קריאה מספר הנביא ישעיהו

אנכי ה' אלוהיך, אוחז ימינך, ואומר לך: "אל תירא, אנכי אעזרך." אל תירא יעקב, תולעת חלשה, ישראל, בן תמותה עני. אנכי אעזרך, נאם ה', גואלך, קדוש ישראל. עשיתיך לגורל דיש, חדש, שתי שורות שיניים. דחש הרים, תכתש אותם, גבעות תהפוך למוץ דק, תזרה אותם, רוח תישאה אותם, סופה תפזר אותם. ואתה תמצא שמחתך בה', בקדוש ישראל תגלה תהילתך.

העניים וְעָנִיִים בִּקְשִׁים מַיִם וְאֵין, לִשְׁמָעוֹן תִּצְמָא. אֲנִי יְהוָה אֶעֱנָם, אֲנִי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶטְשׁוּם. עַל גַּבְעוֹת שֶׁחֲרִיּוֹת אֶשְׁפָּט נָהָרִים וּמַעֲיָנִים בַּעֲמִים. אֶפְשִׁיר מַיִם לְבֵיל מַיִם וְאֶדֶץ צְחִיָּה לְמַעֲיָנִים. בַּמִּדְבָּר אֶנְטַע אֶרֶז וְשִׁיטָה הַדְס וְזַית, בַּשְׁחִיּוֹת אֶשְׁתַּע אֶת בְּרוֹשׁ וְבוּקִיץ וְלָגֶשׁ, לְמַעֲשֶׂה יְרָאוּ וְיָדְעוּ וְיַבִּין כָּל כִּי יָד יְהוָה עָשָׂה זֹאת, כִּי קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל עָשָׂה זֹאת.

כאשר אלוהים הופך את חולשתך לכוח מהפכני

ההבטחה האלוהית שהופכת את התולעת לכלי שחרור עבור כל המדוכאים.

הנביא ישעיהו פונה אל עם שבור בגלות בבל עם מסר שסותר כל היגיון אנושי. בעוד שישראל רואה את עצמו כתולעת מרוסק, אלוהים מכריז על זהות חדשה באופן רדיקלי. נביא גאולה זה מגלה כיצד כוח אלוהי פועל בדיוק במקום בו האנושות רואה רק שבריריות וכישלון. הטקסט פונה כיום לכל אלה שחווים את תחושת חוסר האונים, לאלה המחפשים מים חיים במדבריות האישיים שלהם. הוא מציע מהפכה רוחנית: קבלת הפגיעות של האדם כאתר מועדף לפעולתו הטרנספורמטיבית של אלוהים.

נתחיל בבחינת ההקשר ההיסטורי של ישעיהו ובדחיפות המסר שלו לעם במצוקה. לאחר מכן ננתח את הפרדוקס המרכזי: המטמורפוזה של התולעת למזחלת כובשת. שלושה ממדים יפתחו את הדינמיקה הטרנספורמטיבית הזו: הפדגוגיה האלוהית של הפחד, גאולה כבילוי רדיקלי, והפרי הבלתי צפוי של אדמות צחיחות. נראה כיצד המסורת הנוצרית הרהרה בהבטחה זו לפני שנציע נתיבים קונקרטיים לניכוס אישי.

ההקשר של הגלות: כאשר מילים צצות בלילה

ישראל במעמקי התהום הבבלית

קטע זה שייך לספר נחמת ישראל, החלק המרכזי בספר ישעיהו המיוחס בדרך כלל לנביא אנונימי מהמאה השישית לפני הספירה. העם היהודי סבל אז את השפלת גלות בבל. בית המקדש בירושלים נהרס, שושלת דוד הסתיימה, וזהותם הלאומית מאוימת. הגולים חשו נטושים על ידי אלוהיהם, נענשים על בגידותיהם בעבר. התאולוגיה שלהם התערערה: כיצד יכול היה ה' יתברך לאפשר אסון כזה? הפיתוי היה גדול לפנות לאלי בבל, שנראו יעילים יותר מאלוהי ישראל.

בביצה רוחנית ופוליטית זו, הקול הנבואי מהדהד בסמכות מפתיעה. הנביא אינו מזלזל במצוקה. הוא מאמץ אותה במלואה, וקורא לישראל תולעת, יצור זוחל ופגיע שכף רגל קלה מוחצת. הכנות של דימוי זה בולטת בריאליזם האכזרי שלו. אין בה נחמה אדוקה כוזבת, אין הכחשה של מציאות אובייקטיבית. העם אכן מצטמצם כמעט לכלום, מופשט מכל מה שהיווה את גאוותו וביטחונו. צלילות ראשונית זו יוצרת את תנאי האפשרות לקבלת ההבטחה האלוהית. ניתן לשמוע את הכרזת השינוי רק אם מקבלים תחילה לנקוב בכנות במצבו הנוכחי.

