלניזם שער למודרניות.
אבל אנטיוכוס לא היה מקדם חילופי תרבות. הוא היה אידיאולוג. כדי לאחד את האימפריה השברירית שלו, המאוימת על ידי רומא במערב והפרתים במזרח, הוא נזקק לתרבות אחת, לדת אחת. והפרטיקולריזם היהודי, עם אלוהיו היחיד והבלתי נראה וחוקיו המוזרים (שבת, ברית מילה, הגבלות תזונתיות), היה פגיעה בפרויקט האחדות שלו.
הרדיפה שירדה אז על יהודה הייתה חסרת תקדים באכזריותה ובאופייה. זה לא היה רק דיכוי פוליטי. זו הייתה הרדיפה הדתית המתועדת הראשונה בהיסטוריה. אנטיוכוס לא רק רצה את כספם או את צייתנותם של היהודים; הוא רצה את נֶפֶשׁ.
הוא אוסר על קיום החוק, תוֹרָה. החזקת מגילת כתבי הקודש הפכה לפשע שדינו מוות. ברית מילה, אות הברית בבשר ודם, הייתה עונש מוות (אימהות שנימולו את ילדיהן הושלכו מחומות העיר יחד איתן). מנוחת השבת בוטלה. והאימה הגדולה ביותר: בית המקדש בירושלים, מקום נוכחותו הייחודית של אלוהים חיים, חולל. פסל של זאוס אולימפיוס הוקם שם, וחזירים הוקרבו על מזבח העולות. זו הייתה "תועבת השממה".
זהו העולם שבו חי אלעזר. עולם שבו להיות נאמן זה לא רק "ללכת לבית הכנסת"; זה לסכן את חייך כל יום.
הטקסט מציג אותו בפנינו בחגיגיות כמעט קולנועית. "אלעזר היה אחד הסופרים הבולטים ביותר". סופר, באותה תקופה, לא היה רק מעתיק. הוא היה דוקטור למשפטים, תיאולוג, משפטן, שופט. הוא היה עמוד השדרה האינטלקטואלי והרוחני של העם. "הוא היה איש זקן מאוד... ונאה מאוד". המחבר מדגיש זאת. הוא בן 90. הוא אינו רוח נעורים, נואש מחפש תהילה במות קדושים. הוא התגלמות החוכמה, של גרוויטאס. "המראה הנפלא" שלו אינו רק פיזי; הוא מוסרי. מִזְרָח כבודו של החוק.
וזה האיש שהרשויות בוחרות למטרה שלו. למה? כי אם הוא ייכנע, אוֹתוֹ, הסופר הנודע, הסמל החי של המסורת, ייכנע כולו. נפילתו תאותת שההתנגדות חסרת תועלת.
המבחן פשוט וסמלי באופן שטני: "הם ניסו לאלץ אותו לאכול חזיר." חזיר. החיה הטמאה המובהקת, לפי סֵפֶר וַיִקְרָא. אכילתו אינה "סתם אכילת חתיכת בשר". זוהי פעולה פומבית של דחיית הברית. זוהי הכרזה פומבית: "תורתי שקרית, אלוהי חסר אונים, ואני נכנע לסדר החדש של אנטיוכוס-זאוס".«
זוהי "ארוחה של חילול הקודש". הסצנה היא טקס הפוך. אנטי-קורבן. במקום להקריב את עצמו לאלוהים, האדם נכנע לפסל. ותגובתו של אלעזר היא מיידית, אינסטינקטיבית, אפילו לפני כל היגיון: הוא "הלך מרצונו החופשי לעבר כלי העינויים, לאחר שירק את הבשר הזה".
אין שום התלבטות. אל מול הדבר העגום, התגובה היחידה היא דחייה. הוא בוחר ב"מוות יוקרתי" (א קאלוס תנטוס, "מוות יפה" (באופן אירוני, מושג יווני מאוד) ולא "חיים מחפירים". הסצנה מוכנה. הבחירה אינה בין חיים למוות. הבחירה היא בין שתי תכונות חיים: חיים נאמנים הכוללים מוות, או חיים של הישרדות בלבד שהם כבר מוות רוחני.
