פגישה שמעצבת מחדש את קווי הדיפלומטיה של הוותיקן ב המזרח התיכון.
בתנועה רגועה ומדודה, ה- אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14 ביום חמישי, 6 בנובמבר, קיבל הארמון האפוסטולי את פניו של נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בפעם הראשונה. מאחורי דלתותיה המוזהבות של הספרייה האפוסטולית, הפגישה בין שתי הדמויות הללו - האפיפיור האמריקאי שנבחר לאחרונה והמנהיג הפלסטיני הוותיק - חצתה את גבולות הפרוטוקול. זה היה מסר רב עוצמה לעולם שמאס ב... המלחמהעדיין אפשר לבטא תקווה, אפילו על סף השתיקה.
אנחנו ברומא, בבוקר סתווי שטוף באור רך. הוותיקן תערובת של ציפייה ורצינות ממלאת את האוויר. צעדיה האיטיים של המשלחת הפלסטינית מהדהדים על אבני הריצוף של חצר דמאסוס הקדוש, כשהם חוזרים לסביבה המוכרת. חלף למעלה מעשור מאז שחצה מחמוד עבאס לראשונה את הספים הללו. אך כיום, ההקשר השתנה: ה... המזרח התיכון שוב שבור, הקריאות להפסקת אש מתרבות, והכס הקדוש, מאז מותו של פרנציסקוס, נראה כמחפש טון חדש, בין המשכיות רוחנית לזהירות דיפלומטית.
פגישה עמוסת סמליות
קהל האפיפיורים לרוב מאופק, חסכוני במחוות, אך רווי במשמעות. גם כאן אין יוצא מן הכלל. הכס הקדוש סיכם במשפט אחד את מה שדנו בו משקיפים במשך שבועות: "הצורך הדחוף לספק סיוע לאוכלוסייה האזרחית של עזה ולסיים את הסכסוך על ידי חתירה לפתרון שתי מדינות". מילים אלו, מפוכחות ומדויקות, פותחות דלת. הן מזכירות לראשונה את העמדה המסורתית של... הוותיקןזכותו של העם הפלסטיני להתקיים במדינה ריבונית, אך גם הצורך בישראל בטוחה ומוכרת.
לְהַלָן ליאו ה-14, נוסחה זו קיבלה משמעות מיוחדת. כמו מילות הפתיחה של הנוסחה החדשה אַפִּיפיוֹר לאחר בחירתו – "אף אחד אינו מיותר בתוכניתו של אלוהים" – נראה כי גישתו לדיפלומטיה מאופיינת בהכלה. השאלה הפלסטינית, שלעתים קרובות מאפילה על ידי הסוגיות הדחופות של הרגע, מקבלת מחדש כבוד רוחני. אַפִּיפיוֹר הוא לא מדבר כמו אסטרטג, אלא כמו כומר; הוא לא מבקש לפתור בעיות, אלא לפייס.
בתוך החדר, האווירה תוארה על ידי אחד העדים כ"עמוקה אך ללא רצינות נוקשה". מחמוד עבאס, בגיל 90, מצא את עצמו מול אדם בעל טון פשוט ומבט ישיר. דיוניהם התמקדו במצב ההומניטרי בעזה, בקשיים הפנימיים של הרשות הפלסטינית, וגם בתפקידן של הדתות בהרגעת חברות מפוצלות.
דיאלוג זה, שנראה קונבנציונלי, מסמן למעשה נקודת מפנה. הדיפלומטיה של הוותיקן, שלעתים קרובות בלתי נראית, באה לידי ביטוי כאן בעקביות: לאורך העשורים, מיוחנן ה-23 ועד ליאו ה-14, היא טווה חוט המקשר בין תפילה לפוליטיקה, ובין אמונה להיגיון.
