«"ברכו זה את זה בנשיקת שלום" (רומים ט"ז: 3-9, 16, 22-27)

לַחֲלוֹק

קריאה מתוך איגרתו של שאול השליח אל הרומים

אחים,

מסרו דרישת שלום לפרישקה ולאקילה, עמיתיי לעבודה במשיח ישוע, אשר סיכנו את נפשם למען הצלעתי. אני אסיר תודה לא רק להם, אלא גם לכל קהילות הגויים. שלחו דרישת שלום גם לקהילה המתאספת בביתם.

בקש שלום לאפנטוס יקירי, אשר היה הראשון שהמיר את דתו למשיח במחוז אסיה. נָשׂוּי, אשר עבד כל כך קשה עבורכם. בקש שלום לאנדרוניקוס ויוניאס, שהם משפחתי. הם חלקו את שלי כֵּלֵא. אלה שליחים ידועים; הם אפילו היו שייכים למשיח לפניי.

בקש שלום לאמפליאטוס, היקר לי באדון, בקש שלום לאורנוס, שותפינו למען המשיח, ולסטקיס היקר שלי.

בקשרו את פניכם איש את רעהו בנשיקה קדושה. כל קהילות המשיח מברכות אתכם.

גם אני, טרטיוס, אשר כתבתי את המכתב הזה, ברכות באדון. גאיוס, הוא שמקבל אותי ומקבל את כל הקהילה, מברך אתכם לשלום. ארסטוס, גזבר העיר, ואחינו קוורטוס גם הם מברכים אתכם.

לזֹה אשר ביכולתו לחזק אתכם על פי הבשורה שאני מכריז על ישוע המשיח, גילוי הסוד הנסתר מימי קדם, הסוד הנגלה ועתה נודע לכל הגויים באמצעות כתבי הנבואה, על פי צו האל הנצחי, כדי להדריכם לציית לאמונה – לאל האחד והחכם, על ידי ישוע המשיח, לו הכבוד לנצח נצחים. אמן.

נשיקת השלום: לחיות את הכרת התודה האחווה של הבשורה

אחווה בפעולה וזיכרון פנים

בעולם שלעתים קרובות אנונימי, שבו מערכות יחסים אנושיות מצטמצמות לעיתים לחילופי דברים פונקציונליים, פאולוס מציע לנו תמונה של שמות, פנים, חיבה ועבודה משותפת. מאחורי הברכות של הפרק האחרון של... איגרת אל הרומאים, אנו מגלים בשורה שחיה במונחים קונקרטיים: קהילה שנארגה מ קישורים אישיים ורוחני, שבו נשיקת השלום אינה סמל מוסכם, אלא סימן חי לאחווה מושרשת במשיח.
מאמר זה מיועד לאלו המבקשים להחיות את חיי הקהילה הנוצרית. באמצעות קריאת טקסט זה, נחקור כיצד ברכות אחווה הופכות לדרך לקדושה, זיכרון משותף והכרזה על... שָׁלוֹם של אלוהים.

  • הקשר ו משמעות הישועה של פאולוס
  • לב המסר: אחדות הקדושים ברגיל
  • שלושה תחומי פריסה: זיכרון, שירות, קשר סקרמנטלי
  • מסורת ורוחניות של נשיקת השלום
  • תרגול מדיטציה קהילתי
  • סיכום ופרקטיקות קונקרטיות

הֶקשֵׁר

שָׁם איגרת אל הרומאים הוא מסיים את טיעונו הדוקטרינלי הארוך בקטע בלתי צפוי: סדרה של ברכות אישיות. לאחר שהציג הצדקה על ידי אמונה, הסבר את תפקידו של ישראל ודוחף את... צדקה אחווהפאולוס מקדיש את הפרק האחרון שלו למנות, אחד אחד, את אלה שהפכו את האמונה הזו לגלויה.