💡 "ההיגיון היפה": ניתוח של תודעה ריבונית
אז, קורא יקר, הסיפור מגיע לשיאו הדרמטי והפסיכולוגי. לנוכח דחייה פומבית זו, הרשויות משנות טקטיקה. כוח גס נכשל. בואו ננסה פיתוי, "נדיבות כוזבת".
«"אלה שהיו אחראים על הארוחה המגונה הזו... לקחו אותו הצידה." פיתוי תמיד מתרחש בסתר. חטא מחפש את הצללים. פשרה שונאת עדים. ומה הם מציעים לו? הם מעוררים את "ידידותם הישנה". זהו הפיתוי המעוות ביותר: זה המשתמש בקשרי חיבה כדי להשחית.
ההצעה שלהם כל כך סָבִיר. "תקשיב, אלעזר, אנחנו מחבבים אותך. אנחנו מכבדים אותך. אנחנו לא רוצים שתמות. אנחנו רק מבקשים ממך 'להעמיד פנים' (דוקין (ביוונית, מה שנתן לנו "דוקטיזם"). העמיד פנים שאתה מציית. הביאו את הבשר שלכם, כשר אם תרצו, ואכלו אותו. כולם יחשבו שאתה אוכל את מנחת המלך. תיוושע, לא נצטרך להרוג אתכם, והכל יחזור לקדמותו.«
זה מבריק. זה הפיתוי של "הפעולה". הפיתוי להפריד בין המעשה החיצוני לבין האמונה הפנימית. הפיתוי לומר לעצמך: "אלוהים יודע היטב מה אני חושב בליבי. המחווה החיצונית הזו אינה חשובה."«
וכאן אלעזר מציג את "טיעון יפהפה" שלו. טיעון שעומד כאנדרטה ליושרה אנושית ותיאולוגית. הוא אינו מגיב בזעקת אמונה פנאטית. הוא מגיב ב... הִגָיוֹן בלתי נלאה. בואו נפרק את זה, כי זה המצפן שלנו.
עקביות אישית, השפלת הקומדיה (פסוק 24)
«"קומדיה כזו היא מתחת לגילי." הסיבה הראשונה היא כבוד. לא גאווה, אלא ה... עֲקֵבִיוּת. הוא בן 90. הוא בילה כמעט מאה שנה בהוראת התורה וחי על פי התורה. "שערו הלבן" אינו רק סימן לזקנה; זהו סמל לחיים שחיו בצדק.
כיצד יוכל, על סף הנצח, להכחיש את כל מה שהיה? כיצד יוכלו חייו להסתיים בשקר, בפארסה? הוא חייב, לעצמו, למות כפי שחי. חייו ומותו חייבים ליצור שלם קוהרנטי. הוא מסרב לתת לביוגרפיה שלו להסתיים בהערת שוליים מבישה. זהו סירובו של השחקן, סירובו של הצבוע (ביוונית, צבועים (שפירושו "שחקן תיאטרון"). הוא מסרב לעטות מסכה.
אחריות פסטורלית: הצבת דוגמה לצעירים (פסוקים 25-27)
זהו לב ליבו של היגיון זה, והוא הרסני. אלעזר לא חושב (רק) על עצמו. הוא חושב לאחרים. "כי צעירים רבים יאמינו שאלעזר, בגיל 90, מאמץ את אורח החיים של זרים. בגלל ההצגה הזו, באשמתי, גם הם ילכו שולל."«
זו הנקודה. חייו אינם רכושו הפרטי. כ"סופר דגול", הוא משואה. ואם המשואה שולחת אות כוזב, ספינות עולות על שרטון. הוא מבין מה שאנחנו שוכחים לעתים כה קרובות: חיינו הם לקחים. לבחירות שלנו, אפילו האינטימיות ביותר, יש השפעה ציבורית.
