הבשורה של ישוע המשיח על פי מרקוס הקדוש
באותו זמן,
ישוע אמר לתלמידיו:
«"אתה יודע את זה:
אלו הנחשבים למנהיגי אומות
הם מצווים עליהם כמו אדונים;
בעלי הכוח גורמים להם להרגיש את כוחם.
זה לא צריך להיות ככה ביניכם.
מי שרוצה להיות גדול ביניכם
יעמוד לשירותכם.
מי שרוצה להיות ביניכם ראשון
יהיה עבד של כולם:
כי בן האדם לא בא כדי שישרתו אותו,
אלא לשרת,
ולתת את נפשו ככופר בעד ההמון."»
– הבה נלהם את דבר אלוהים.
לשרת כדי למלוך: לקבל את פני מתנת בן האדם
כיצד מרקוס י':42-45 משנה את מערכת היחסים שלנו לכוח, חופש וחיים שניתנו לנו.
לעתים קרובות אנו חולמים על עולם המונחה על ידי צדק וטוב, אך כוח, אפילו בלבבות הכנים ביותר, שומר על טעם של ניכוס. הבשורה על פי מרקוס מציעה לנו היפוך רדיקלי: לשרת פירושו למלוך; לתת פירושו לחיות. אמרה זו של ישו - "בן האדם בא לתת את נפשו ככופר בעד רבים" - מאירה את תקופתנו, הפצועה משליטה ומרדיפה אחר העצמי. מאמר זה פונה לאלו השואפים לגדולה אוונגליסטית, המבוססת לא על כוח אלא על מעשה שירות חסר אנוכיות.
- הקשר: הדרך לירושלים ואי-הבנה של הכוח.
- ניתוח: שירות כליבה של מלכות משיחית.
- פריסה: שלושה צירי טרנספורמציה - סמכות, חופש, ברית.
- יישומים: חברה, קהילה, אינטימיות.
- תהודות: מסורות נוצריות וקולות פטריסטיים.
- הצעות לתרגול ליטורגי ולתפילה.
- אתגרים עכשוויים וסיכום פעיל.
הֶקשֵׁר
אנו נמצאים בחלק השני של הבשורה על פי מרקוס, ברגע בו ישוע עולה לירושלים. המתח הדרמטי מגיע לשיאו: הוא הכריז על סבלו שלוש פעמים, ותלמידיו מתקשים להבין מה המשמעות של ללכת בעקבות משיח סובל. בהקשר זה של בלבול, לאחר בקשתם השאפתנית של יעקב ויוחנן "לשבת לימינו ולשמאלו", ישוע נושא את הנאום המכריע הזה על שירות.
עמי העת העתיקה היו רגילים למודלים היררכיים: מלכים, כוהנים ואדוני מלחמה כפו את סמכותם. האימפריה הרומית הללתה את הכוח וההיררכיה. ישוע, לעומת זאת, מציע מהפכה שקטה: גדולה אינה טמונה עוד בשליטה אלא בנתינה עצמית. הביטוי "ככופר בעד רבים" מהדהד את דמותו של משרתו של ישעיהו - "הוא מסר את עצמו עד מוות". כאן, כוח הופך לקורבן, תהילה הופך לשירות.
המילה "כופר" (לוטרון) מתייחסת לשחרור שבוי בתמורה לתשלום. ישוע אינו מתאר עסקה כלכלית, אלא את הכניעה המוחלטת של חייו כמחיר השחרור עבור האנושות המשועבדת לחטא ולאנוכיות. באמצעות מעשה זה, הוא מגדיר מחדש את משמעות המנהיגות: סמכות הופכת לשירות, והתפקיד הראשון הופך לשם נרדף לאחרון.
מרקוס, שתמיד קשוב למעשים ולא למילים, מדגיש כאן את האחדות בין שליחות לעדות. ישוע אינו מטיף לעבודה; הוא מראה ששירות הוא הצורה העליונה של חירות, משום שהוא נובע מאהבה. הוא מחזיר את מבנה הקהילה לבסיס יחסי: לא תחרות, אלא אחדות בנתינה הדדית.
