הנה יום ה' בא בוער כתנור. כל הגאים וכל עושי רשע יהיו כקש. היום הבא יללה אותם, נאם ה' צבאות, ולא ישאיר להם שרש וענף. ולכם יראי שמי יזרח שמש צדק ומרפא בכנפיו.
שמש הצדק: מהתנור לריפוי, התקווה על פי מלאכי
חקר הנביא מלאכי כדי לשנות את השקפתנו על אחרית הימים ועל צדק האל.
אנו חיים בזמנים מוזרים. העולם נראה לפעמים לכוד בספירלה של ציניות ויהירות. עוולות משתוללות, ואלה המנסים לחיות "בצדק" לעתים קרובות חשים קטנים, מיואשים, אפילו ללעג. אנו מוצאים את עצמנו לוחשים את אותה השאלה כמו עמו של מלאכי: "איפה אלוהי הצדק?" (מלאכי ב':17). עבורכם, עבורנו - עבור כל אלה שליבם עייף מהכפירה שמסביב והכמהים לאור אמיתי - מהדהד היום פסוק זה. מלאכי מציע לנו נבואה פיפיות: אש אוכלת ושמש מרפאת. מאמר זה מזמין אתכם לצלול ללא חת לתוך פרדוקס זה, למצוא שם לא איום, אלא את ההבטחה היפה ביותר.
- הצעקה בפושר: ראשית, נמקם את הנביא מלאכי בהקשרו, כדי להבין את דחיפות דברו.
- אש ושמש: בשלב הבא, ננתח את הפרדוקס המרכזי: כיצד יכול "יום ה'" להיות גם כבשן וגם מרפא?
- שלושה תחומים מרכזיים להיום:
- "פחד השם": נראה שזה לא פחד, אלא ה-GPS של הנשמה.
- "שמש הצדק": נשחרר את עושרה של הדימוי המשיחי הזה.
- ה"תרופה": נחקור את טבעו של השיקום המובטח הזה.
- ההד במסורת: נקשיב לאופן שבו הכנסייה קיבלה ושרה את ההבטחה הזו.
- כדי להפוך ל"הליוטרופי": לבסוף, נתווה נתווה דרכים קונקרטיות כדי להבטיח שהשמש הזו תאיר את חיינו.
זעקתו של הנביא מלאכי
כדי להבין את כוחם של הפסוקים במלאכי (ג': 19-20), יש להבין תחילה את ההקשר של זמנו. אנו נמצאים במאה ה-5 לפני הספירה, ביהודה. גלות בבל הסתיימה, לפחות באופן רשמי. בית המקדש בירושלים נבנה מחדש, אך התשוקה נעלמה. נראה כי התלהבותם של הנביאים הגדולים כמו ישעיהו וירמיהו התנדפה בתוך קשיי השיקום.
העם חזר, אך תור הזהב המובטח לא התממש. הפרובינציה ענייה, מרוסקת על ידי הממשל הפרסי. והדבר הגרוע ביותר אינו האויב החיצוני, אלא הריקבון הפנימי. מלאכי (ששמו פירושו "שליחי") מצייר דיוקן חריף של חברתו. ספרו בנוי כסדרה של "סכסוכים" או מחלוקות שבהן אלוהים פונה ישירות לעמו: "אתם אומרים... אבל אני אומר לכם...".
מהן הרעות? הן בנאליות להחריד.
ראשית, אליטה דתית מושחתת ובוזית. הכוהנים, שאמורים להיות שומרי הברית, מקלקלים את הפולחן. הם מציעים לאלוהים חיות חולות, עיוורות או צולעות (מלאכי א'). הם "מחללים את השם" ומלמדים דרך מוצא קלה, עייפים משירותם שלהם, אותו הם רואים כמטלה.
לאחר מכן, עוול חברתי בולט. בגידה בנישואין הופכת לדבר שבשגרה (מלאכי ב'), נישואי תערובת אינם סימן לפתיחות אלא לנטישת הזהות הדתית. גרוע מכך, בעלי הכוח "מרמים את הפועל משכרו, מדכאים אלמנה ויתום, ומפרים את זכויות הגר" (מלאכי ג', 5).
לבסוף, ובעיקר, יש ציניות רוחנית נרחבת. בראותם שה"יהירים" מצליחים וה"רשעים" משגשגים, העם מגיע למסקנה הנואשת הזו: "אין תועלת לעבוד את אלוהים; מה הרווחנו מקיום מצוותיו?"מלאכי ג', 14).
בהקשר זה של פושרות רוחנית, פשרה מוסרית וייאוש מדבר מלאכי. הוא אינו נביא של נחמה קלה. הוא הנביא האחרון של התנ"ך (בסדר הקאנוני הנוצרי), וקולו מזעזע. הוא מכריז שאלוהים לָלֶכֶת לבוא, אך שהבוא הזה לא יהיה נוח. זה יהיה "יום" של אמת.