אם הוא "מעמיד פנים", מה יגידו הצעירים? הם יאמרו: "הנה! אפילו אלעזר, הגדול שבינינו, נכנע. הוא הבין שאמונה היא טובה, אבל החיים טובים יותר. הוא הבין שהמסורות שלנו אינן שוות למות למענן. אז למה לנו להתנגד?"«
הפשרה שלו, אפילו אם היא מדומה, תהיה בְּגִידָה של הדור הבא. הוא מעדיף למות עֲבוּר אותם מאשר לחיות נֶגֶד אותם. הוא מסרב להיות סקנדלון, אבן נגף בדרך אמונתם. הוא בוחר להיות "דוגמה נעלה" (פסוק 28), "אנדרטת סגולה" (פסוק 31). מותו אינו כישלון; זוהי פעולה פדגוגית. זהו השיעור האחרון והמופתי ביותר שלו. הוא מלמד ש נֶאֱמָנוּת אלוהים שווה יותר מ"כמה שרידי חיים אומללים".
הפרספקטיבה התאולוגית: הבלתי נמנעות של הדין (פסוק 26)
לבסוף, הטיעון האולטימטיבי. הטיעון האנכי. "גם אם אני נמנע, לעת עתה, מהעונש שמגיע מבני אדם, לא אמלט, חי או מת, מידי האל."«
אלעזר מציב את הסצנה על במה גדולה יותר. בית הדין של אנטיוכוס הוא בסך הכל בית משפט של ערכאה ראשונה. ישנו בית משפט עליון, זה של האל הכל יכול. ופסק דינו של בית משפט זה הוא היחיד שחשוב.
שימו לב לביטוי המדהים: "חי או מת". זוהי פצצה תיאולוגית. באותה תקופה, הרעיון של גמול ברור לאחר המוות, של תחיית המתים או משפט אישי, עדיין התפתח בישראל. המחשבה הרווחת (זו של הצדוקים העתידיים) הייתה שהכל מוכרע כאן על פני האדמה. אבל הרדיפה כּוֹחַ יש לחקור את ההתגלות לעומק רב יותר.
אלעזר (ומחבר ספר מקבים ב') מניח יסודות מכריעים: האם אלוהים צדיק, ואם הצדיקים ימותו עֲבוּר הוא, מבלי שיקבל גמול עלי אדמות, אז צדק האל חוֹבָה להיות מיושם מעבר למוות. אחרת, אלוהים לא היה צודק. המוות אינו יכול להיות דרך מילוט, לא לרשעים ולא לצדיקים. אלוהים הוא אלוהי החיים. ו אנשים שנפטרו.
לכן הוא בוחר ב"פחד" שלו. יש לו את הבחירה בין פחד מאנטיוכוס, שיכול להרוג את הגוף, לבין פחד מאלוהים, המחזיק גם בנשמה וגם בגוף (כפי שישוע היה אומר מאה וחצי מאוחר יותר). הוא בוחר ב"פחד" (אהבת כבוד, יראה) מאלוהים.
"ההיגיון היפה" שלו הוא אפוא המיזוג המושלם של כבוד אישי, אחריות חברתית ו... נֶאֱמָנוּת תיאולוגי. הוא אינו פנאטי. הוא האדם הבריא ביותר, האציל ביותר מבחינה רציונלית בכל הסצנה.
🏛️ עמודי נאמנות: שלושת עמודי העדות של אלעזר
"ההיגיון היפה" של אלעזר אינו רק הפשטה אינטלקטואלית. הוא מושרש בשלוש מציאויות עמוקות המבנות את כל הווייתו ואת עדותו. שלושת עמודי התווך הללו הם התורה, הקהילה ותקווה חדשה. הבה נחקור אותם, שכן הם אותם עמודי תווך שיכולים לתמוך בשלמותנו.
החוק כדרך חיים, לא כנטל
עבורנו, למילה "חוק" יש לעתים קרובות קונוטציה שלילית: אילוץ, נטל, הגבלת חופש. אנו חיים בתרבות הרואה חופש כהיעדר כללים. עבור אלעזר, זה בדיוק ההפך.
החוק – ה תוֹרָה – אינו קטלוג של איסורים שרירותיים. זהו ה- מַתָנָה מאלוהים לעמו. זהו מדריך ההוראות ל"בחירת החיים", כפי שנאמר שם דְבָרִים (דברים ל:יט). התורה היא חוכמת האל המוצעת לבני האדם כדי שיוכלו לחיות בהרמוניה עמו, עם אחרים ועם הבריאה.