המסגרת הליטורגית והתיאולוגית של האורקל

הטקסט מציג את עצמו כאורקל של ישועה, ז'אנר ספרותי נבואי המאופיין במבנה ספציפי. אלוהים פונה אל עמו ישירות בגוף שני יחיד, ויוצר אינטימיות אישית למרות אופיו הקולקטיבי של הפונה. נוסחת הפתיחה מקבעת מיד את הקשר: אני אלוהיך, אתה עמי. שייכות הדדית זו קודמת לכל הבטחה, כל מצווה, כל שינוי. הקשר אינו מבוסס על מעלותיו של ישראל אלא על יוזמתו הריבונית של אלוהים, הבוחר, הקורא ומקיים את הקשר למרות הכל.

הביטוי המרכזי של הקטע חושף את הזהות האלוהית הבסיסית: גואלכם, קדוש ישראל. המונח העברי גואל, בתרבות המקראית, מציין את קרוב המשפחה אשר מחויב לגאול בן משפחה שנפל לעבדות או נאלץ למכור את אדמתו. מוסד חברתי זה הופך למטאפורה תיאולוגית. אלוהים מציג את עצמו כקרוב המשפחה הקרוב ביותר של ישראל, זה שלוקח על עצמו את האחריות המשפטית והרגשית לשיקום אדמתו. קְדוּשָׁה האלוהי, הרחק מלהרחיק את אלוהים מברואתו, הופך לבסיס למחויבותו הבלתי מעורערת. מכיוון שהוא קדוש, שונה לחלוטין ונאמן לעצמו, אלוהים אינו יכול לנטוש את אלה שבחר.

ההיקף האסכטולוגי של הטקסט

קטע זה אינו רק נחמה זמנית לגולים במאה השישית. הוא פותח חזון אסכטולוגי של גאולה העובר לאורך כל התנ"ך. דימויי הטרנספורמציה הקוסמית מצביעים על שחזור סופי שבו אלוהים יהפוך את כל מצבי הדיכוי והשחמה. המדבר הפורח, ההרים הנמוכים, המים הפורצים במקומות צחיחים מקדימים את החזון האפוקליפטי של שמים חדשים וארץ חדשה. ממד אוניברסלי זה ניכר במטרה הסופית של הטקסט: שכולם יראו ויכירו שיד ה' עשתה זאת.

הליטורגיה הנוצרית משתמשת באופן קבוע בטקסט זה במהלך הִתגַלוּת ותענית, זמן של הכנה וטרנספורמציה רוחנית. המסורת מכירה בו את הכרזת שירותו של ישו, תולעת בזויה זו שהופכת לכלי של ישועה אוניברסלית. אבות הכנסייה יראו בו את המסתורין של פסקל המעבר דרך מוות והשפלה כדרך אל התחייה מפואר. כל קורא מוזמן, אם כן, לקרוא מחדש את סיפורו לאור הדינמיקה הזו של מוות ותחיית המתים, של השפלה והתעלות.

המטמורפוזה הבלתי אפשרית: מתולעת לכובש

קבלת פגיעות רדיקלית

הטקסט מתחיל בציווי אלוהי משולש המבנה את ההבטחה כולה: אל תירא, אני אוחז בידך, אני בא לעזרתך. חזרה נחרצת זו מגלה כי הפחד מהווה את המכשול העיקרי לשינוי. ישראל בגלות חיה באימה מתמדת: פחד להיעלם כעם, פחד להיטמע בעמים הפגאניים, פחד שאלוהים נטש אותם סופית. פחד זה משתק, מונע אמונה בעתיד אחר, ולוכד אותם בייאוש עקר.

התגובה האלוהית אינה להכחיש את הסיבות האובייקטיביות לפחד זה. אלוהים אינו טוען שישראל אינה, במציאות, תולעת. אלא, הוא מאשר שפגיעות קיצונית זו הופכת למקום המדויק שבו יתגלה כוחו. דווקא משום שישראל היא תולעת, היא יכולה להפוך למזחלת מנצחת. חולשה מוכרת ומקובלת, רחוקה מלהיות פסולה, פותחת את המרחב להתערבות אלוהית. אלוהים יכול לפעול באופן מלא רק כאשר האנושות מוותרת על הצלת עצמה בכוחה שלה, כאשר היא מקבלת את תלותה הרדיקלית בחסד.

היגיון פרדוקסלי זה עובר לאורך כל כתבי הקודש. אברהם הופך לאב המון למרות היותו עקר וזקן. משה, מגמגם ונמלט, משחרר את עמו. דוד, הבן הצעיר הבזוי, הופך למלך. נָשׂוּי, ילדה צעירה ולא מוכרת מנצרת יולדת את המושיע. פאולוס מגלה שכוח אלוהי מתבטא בחולשה. התולעת אינה תאונה שיש לתקן, אלא החומר עצמו של עבודתו של אלוהים. אלוהים בוחר במכוון את מה שחלש בעיני העולם כדי לבלבל את מה שחזק.

