אלוהים ברא את האדם לאלמוות; הוא ברא אותו בצלם טבעו. דרך קנאת השטן בא המוות לעולם; אלו המצדדים בו חווים את תוצאותיו.
אך נשמות הצדיקים ביד אלוהים; לא יבוא עליהן ייסורים. בעיני טיפש נראו כמתים; מותם נתפס כרע, והסתלקותם כהשמדה: אך שלום להם.
בעיני בני האדם, הם סבלו עונש, אך תקוות הנצח מילאה אותם. לאחר ניסיונות קלים, מחכים להם גמולים גדולים, כי אלוהים בחן אותם ומצא אותם ראויים לו. כמו זהב בכור היתוך, הוא זיקק אותם; כמו קורבן מושלם, הוא מקבל אותם.
ביום פקודתו יאירו, כניצוץ יזרח בקשק, יעלו. ישפטו גויים, על עמים ישלטו, וה' ימלוך עליהם לנצח.
הבוטחים בו יבינו את האמת; הנאמנים לו יישארו עמו באהבה. לחבריו, חן ורוך: יבקר את בחיריו.
למצוא שלווה ביד אלוהים
הבנת ההבטחה לחוסר השחתה וחיי נצח בחוכמה 2-3, כדי לשנות את השקפתנו על המוות ועל אמונתנו היומיומית..
ה- ספר החוכמה זה מזמין שינוי בפרספקטיבה: מה שנראה כהרס הוא למעשה קטע. טקסט זה, הנקרא לעתים קרובות בלוויות נוצריות, מאשר את כוחם השקט של הצדיקים, המוחזקים ביד אלוהים. מאמר זה מציע קריאה תיאולוגית ורוחנית של הקטע "בעיני טיפש, הם נראו כאילו מתו", כדי לעזור לכל מאמין ליישב את האמונה עם תעלומת המוות ולחיות בו. שָׁלוֹם של ההבטחה
- ההקשר וההיקף של ספר החוכמה.
- היפוך נקודת מבט על המוות: חוכמה מול יהירות.
- שלושה תחומים מרכזיים להבנה שָׁלוֹם הַבטָחָה.
- יישומים מעשיים בחיים האנושיים והרוחניים.
- הדים של המסורת הנוצרית ורלוונטיותם כיום.
- נתיב למדיטציה כדי לאכלס את ההבטחה.
- אתגרים עכשוויים במערכת היחסים שלנו עם המוות.
- תפילה להחייאת האמונה בחיי נצח.
- מסקנה המכוונת לתקווה פעילה.
ספר החוכמה: טקסט שנוגד את הזרם
כנראה נכתב באלכסנדריה, בסביבות המאה ה-1 לפני הספירה. ספר החוכמה מבקש להראות שהפאר האנושי האמיתי אינו טמון בכוח או בידע, אלא ב... נֶאֱמָנוּת לאלוהים. ההקשר ההלניסטי שוקל כבד: המחשבה היוונית מעריכה גיבורים גלויים, ניצחונות פוליטיים, הצלחות מוחשיות. העם היהודי, מיעוט חסר השפעה, זוכה לעתים קרובות לבוז. במתח זה עולה ההצהרה הפרדוקסלית הזו: "בעיני השוטה הם נראו כמתים; אך הם נמצאים ב..." שָׁלוֹם. »
הטקסט מבטא היפוך פרספקטיבה. המוות, הסמל האולטימטיבי של התבוסה האנושית, הופך כאן למקום של התגלות אלוהית. היפוך זה פועל בלב האמונה המקראית. האדם נברא "למען אי-השחתה", לא למוות. אך קנאת השטן מובילה לקרע. לכן, המוות אינו טבעי לתוכנית האלוהית: הוא תוצאה של אי-סדר רוחני, אך הוא אינו ממצה את דברו האחרון של אלוהים.
קטע זה נקרא לעתים קרובות בליטורגיה למתים. הוא אינו מכחיש את הסבל; הוא מתעלה עליו. הוא אינו מכחיש את המוות; הוא מאיר אותו. הוא אינו מבטיח קסם מנחם, אלא תקווה עיקשת: של אלוהים המקבל בברכה את הצדיקים, שנבדקו כמו זהב בכור ההיתוך. ניסיון זה מטהר, מרומם והופך את האדם לראוי לאלוהים. שָׁלוֹם מה שמונח על כף המאזניים אינו אפוא היעדר כאב, אלא מנוחה בביטחון.
הליטורגיה מציבה את הטקסט הזה כמפתח ל התחייהמכין את ההבנה הנוצרית של ישו, המנצח על המוות. אם האדם נברא לבלתי ניתן להשחתה, אזי מותו של הצדיק אינו אלא מעבר למלואו. הוא הופך לשער למלכות.