"החוקים הנכבדים והקדושים" (פסוק 28) שאלעזר מגן עליהם אינם שלשלאות; הם ה... מִבְנֶה אפילו של זהותו וחירותו. מדוע חוקי התזונה? כי הם תזכורת מתמדת, שלוש פעמים ביום, שהיהודי אינו כמו עמים אחרים. הוא לא "טוב יותר", אלא הוא "מופרד" (קדוש, קדוש) למשימה: להיות עד לאל האחד בעולם פוליתאיסטי.
לכן, אכילת חזיר אינה סתם הפרת כלל. זוהי הפרת מערכת היחסים. זוהי אמירה: "אני כבר לא רוצה להיות 'מופרד'. אני רוצה להיות כמו כולם. אני רוצה להתמוסס בתרבות ההלניסטית הגדולה." זוהי פעולה של כפירה.
בסירובו, אלעזר מכריז שהתורה היא דרך חיים, אפילו ו... מעל הכל כאשר זה מוביל למוות פיזי. זהו הפרדוקס האולטימטיבי של האמונה. על ידי ציות לתורה עד מוות, הוא בוחר ב החיים האמיתיים, חיי הברית, חיים באלוהים. הוא אומר לעולם שהזהות שנתן אלוהים (להיות חבר בעמו) היא בסיסית יותר מהקיום הביולוגי.
היצמדות זו לאות החוק אינה לגאליזם. זהו הסימן הנראה לעין של נֶאֱמָנוּת בלתי נראה לרוח המחוקק. כאשר המלך תוקף את האות (האוכל), אלעזר מגן על המציאות המסומלת (ריבונות האל). הוא מבשר, באופן מסוים, את גישתו של ישוע. למרות שישוע מתייחס לחוקי טוהר התזונה באופן יחסי (מרקוס ז' 19), הוא עושה זאת לא כדי לבטל את התורה, אלא כדי למלא אותה (הר 5, 17) בכך שהוא מחזיר לליבו: את אהבת האל והרֵע. אלעזר, בכך שאהב את האל יותר מחייו שלו ובכך שאהב את "הנעורים" יותר מנוחותו שלו, כבר נמצא, מבלי לדעת זאת, בלב ליבה של תורה חדשה זו.
מות קדושים כמעשה פדגוגי וחברתי
עמוד התווך השני הוא קהילה. בחירתו של אלעזר אינה מעשה אינדיבידואליסטי של גאולה אישית. זוהי, ללא הרף, מעשה חֶברָתִי ו פָּסטוֹרָלִי.
המילה "מרטיר" (ביוונית, מרטוס) לא פירושו "קורבן" או "גיבור". פירושו "עד". עד הוא מישהו שמדבר על מה שראה ועל מה שהוא יודע. אלעזר, באמצעות מותו, מעיד. אבל למי? "לנערים" ו"לכל עמו" (פסוק 31).
הוא ה- אַבָּא (אבא) של האומה באותו רגע בדיוק. כמו אב הרואה את ביתו קורס ומשליך את עצמו על ילדיו כדי להגן עליהם בגופו, אלעזר מגן על אמונת הדור הבא בגופו. הוא סופג את אלימות הרודן כדי שאמונת הצעירים לא תרוסק.
זוהי חזון של אחריות שחסר לנו מאוד. אנו נוטים לחשוב, "הבחירות שלי הן הבחירות שלי. אני חופשי. מה שאני עושה באופן פרטי הוא ענייני בלבד." אלעזר צועק עלינו, "שקרים!" כל מה שאתם עושים הוא שיעור. אתם תָמִיד "דוגמה" יכולה להיות או "דוגמה נעלה" או דוגמה לפחדנות. אין קרקע ניטרלית.
בכך שבחר בעינויים, הוא קנה הוא נותן מזמנו ואומץ ליבו לאחרים. ה"לא" הבלתי מעורער שלו הוא חומת מגן. הוא מראה שהתנגדות אפשרית. הוא מראה שלמדכא אין את המילה האחרונה. הוא מראה שגבר בן 90, לבדו וללא נשק, יכול להיות חזק יותר מכל האימפריה הסלאוקית, משום שהוא עומד לצד האמת.