הדימוי של המזחלת דיש את התבואה

השינוי המובטח מתנגד לכל אמונה. התולעת הופכת למזחלת חקלאית חדשה לגמרי, המצוידת בשורה כפולה של דוקרנים חדים. כלי זה שימש לדיש תבואה על ידי ריסוק הקלחים כדי להוציא את הגרעין. התמונה מרמזת על יעילות אדירה, יכולת טחינה שיטתית. ההרים עצמם, סמלים של יציבות וכוח בלתי מעורער, יהפכו לקש דק שנישא ברוח. ההגזמה מדגישה את גודל השינוי: מה שהיה פגיע ביותר הופך לחזק ביותר.

מטמורפוזה זו אינה תוצאה של התפתחות טבעית. התולעת אינה גדלה בהדרגה למזחלת. אין המשכיות ביולוגית או לוגית בין שני המצבים. רק פעולתו היצירתית של אלוהים יכולה לחולל קפיצה איכותית שכזו. הטקסט מתעקש: אני הוא הפועל, אני הוא המשנה, אני הוא היוצר. כלי הניצחון מוצא את כוחו רק באלוהים, אשר תופס אותו ומשתמש בו. מנותקת מיד אלוהית זו, התולעת חוזרת מיד למה שהיא: יצור שברירי וחולף.

מטרת הכוח המתקבל הזה ראויה לתשומת לב. אין מדובר בשליטה שרירותית או בנקמה עקובה מדם נגד מדכאים. המזחלת מוחצת את ההרים המסמלים את המכשולים לגאולה, את מבני העוול, את האלילים הגאים הטוענים להיות שווים לאלוהים. אלימות מטאפורית זו שואפת לשחרור, לא להרס מיותר. הקש המפוזר ברוח מייצג את יהירותם של הכוחות המתנגדים לתוכנית האלוהית. אל מול פעולתו של האל הקדוש, כל טענה אנושית לאוטונומיה מוחלטת מתגלה כרופפת כמוץ.

שמחת התולעת שעברה טרנספורמציה

התוצאה של המטמורפוזה הזו אינה נמדדת בעיקר במונחים של כוח שנרכש, אלא בגישה פנימית שהתגלתה מחדש. תמצאו את שמחתכם בה', ואת תהילתכם בקדוש ישראל. טרנספורמציה אותנטית מתבטאת ביכולת המחודשת לחגוג, להודות, לזהות את מקור כוחו של האדם. התולעת שהפכה למזחלת אינה טוענת לניצחונה כניצחונה שלה. היא נשארת מודעת לכך שרק היד האלוהית הופכת אותה ליעילה.

שמחה זו בה' עומדת בניגוד מוחלט לייאוש הראשוני. היא אינה תלויה עוד בנסיבות חיצוניות, במעמד פוליטי או בכוח צבאי. היא נובעת מההכרה בזהות חדשה, המתקבלת כמתנה חינם. הגולה מגלה שאינו צריך להשיב את מלכות דוד הישנה כדי להשיב לעצמו את כבודו. גדולתו האמיתית טמונה ביחסיו עם האל הגואל. שמחה זו משחררת אותו מחרדת ביצוע, מהצורך להוכיח את ערכו באמצעות הישגים מרשימים. היא טמונה בקבלה שלווה של היותו אהוב ונבחר למרות חוסר חשיבותו.

שלושה ממדים של טרנספורמציה אלוהית

פדגוגיה אלוהית אל מול פחד

החזרה על המצווה "אל תירא" ממסגרת את כל הקטע כפזמון משחרר. אלוהים מכיר את הפחד השוכן בעמו ומונע מהם להאמין בהבטחה. לפחד זה שורשים מרובים. ראשית, פחד קיומי: העם בגלות מסתכן בהכחדה מוחלטת, בהיטמעות סופית בעמים הפגאניים. שנית, פחד תיאולוגי: אולי אלוהים דחה סופית את ישראל לאחר כל כך הרבה בגידות. לבסוף, פחד רוחני: כיצד ניתן להעז להאמין בשיקום כאשר הכל במציאות הנוכחית זועק כישלון ונטישה?.

אל מול פחדים לגיטימיים אלה, אלוהים אינו מציע ביטחון שטחי. הוא מבסס את אמירת "אל תירא" שלו על נוכחות ממשית ומחויבת. "אני אוחז ביד ימינך", הוא מאשר. המחווה מעוררת את הרכות של הורה הנוטל את ילדו בידו כדי להדריך אותו בדרך קשה. יד ימין מסמלת זהות אישית, יכולת פעולה וכוח חיים. על ידי לקיחתה, אלוהים מאחד את עצמו באופן אינטימי עם ישראל, משתף את מסעה ומחבק את שבריריותה. הנוכחות האלוהית אינה נשארת חיצונית או מרוחקת. היא הופכת מעורבת במארג ההיסטוריה האנושית.