אמרה זו, הנאמרת לאורך הדרך, מאירה גם את דרכנו. הנצרות אינה מערכת של רעיונות אלא דרך חיים, בעקבות המלך-המשרת. רחוק מלהיות חולשה, שירות הופך למקום של ניצחון נסתר, ניצחון שמפיל את כל מבני הכוח.
אָנָלִיזָה
הטקסט של מרקוס י':42-45 משבש באופן עמוק את המסגרות האנושיות של הצלחה ושליטה. ישוע מזהה את מודל העולם - "השליטים שולטים כאדונים" - כדי להפוך את ההיגיון שלו. זו אינה רק הזמנה מוסרית: זהו שינוי בפרספקטיבה, מטמורפוזה של כוח.
המפתח לקטע זה טמון בניגוד הכפול בין "לשרת" לבין "להיות מוגש", בין "לתת את חייו" לבין "לשמרם". ישוע הופך את קיומו שלו לדוגמה לעיקרון שהוא מלמד: גדולה אינה נמצאת ברכוש אלא בנתינה. בכך שהוא מגדיר את עצמו כ"בן האדם" שבא לשרת, הוא מאמץ את המצב האנושי וחושף את כבודו האולטימטיבי: זה של ישות המסוגלת לתת את עצמה מתוך אהבה.
הפועל "לתת" מגלם את המעשה הבסיסי של ההתגלות הנוצרית. נתינה אינה תוצאה של כישלון, וגם לא קורבן שנסבל; זוהי יוזמה של חירות. במובן זה, "כופר" מעורר פחות חוב מאשר שחרור: ישוע משחרר את ההמונים משבי האגוצנטריים. לפיכך, כוח אותנטי הופך לשירות משחרר.
אמרה זו טמונה גם במתח שבין הציפייה המשיחית לבין הצלב. עבור התלמידים, מלכות האל משמעותה ניצחון גלוי; עבור ישוע, זוהי זוהר בלתי נראה שמשנה לבבות. ההיפוך המתרחש כאן מכין את הסעודה האחרונה, שבה מחווה של רחיצת רגליים תגלם את ההוראה הזו. ישוע מראה שם ששירות אינו משימה של מעטים, אלא ייעודם של כולם.
לבסוף, מרקוס מציג הערה כנסייתית בקטע זה. הקהילות הנוצריות הצעירות היו צריכות להיטהר מהרצון לשליטה. אמירה זו הופכת ליסוד של אתיקה נוצרית של כוח: כל סמכות נובעת מאלוהים לטובת אחרים, ולא למען עצמה.
לפיכך, סצנה זו אינה אפיזודה מוסרית פשוטה, אלא הציר התאולוגי של הבשורה על פי מרקוס: בן האדם מגלה את מלכותו בענווה, את סמכותו בחמלה ואת כוחו בחולשה משוכנעת.
כוח שעבר טרנספורמציה: סמכות שמעלה את רוחמה
כל מערכת אנושית מייצרת היררכיות. האתגר אינו להימלט מהן, אלא לטהר אותן. ישוע אינו מכחיש סמכות; הוא משנה אותה. להיות "ראשון", מעתה ואילך, פירושו לעזור לאחרים לצמוח. המודל הופך להיות זה של המחנך התומך, ההורה המנחה, המנהיג שבוטח.
במסורת הנוצרית, סמכות זו מושרשת בקנוסיס - השפלה עצמית מרצון של ישו. תנועה זו יורדת על מנת להתרומם טוב יותר, כמו רחיצת רגליים: המאסטר כורע ברך כדי להדגים שאהבה פירושה לפגוש אחרים במקום שבו הם נמצאים. מחווה זו מהווה את הבסיס לכל אתיקה של מנהיגות נוצרית: למשול פירושו להעמיד את עצמך לשירות צמיחתם של אלה שאתה מוביל.