"המוות היפה" הזה הוא זרע. מחבר ספר מקבים ב' יודע זאת. בכתיבת סיפור זה, הוא מוּשׁלָם נדר אלעזר: הוא הופך את מותו ל"זיכרון של סגולה". וסיפור זה, בכך שהוא מצית את לבבות הקוראים (כמו האחים המכבים שיצאו להרים, או שבעת האחים בפרק הבא), יניב פירות של התנגדות ונאמנות.
דמו הופך פשוטו כמשמעו ל"זרע המאמינים". הוא מת כדי שהעם יחיה. הוא דמות נבואית, ראם אשר פותחת פרץ בחומת הפחד. הוא לא מת לָשָׁוא ; הוא מת עֲבוּר העתיד.
הבלתי נראה חזק מהנראה: לידת התקווה
העמוד השלישי הוא המהפכני ביותר. זוהי התקווה לעולם הבא, הנובעת מהאבסורד שבסבלם של הצדיקים.
הבה נקרא שוב את פסוק 30, ללא ספק העמוק ביותר: "ברגע מותו תחת המכות, הוא נאנח, 'ה', בידיעה קדושה, רואה זאת בבירור: אף על פי שיכולתי להימלט מהמוות, אני סובל תחת כאבי המלקות הגורמים לגופי לסבול; ובנפשי אני נושא אותם בשמחה, כי יראתי את אלוהים'."«
זהו קטע בעל צפיפות תיאולוגית מטורפת.
ראשית, הקינה: "הוא אמר, גונח." זה לא איזה גיבור-על סטואאי שלא מרגיש כלום. הכאב אמיתי. השוט קורע את בשרו. אמונה אינה הרדמה. היא לא גורעת סבל, היא נותנת לו משמעות.
לאחר מכן, ה- צְלִילוּת "ה'... רואה זאת בבירור." הוא אינו לבד בעינויו. "אלוהי המדע הקדוש" (ביטוי נדיר) הוא עד לחפותו. הוא קורא לאלוהים כעד כנגד עוולותיהם של בני האדם.
לאחר מכן, ה- פָּרָדוֹקס "...גופי...אבל בנשמתי..." אלעזר חווה ניתוק שרק מות קדושים יכול להציע. גופו שבור, אך נשמתו - ה"עצמי" העמוק ביותר שלו, תודעתו, זהותו - לא רק שלמה, אלא שהיא נמצאת ב... שִׂמְחָה.
שִׂמְחָה איזו שמחה! שִׂמְחָה של ה- עֲקֵבִיוּת. שִׂמְחָה של מישהו שתואם לחלוטין את מה שהוא מאמין בו. שִׂמְחָה לדעת שהוא לא בגד, שהוא נשאר נאמן לחבר האלוהי. זהו שִׂמְחָה ששום דבר לא יכול לקחת ממנו, אפילו לא המוות, כי זה שִׂמְחָה של אלוהים בּוֹ.
שמחה זו היא פרי "יראת האל" שלו. זו אינה פחד של עבד, אלא פליאתו של אוהב. הוא אוהב את אלוהים במידה כזו ש... שִׂמְחָה להיות נאמן לאהבה הזו עולה על כאב העינוי.
חוויה זו היא הבסיס הקיומי של האמונה ב התחייה. אם אדם יכול להיות בו זמנית בייסורים פיזיים ובאקסטזה רוחנית, זה מוכיח שהרוח חזקה יותר מהחומר. אם אלוהים מרשה לאדם כזה למות, זה אומר שהמוות אינו הסוף. אלוהים חוֹבָה לאלעזר להחזיר לו את הגופה שהקריב מתוך נאמנות.
מות הקדושים של אלעזר (ומות שבעת האחים בפרק ז', שיהיה מפורש אף יותר) כּוֹחַ התאולוגיה של ישראל עשתה קפיצת מדרגה ענקית קדימה. תחיית המתים כבר לא תקווה מעורפלת; היא הופכת ל צוֹרֶך של צדק אלוהי. אלעזר לא מת כי הוא מאמין ב התחייה ; נכון יותר לומר שזהו כִּי אנשים כמו אלעזר מתים כך, כך גם עם ישראל לִהַבִין האמת של התחייה.