ההקשר של טרגדיה ממושכת
הפגישה מתקיימת ב- אַקלִים המצב חמור. מאז שהפסקת האש נכנסה לתוקף כמעט חודש קודם לכן, עזה בקושי שורדת. שיירות סיוע הומניטרי נאבקות לחצות את מעברי הגבול הישראליים. מים הם נדירים, כמו גם מזון. רוח רפאים של מגפה רודפת את מחנות הפליטים. האו"ם מדבר על "אסון הומניטרי בעל פרופורציות היסטוריות".
בהקשר זה, קולו של הכס הקדוש עבר מספר שינויים. אַפִּיפיוֹר בשבועות האחרונים לחייו, פרנסיס נקט כמה עמדות בולטות. מדינות מסוימות פירשו את דבריו כגינוי ישיר מדי של המתקפה הישראלית. מותו באפריל 2025 סימן פרק משמעותי בקתוליות בת זמננו. ליאו ה-14, שנבחר במאי, ירש שדה מוקשים - הן פשוטו כמשמעו והן מבחינה מטאפורית.
מקורו באמריקה המחולקת בין שמרנות לפתיחות, אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14 הוא בחר לרפורמה בשיטות לפני הרטוריקה. פחות הצהרות פוליטיות, יותר יוזמות שקטות: כך הוא פועל, לדברי מקורביו. דבריו לעזה – "אדמת קדושים מעונים" – מדודים, אך עוצמתיים. בכך שהוא מסרב להיכנס לדיון על "רצח עם", הוא דבק בקו אוונגליסטי: גינוי הרוע מבלי לנקוב בשמות אויבים.
פגישתו עם מחמוד עבאס מחזקת עמדה זו. הכס הקדוש לא רק מתיישר, הוא נוקט עמדה איתנה. הוא מחפש את הנקודה שבה דיפלומטיה פוגשת מצפון. עבור ה... אַפִּיפיוֹר, הבעיה אינה לתמוך בצד אחד, אלא לזכור שכל חיים שבורים הם תבוסה לאנושות כולה.
מחווה לפרנסואה, העברת הלפיד
לפני הכניסה ל הוותיקן, מחמוד עבאס הקפיד לחלוק כבוד בטקס בזיליקת סנט מרי מייג'ור. ליד קברו של פרנסואה, הוא הניח זר לבן. מחווה דיסקרטית זו ריגשה את העיתונאים הנוכחים. "אני לא יכול לשכוח מה שהוא עשה למען העם הפלסטיני", הוא התוודה. זכרו של אַפִּיפיוֹר הארגנטינאי עדיין מרחף מעל רומא: כנותו, חמלתו כלפי קורבנות אזרחיים, יכולתו להפוך את האמונה לשפה פוליטית מבלי ליפול למיליטנטיות.
פרק זה מציב את ביקורו של מחמוד עבאס בתוך רצף של קשר רגשי. הדיפלומטיה של הוותיקן, שלא כמו במדינות, היא מועברת בעיקר דרך אנשים. ליאו ה-14 מודע לכך: לא מדובר בהחלפה, אלא בהארכה. בראיון היפותטי אפשר לדמיין, ה- אַפִּיפיוֹר היה אומר: "כל צעד לקראת שָׁלוֹם "זהו עקבות שהותיר מי שהלך לפנינו."»
בכבודו לפרנציסקוס, הזכיר מחמוד עבאס גם את פירות הדיאלוג ארוך השנים הזה: בשנת 2015 הכיר הכס הקדוש במדינת פלסטין. מחווה דיפלומטית זו, היסטורית באותה תקופה, נותרה עמוד תווך סמלי. עבור הוותיקן, זו אינה בחירה נגד ישראל, אלא בחירה למען צדק. ניואנס זה, שלעתים קרובות אינו מובן כהלכה, מעורר את הזהירות של האפיפיור החדש כיום.