גם כיום, מהפך זה נותר מהפכני. מוסדות, עסקים ומשפחות יכולים כולם להפיק ממנו תועלת. "ניהול מוכוון שירות" אינו אסטרטגיה עסקית, אלא אנתרופולוגיה של אחריות.
חופש מושג: נתינה מבלי לאבד את עצמך
המילה "כופר" מעבירה חירות שנרכשת, לא אבודה. ישוע אינו נכנע; הוא בוחר. במעשה הנתינה שלו, הוא מגלה לנו שחופש אמיתי אינו טמון בעצמאות, אלא באחדות. איננו הופכים להיות עצמנו לחלוטין כנגד אחרים, אלא למענם.
דינמיקה זו מחלחלת לחיים הרוחניים: הנותן מגלה את השמחה בכך שאינו עוד המרכז. הוא פותח את עצמו לזרימת החסד, שם קבלה ונתינה אינם מנוגדים עוד. עבודת המשיח הופכת אפוא לבית ספר של התכחשות עצמית בשמחה. דרכה, כל אדם לומד לאהוב ללא חישוב, לתת ללא ציפייה, לחיות ענווה לא כמעין ירידה בערך אלא כאמת פנימית.
נקודת מבט זו שופכת אור על המשברים העכשוויים שלנו: שחיקה מקצועית, תחרות חברתית, נרקיסיזם דיגיטלי. כולם רוצים להתקיים, להיות מוכרים, אבל ישוע מזמין אותנו להתקיים על ידי נתינה - מצב שבאופן פרדוקסלי יציב יותר מזה של ביצוע מתמיד.
הברית התגשמה: כופר וריבוי
לבסוף, הביטוי "למען הרבים" ממקם את חג הפסח של ישוע במסגרת הברית המקראית. עבדו הסובל של ישעיהו נשא את חטאי "הרבים"; ישוע מזדהה איתו לחלוטין. הכופר הוא מעשה ברית, לא עסקה חשבונאית. הוא חותם בדמו את הפיוס בין שמים לארץ.
בהיגיון המקראי, הכופר משקם את הקשר השבור. ישו לוקח על עצמו את ההיסטוריה הפצועה של האנושות כדי להפנות אותה אל האב. לכן, שירות אינו רק מעשה מוסרי, אלא עבודת ישועה. זו הסיבה שהוא הופך להשתתפות: לשרת עם ישו פירושו לשתף פעולה בשחרור האנושות כולה.
מימד זה פותח את רוחניות השירות למימד מיסטי: כל אדם, במידה שבחר לשרת, נכנס לתנועת הגאולה של ישו.
השלכות
תורתו של ישו על שירות נוגעת לכל מימדי החיים.
בחברה, זה מזמין אותנו לחשוב מחדש על מושג הכוח. פוליטיקה, כלכלה וחינוך יכולים להיות מקומות של שירות. סמכות הופכת צודקת כשהיא מגנה על כבוד, כשהיא מבקשת את טובת הכלל ולא את הרווח האישי. פעולת המנהיגות יכולה להתקדש אם היא חדורה בדאגה לאחרים.
בקהילה הנוצרית, הקטע בכתבי מרקוס מכונן את היסודות של שירות הדיאקוני. שירות השירות אינו שולי; הוא מבטא את טבעה של הכנסייה. כל אדם שהוטבל, בתפקידו, משתתף במשימתו של ישו העבד: להאכיל, ללמד, להקשיב, לרפא ולבקר. באמצעות מעשים צנועים אלה המלכות מתרחבת בשקט.
בחיים האישיים, לבסוף, פסוק זה קורא לכל אחד מאיתנו לבחון מחדש את מערכות היחסים שלנו: האם אני משרת אחרים או את רצונותיי שלי? פעולת הנתינה היומיומית - הצעתם של זמן, הקשבה, סליחה - הופכת למימוש מעשי של תעלומת הכופר. נתינת חייו אינה שמורה לגיבורים, אלא מתממשת בנאמנות למחוות קטנות.