כאן נכנס לתמונה הטקסט שלנו. לאחר הכרזה על בואו של "שליח" שיסלול את הדרך (לעתים קרובות מזוהה עם אליהו, או מאוחר יותר עם יוחנן המטביל), ועל בואו של האדון עצמו שיהיה "כאש הצורב" (מלאכי ג', 2), הוא מסכם בחזון מרשים זה.
"הנה יום ה' בא, בוער כתנור." הדימוי מפחיד. זוהי שפתו של האפוקליפסהשל הדין הסופי. ה"יהירים", אותם אנשים שמצליחים כל כך בביטול הצדק, וה"רשעים", אלה שחיים כאילו אלוהים לא קיים, יהיו כמו "קש". הבזק במחבת: בעירה מיידית ומוחלטת, שלא תותיר עקבות. "לא ישאיר להם שורש ולא ענף". זהו דימוי של השמדה, של עקרות מוחלטת.
הנבואה יכלה להסתיים שם, בנימה של אימה. אבל כאן מלאכי, בהשראת הרוח, מבצע היפוך אדיר, "אבל" שמשנה הכל: "אבל לכם יראי שמי...".
טקסט זה נקרא לעתים קרובות בליטורגיה בזמן הִתגַלוּת. זוהי הכנה מושלמת. הִתגַלוּת זוהי לא רק הציפייה המתוקה לליד משיחי; זהו גם הזמן שמזכיר לנו את ביאת ה' בתפארת לשפוט את העולם. מלאכי מאלץ אותנו לשאול את עצמנו: באיזו קטגוריה אני נופל? "קש יהיר" או "יראי השם"? נבואתו אינה נועדה להפחיד אותנו, אלא לעורר אותנו, להזמין אותנו להחליף צדדים לפני עלות השחר.
אש שאוכלת, שמש שמרפאת.
לב הקטע שלנו טמון בפרדוקס זוהר. "יום ה'" (ביטוי קלאסי בקרב הנביאים) הוא אירוע ייחודי, אבל יש לו שתי אפקטים מתנגד באופן קיצוני. זה לא שיש יום דין לרשעים ויום גמול לטובים. זה ה- באותו היום, שם אפילו הגיע של אלוהים, אותה הדגמה של קדושתו המוחלטת, אשר נחווית באופן שונה בהתאם לנטיית הלב.
זהו רעיון תיאולוגי בעל עומק עצום. נוכחותו של אלוהים היא אש. האיגרת אל העברים תחזור על כך: "אלוהינו אש אוכלת" (הוא 12, 29). אש זו אינה, כשלעצמה, "רעה" או "עונש". היא פשוט... קדושה. אהבה מוחלטת, אמת מוחלטת, צדק מוחלט.
דמיינו גוש קרח ומטיל זהב. אם תחשוף את שניהם לכבשן, לאש יהיו שתי השפעות. היא תהרוס את הקרח ותהפוך אותו לכלום. אבל היא תטהר את הזהב ותגרום לו לזהור בכל זוהרו על ידי הסרת הזיהומים שבו. האש זהה; טבעו של האובייקט הוא שקובע את האפקט.
עבור מלאכי, ה"יהירים" וה"רשעים" הם כמו "קש" או "קרח". קיומם מבוסס על "עצמי", על אשליה, על עוול. להווייתם אין ממשות לנוכח מציאותו של אלוהים. כאשר אמת מוחלטת מופיעה, השקר אינו יכול להתקיים. יהירות, שהיא דחיית אלוהים, אינה יכולה להתקיים יחד עם נוכחותו של אלוהים. השמדה ("לא שורש ולא ענף") אינה עונש אלא תצפית: מחוץ לאלוהים, אין חיים אמיתיים, אין "שורש".
אבל עבור "יראי שמי", זה בדיוק ההפך. אתם לא "קש", אתם "זהב". אתם לא "קרח", אתם אולי זרע שקפא בחורף של עוול. אותה התגלות של אלוהים, אותה "אש", נחווית אז כחום ואור.
כאן דמותו של מלאכי הופכת נשגבת. הוא לא אומר "תנצלו מן האש". הוא אומר "בשבילכם תזרח שמש הצדק". כבשן האש הופך לשמש האש.
צדק האל, שהוא אש אוכלת לרשע, הופך לשמש נדיבה עבור אלו שכבר התיישרו איתו. זהו אותו צדק! צדק האל הוא שהוא מתקן את הדברים. עבור האדם היהיר, שחי "הפוך", תיקון הוא הרס. עבור מי ש"ירא את השם", שכבר מנסה לחיות "נכון" בעולם הפוך, זהו שחרור, ריפוי.