מותו הוא נבואה שהתגשמה. הוא מת. לִקרַאת חיים שרק אלוהים יכול לתת. הוא "עזב את החיים" (פסוק 27) כדי "להישלח אל ממלכת המתים", אך הוא יודע שלא יימלט "מידי ה'" (פסוק 26). ידיים אלו ששופטות אותו הן גם הידיים שיצילו אותו.
💬 קול האבות: אלעזר לזכר הכנסייה
דוגמתו של אלעזר לא נותרה מוגבלת לזיכרון היהודי. כאשר הכנסייה הנוצרית הצעירה, מצידה, התמודדה עם רדיפות מצד האימפריה הרומית, היכן היא מצאה מודלים לחיקוי? בוודאי, בישוע, המרטיר האולטימטיבי. אבל גם, ובאופן גורף, במרטירים המכבים.
עבור אבות הכנסייה, דמויות אלו מהתנ"ך היו "נוצרים לפני זמנם". הם הפגינו אמונה ואומץ שבישרו את ישו. למעשה, אלעזר ושבעת האחים הם ה"קדושים" היחידים מהתנ"ך שהיה להם יום חג ליטורגי במערב (1 באוגוסט) במיוחד כ... קדושים מעונים.
אמברוז הקדוש ממילאנו, במאה ה-4, הוא הקדיש חיבור (חלק מ...) מיעקב והחיים המבורכים) לשבח את אומץ ליבם. עבורו, אלעזר הוא המודל של ה"רועה" הטוב והמורה. הוא מעריץ את "היגיונו היפים" לא כפילוסופיה סטואית, אלא כחוכמה בהשראת רוח האל. הוא רואה בדחיית ה"קומדיה" שיעור חיוני עבור נוצרים מתפתים "להעמיד פנים" כדי להימלט מרדיפה (ה- לפסי, (אלה שנכשלו).
סנט אוגוסטין של היפופוטם הולך רחוק יותר. בדרשותיו לחג המכבים, הוא מתפעל. כיצד האנשים הללו, שחיו לִפנֵי ביאת המשיח, לפני התגלותו התחייה האם בישוע הייתה להם תקווה כזו? עבור אוגוסטינוס, זוהי הוכחה שחסד האל כבר היה בפעולה. אלעזר לא רק הגן על "חוק"; הוא הגן על אֶמֶת (ה- וריטאס), שאינו אלא ישו עצמו, שטרם נגלה. דחייתו את השקר, אהבתו לנעורים, תקוותו בצדק האל, כל זה, עבור אוגוסטינוס, הוא כבר הד של הבשורה.
גרגוריוס הקדוש מנציאנזוס, במזרח, הם נחגגים כספורטאים של אמונה, שעמידתם האיתנה עולה על זו של גיבורים פגאניים. הוא מדגיש את הפרדוקס: זה באמצעות נֶאֱמָנוּת לחוק יְהוּדִי שהם הפכו למודלים לחיקוי אוּנִיבֶרְסָלִי עֲבוּר נוצרים.
קרוב יותר לזמננו, דמותו של אלעזר רדפה את כל אלה שהתמודדו עם טוטליטריות. דיטריך בונהופר, אלעזר, תיאולוג גרמני שהתנגד לנאציזם, היה יכול להרהר בחוויה שלו. אל מול משטר שדרש את ה"קומדיה" של הנאמנות, שביקש מהנוצרים "להעמיד פנים" שהאידיאולוגיה הנאצית תואמת את הבשורה, ה"לא" של אלעזר מהדהד בעוצמה נוראית. דחיית "החסד הזול", הבחירה ב"חסד יקר" שמחייב את חייו של אדם - זהו אותו מאבק.
המסורת הכנסייתית ראתה אפוא את אלעזר כפטריארך של המרטירים. הוא הזקן המחזיק בשער הזירה, ומראה את אלפי קדושים מעונים נוצרים מי יבוא אחריו (מבלנדינה הקדושה ועד מקסימיליאן קולבה הקדוש) כיצד מתים: בכבוד, מתוך אהבה לאחרים, ועם שמחה בנפש שתליינים לא יכולים להבין ולא לקחת.