מחווה זו אינה חסרת משמעות. היא חלק ממסורת מקראית שבה זכרם של חבריו של אלוהים נמשך לאורך הדורות: נח ובניו, אברהם ועבדיו, דוד וגבוריו, נָשׂוּי ויקיריהם. בכל מקרה, ה- יחסי אנוש מגלה ברית חיה. סיום האיגרת אל הרומים מעלה מוטיב זה: התיאולוגיה יורדת אל הבשר, אל מערכות יחסים קונקרטיות, אל הכרת תודה מובאת.

פריסקה ואקווילס, אומנים של גולים מעור מרומאהם מופיעים כאן כדמויות של שיתוף פעולה שליחי. הם כבר פגשו את פאולוס בקורינתוס ובאפסוס, וביתם הפך למקום של חיי כנסייה ביתיים. אזכור זה מכניס אותנו למציאות של נַצְרוּת בתפוצות, שם מאמינים מתאספים בבתים. דרכם, פאולוס מראה כיצד אמונה הופכת ל הַכנָסַת אוֹרְחִים.

כל שם שהוזכר - חרב, נָשׂוּיאנדרוניקוס, יוניאס, אמפליאטוס, אורבן, סטקיס – יוצרים פסיפס של אחווה. חלקם סבלו איתו, אחרים נתנו מזמנם או פתחו את דלתותיהם. כולם מגלמים אמונה דרך גופם: דרך העבודה, נוכחות, סיכון, קבלה. הקטע מסתיים במילים אלה: "ברכו זה את זה בנשיקת שלום". נוסחה זו, המופיעה במכתבים אחרים של פאולוס, הייתה גם תפילה וגם מחווה. היא איחדה את אלה שעמדו לקבל את סעודת הקודש, כסימן גלוי לאחדות שתשוקם לפני הסעודה האחרונה.

בהקשר הרומי של המאה הראשונה, מחווה זו ערערה על הבחנות חברתיות: האדון חיבק את העבד, הגבר בירך את האישה, היהודי בירך את הגוי. הברכה הפכה אפוא להכרזה על עולם חדש. זו הסיבה שפאולוס מוסיף: "כל קהילות המשיח שולחות לכם דרישת שלום". זו לא רק תודה, אלא הודעה ש... אחווה הנצרות כבר החלה לשנות את מערכות היחסים האנושיות.

אָנָלִיזָה

הרעיון המרכזי של קטע זה טמון בקשר שבין זיכרון לאחדות. עבור פאולוס, אמונה אינה רעיון אינדיבידואלי, אלא מארג יחסי. הישועה בישוע המשיח מתעצבת בהכרת תודה המובעת ובהכרה באחרים. מתן שם, ברכה, חיבוק: אלה הן פעולות של תיאולוגיה מגולמת.

אז מתגלה הפרדוקס של הטקסט: איגרתו הדוקטרינלית ביותר של פאולוס מסתיימת בסצנה הקונקרטית ביותר. לאחר שהוא מדבר על חסד, הוא מדבר על פנים. אמונה ללא קשר הופכת לתיאוריה; צְדָקָה ניסיון חיים הופך את הדוקטרינה לחיים. הבשורה מסתיימת בשמות פרטיים, כאילו אומרת שהמלכות מתממשת ביחסים בין-אישיים.

לכן, "נשיקת השלום" אינה קישוט פולחני, אלא שפה תיאולוגית: היא מאחדת מילה ותנועה. נשיקה זו בין המאמינים כבר מכריזה על הפיוס האוניברסלי שהובטח על ידי אלוהים. בליטורגיה, היא קודמת לקודש; בחיים, היא קודמת לכל עבודה משותפת. "ברכו זה את זה" הופכת למצווה של התגלמות: הכרה בנוכחותו של ישו באחר.

מבחינה רוחנית, קטע זה קורא להמרה כפולה: לאמץ את זכרם של אלה שהיו חשובים לאמונתנו, ולהפוך, בתורם, לנושאי שלום. בכל קהילה, בכל מערכת יחסים, פאולוס מזמין אותנו להכרת תודה פעילה: כזו שמביאה את האחר לידי קיום באמצעות מילים ומבטים.