דמותה של "שמש הצדק" (שמש צדקה) עשיר בצורה יוצאת דופן. הוא משלב שני מושגים בסיסיים:
- השמש: סמל לחיים, חמימות, אור וסדירות. השמש זורחת בכל בוקר; היא אמינה. היא מפזרת את חושך הלילה, הפחדים והקור.
- צדק (צדקה) : מילה עברית זו אינה מתייחסת רק ליושר משפטי (בית המשפט). צדקה, זהו "צדק", "יושר". זהו מעשה של אלוהים אשר לְהַתְאִים העולם כרצונו, אשר משחזר מערכת היחסים השבורה, אשר משחזר לעני יש את זכויותיו. זה צדק ש... נוצר ומי לְהַצִיל.
"שמש הצדק" היא אפוא התגלמותו המנצחת של אלוהים, אשר בנוכחותו בלבד מפזר את חושך העוול ומחמם את לבבותיהם של אלו שקיוו לו. השפעתו אינה להעניש, אלא להביא "ריפוי בזוהרה". צדק האל אינו מאזניים קרים; זוהי שמש מרפאת.
פרדוקס זה טמון בלב אמונתנו. ישו על הצלב הוא "יום" האדון. עבור אלו המזדהים עם יהירותם של בעלי הכוח, עם חיילים, עם דמויות דתיות ציניות, הצלב הוא טירוף, הרס. אבל עבור הגנב הטוב, עבור... נָשׂוּי, עבור יוחנן, עבורנו ה"יראים את שמו", אותו צלב הוא "שמש הצדק" הזורח, ומביא ריפוי מחטאינו ב"קרני" דמו ומימיו.
מה המשמעות של "לירא משמו"? ה-GPS של הנשמה
כל הקטע סובב סביב ההבחנה הזו: "יהירים" מצד אחד, "יראי שמי" מצד שני. אם אנו רוצים להיות בצד הנכון של ה"יום", השאלה הופכת לקיומית: מה פירוש הדבר, באופן קונקרטי, "לירא את שמו"?
בואו ניפטר מיד מתפיסה מוטעית. "יראת ה'" (בעברית יְרַאֵת אֲדוֹנַי) אינו פחד. זה אינו האימה העבדית של העבד הפוחד משוטו של אדונו. פחד זה, אומר לנו יוחנן הקדוש, "מגורש על ידי אהבה מושלמת" (יוחנן א' 4, 18). באופן אירוני, דווקא ה"יהירים" הם אלה שצריכים לפחד, אך יהירותם מעוורת אותם.
"יראת השם" היא אחד הביטויים העשירים ביותר של רוחניות מקראית. ספר משלי מגדיר זאת כ"ראשית החוכמה" (משפט 9, 10). זהו מושג יחסי, "GPS" לנשמה.
1. זוהי שאלה של פרספקטיבה: פליאה.
לפחד מאלוהים פירושו, קודם כל, לא לחשוב על עצמך כאלוהים. זוהי התרופה המדויקת ליהירות. האדם היהיר חי באשליה של עצמאות. הוא מרכז היקום שלו. האדם ירא האלוהים הוא זה שהוריד את האגו שלו כדי להכיר במציאות גדולה יותר: הוד מלכותו, קדושתו, יופיו ואהבתו של אלוהים.
זוהי תחושה של פליאה, של כבוד במובן העמוק ביותר. זוהי התחושה שיש לנו מול אוקיינוס גועש, שמיים זרועי כוכבים, או תינוק בן יומו. זוהי המודעות החדה ש"אלוהים הוא אלוהים" ושאני בריאתו. "פחד" זה אינו מרסק; הוא משחרר. הוא משחרר אותי מההנחה המתישה של להיות המושיע של עצמי.
2. זוהי שאלה של יישור קו: המצפן המוסרי.
"שם" האל בתנ"ך אינו רק תווית. זוהי התגלותו, אופיו, רצונו. "יראת שמו" פירושה להתייחס ברצינות למי שהוא ולדבריו. פירוש הדבר הוא להתאים את חייו לא לדעות העולם (הציניות הרווחת בתקופתו של מלאכי), אלא ל"מצפן" של דברו.
זו הסיבה, ב- ספר משלי, "יראת ה'" מקושרת מיד לאתיקה: "יראת ה' היא לשנוא רע. גאווה וגאוות, דרך רעה ודברים נבוכים אשנא" (משלי ח', יג). הקשר הישיר עם מלאכי ברור!