לכן, לשרת פירושו להפוך לאנושי. פירושו לעבור מלוגיקה של בעלות להלוגיקה של חמלה, על ידי התייחסות לאחרים כאחים ואחיות. המרה זו דורשת בהירות ואומץ, אך היא משנה את חייו הפנימיים של האדם: במקום בו אני משרת, אני הופך לחופשי.
תהודות מסורתיות
אבות הכנסייה פירטו בהרחבה על קטע זה. אוגוסטינוס הקדוש ראה בשירות המשיח את התגלמות כל הצדקה האלוהית: אלוהים משפיל את עצמו כדי שהאנושות תוכל לקום שוב. עבורו, הכופר אינו המחיר ששולם לשטן, אלא האהבה המשחררת. הגדלות האלוהית באה לידי ביטוי באמצעות ירידה מרצון זו.
יוחנן כריסוסטומוס הקדוש מדגיש כי ישו לא רק ציווה עלינו לשרת, אלא שהוא עצמו חי את השירות בבשרו. הוא מכנה זאת "תרופה נגד גאווה אנושית". גרגוריוס הגדול, מצידו, מאשר כי "ככל שאדם מתקדם בתפקיד, כך עליו להשפיל את עצמו יותר". עיקרון זה עומד בבסיס כל תפיסה נוצרית של אחריות.
בליטורגיה, אמרה זו של ישוע מהווה השראה ישירה לתפילות של יום חמישי הקדוש ויום ראשון של העבדים. היא גם בונה את תפילת האוכריסטיה: "נלקח, מבורך, נשבר, ניתן". כל מיסה חוזרת על משמעותה: "זה גופי הניתן למענכם". תהודה זו מראה כיצד שירות ונתינה הם שפתו של אלוהים ממש.
מסדרים דתיים, החל מהדיאקונות הקבועות ועד לקהילות בבתי חולים, מגלמים היגיון זה. פרנציסקוס מאסיזי, וינסנט דה פאולוס ואמא תרזה תרגמו את דבריו של מרקוס לפעולה קונקרטית. חייהם מדגימים שגדולה רוחנית תמיד נחווית בקרבה לפגיעים ביותר.
הנחיות מדיטציה
- קראו לאט את הקטע מתוך מרקוס י':42-45, ודמיינו את הסצנה.
- דמיינו את שתי הגישות: לשלוט או לשרת.
- שאל: "אדוני, למד אותי לשרת בשמחה".“
- זהה פעולה קונקרטית אחת של שירות חינם בכל יום.
- התפללו בשקט למען בעלי הכוח.
- הרהור על ישו בעת רחיצת הרגליים.
- חזרה לשלווה הפנימית שמגיעה מנתינה.
צעדים ספורים אלה משיבים קצב רוחני פשוט. מדיטציית השירות מולידה הכרת תודה וחופש פנימי: לשרת אינו משמעו להקטין את עצמך; משמעו להיכנס לחסד אלוהי.
אתגרים עכשוויים
כיצד נוכל לחיות את האידיאל הזה בעולם הנשלט על ידי יריבות, ביצועים ופילוג חברתי? הסכנה הראשונה טמונה בהיפוך המילים: לפעמים אנו "משרתים" כדי לקבל מחיאות כפיים, או כדי לשמור על שליטה מוסרית. ישו, לעומת זאת, משרת מבלי לצפות לתמורה. האתגר השני הוא מבני: המוסדות שלנו מעריכים הצלחה נראית לעין; שירות נשכח מאחורי תקשורת.
כדי להתמודד עם זה, אסור לנו לברוח מהעולם, אלא לשנות את ההיגיון שלו. בעסקים, שירות יכול להתבטא באמצעות שיתוף פעולה ולא בתחרות. בפוליטיקה, באמצעות דאגה קונקרטית לפגיעים ביותר. בחיים הרוחניים, באמצעות קבלת ענווה. שירות אינו הטפה מוסרית עדינה; זהו כוח של שינוי פנימי.