פדגוגיה אלוהית זו מתפתחת בשלבים מנוסחים בקפידה. ראשית, מילת הרגעה, אחר כך מחווה של ליווי, ולבסוף הבטחה לשינוי. אלוהים אינו מבקש מישראל להפסיק לפחד באופן מיידי, כאילו פחד היה חטא. הוא מכיר בלגיטימיות של רגש זה לנוכח מצב מפחיד מבחינה אובייקטיבית. אך הוא מציע אלטרנטיבה: לכוון את מבטם לא אל הנסיבות המאיימות, אלא אל האל הנאמן שמבטיח ופועל. פחד אינו נעלם באופן קסום; הוא מוחלף בהדרגה באמון המבוסס על חוויה חוזרת ונשנית של... נֶאֱמָנוּת לְנַחֵשׁ.

גאולה כבריאה חדשה

התואר גואל שאלוהים מעניק לעצמו חושף את טבעו העמוק של פעולתו. במשפט העברי הקדום, הגואל מילא שלושה תפקידים עיקריים: לגאול קרוב משפחה שנפל לעבדות, להחזיר אדמות משפחתיות שנמכרו תחת לחץ כלכלי, ולנקום את דמו של קרוב משפחה שנרצח. שלושת הממדים הללו משתקפים בפעולתו של אלוהים כלפי ישראל. אלוהים משחרר את עמו מעבדות בבל, משיב להם את הארץ המובטחת שממנה גורשו, ומקים מחדש את כבודם, שנפגע על ידי הגלות המשפילה.

אבל גאולה אלוהית עולה בהרבה על הפונקציות החברתיות העתיקות הללו. היא מבצעת שחזור רדיקלי של זהותם של הגאולים. הטקסט שופע בדימויים של טרנספורמציה קוסמית כדי לסמל את החידוש המוחלט הזה. המדבר הופך לאגם, הארץ הצחיחה מכוסה במעיינות, הגבעות הצחיחות רואות נהרות פורצים. מטמורפוזות טבעיות לכאורה בלתי אפשריות אלה ממחישות את מה שאלוהים משיג בלב האדם. הוא לא רק משקם את המצב הקודם; הוא יוצר משהו חדש באופן קיצוני. ישראל שיצא מהגלות לא יהיה רק ממלכת דוד המחודשת, אלא עם מחודש בהבנתו את אלוהים ואת ייעודו.

מימד יצירתי זה של גאולה מופיע בחלקו האחרון של הקטע: "למען יראו והכירו הכל, למען ישימו לב ויבינו כי יד ה' עשתה זאת". לשינוי ישראל יש משמעות אוניברסלית; הוא הופך לאות לכל העמים. המטרה הסופית אינה שיקום לאומי של עם קטן, אלא גילוי טבעו של האל האמיתי לכל האנושות. ישראל שעברה שינוי הופכת לעדה חיה לכוח היצירה האלוהי. ההיסטוריה הייחודית שלה היא חלק מתוכנית הישועה האוניברסלית. גאולה אישית או קולקטיבית לעולם אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת אותה. קְדוּשָׁה מי ייתן והאלוהי יוכר על ידי כולם.

מים במדבר: הבטחה לצמאים

החלק השני של הקטע מעביר את תשומת ליבה של התולעת שעברה טרנספורמציה אל העניים והנשמות האומללות המחפשות מים. מעבר זה מגלה כי לשינוי של ישראל יש משמעות רק אם הוא מועיל לפגיעים ביותר. המזחלת המנצחת אינה מוחצת הרים לתפארתה, אלא כדי שהמים הדרושים לצמאים ינבעו. לכוח המתקבל מאלוהים תמיד יש מטרה אלטרואיסטית; הוא קיים לשירות הזולת.

דימוי הצמא הפיזי מעורר את המצוקה הרוחנית הבסיסית של האנושות. העניים והאומללים מייצגים את כל אלה שחווים חוסר קיצוני, היעדר מה שדרוש לחיים. לשונותיהם היבשות מסמלות את חוסר היכולת לבטא את מצוקתם, את השתיקה שכופה סבל קיצוני. בעולם שמתעלם או בז לזעקתם השקטה, אלוהים מאשר: אענה להם, לא אנטוש אותם. השלילה הכפולה מדגישה את המחויבות המוחלטת. שום נסיבות לא יגרום לאלוהים לוותר על הבטחתו לעניים ביותר.