מי ש"ירא את השם" אינו מושלם, אך הוא שונא עוול. הוא אינו יכול לסבול שחיתות, הוא אינו יכול לשאת שקרים. הוא עומד לצד האלמנה, היתום, הזר (דווקא אלה שמלאכי מגן עליהם). "יראתו" היא רגישות עמוקה לצדק, שכן הוא יודע שזהו לב ליבו של ה"שם" שהוא ירא.
3. זו שאלה של מערכת יחסים: נאמנות.
בהקשר של מלאכי, העם הפר את הברית. הכוהנים בגדו, וכך גם הבעלים. "לירא את השם" פירושו להיות נאמן. פירושו לבחור לכבד את אלוהים, לא כשהדברים הולכים טוב, אלא דווקא כשהדברים הולכים רע. זה מה שסירבו לעשות "היהירים" הציניים ("אין תועלת לעבוד את אלוהים").
האדם "ירא האל" הוא "השארית הקטנה", זה שממשיך להתפלל בחברה לועגת, שממשיך להיות ישר כשהונאה משתלמת, שממשיך לאהוב כשהשנאה קלה יותר.
"פחד" זה אינו תשלום עבור קבלת שמש הצדק. זוהי התנוחה המאפשרת לאדם לקבל אותה. זוהי פעולתו של אדם ששמר את החלון פתוח בלילה, מחכה לשחר. האדם היהיר, לעומת זאת, לא רק סגר את תריסי הכניסה, אלא גם סגר את חלונו בלבנים, מעמיד פנים שהשמש אינה קיימת.
עבורנו כיום, "פחד" זה הוא הזמנה לעֲנָוָה רדיקלי. זוהי המעלה של אנאווים, "עניי הרוח" של דרשת ההר. זוהי המודעות לכך שהכל חסד, ושה"צדקנו" היחיד נובע לא מהזכות שלנו, אלא מיכולתנו לתת לעצמנו להימצא ולהתחמם על ידי שמש זו שלא הגיע לנו.
"שמש הצדק": דימוי שמשנה הכל
הבה נחקור לעומק את הדימוי יוצא הדופן הזה של "שמש הצדק". הוא כה עמוק עד שהוא הזין מאות שנים של תיאולוגיה, אמנות וליטורגיה. מלאכי, ביצירתו, נתן לנו את אחד המפתחות היפים ביותר להבנת תולדות הישועה.
1. דימוי משיחי מובהק.
בעברית, שמש צדקה. דימוי זה ייחודי. כמובן, התנ"ך מדבר על אלוהים כ"אור" (תהילים כ"ז), אך קישורו לשמש בצורה זו, בניגוד ישיר לאש הכבשן, הוא גאוני.
בימי קדם, השמש הייתה מושא פולחן עבור עמים רבים שכנים בישראל (רע במצרים, שמש בבבל, מאוחר יותר סול אינוויקטוס ברומא). הנביא "מטביל" את הצלם הזה. הוא לא אומר שהשמש היא אלוהים. הוא אומר שפעולתו של אלוהים תהיה כמו זו של שמש, אלא שמש מסוג חדש: שמש של צדק.
צדקה (צדק וצדק) היא התכונה המשיחית המובהקת. המלך העתידי האידיאלי, המשיח, הוא זה ש"יכין צדק ומשפט" (ישעיהו ט' ; ירמיהו כג).
מלאכי מכריז אפוא על "יום" שבו צדק האל לא יהיה עוד חוק קר חקוק על אבן, אלא כוח חי, קורן ומנצח, כמו השמש המנצחת את החושך. הוא מכריז על בואו של אדם שיגלם את הצדק הסולארי הזה.
2. ישו, "שמש הצדק" האמיתית.
אין זה מפתיע שהמסורת הנוצרית ראתה בנבואה זו מיד את ההכרזה על ישוע המשיח.
הבשורה על פי לוקס ספוגה כולה בדימוי זה. בלידתו של יוחנן המטביל, אביו זכריה, מלא ברוח הקודש, מנבא את ביאת המשיח במילים שנראות כפרשנות ישירה על ספר מלאכי:
«"בזכות רחמי אלוהינו, השמש העולה (אוריינס) תבקר אותנו, להאיר על יושבי חושך וצל מוות, להדריך את צעדינו בדרך..." שָׁלוֹם. » (לוקס א', 78-79).
«"הכוכב שמעל", "השמש העולה", זהו הוא, "שמש הצדק".
ישוע עצמו לקח על עצמו את הנושא הסולארי הזה: "אני אור העולם. מי שהולך אחריי לא יתהלך בחושך, אלא יהיה לו אור החיים" (יוחנן ח':12).