ליאו ה-14: אמנות הדיפלומטיה השקטה
מה בולט בחודשים הראשונים של ליאו ה-14זוהי אמנות השתיקה שלו. פחות גלוי מפרנציסקוס, הוא מדבר באמצעות סימנים. מסלול הטיול שלו, שהוכרז לשנת 2026, כולל את ירושלים, עמון, קהיר ו... בית לחםשמות אלה מספיקים כדי לתאר דיפלומטיה רוחנית: בניית גשרים במקום סיסמאות.
נולד בטקסס, ארכיבישוף לשעבר של שיקגו, אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14 הוא מבין את המציאות הגיאופוליטית, אך ניגש אליה דרך עדשה אנושית. לדברי מקורביו, הוא "יותר פסיכולוג מאשר דיפלומט". המסר שלו על עזה - שלא ניתן לבנות עתיד על נקמה - עולה בקנה אחד עם הנביאים: בעל ראייה צלולה לגבי הרוע, אך מסרב להתייאש.
אצל מחמוד עבאס, היגיון זה מוצא בן שיח טבעי: אדם מאוכזב אך מתמיד, שיודע שלפעמים סמל שווה יותר מצו. לשניים יש אמונה משותפת - לא דתית, אלא היסטורית - באפשרות של דיאלוג שישרוד את ההריסות.
הוותיקן והמזרח התיכון: סוגיות מרכזיות
מאז פאולוס השישי, שאלת המזרח התיכון מאכלס את הדיפלומטיה האפיפיורית. יוחנן פאולוס השני הציב זאת בראש סדר העדיפויות, בנדיקטוס ה-16 ביקש לקיים דיאלוג עם היהדות באותה מידה כמו עם האסלאם, ופרנציסקוס טייל באזור כצליין של תקווה. ליאו ה-14 יורש את הגיאוגרפיה המורכבת הזו.
לכס הקדוש אין צבא או אינטרסים כלכליים, אך יש לו הון מוסרי ניכר. בעידן רווי בתקשורת, הוותיקן הוא הולך נגד הזרם: הוא מדבר לאט, פועל בסבלנות. תמונה, שימוע, הודעה קצרה לעיתונות – והמחוות האלה הופכות לפעמים לרהוטות יותר מפסגה בינלאומית.
דיאלוג שמאחד נוצריםהאפיפיור פרנציסקוס אישרר מחדש כי פתרון שתי המדינות נותר, עבור הכנסייה הקתולית, הדרך האמינה היחידה לצאת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. עיקרון זה מושרש בדוקטרינה המוסרית של שָׁלוֹם צודק: אסור לשלול מאף עם את כבודו הקולקטיבי. אך עמדה זו אינה רק סיסמה; היא מגולמת בפעולות פסטורליות - תמיכה בבתי ספר נוצריים ב בית לחם, סיוע הומניטרי לעזה, דיפלומטיה מאחורי הקלעים עם ישראל.
בין דיפלומטיה לטיפול פסטורלי, גבול נקבובי
חשוב להבין את אופייה הספציפי של הדיפלומטיה של הוותיקן: היא אינה פועלת לכיבוש, אלא לאישור מחדש. שריה מתפללים באותה מידה שהם מנהלים משא ומתן. לפיכך, הפגישה עם מחמוד עבאס, למרות שיש לה משמעות פוליטית ברורה, נותרת בראש ובראשונה מעשה רוחני. אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14 מָקוֹם שָׁלוֹם לרמה של קריאה אוונגליסטית – ייעוד אוניברסלי.
מאחורי הקלעים, גורמים המקורבים למזכירות המדינה מתארים א אַפִּיפיוֹר קשובים לסבל קונקרטי: ילדים עקורים, משפחות חסרות מים, רופאים המבצעים ניסים של סבלנות. נַצְרוּתמבחינתו, מעשים אומרים יותר מעקרונות. זה גם מה שהדיון הזה מנסה להעביר. שָׁלוֹם זה לא קונספט, זו ארוחה משותפת, יד מושטת.