תגובת האל לצמא הזה מתגלה בנדיבות אינסופית. הוא אינו מסתפק בכמה מעיינות מפוזרים. הוא גורם לנהרות לבעור על גבהים צחיחים, מניח מעיינות בשקעי העמקים, הופך את המדבר לאגם ואת הארץ הצחיחה למזרקות. שפע עצום זה עומד בניגוד חד למחסור הראשוני. שפע רב זה מאפיין באופן עקבי את הפעולה האלוהית בכתובים. המן במדבר עולה על הצרכים היומיומיים, כיכרות הלחם המרובות ממלאות שנים עשר סלים, והיין בקנה עולה באיכותו ובכמותו על מה שנדרש בסעודת החתונה. אלוהים נותן לא במשורה אלא בנדיבות, ובכך מגלה את טבעו האמיתי, שהוא אהבה שופעת.

הגן שנטע על ידי אלוהים

האורקל מסתיים בדימוי של גן פלאי שאלוהים נוטע במדבר. מגוון המינים המוזכרים בולט בעושרו: ארז ושיטה, הדס וזית, ברוש, בוקיצה ולגש. עצים אלה מגיעים מאזורים שונים; חלקם גדלים באופן טבעי ב... אַקלִים ים תיכוני, אחרים הררי. דו-קיום שלהם במדבר שעבר שינוי מסמל את הפיוס בין הניגודים, את ההרמוניה המשוקמת של הבריאה. הגן האלוהי מקבל בברכה את כל הגיוון מבלי לבטל אותו; הוא מאפשר לכל מין לפתח את יופיו שלו בתוך שלם הרמוני.

יער זה, שנטע אלוהים, מעורר בבירור את גן העדן המקורי. גאולה נראית כחזרה להתחלה, שחזור של הפרויקט היצירתי הראשוני שהושחת על ידי החטא. אך גן חדש זה עולה על גן העדן המקורי. הוא צומח בדיוק במקום בו שלט המדבר הצחיח ביותר, באדמות לא מעובדות שאיש לא יכול היה לעבד. החסד האלוהי לא רק מתקן; הוא משנה צורה. הוא מביא חיים ויופי בדיוק במקום בו היו קיימים רק שממה ומוות. מיקום הגן במדבר נושא מסר של תקווה רדיקלית: אין מצב מושפל מדי, אין לב נבול מדי, מכדי שאלוהים לא יגרום לחיים לצמוח.

לעצים הנטועים יש גם סמליות עשירה במסורת המקראית. הארז מייצג אצילות וכוח, עץ הזית שָׁלוֹם ושגשוג, ההדס שִׂמְחָה והברכה. יחד, הם מסמלים את מלוא המתנות האלוהיות המוצעות לאנושות המשוקמת. נוכחותם במדבר מדגימה בבירור שרק יד ה' יכולה לחולל שינוי כזה. המטרה המוצהרת בטקסט מתממשת: כולם יכולים לראות שקדוש ישראל הוא הבורא, שכוחו אינו מופעל כדי להרוס אלא כדי לחדש את פני הארץ.

הדים במסורת הנוצרית

האבות והגאולה הכריסטולוגית

המסורת האבות הרהרה בטקסט זה, וזיהתה בו את ההכרזה הנבואית על תעלומת המשיח. התולעת הבזויה מבשרת את המשיח המושפל, זה שמזמור כ"ב מתאר כתולעת ולא כאדם, חרפת העם. ישוע הצלוב מגלם בצורה מושלמת את דמותה של התולעת המעוכה, שנדחה על ידי עמו, נראה שננטש אפילו על ידי אלוהים. מותו הבזוי על הצלב, עונש השמור לעבדים, מייצג את נקודת ההשפלה האולטימטיבית.

אֲבָל התחייה המטמורפוזה שניבא על ידי ישעיהו מתרחשת. הצלוב הופך לתחייה המפוארת, הדחויה הופכת לאבן הפינה, הנידונה הופכת לשופט האוניברסלי. המזחלת שמרסקת הרים מעוררת את ניצחון הפסח על כל כוחות המוות והחטא. הצלב עצמו, כלי ההשפלה העילאי, הופך לנשק ישועה ההורס את מעוזי הרשע. היפוך רדיקלי זה מגלה את ההיגיון האלוהי שכבר חקוק בטקסט של ישעיהו: אלוהים בוחר בחולשה כדי לגלות את כוחו, כישלון לכאורה בהשגת הניצחון הסופי.

סנט אוגוסטין הוא מעיר בהרחבה על התואר גואל המיוחס למשיח. בכך שהוא הופך לאדם, בן האלוהים נוטל על עצמו את תפקיד הגואל, קרוב המשפחה הגואל. הוא מתאחד עם האנושות השבויה כדי לשחרר אותה מעבדות החטא והמוות. מחיר גאולה זו הוא דמו שנשפך על הצלב. אך בניגוד לגאולות אנושיות, המבצעות העברת בעלות פשוטה, גאולתו של ישו מחוללת טרנספורמציה אונטולוגית. האנושות הגאולה הופכת באמת ליצור חדש, המשתתפת בטבע האלוהי עצמו דרך חסד.