הכנסייה הקדומה אימצה במהירות סמליות זו. זוהי אחת הסיבות לכך שחג המולד הגדול, חג המולד, נקבע ל-25 בדצמבר. האימפריה הרומית חגגה בתאריך זה, סמוך להיפוך החורף, את חג ה-Dies Natalis Solis Invicti, "יום לידתה של השמש הבלתי כבושה". בכך שהכנסייה הציגה את לידתו של ישוע בזמן זה, הצהירה הצהרה תיאולוגית חזקה: השמש הבלתי כבושה האמיתית, היחידה שבאמת מפזרת את החושך, אינה כוכב פגאני, אלא ישו, "שמש הצדק" שחזה מלאכי.
3. רוחניות "הליוטרופית".
זיהוי זה משנה את האופן שבו אנו מתפללים. הליטורגיה הנוצרית "מכוונת" באופן עמוק. במשך מאות שנים, כנסיות נבנו "מכוונת", כלומר, פונות מזרחה (ad orientem), שם השמש זורחת. הכומר והמאמינים היו פונים יחד לכיוון זה כדי להתפלל, מה שסימן שהם ממתינים יחד לשובו של ישו, השמש שזרחה בחג הפסחא ותחזור בתפארת.
תפילה בבוקר, בתפילת לאודס, פירושה לברך את הזריחה הפיזית, לראות בה את סמל המשיח שקם לתחייה. פירוש הדבר הוא להתחיל את היום ב"התמצאות", בהפניית הלב אל "שמש הצדק".
התאולוגיסט הגדול (והעתיד אַפִּיפיוֹריוזף רצינגר כתב יפה על "רוח הליטורגיה", והזכיר לנו ש... נַצְרוּת היא אמונה "שמשית". איננו דת של לילה, פחד או סוד. אנו דת של התגלות, של אור.
לחיות כנוצרי פירושו להפוך ל"הליוטרופ", כמו חמנית. אלו חיים המאורגנים סביב מקור האור והחום הזה, פונים אליו ללא הרף כדי לקבל חיים וכיוון. האלטרנטיבה היא להישאר "קש", יבש ופונה אל האדמה, מחכה לכבשן. הבחירה היא רדיקלית, והיא בחירה יומיומית.
ריפוי "בזוהר": צדק מתקן
"שמש הצדק" אינה עולה למען ראווה. יש לה מטרה, השפעה: היא "תביא מרפא בזוהרה". בעברית, הביטוי פיוטי אף יותר: "מרפא בכנפיה" (בי-חנפההדימוי הוא של ציפור גדולה (כמו נשר האלוהים בספר שמות) או של השמש עצמה, שקרניה מתוארות באופן פואטי כ"כנפיים" המכסות ומגנות.
"תרופה" זו (מרפה) היא התוצאה הישירה של ה- צדקה (צדק). מה זה אומר?
1. ריפוי מהעוול שסבל.
הריפוי הראשון הוא חברתי וקוסמי. עבור "יראי שמי", החיים קשים. אתם אלה שמלאכי מתאר כנעשו עוול: הפועל, האלמנה, היתום. אתם אלה שרואים את היהירות מנצחת וסובלים אותה בגוף ובנפש. אתם... חולים מעוול העולם.
הפעולה הראשונה של "שמש הצדק" היא להשיב אתכם. זוהי הצדקה. יום ה' מרפא תחילה את שערוריית הרשע. הוא מתקן את ההיסטוריה. היהירים שהיו "למעלה" הופכים לקש, ואתם, "השארית הקטנה" שהייתם "למטה", לא רק משוחזרים, אלא שתצאו "קופצים כעגלים מן הדוכן" (מלאכי ג', 20ב, הפסוק שמגיע מיד לאחר מכן!). זוהי התמונה של שִׂמְחָה שחרור טהור ומוחלט, אנרגיה מחודשת. צדק האל אינו איזון מחדש פשוט, זוהי התפוצצות של חיים.
2. ריפוי מחטאנו שלנו.
אבל בואו לא נמהר מדי. אנחנו אף פעם לא לגמרי "יראי אלוהים" ולעולם לא לגמרי "יהירים". אנחנו תערובת. אנחנו הזהב הזה מעורבב עם סיגים. אש המיתוך (מלאכי ג', 2) ושמש הצדק (3, 20) הם אפוא גם הבטחה לריפוי פנימי.
"הזוהר" של שמש זו הוא חום הממיס את הקרח בליבנו, ששורף את "הקש" של יהירותנו, פשרותינו, פושרותנו. צדק האל, כשהוא נוגע בנו, הוא ריפוי של חטאינו.