אתגר נוסף: לא לבלבל בין שירות לבין עבדות. לשרת בחופשיות פירושו לאהוב; להיכנע באופן פסיבי פירושו לברוח מכבודו של האדם. ישוע אינו מבקש מאיתנו להירסק, אלא לאהוב עד הסוף. כופרו אינו השפלה, אלא מעשה ריבוני. לכן, כל נוצרי נקרא לאיזון: ענווה לב ותקיפות מצפון.
העולם של ימינו זקוק לדוגמאות נוצצות של שירות: מחנכים, מתנדבים, רופאים, מטפלים, הורים ומנהיגי קהילה. הם מדגימים שגדולה אמיתית עדיין אפשרית, אפילו בעולם רווי בכוח.
תְפִלָה
אדון ישוע,
אתה אשר באת לא כדי שישרתו אותך, אלא כדי לשרת,
הורד על ליבנו את רוח ענוותנוך.
כשאנו מחפשים את המקום הראשון, הזכירו לנו את מחוות המשרת.
כשאנחנו רוצים להיות נערצים, הפנו את מבטנו אל הצלב.
כשאנו חוששים לאבד את עצמנו בנתינה, עזור לנו לגלות את שמחת הנתינה האמיתית.
למד אותנו שלשרת פירושו להשתתף בעבודת הישועה שלך.
יהיינו מילים עדינות, תנו למחוותינו להיות קשובות,
שהאחריות שלנו הופכת להזדמנויות לאהוב.
תן לנו לשאת זה את משאות זה של זה
כמוך, נשאת את צלב העולם.
אתה, הכופר שהוצע עבור ההמונים,
הופך את חיינו למוצרים חיים.
למד אותנו לשלוט בטוב לב,
לשלוט באמצעות חסד,
ולנצח באמצעות סבלנות.
מי ייתן ורוחך תאחד אותנו בכנסייה
כמו בעיר הגברים,
לבנות ממלכה של אהבה ושירות.
אָמֵן.
מַסְקָנָה
הפסוק במרקוס י':42-45 מסכם את הבשורה: גדולה מגיעה דרך שירות, חיים מתגשמים בנתינה. כל תקופה חייבת לגלות מחדש את הסוד הזה, כי האנוכיות מתחדשת ללא הרף. אבל הדבר נשאר חדש: "בן האדם לא בא כדי שישרתו אותו, אלא כדי לשרת".“
לקבל את המסר הזה פירושו לשנות את המיקוד שלנו: ללמוד לראות אחרים כאוצרות שהופקדו בידינו, לא כמכשולים. פירושו גם להפוך את האחריות שלנו למקומות של איחוד. במקום בו מתנהל שירות, אלוהים שוכן.
כל אדם יעזוב עם ודאות פשוטה: שום דבר לא אובד במעשה הנתינה. הכופר ששולם על ידי ישו הוא מעשה אהבה כה עצום, עד שחיינו, המוצעים בהתאם ליכולתנו, הופכים להשתתפות בעבודתו. זה מה שהעולם כמה לו: משרתים שמחים, חופשיים ויצירתיים.
מַעֲשִׂי
- קראו את מרקוס י':42-45 לפחות פעם בשבוע.
- כתבו משפט המסכם מהי המשמעות של "לשרת" עבורכם.
- בחרו שירות דיסקרטי לביצוע מדי יום.
- להודות לסמכות שמפעילה כוח צודק.
- בחן את דרך הדיבור שלו על כוח והצלחה.
- התפללו עבור מנהיגים כדי שיוכלו להפוך למשרתים.
- לסקור את היום, לחפש מעשי נתינה.
הפניות
- הבשורה על פי מרקוס, י':42-45.
- ישעיהו נ"ג: העבד הסובל.
- אוגוסטינוס הקדוש, קונטרה פאוסטום, כ"ב.
- יוחנן כריסוסטום, דרשות על מתי.
- גרגוריוס הגדול, שלטון פסטורלי.
- פרנציסקוס מאסיזי, אזהרות.
- מועצת הוותיקן השנייה, לומן ג'נטיום, פרק ב'.
- האפיפיור פרנציסקוס, אוונגלי גאודיום (2013).