«"ברכו זה את זה בנשיקת שלום" (רומים ט"ז: 3-9, 16, 22-27)

אחווה כזיכרון חי

פאולוס לא רק מעביר ברכות; הוא מעורר את הזיכרון הקולקטיבי. השמות שהוא מדקלם הם האבנים החיות של הבשורה הראשונה. האמונה הנוצרית אינה נולדת ממערכת, אלא מרשת של נאמנויות. הבה נזכור: במעשי השליחים, הרוח יורדת על אנשים שנאספו יחד, לא על אנשים בודדים. רומים ט"ז הוא ההד הדומם שלה.

לנקוב בנקרא פירושו להכיר. באינטראקציות היומיומיות שלנו, כמה שמות אנו שוכחים? פאולוס מזכיר לנו שאמונה נטווית מזיכרון מעשים טובים שקיבלנו. "הם סיכנו את חייהם": זה לא על מעשי גבורה, אלא על חברות אמיצה. הכרת תודה פאולוסית הופכת כאן למעשה נבואי: כנגד אמנזיה מודרנית, היא חורטת את הזיכרון באמונה.

בקהילה, גישה זו יכולה להתגלם במחוות פשוטות: להודות בפומבי למתנדב, להזכיר עדים שקטים בדרשה, לשמר את זכרם של זקנים. לכל קהילה יש את פריסקה ואת עקילס שלה. זכירתם היא מה שהופך את הכנסייה לכנסייה.

שירות אחווה כמקום של חסד

"שותפים לעבודה": פאולוס אינו מהלל היררכיות, אלא שיתוף פעולה. שירות משותף זה הוא הפנים הקונקרטיות של החסד. ב נַצְרוּת בימים הראשונים, כל אדם קיבל משימה בהתאם לכישרונותיו: לקבל את פניו, ללמד, לתמוך, לכתוב. השליח לעולם אינו מדבר על שלמות מוסרית, אלא על עבודה למען המלכות.

חסד אינו מבטל מאמץ; הוא משנה אותו. העבודה כי ישו הופך למקום שבו שָׁלוֹם מתבטא. "ברך נָשׂוּי"אשר הלך עד מאמצים רבים": ביטוי נפוץ זה מבטא את כל יופיה של אמונה עמלה. לשרת פירושו לאהוב בידיים.

בחיים הנוצריים בני זמננו, דינמיקה זו יכולה להתגלם בשירות התנדבותי, מעורבות בקהילה, או פשוט בתשומת הלב היומיומית הניתנת לאהובים. נשיקת השלום הופכת אז למוטיבציה: אם אני משרת, זה כדי לחלוק את השלום הזה.

נשיקת השלום, סקרמנט הקשר

פאולוס מסכם: "ברכו זה את זה בנשיקת שלום". מחווה זו, שאומצה על ידי המסורת הליטורגית, רחוקה מלהיות אנקדוטלית. היא מבטאת תיאולוגיה של אחדות. בכנסייה הקדומה, היא קדמה לקודש כדי שאף אחד לא יתקרב לגוף המשיח במצב של פילוג.

ברכה פיזית זו פירושה: "אני מזהה בך אח מפויס". נשיקת השלום הייתה בו זמנית סליחה, קבלת פנים ואחדות. דרכה, הבדלים חברתיים התפוגגו; הבדלים תרבותיים הפכו להעשרה. כך מסכם פאולוס את איגרתו: תעלומת האמונה מתגלה במחווה רגילה.

בזמננו, החזרת המשמעות לסמל הזה פירושה החייאת תרבות המגע האמיתי: לדעת כיצד להסתכל, לחייך, להקשיב ולסלוח לפני קבלת לחם הקודש. נשיקת השלום אינה שמורה למיסה; היא הופכת לדרך חיים. דרך לחיות מערכות יחסים.

מורשת ומסורת רוחנית

אבות הכנסייה הם הגיבו רבות על ברכה זו. סנט אוגוסטין הוא ראה בכך חותם של אחדות, טעימה מוקדמת של שָׁלוֹם שמימי. יוחנן כריסוסטומוס הזכיר לנו שבלי פיוס מוקדם, מחווה זו הפכה לשקר. הליטורגיה המערבית שמרה על רוחה, למרות שהנשיקה מסומלת בהדרגה על ידי חיבוק, יד מושטת או מחווה של מבט.