הפרספקטיבה ההפוכה: חוכמה מול אשליה
הרעיון המרכזי של הקטע מנוגד לשתי תפיסות עולם: זו של ה"טיפש" וזו של המאמין. הטיפש שופט לפי מראה חיצוני. הוא מקבל כמציאות את מה שנראה: מוות, אובדן, דממה. המאמין, לעומת זאת, רואה מאחורי הקלעים של אלוהים: היכן שהעולם תופס את הסוף, הוא רואה את ההגשמה.
שינוי פרספקטיבה זה דורש שינוי בלב. חוכמה מקראית אינה ידע קר; זוהי מערכת יחסים חיה. היא מלמדת אותנו לקרוא את המציאות מנקודת מבטו של אלוהים. עבור השוטה, המוות הוא אבסורד; עבור החכם, הוא הופך להתגלות. ניגוד זה מהדהד את פרדוקס הבשורה: "אשרי העניים ברוח."
"נשמות הצדיקים" אינן קטגוריה מיתולוגית: הן כל אלה שנשארים נאמנים למרות קשיים. שלומם נובע מאיחודם עם אלוהים, לא מחסינותם מפני הרוע. קטע זה מציג תיאולוגיה של אמונה שנבחנה. אלוהים "בוחן כמו זהב בכור היתוך", לא כדי להרוס, אלא כדי לפאר.
בקיצור, מוות אמיתי הוא זה שמפריד בינינו לבין אלוהים, לא מוות הגוף. חיים אמיתיים הם אחדות, אפילו מעבר לכאב. אמונה מקראית הופכת את הפרספקטיבה האנושית: כישלון לכאורה הופך לפרי בלתי נראה.
בריאה למען אי-השחתה
פתיחת הטקסט מציינת זאת בבירור: אלוהים ברא את האדם "למען חוסר השחתה". משפט זה הוא קריטי. הוא מבסס את כל התקווה הנוצרית על חֶסֶד המקורי של התוכנית האלוהית. האדם אינו נועד לאבדון; הוא נושא בתוכו את צלם האל, ולכן ייעוד נצחי.
אמת זו סותרת את הפטליזם. בעולם המאופיין בפחד מהסוף, שבו המוות כופה את חוק הייאוש שלו, האמונה מאשרת אופק נוסף: חדור באלוהים, האנושות נותרת נמשכת אליו. זהו השורש התיאולוגי של כל אנתרופולוגיה נוצרית.
אבל פסוק זה מוסיף מיד שקנאת השטן הביאה למוות. במילים אחרות, שחיתות אינה טבועה בטבעו של אלוהים או בטבעו של האדם. היא נובעת מחירות מוטעית, משבירת הקשר. היא פוגעת מבלי לבטל את ההבטחה. זו הסיבה שהתקווה אינה נעלמת אפילו בחטא או בסבל.
אמירה זו כבר מכילה אינטואיציה של התחייההאדם, שנברא לחיות, אינו יכול להיהרס באופן סופי. המוות הופך לתאונה זמנית במסע נצחי. ודאות זו משנה את אורח חיינו: היא מניעה אומץ. נֶאֱמָנוּתרוך כלפי כל הקיום האנושי.
השיפוט הפרדוקסלי של המוות
החלק השני של הקטע מגולל סצנה כמעט דרמטית: בעיני בני אדם, הצדיקים נראים נענשים. מותם נראה כתבוסה. אך משפט אנושי זה מופרך על ידי אלוהים. האובדן לכאורה הופך לניצחון פנימי.
דיאלקטיקה זו של "מראה" ו"אמת עמוקה" עוברת לכל אורך ספר ההתגלות. נושא זה מחבר האושר את מה שהעולם מחשיב כרע, אלוהים מברך. כאן, הטקסט מגלה שהמוות עצמו יכול להפוך למקום של חסד. התקווה לאלמוות "מילאה אותם". במילים אחרות, הם כבר חשו, בנסיונם, את הניצחון העתיד לבוא.
דימוי הזהב בכור היתוך ממחיש את הפרדוקס הזה: סבל מטהר. לא כל מה שנשרף הורס, אלא מזקק. לכן, לסבל יש משמעות רק אם הוא פותח אותנו לאור אלוהי. זוהי משמעותו של משפט רחום: אלוהים אינו מגנה את הקושי, אלא מוציא לאור את יופיו הנסתר.
בקריאה נוצרית, פסוק זה מבשר את ישו הצלוב. בעיני הטיפשים, ישו מת, מרוסק. אבל עבור המאמין, הוא חי, מתקבל בברכה, מתפאר. הצדיק של ספר החוכמה מכריז על הצדיק המובהק.