🕊️ יושרה בחיי היומיום: מדיטציה עם הסופר
ידידי, סיפורו של אלעזר אולי נראה מכריע. אנחנו (כנראה) לא נועדנו למות תחת השוט בגלל איסור תזונתי. אבל אנחנו כן כֹּל נקרא, בכל יום, לדחות את ה"קומדיה" ולבחור ביושרה.
מותו של אלעזר אינו אידיאל בלתי מושג; זהו מדריך מעשי. הנה כמה דרכים פשוטות לאפשר ל"נימוקיו היפים" לחלחל לחיינו.
- זהה את "החוקים הקדושים" שלי. קחו רגע של דוממה. מהם 3 או 4 הערכים, האמונות או האמיתות שאינן ניתנות למשא ומתן עבורך? (לדוגמה: אמת, חֶמלָה, צדק לחלשים, נֶאֱמָנוּת (לאלוהים, כנות רדיקלית...). רשמו אותם. הם "חוקיכם הקדושים".
- זהה את "הצעות החברות". חשבו על השבוע שלכם. היכן ועל ידי מי אתם מתפתים "להעמיד פנים"? איזו "חברות ישנה" (לחץ חברתי, רצון לרצות, פחד מקונפליקט) דוחפת אתכם להתפשר? "זה סתם שקר לבן קטן", "כולם עושים את זה", "אל תהיה כל כך נוקשה"... זהה את קול הפיתוי "הסביר".
- זכרו את "הצעירים". לפני שאתם עושים בחירה מעורפלת מבחינה מוסרית (אפילו מינורית), שאלו את עצמכם את שאלתו של אלעזר: "מי צופה בי?" ילדיכם, עמיתכם לעבודה, חבריכם, או פשוט "העצמי הפנימי שלכם". האם הבחירה שלכם תהיה "דוגמה נעלה" או "אבן נגף"? האם אנו בונים או הורסים את הקהילה באמצעות "המעשה" שלנו?
- תרגלו "היגיון עדין". כשאתם מתמודדים עם דילמה, אל תגיבו רק רגשית. הגיבו. קחו דף נייר וכתבו את "ההיגיון העדין" שלכם. "מצחיק כזה (השתיקה, ההגזמה, ההונאה) אינו ראוי ל... (לגיל שלי, לאמונתי, לעמדתי)." הבהירו לעצמכם מדוע אתם עומדים איתן.
- חפשו את "שמחת הנפש". למדו להבחין בין סבל ה"גוף" לבין שִׂמְחָה של ה"נשמה". היצמדות לערכיך תעלה לך: לעג, אי נוחות, אולי הפסד כספי או החמצת קידום. זהו "סבל הגוף". אבל הרגיש, באותו הזמן, שִׂמְחָה עָמוֹק, שָׁלוֹם של הנשמה להישאר נאמנה לעצמך ולאלוהים. שמחה זו היא האוצר האמיתי.
- התפללו על "יראת אלוהים". אומץ ליבו של אלעזר לא הגיע ממנו עצמו. הוא הגיע מ"יראת אלוהים" שלו. הבה נבקש את החסד הזה: את החסד "ליראה" (לאהוב ביראת כבוד) את אלוהים יותר משאנו חוששים מדעותיהם של אנשים, מכישלון או מסבל. הבה נבקש את הכוח לא "לברוח", אלא להישאר נוכחים "בידי האל".
✨ ממוות לחיים: צוואתו של אלעזר
הגענו לסוף מסענו. כפי שבוודאי הבנתם, סיפורו של אלעזר הוא הרבה יותר מסיפור מחנך. זוהי תיאולוגיה בפעולה. זוהי מהפכה תודעתית.
איש בן 90 זה, בכך שדחה "קומדיה" גרידא, הגדיר מחדש את המושג "כוח אמיתי". כוח אינו אנטיוכוס עם צבאותיו וכלי העינויים שלו. כוח הוא מצפון חופשי שאומר "לא".
אלעזר משנה באופן קיצוני את משמעות מותו. התליינים חושבים עליו לִיטוֹל חיים; אבל הוא זה שנותן אותם נָתוּן. הם חושבים כך. לְהַעֲנִישׁ ; הוא מכין אחד הַשׂכָּלָה. הם חושבים כך.’לְהַשְׁפִּיל ; הוא הופך את זה ל"מוות יפה" (קאלוס תנטוסהם חושבים כך.’לְהַשְׁמִיד ; הוא הופך אותו ל"אנדרטת סגולה" נצחית.