הרוחניות של המדבר הפורח

ה- אבות המדבר, אותם נזירים מהמאות הראשונות שנסוגו למדבר המצרי הרהרו במיוחד על דימוי המדבר שהפך לגן. עבורם, המדבר הפיזי הפך לסמל של הלב האנושי, המסור לשדים שלו ועקר מכל נחמה רוחנית. החוויה הסגפנית כללה דווקא את קבלת היובש הזה מבלי לברוח, את ההישארות במדבר הפנימי תוך כדי המתנה לאלוהים שיגרום למעיינות החיים הרוחניים לפרוץ שם.

רוחניות מדברית זו אינה מחפשת סבל לשמה. היא מכירה בכך שתמורות עמוקות מסוימות יכולות להתרחש רק באמצעות התנתקות רדיקלית, הרחק מהביטחון וההסחות של העולם. המדבר הופך למקום של אמת שבו האנושות מגלה את עצמה כפי שהיא באמת: תולעת צמאה שיכולה לשרוד רק בזכות החסד האלוהי. צלילות נוראית זו פותחת באופן פרדוקסלי את הדלת לתקווה אמיתית. כאשר אדם מפסיק להסתמך על משאביו שלו, הוא הופך זמין לקבל את החיים שרק אלוהים יכול לתת.

מיסטיקנים נוצרים יתארו מאוחר יותר את הלילה האפל של הנשמה, את החוויה הרוחנית הזו שבה אלוהים נראה נעדר וכל נחמה נעלמת. יוחנן של הצלב הוא רואה בכך את המעבר ההכרחי לאיחוד טרנספורמטיבי עם אלוהים. הנשמה חייבת לחצות את מדברה, לחוות את היובש הקיצוני שלה, כדי לגלות שאלוהים לבדו הוא חייה. אז, כפי שמבטיח ישעיהו, מעיינות פורצים דווקא בתוך היובש הזה. שִׂמְחָה הרוחניות העמוקה ביותר נולדת לא למרות ייסורי המדבר אלא דרכו, משום שהיא מטוהרת מכל אשליה ומיוסדת אך ורק על הנוכחות האלוהית.

תקווה אסכטולוגית

גם המסורת הנוצרית קוראת את הטקסט הזה כהכרזה על מציאויות מוחלטות, על הממלכה הסופית שאלוהים יקים באחרית הימים. האפוקליפסה דימוי המדבר המשתנה משמש לתיאור עיר הקודש שבה אלוהים ימחה כל דמעה והמוות לא יהיה עוד. נהר המים החיים הנובע מכס המלכות של אלוהים והשה בירושלים השמימית מקיים את הבטחת ישעיהו למעיינות במדבר. עץ החיים הנטוע על גדות נהר זה מחייה את הגן המופלא שניבא עליו הנביא.

מימד אסכטולוגי זה מבסס את התקווה הנוצרית אל מול ניסיונות הנוכחיים. הסבל הנוכחי, נורא ככל שיהיה, אינו המילה האחרונה על ההיסטוריה. אלוהים מכין טרנספורמציה סופית שבה כל דמעה תתייבש, כל צמא ירוה, כל מדבר יפרח. הבטחה זו אינה פוטרת אותנו מהלחימה כאן ועכשיו נגד עוול וסבל. להיפך, היא מבססת ומזינה את המחויבות הזו. מכיוון שאנו יודעים את היעד הסופי, אנו יכולים להתמיד במאבק הנוכחי מבלי להתייאש ממכשולים זמניים.

הליטורגיה הנוצרית הופכת את התקווה האסכטולוגית הזו לנוכחת בכל חגיגה אוכריסטית. ישו שקם לתחייה נותן את עצמו כמזון ומשקה, ומרוה את צימאונם הרוחני של המאמינים. האוכריסטיה בציפייה לסעודה המשיחית האחרונה, היא מציעה כבר עכשיו טעימה מוקדמת של המלכות. בלחם וביין המקודשים, מדבר העולם הנוכחי כבר מושקה על ידי מימי החסד החיים. המאמינים המקבלים את סעודת הקודש חווים את השינוי המובטח: חולשתם המקובלת הופכת למקור של כוח אלוהי, צמאונם המוכר מוצא את מרווה.

נתיבי טרנספורמציה אישית

הטקסט של ישעיהו אינו רק מכריז על גאולה קולקטיבית עתידית. הוא מתווה נתיב אישי של טרנספורמציה רוחנית הנגיש לכולם כיום. שבעה צעדים מאפשרים שילוב הדרגתי של דינמיקה זו בחיי היומיום.

צעד ראשון: הכר בכנות במצבך הדומה לתולעת. זה דורש בחינה עצמית רדיקלית שתזהה את התחומים האמיתיים של שבריריות וחוסר אונים. בלי קורבנות מלאת רחמים עצמיים, אבל גם בלי הכחשה הרואית. פשוט האמת העירומה על עצמך, על המגבלות שלך, על הפצעים שלך, על הכישלונות שלך.