שלום הנבחרים ומשימתם
הקטע מסתיים בהצגת הגמול: הצדיקים "ישפטו את הגויים" ו"ה' ימלוך עליהם לנצח". חזון אפוקליפטי זה אינו חזון של נקמה, אלא של שיקום. שָׁלוֹם שהם נהנים ממנו מדבק. זה הופך לאור על העולם.
באמונה הנוצרית, הבטחה זו מורחבת: שָׁלוֹם הצדיק הופך לייעודם של כל המוטבלים. לחיות "בידי אלוהים" אינו משמעו לחכות למוות, אלא להקרין חיים כאן למטה. שלום זה נובע מ... נֶאֱמָנוּתאמון, חוסר אנוכיות.
הדימוי של "ניצוצות עפים על פני הקש" מעביר את פוריותם של העדים. אמונתם מתפשטת, מחממת ומאירה. בעולם מקוטע, דימוי זה שומר על כל כוחו. שָׁלוֹם נכון אינו אינרציה, אלא קרינה.
לחיות את ההבטחה היום
- בחיי המשפחה קבלת מותו של אדם אהוב כמעבר אינה מוחקת את הכאב, אלא פותחת את הזיכרון להכרת תודה. אבל הופך לתפילה.
- בחיים האישיים לקרוא מחדש כל חוויה כטיהור, לא ככישלון. לשאול: מה הכאב הזה מזקק בתוכי?
- בחיי הקהילה לעודד סולידריות לנוכח סבל קולקטיבי - מלחמות, הגירות, בדידות - על ידי שאיבת השראה מ... שָׁלוֹם אנשים צדיקים.
- בחיים המקצועיים : לבחור נֶאֱמָנוּת למצפון במקום להצלחה בכל מחיר. חוכמה דוחה את השקפתו קצרת הרואי של השוטה.
- בחיים הכנסייתיים : ללוות את אלו המפקפקים, להזכיר להם שאמונה אינה מבטיחה את היעדר ניסיונות, אלא את נוכחותו של אלוהים בליבה.
לפיכך, הטקסט מזמין אותנו להפוך פחד לביטחון, אובדן להיצע, חוסר תנועה לכאורה לפוריות שקטה.
תקווה לאורך מאות שנים
קטע זה מחלחל לכל התאולוגיה הנוצרית של המוות ושל התחייהאבות הכנסייה, מאירנאוס הקדוש ועד אוגוסטינוס, ראו בכך את ההכרזה המרומזת על ניצחונו של ישו. חוסר ההשחתה המועלה כאן אינו חזרה חומרית, אלא השתתפות בתעלומת ישו שקם לתחייה.
הליטורגיות למתים הופכות זאת לאבן פינה: הן אינן חוגגות את סוף החיים, אלא את הפיכתם ל... אַהֲבָהגרגוריוס הקדוש מניסה אמר כי "מותם של צדיקים הופך ללידה אל אור נצחי".
במסורת המיסטית, שלום מובטח זה מצטרף שָׁלוֹם מליבותיהם של אלו הממסרים את עצמם במלואם לאלוהים. הקדושים, בין אם קדושים מעונים ובין אם מהרהרים, היו עדים לשלווה בלתי מוסברת זו נוכח המוות. טקסט זה, הנקרא מדי שנה בליטורגיה, מזכיר את הקביעות של אַהֲבָה אלוהי: אלוהים מקבל בברכה את מה שטיהר.
מבחינה תאולוגית, "יד אלוהים" היא ביטוי של השגחה עליונה. בתנ"ך, היד מסמלת כוח פעיל, הגנה, נֶאֱמָנוּתלהיות "בידי אלוהים" פירושו להתקיים במרחב של ביטחון אולטימטיבי.
הנחיית מדיטציה: לשכון בשלוות הצדיקים
- שבו בשקט, נשמי לאט וחזרו על הדברים בשקט: בידך, אדוני, אני עומד.
- לקרוא מחדש זיכרון כואב או אובדן, לא להחיות אותו אלא להפקיד אותו ביד האלוהית הזו.
- לבקש את החסד לראות מעבר למראה החיצוני: היכן שאני תופס את הסוף, מי ייתן ותינתן לי לתפוס את המעבר.
- התבוננות בדימוי כור ההיתוך: מה שבוער בחיי עשוי להיות רק אש מטהרת.
- לסיים עם הודיה: אתה שלוותי, אלוהים, גם כשאני לא מבין.
תרגול פשוט זה מיישר קו בין הנשמה לחוכמה המקראית. הוא מטפח מבט מודע, איטי ובטוח - תרופה לפחד המודרני מהמוות.