הוא משאיר לנו עדות מרגשת מאוד: עקביות היא שם הקדושה. יושרה היא הצורה הנעלה ביותר של אהבה. אחריות כלפי אחרים, במיוחד הצעירים ביותר, היא מוחלטת.
קריאתו המהפכנית של אלעזר, שעדיין מהדהדת בנו כיום, אינה (בעיקר) קריאה למות, אלא קריאה ל לִחיוֹת. לחיות באור מלא. לדחות את הכפילות, את ה"קומדיה" שמרעילה את מערכות היחסים שלנו, את העסקים שלנו, את הכנסיות שלנו ואת ליבנו.
כיום, העולם מציע לנו אלף בשרים "מחילולים": שנאת האחר במסווה של דעה, שקרים במסווה של שיווק, פחדנות במסווה של זהירות, חמדנות במסווה של אמביציה.
השאלה שאלעזר מציב בפנינו, לאורך המאות, היא פשוטה: האם אנו הולכים "להעמיד פנים"? או שמא אנו, ראויים לגילנו, לשיערנו הלבן (בהווה או בעתיד) ולאמונתנו, הולכים לבחור להשאיר, את עצמנו, את "הדוגמה הנאצלת" לחיים יפים?
מי ייתן ו"הגיונו המשובח" של סופר דגול זה יהפוך ללחם חוקנו.
📌 דוגמה מעשית
הנה כמה צעדים קונקרטיים לעיגון עדותו של אלעזר בחייכם:
- תקראו את זה שוב בבת אחת פרקים ו' ו-ז' של מקבים ב' כדי לחוש את הקשר החזק בין ה"מורה" אלעזר ל"תלמידיו", שבעת אחיו.
- לבצע "סקירת עקביות"« הלילה: רשום רגע במהלך היום שבו התפתית ל"התנהגות כאילו לא עשית משהו" ורגע שבו היית כנה.
- זיהוי "אדם צעיר"« (מבחינה רוחנית או לפי גיל) שאתם משפיעים עליהם, והתפללו להיות "דוגמה נעלה" עבורו השבוע.
- בחר "עינוי" קטן« : ויתור על נוחות או הרגל מתוך נאמנות לערך (למשל, סירוב להשתתף ברכילות).
- העזו לומר "לא" עקרונית השבוע, גם אם זה יוצר אי נוחות, על ידי הסברו ב"היגיון יפה" רגוע.
- הרהור על פסוק 30 "אני סובל... כאבים... אבל בנפשי אני נושא אותם בשמחה." נסה למצוא שמחה זו במאמץ או בקושי.
📚 למידע נוסף (מקורות)
למי שמעוניין להעמיק בהקשר ובהיקף של טקסט יסודי זה:
- טקסט ראשי (תנ"ך): ה- ספר מקבים השני (במיוחד פרקים 6 ו-7).
- טקסט ראשי (מסורת): אמברוז הקדוש ממילאנו, על המכבים (כלול במאמרו על יעקב והחיים המאושרים).
- טקסט ראשי (מסורת): סנט אוגוסטין של היפופוטם, דרשות לחג המכבים (במיוחד דרשות 300 ו-301).
- הקשר היסטורי: אדואר וויל, היסטוריה פוליטית של העולם ההלניסטי (323-30 לפנה"ס). מקור מפתח להבנת משבר הסלאוקים.
- ניתוח תיאולוגי: אליאס ביקרמן, אלוהי המכבים: מחקרים על משמעותו ומקורו של מרד המכבים. יצירה קלאסית על טבעה של רדיפתו של אנטיוכוס.
- פרשנות מקראית: אוסף "מקורות מקראיים" (או פרשנות מקבילה) בנושא ספרי המכבים לפרשנות מפורטת פסוק אחר פסוק.
- פרספקטיבה רוחנית עכשווית: דיטריך בונהופר, התנגדות וכניעה. הרהור מעמיק על העלות של נֶאֱמָנוּת ודחיית ה"קומדיה" נוכח כוח טוטליטרי.