הירונימוס הקדוש, בפרשנותו למלאכי, יוצר קשר מבריק. הוא מציין ש"כנפי שמש הצדק" מזכירות לו את "הציציות" (הפימבריה) של בגדו של ישוע (הטלית היהודית). והוא נזכר בבשורה: מה קרה כאשר האישה עם הדימום, שחלתה במשך שתים עשרה שנה, נגעה ב"ציציות" של בגדו של ישוע? "באותו רגע ממש, היא נרפאה" (מתי ט').
"שמש הצדק" הוא ישו. "קרניו", "כנפיו", הן החסד הנובע ממנו, שולי בגדו, סְעוּדַת יֵשׁוּזהו דברו. מספיק לגעת בו באמונה ("יראת השם") כדי להירפא מה"דימומים" הפנימיים שלנו, ממה שמרוקן אותנו מחיינו.
3. ריפוי שהופך אותנו לסוכני ריפוי.
ריפוי זה אינו מטרה בפני עצמה. השמש אינה זורחת למען עצמה; היא זורחת כדי לתת חיים. האדם ירא האל אשר נרפא, בתורו, הופך לנושא ריפוי.
על ידי קבלת האור והחום של "שמש הצדק", אנו הופכים ל"ילדי אור" (יוחנן י"ב:36). אנו נקראים לשקף את הצדק והריפוי הללו לעולם.
היישום הוא קונקרטי להפליא. אם נרפאנו מעוול, איננו יכולים עוד לסבול אותו. אנו, בתורנו, הופכים למגינים של האלמנה והיתום שמלאכי התאבל עליהם. אם נרפאנו מהיהירות שלנו, אנו הופכים לאומנים שלעֲנָוָה ושל שירות. אם נרפאנו מהציניות שלנו ("אין תועלת לשרת את אלוהים"), אנו הופכים לעדים של תקווה, הוכחה חיה לכך שאהבת אלוהים היא הדבר היחיד שבאמת "מחזיק מעמד".
הריפוי של מלאכי אינו טיפול פליאטיבי להמתנה לסוף הזמן. זוהי עירוי של חיים אלוהיים שמניע אותנו לעבוד, כאן ועכשיו, כדי להתכונן ל"יום" הזה על ידי היותנו עצמנו "כנפיים" קטנות של ריפוי עבור אחינו ואחיותינו.
הד השמש: מלאכי בלב הכנסייה
נבואת מלאכי לא נותרה אות מתה. היא נתפסה מיד על ידי מסורת הכנסייה כאבן פינה של תקוותה. דמותו של ה... סול יוסטיציה פרח בליטורגיה, בתאולוגיה וברוחניות.
1. בין אבות הכנסייה.
המחברים הנוצרים הקדומים, המכונים אבות הכנסייה, ראו בנבואה זו את אחת הטיעונים הברורים ביותר בתנ"ך המכריזים על ישו.
עבור סופרים כמו קלמנט מאלכסנדריה ואוריגן, ישו הוא הלוגוס, דבר אלוהים, ה"שמש" האינטלקטואלי והרוחני האמיתי. הוא זה שעולה כדי להפיג את חושך הבורות והפגאניזם. הם רואים במלאכי את ההכרזה שישועה אינה רק חוק, אלא הארה.
הירונימוס הקדוש, כפי שראינו, מקשר ישירות בין "כנפי" השמש ל"שוליים" של בגדו של ישוע. הוא מתעקש ש"יום" זה נורא עבור הלא-מאמינים אך יום של שמחה ו"קפיצה" עבור המאמינים.
סנט אוגוסטין, בספר "עיר האלוהים", הוא משתמש בדימוי זה כדי להשוות בין "עיר הארצית" (עיר היהירים) אשר תקרוס כקש, לבין "עיר האלוהים" (עיר "יראי האלוהים") אשר תזרח באור מלכה, "שמש הצדק".
2. בלב הפועם של הליטורגיה.
אולי בתפילת הכנסייה מהדהד מלאכי בצורה החזקה ביותר.
הִתגַלוּת זהו, מעל לכל, "זמן מלאכי". אנו מצפים לביאת האדון. ואחד ה"אנטיפונים הגדולים" היפים ביותר (האנטיפונים המושרים ממש לפני חג המולד, מה-17 עד ה-23 בדצמבר) הוא הד ישיר לטקסט שלנו. זהו האנטיפון "O Oriens" (הו מזרח, הו שמש עולה):
«"הו מזרח, זוהר האור הנצחי ושמש הצדק: בוא והאר את היושבים בחושך ובצל המוות."»
הכנסייה לוקחת את דברי זכריה ומלאכי והופכת אותם לתחינה נלהבת.