צעד שני: שמעו את המילה האלוהית "אל תירא" כפי שהיא מופנית אליה באופן אישי. זהו את הפחדים הספציפיים שמשתקים את חייכם: פחד מכישלון, פחד מדעותיהם של אחרים, פחד מחוסר, פחד ממוות. ציינו במדויק את הפחדים הללו במקום לברוח מהם באמצעות אקטיביזם או הסחת דעת. לאחר מכן אפשרו להבטחה האלוהית להדהד אל מול כל פחד שזוהה.

צעד שלישי: חוויה של מחווה של יד אלוהית האוחזת. זה דורש זמן יומי של דממה ותפילה, הנגשת עצמנו לנוכחות האלוהית. לאו דווקא חוויות מיסטיות מרהיבות, אלא פשוט נאמנות של עמידה קבועה לפני אלוהים, והגשת יד ריקה לו. אמון נבנה לאורך זמן, באמצעות חזרה סבלנית על מחווה זו של פתיחות.

צעד רביעי: אימוץ הזהות החדשה של מזחלת. גילוי המתנות והכריזמות שקיבלנו, צנועות ככל שיהיו, המאפשרות לאדם לשרת אחרים. הפסקת השוואת העצמי להרים מעוררי יראה וקבלת העצמי ככלי שאלוהים משתמש בו, עם היכולות הספציפיות שהוא נתן. יעילות שליחים אינה תלויה בכישרון טבעי אלא בציות לפעולה אלוהית.

שלב חמישי: טיפוח שִׂמְחָה באדון ולא בתוצאות נראות לעין. ללמוד לחגוג, להודות, לזהות את סימני הנוכחות האלוהית גם במצבים קשים. הכרת תודה הופכת לנטייה בסיסית של הנשמה שעברה שינוי. היא משחררת את האדם מחרדת ביצוע ומאפשרת לו ליהנות מהחיים כמתנה חינם.

צעד שישי: להפוך למקור הזנה לצמאים. לחלוק את המים החיים המתקבלים עם אחרים, להפוך לכלי של רענון רוחני. זה מתחיל פשוט בהקשבה למצוקתם של אחרים, בהקשבה בחמלה ובנקיטת צעדים קונקרטיים של סולידריות. כל אדם יכול להצמיח מעיינות במדברם של אחרים באמצעות זמינותו ונדיבותו.

צעד שביעי: להיות עדים לשינוי כדי שאחרים יוכלו לזהות את הפעולה האלוהית. לא באמצעות הטפה אגרסיבית, אלא באמצעות חיים עקביים שמביאים אותה לידי ביטוי. שִׂמְחָה ו שָׁלוֹם התקבלה. העדות המשכנעת ביותר נותרת הקיום שעבר שינוי, המאתגר ומעלה שאלות. כאשר אחרים מבחינים בכך שהמדבר פרח, הם תוהים על מקור הפוריות הבלתי צפויה הזו.

מהפכה פנימית וחברתית

האורקל של ישעיהו מ"א מציע בסופו של דבר מהפכה אנתרופולוגית ורוחנית אמיתית. היא הופכת את הקריטריונים האנושיים של ערך ויעילות. התרבות העכשווית חוגגת כוח, אוטונומיה, הצלחה נראית לעין וביצועים מדידים. היא בזה חולשה, תלות, כישלון לכאורה וחוסר חשיבות חברתית. הטקסט המקראי מכריז על היגיון נגדי רדיקלי שבו חולשה מקובלת דווקא הופכת לאתר מועדף של פעולה אלוהית.

למהפכה זו השלכות חברתיות ופוליטיות משמעותיות. אם אלוהים בוחר את השפלים על פני החזקים, את הצמאים על פני העשירים, אז כל מבנה חברתי שמדכא את החלשים ומפאר את החזקים סותר את התוכנית האלוהית. המחויבות לצדק הופכת לציווי תיאולוגי, לא רק לאופציה מוסרית. השינוי שהובטח על ידי ישעיהו מרמז בהכרח על טלטלה ביחסי הכוחות, השפלת הרים גאים והעלאת עמקים נמוכים.

דימוי המדבר שהפך לגן נושא גם ממד אקולוגי. אלימות אנושית יצרה לעתים קרובות מדבריות, הרסה מערכות אקולוגיות שבריריות וייבשה משאבים חיוניים. השיקום האלוהי המובטח כולל את ריפוי הבריאה הפצועה. מחויבות אקולוגית היא חלק מההיגיון של הגאולה. השתתפות בהפיכת המדבר לגן פירושה, באופן קונקרטי, מאבק במדבור, הגנה על מקורות מים ונטיעת עצים. רוחניות מקראית לעולם אינה מופרדת מאחריות כלפי כדור הארץ.