אתגרים עכשוויים במערכת היחסים שלנו עם המוות
תקופתנו מדכאת את המוות. אנו משתיקים אותו, אנו מרפאים אותו, אנו דוחקים אותו אל מחוץ לטווח הראייה. הטיפשות העכשווית מאמינה שהיא עלתה על אלוהים בכך שביטלה את גבול המסתורין. אך הפחד לא נעלם. הוא עבר לייסורים של אובדן משמעות.
בתגובה לכך, ההודעה של ספר החוכמה נשאר נבואי. הוא מזכיר לנו ש שָׁלוֹם זה לא נובע משליטה, אלא מאמון. המודרניות חוששת מחוסר אונים; חוכמת המקרא הופכת אותה לקרש קפיצה לאמונה.
אתגר נוסף טמון בפיתוי הייאוש הקולקטיבי: קטסטרופה, משבר אקולוגי, מלחמה. טקסט זה מציע התנגדות רוחנית: אם אלוהים ברא את האנושות לבלתי ניתנת להשחתה, אז ההיסטוריה האנושית אינה נידונה לחורבן. אמונה הופכת למעשה של תקווה פעילה, לא למילוט שמימי.
לבסוף, החילון השתיק את המוות. המשימה הנוצרית הנוכחית היא להחזיר את הקול והמשמעות לחלוף הזה. להיות עד ל שָׁלוֹם הדבר הנכון לעשות הוא להזכיר ללבבות פצועים שלא הכל אבוד, גם כשהכל נראה כאילו הוא מתפרק.
תפילה: ביד אהבתך
אדון החיים, אתה אשר בראת את האדם לבלתי ניתן להרוס,
אתה יודע את הפחד והרעד של שעותינו האחרונות.
כאשר עינינו נעצמות אל אור העולם,
פתח בתוכנו את אור נוכחותך.
אתה אשר בחנת את צדיקיך כמו זהב באש,
מטהר את ליבנו מכל דבר שמעכב אמון.
עזרו לנו להבין את האמת שרק מבטכם יכול לתפוס:
שום דבר שנמסר לך לא אבוד.
קבלו את עברו אל שלוותכם,
ולאפשר לנו לחיות כבר עכשיו בשלום הזה,
בתוך מאבקי כל יום.
מי ייתן ואהבתך תזרח מבעד לחולשותינו,
כמו ניצוץ על קש, מהיר וחי.
תן לנו להישאר בידך,
עד שחר הממלכה,
שבו הכל יהיה אור, נחמה ושמחה אינסופית.
אָמֵן.
סיכום: תקווה שמשנה
המעבר של ספר החוכמה אינו מספק תשובה אינטלקטואלית לתעלומת המוות: הוא מציע הדרכה ללב. לטיפש השופט לפי מראה חיצוני, אלוהים מציע את חזון שָׁלוֹםחזון זה, שעבר מדור לדור, מזמין התנצרות: לעבור מייאוש למנוחה בטוחה.
האמונה שנשמות הצדיקים נמצאות בידי אלוהים היא יותר מרעיון; זוהי דרך חיים, דרך לראות את העולם, דרך לנווט בסבל. היכן שהחברה המודרנית רואה את הסוף, האמונה רואה את המשכיות הקשר. היכן שהפחד מחפש סגירה, אלוהים פותח.
חוויית השלווה הזו מתחילה כאן, בכל מעשה של אמון. זה כבר להיות בידי אלוהים.
להתאמן
- קראו שוב את הקטע מתוך "חוכמה" בכל ערב כהבטחה אישית.
- להתפלל עבור אדם שנפטר, להפקיד את שלוותו בידי אלוהים.
- להקשיב לאדם אבל בלי לנסות להסביר: פשוט להישאר נוכח.
- בחרו מעשה קונקרטי של תקווה בכל יום אל מול ייאוש.
- הרהרו על ה"מוות" היומיומי הקטן כמעברים לעבר אור נוסף.
- נהלו יומן הכרת תודה כדי לעקוב אחר סימני השלווה שהתקבלו למרות הקושי.
- להשתתף בליטורגיה עבור המנוח ולבצע מעשה של אמונה בחיי נצח.
הפניות
- ספר החוכמה 2, 23 - 3, 9.
- סנט אוגוסטין, עיר האלוהים, ספר י"ג.
- אירנאוס הקדוש, נגד כפירות, ד', 20.
- גרגוריוס מניסה, עַל התחייה.
- קטכיזם של הכנסייה הקתולית, סעיפים 366-1019.
- בנדיקטוס ה-16, ספא סלבי.
- ליטורגיה של הלוויה, קריאות ותפילות.
- יוחנן פאולוס השני, קהל כללי של 25 בנובמבר 1998 על תקווה נוצרית.