יתר על כן, תפילת הבוקר (Lauds) בנויה סביב רוחניות סולארית זו. בכל בוקר, עם שחר, נוצרים אנשים מכל רחבי העולם מתפללים את מזמור זכריה (הבנדיקטוס), המסתיים בהכרזה על "השמש העולה" (הכוכב מלמעלה). זוהי דרך לבחור מחדש, בכל יום, לחיות באור המשיח ולא בחושך יהירותנו.
"תיאולוגיה סולארית" זו מסבירה גם, כפי שנגענו, את האוריינטציה המסורתית של כנסיות ותפילה. להמתין לשובו של ישו פירושו להמתין לזריחתה הסופית של "שמש הצדק" בסוף הימים.
3. ברוחניות עכשווית.
כיום, בעולם המאופיין בחרדה, שחיקה ותחושת חושך, ההבטחה של מלאכי היא כמשחה. היא אומרת לנו שריפוי אפשרי. היא אומרת לנו שהצדק ינצח. היא נותנת לנו עוגן.
רוחניות עכשווית מגלה מחדש את חשיבות ההתיישרות עם "המקצבים" של אלוהים, בדיוק כפי שהגוף צריך להתיישר עם מקצבי השמש (המקצב הצירקדי). "יראת השם" פירושה לחיות בהתאם ל"תכנון" שלנו כיצורים שנבראו לאור. חיפוש ריפוי ב"קרני" המשיח הוא אולי הצורה הבריאה ביותר של "טיפול באור" רוחני. משמעות הדבר היא לחשוף את פצעינו, פחדינו ויהירותנו, לא לאור הקשה והמאשים של העולם, אלא לאור החם והמרפא של "שמש הצדק".
7 צעדים לחיות מהשמש
נבואה מפוארת זו אינה רק מושא של ידע תיאולוגי. זוהי קריאה לשינוי. כיצד נוכל, באופן קונקרטי, "לחשוף" את עצמנו לשמש הצדק הזו כדי שתרפא אותנו ותגרום לנו "לקפוץ משמחה"? הנה כמה הצעות, 7 צעדים להפוך ל"הליוטרופ" רוחני, ל"חמנית" של אלוהים.
1. שחר: ברכת השמש.
התחילו את היום 5 דקות לפני השעון המעורר הרגיל שלכם. אל תשימו יד לטלפון. גשו לחלון. הביטו באור היום (גם אם השמש מוסתרת). פשוט אמרו: "אדוני ישוע, שמש הצדק, זרח על יומי. תנו לאורכם להאיר אותי ולתת לחום שלכם לרפא את ליבי." התפללו את הבנדיקטוס (מזמור זכריה, לוקס א', 68-79) היא דרך רבת עוצמה "לכייל" את יומך אליו.
2. אבחון ה"קש": בדיקת היהירות.
קחו רגע הערב. שאלו את עצמכם: "היכן הייתי 'קש' היום?" היכן הייתי יהיר, ציני ("מה הטעם...")? היכן הסתמכתי על החשיבות העצמית שלי? ציינו דבר אחד. בקשו מ"אש המיתוך" לבוא ולטהר אותה, ללא פחד.
3. כיול ה-"GPS": זהו את ה"פחד" שלכם.
ממה אני באמת "מפחד" (מכבד, מעריץ) בחיי? מהו המצפן שלי? מדעותיהם של אחרים? ביטחון כלכלי? הצלחה? או מ"שם" האל - כלומר, מרצונו, צדקו, אהבתו? החליטו, עבור מצב ספציפי בימיכם, לפעול לפי "יראת השם" ולא לפי "יראת העולם".
4. זהה את ה"קרניים": יומן הריפוי.
השמש כבר זורחת בפסחא. היא פועלת. שמרו מחברת קטנה וכתבו, בכל ערב, "קרן" של ריפוי שראיתם או קיבלתם. מילה טובה, סליחה שניתנה או קיבלתם, רגע בלתי צפוי של שלווה, יופי בטבע. זוהי הוכחה שה"שמש" פועלת, אפילו בערפל.
5. להפוך ל"כנף": סוכן הריפוי.
השמש מרפאת "בתוך כנפיה". אתם גוף המשיח. אתם "כנפיו" בעולם. בחרו מישהו במעגל שלכם שחי ב"חושך" (בדידות, מחלה, עוול). כיצד תוכלו להיות "קרן" אור עבורם היום? קריאה, אוזן קשבת, מעשה שירות קונקרטי, תפילה.
6. הזנית: ההפסקה הסולארית.
בצהריים, כאשר השמש (פיזית או סמלית) נמצאת בשיא עוצמתה, קחו 60 שניות. עצמו את עיניכם. דמיינו את "שמש הצדק" זורחת עליכם. תנו לחומיה לעטוף אתכם. נשמי. פשוט אמרו: "בואי, שמש הצדק, חממי את ליבי".«
7. דמדומים: ביטחון בלתי פוסק.