הטקסט מזמין אותנו לשינוי רדיקלי באופן שבו אנו רואים את עצמנו ואת אחרים. עלינו להפסיק לשפוט על סמך מראה חיצוני של כוח או חולשה. עלינו להכיר בכל אדם, אפילו בעני ביותר, ביצור זעיר שאלוהים יכול להפוך לכלי לניצחונו. עלינו להתייחס לכל אדם צמא כבעל כבוד אינסופי, שכן אלוהים עצמו מבטיח שלעולם לא ינטוש אותו. מהפכה זו בפרספקטיבה משנה את מערכות היחסים האנושיות ומבססת... מִסדָר אותנטי, אשר חורג היררכיות חברתיות מלאכותיות.

לבסוף, האורקל קורא לסבלנות בטוחה לנוכח עיכוביו לכאורה של אלוהים. השינוי המובטח אינו מתרחש באופן מיידי. התולעת אינה הופכת למזחלת בן לילה. המדבר אינו פורח מיד. בין ההבטחה לבין מימושה טמון זמן של המתנה פעילה, של נאמנות מתמדת, של עבודה סבלנית. זמניות זו של הגאולה מלמדת את’עֲנָוָה ותאמין. אלוהים פועל לפי קצבו שלו, לא לפי חוסר הסבלנות שלנו. אבל הבטחתו נותרת אמינה לחלוטין, מחויבותו בלתי מעורערת. מה שנאמר מראש יתקיים ללא ספק, כי קדוש ישראל אינו משקר ולעולם אינו מוותר.

הנחיות מעשיות

לתרגל מדי יום זמן של דממה שבו אדם מכיר בשבריריותו בפני אלוהים ללא יומרות או הצדקות הגנתיות, פשוט האמת העירומה של מצבו האנושי המוגבל.

לזהות באופן קונקרטי את הפחדים המשתקים ולמנות אותם במפורש בתפילה, תוך הקרבת כל אחד מהם להבטחה האלוהית "אל תירא" החוזרת ונשנית עד שתחדור ללב.

חפשו את סימני השינוי שכבר פועלים בחייכם, המעיינות הקטנים הנובעים במדבריות אישיים, כדי לטפח הכרת תודה וביטחון באלוהים.

להפוך למקור מחיה עבור מישהו בקהילה שלו באמצעות מעשה פשוט של שיתוף, הקשבה או נוכחות קשובה המבטאת סולידריות אלוהית.

הרהרו באופן קבוע על פסוק מהקטע, ותנו לו להדהד במצבים קונקרטיים שחווים, במיוחד בניסיונות שבהם הפיתוי לייאוש הופך להיות דוחק.

להשתתף באופן פעיל ביוזמות למען צדק חברתי או הגנת הסביבה אשר מתרגמת באופן קונקרטי את ההבטחה להפוך את המדבר לגן פורח.

פשוט להיות עדים לשינויים שחווים כאשר ההזדמנות צצה באופן טבעי, בלי להטיף לדורות הבאים אך בלי לשקר. עֲנָוָה, כדי שאחרים יוכלו לגלות את פעולתו של האל הגואל.

התייחסויות מקראיות ותיאולוגיות

ישעיהו מ55-, ספר נחמת ישראל, ההקשר הרחב של פרשתנו אשר מפתחת את תיאולוגיית הגאולה ואת העבד הסובל המכריז על המסתורין של פסקל.

תהילים כ"ב, צעקת התולעת המושפלת שהופכת לשיר ניצחון, תפילתו של ישוע על הצלב החושפת את השינוי שהובטח על ידי ישעיהו בתעלומת המוות והתחייה.

שמות ג', הסנה הבוער שבו אלוהים מגלה את עצמו כמשחרר עמו המדוכא, הבסיס לתיאולוגיית הגאולה שפותחה מאוחר יותר על ידי הנביאים.

התגלות כא-כב, חזון ירושלים החדשה והגן המשוחזר, הגשמה אסכטולוגית של הבטחות ישעיהו לשינוי הסופי של הבריאה.

סנט אוגוסטין, פירוש על תהילים וחיבור על הבשורה על פי יוחנן, הרהורים פטריסטיים על גאולה כריסטולוגית והטרנספורמציה הרוחנית של הנשמה בחסד.

יוחנן של הצלב, הלילה האפל ועליית הכרמל, התפתחויות מיסטיות בחציית המדבר הרוחני כנתיב לקראת איחוד טרנספורמטיבי עם אלוהים.

הנס אורס פון בלתזר, תהילה וצלב, תיאולוגיה עכשווית של קנוסיס אלוהי ושל כוח המתבטא בחולשה על פי ההיגיון הפרדוקסלי של הגלגול.

גוסטבו גוטיירז, תיאולוגיית השחרור, קריאה לטינית-אמריקאית של נביאי המקרא המדגישה את ההשלכות החברתיות והפוליטיות של ההבטחה האלוהית לשינוי עבור העניים.