ברוחניות הבנדיקטית, שָׁלוֹם עזרה הדדית קודמת לכל עבודה קהילתית. שָׁלוֹם "היה ראשון וראשון", אמר הכלל. באופן דומה, במסורת הפרנציסקנית, הברכה "שלום ובונום" (Pakes et bonum) מאמצת את הדחף הפאולי הזה: כל מפגש הופך למקום של בשורה.

אפילו כיום, תנועות רוחניות רבות שואבות השראה ממחווה זו כדי לשקם את אחווה ביטוי קונקרטי: ב- חיי נזירים, קהילות עממיות, אחוות חילוניות. נשיקת השלום נותרה אתגר לכולם: כיצד להציע שלום אמיתי כאשר העולם מעריך ריחוק וחוסר אמון?

דרך לשלום: צעדים לחוויית קבלת פנים אחווהית

  1. לזכור. לזכור כל יום אדם שתמך באמונתנו.
  2. הבעת הכרת תודה. אמירת "תודה" במפורש לאלו שעובדים מאחורי הקלעים.
  3. לְהַשְׁלִים. לְחַפֵּשׂ סְלִיחָה לפני התפילה המשותפת.
  4. מכבדים פנים. ללמוד שמות, להסתכל על האחר בעדינות.
  5. לְשָׁרֵת. לְשַׁנוֹת שָׁלוֹם מתקבל במחוות קונקרטיות של זמינות.
  6. התפללו עבור אלו שנעדרים. לזכור בתפילה את אלו שעזבו אותנו.
  7. לשדר. ללמד ילדים את הערך הרוחני של ברכת שלום וכבוד.

מַסְקָנָה

אחווה הנצרות אינה מוכרזת; היא נחיית במחוות הפשוטות ביותר. באמצעות ברכות אחרונות אלו, פאולוס חושף את לב הבשורה: אנושות מפויסת שבה כל פנים הופכות לסימן של אלוהים. נשיקת השלום, רחוקה מלהיות טקס, היא מחויבות פנימית. זהו המעשה שבאמצעותו אנו מודים ש... שָׁלוֹם עבודתו של ישו כבר החלה בינינו.

בתקופה של פילוג, קטע זה מהאגרת אל הרומים קורא לנו לבנות מחדש מערכות יחסים: לנקוב בשמות פנים, לברך את הזיכרון, לקבל את פנינו בברכה שָׁלוֹם ולהפיץ אותו. כך מתקיימת הבטחתו של פאולוס: כבוד האל האחד, המתקיים בפשטות של ברכת שלום בין אחים.

תרגולים להעברת המסר

  • נהלו יומן הכרת תודה רוחני שבועי.
  • בכל יום ראשון, אמרו מילת הערכה לחבר בקהילה.
  • תרגלו פיוס אישי לפני סעודת האדון.
  • עשו מחווה אמיתית של שלום בכל יום, גם אם היא סמלית.
  • קראו את פרק 16 של איגרת אל הרומים כמשפחה או כקבוצה.
  • לגלות מחדש את הברכה הנוצריתשָׁלוֹם של ישו."
  • שירות משותף למען מטרה משותפת כסמל לשלום בפעולה.

הפניות

  1. איגרת פאולוס הקדוש אל הרומים, פרק 16.
  2. מעשי השליחים, פרק 18: פריסקילה ואקילה בקורינתוס.
  3. סנט אוגוסטיןדרשות עַל שָׁלוֹם של ישו.
  4. יוחנן כריסוסטומוס הקדוש, דרשות על הרומאים.
  5. כלל של סנט בנדיקטוס, פרק 72: בעל להט טוב.
  6. פרנציסקוס מאסיזי, ברכות של סגולת השלום.
  7. ליטורגיה רומית: טקס נשיקת השלום לפני הקודש.

דרך צוות התנ"ך
דרך צוות התנ"ך
צוות VIA.bible מייצר תוכן ברור ונגיש המחבר את התנ"ך לסוגיות עכשוויות, תוך הקפדה תיאולוגית והתאמה תרבותית.

קראו גם

קראו גם