הלילה יורד. פחדים וחושך (פנימיים וחיצוניים כאחד) נראים ככאלה שחוזרים לשליטתם. זהו הרגע לאמונתו של מלאכי. ראו את החושך לא כתבוסה, אלא כהכנה לשחר. הפקידו את "הקש" שלכם, את פחדיכם, בידי ה', וישנו בוודאות מוחלטת שמה שיקרה, לכם ה"יראים את שמו", השמש תזרח.
מחכה לאל שהוא אש ורוך
נבואת מלאכי היא הלם. היא משחררת אותנו מהפושרות והציניות שלנו. היא מציבה אותנו בפני בחירה רדיקלית שמעצבת את כל המציאות: האם אנחנו "קש" או "יראי אלוהים"? האם אנחנו בצד של יהירות הרסנית עצמית, או של...עֲנָוָה מי פתוח לריפוי?
טקסט זה אינו איום על סוף העולם. זוהי אבחנה מעמיקה של העולם, והבטחה לשחרור.
האבחנה: העולם מחולק. קיימים עוול ויהירות, והם אינם הסטנדרט של אלוהים. הם "קש", המיועדים לאש.
ההבטחה: אלוהים מגיע. "יום" זה מגיע. ו"יום" זה הוא חדשות טובות לכל מי שרעב וצמא לצדקה.
כוחו הטרנספורמטיבי של קטע זה טמון בהגדרתו מחדש של צדק האל. צדק האל אינו חרב קרה שמענישה; זוהי שמש חמה שמרפאת. האש שאוכלת את מוץ היהירות היא... אֲפִילוּ אש הזורחת כמו שמש חיים לענווים. זוהי אש האהבה האלוהית, בלתי נסבלת לאנוכיות, אך חיונית לאהבה.
לכן, הזמנתו של מלאכי היא מהפכנית. הוא אינו מזמין אותנו לפחד מ"יום ה'". הוא מזמין אותנו להשתוקק אליו. להשתוקק לבוא הצדק, האמת והריפוי. הוא מזמין אותנו לחיות, לא כמו אנשים נידונים לחורבן על זמן שאול, אלא כמו מחלימים הממתינים לשחר.
זוהי החוצפה של הִתגַלוּת, תעוזה של האמונה. לחיות כ"בני ובנות האור", כפי שאמר פאולוס הקדוש, אין פירושו להסתתר מפני הכבשן. פירושו ללמוד לרקוד בקרני "שמש הצדק", להיות "שזופים" כל כך מחסדה עד שחיינו ישקפו את חמימותה וצדקתה.
זהו ה"פחד" האמיתי: לא לרעוד מול האש, אלא להפוך למה שאדם מהרהר בו. להפוך, בתורנו, לניצוץ קטן של אותה שמש שבאה לרפא את העולם.
חמשת הדברים החיוניים של האדם "ירא האל"«
- לִקְרוֹא ה- ספר מלאכי במלואו (4 פרקים קצרים) כדי לקבל תחושה של "הטמפרטורה" של זמנו.
- לְזַהוֹת "יהירות" (הסתפקות עצמית) בתוכך ומעשה של "פחד" (כניעה לאלוהים) שיבוא במקומו.
- להניח פעולה קונקרטית של צדקה (צדק/צדקה) השבוע, על ידי התמקדות בעוול שמקומם אותך.
- לְהַרהֵר שירת זכריה (לוקס א', 68-79) בכל בוקר כדי "לכוון" את יומך.
- לְהִתְפַּלֵל האנטיפון "O Oriens" בערב, המבקש שמש הצדק לבקר אדם ב"חושך".
לקריאה נוספת: ביבליוגרפיה
- מקור ראשוני: התנ"ך(בפרט ה- ספר מלאכי, תהילים כ"ז, ישעיהו ט', ו לוקס א').
- ליטורגיה של הכנסייה: ליטורגיה של השעות, תפילת בוקר (Lauds) ואנטיפונים של "O" הִתגַלוּת.
- פטריסטיקה: סנט ג'רום, פירוש על מלאכי.
- פטריסטיקה: אוריגן, דרשות על לוק (לגבי הפרשנות על ה- בנדיקטוס).
- תיאולוגיה פטריסטית: קלמנט מאלכסנדריה, הפרוטרפטיק (על ישו כאור).
- תיאולוגיה עכשווית: יוזף רצינגר (בנדיקטוס ה-16), רוח הליטורגיה, (פרק על "התמצאות").
- פֵּרוּשׁ: פירוש מקראי מודרני על "הנביאים הקטנים" (לדוגמה, בקובץ פרשנות אוונגליסטית על התנ"ך אוֹ תנ"ך עוגן).