מחמוד עבאס, עייפותו של פטריארך
עבור מחמוד עבאס, ביקור זה לובש צורה של עלייה לרגל. בגילו, לכל טיול יש משהו בעל איכות עדות. המנהיג הפלסטיני, שלעתים קרובות מתחרה בו מבית, מוצא ב... הוותיקן אוזן קשבת שהוא כמעט ולא זוכה לה במקום אחר. מול האפיפיור, הוא לא מדבר רק על פוליטיקה; הוא מעלה את ירושלים, את זכרם של הפליטים, את הישרדות הזהות הפלסטינית.
לנוכחות זו יש גם ממד אישי. מאז 2014, תאריך התפילה המשותפת עם שמעון פרס ופרנציסקוס, מחמוד עבאס שמר על זיכרון רגע של חסד. בגני... הוותיקן, עץ זית שנשתל באותו יום ממשיך לגדול. עשר שנים מאוחר יותר, הוא הפך לסמל חי: שביר אך מושרש.
ההימור של ההכרה
הכס הקדוש היה אחת המדינות הראשונות שהכירו בפלסטין, בשנת 2015. מחווה זו, שלעתים קרובות נתפסת כסמלית, בעלת השפעות מוחשיות. היא העניקה לגיטימציה לקיום הדיפלומטי הפלסטיני בזירה הבינלאומית. הכרה זו גם יצרה תקדים: אמונה יכולה להקדים לפוליטיקה, לא כדי לכפות אותה, אלא כדי לעורר אותה.
לְהַלָן ליאו ה-14, הכרה זו אינה נשללת, היא מתארכת. אַפִּיפיוֹר הוא לא צריך לחזור על מה שקודמו הצהיר; הוא פועל בהמשך לנאמנות זו. המסר ברור: שָׁלוֹם אי אפשר לקבוע זאת; זה בנוי על הכרה הדדית.
ירושלים, לב רוחני ודיפלומטי
בלב כל המתחים, ירושלים נותרה עיר של פרדוקס: קדושה לשלוש דתות, זירה של פילוגים בלתי עבירים. הוותיקן היא מפעילה ערנות מתמדת. הגנה על מקומות קדושים נוצריים, הבטחת חופש הפולחן, כיבוד הנייטרליות הדתית - כל אלה הם נושאים המקודשים באופן קבוע על ידי האפיפיורים.
ליאו ה-14, לדברי מקורביו, הוא שוקל טיול לכנסיית הקבר בשנת 2026. ביקור זה ישלח מסר רב עוצמה, ויזכיר לכולם שהעיר היא קודם כל מקום תפילה לפני שהיא שדה קרב. מחמוד עבאס, מצידו, רואה בכך הזדמנות: להשיב את המימד האוניברסלי של ירושלים, מעבר לגבולות פוליטיים.
התכנסות זו יוצרת קרקע נדירה לדיאלוג: בין הקתוליות הרומית ללאומיות הפלסטינית, באה לידי ביטוי אותה שאיפה – לשמר את זכרה של ארץ שבה אמונה וסבל שלובים זה בזה.
מסר לעולם
הסצנה נמשכה פחות משעה, אך הדתה עדיין קיימת. בעולם רווי בתמונות של מלחמה, המפגש של הוותיקן הזכיר לנו דרך אחרת לדבר על שלום: בלי רדיפות, בלי הבטחות, אבל עם אנושיות.
זֶה ליאו ה-14 ומחמוד עבאס שותף להכרה זו, דבר שלפעמים דיפלומטים מתקשים לבטא: שָׁלוֹם זה לא משא ומתן, זו גיור. כל עוד הלבבות נשארים עוינים, גבולות חסרי תועלת. כל עוד ילד מת מחוסר מים, ניצחון נשאר אשליה.
ה- אַפִּיפיוֹרכשעזב את החדר, על פי הדיווחים, הוא לחש את המשפט הבא לאורחו: "אנחנו לא אדוני הזמן, אלא משרתים של". סַבְלָנוּת"זה אומר הכל: הדיפלומטיה של הוותיקן ממשיכה בעבודתה, לאט אך בנאמנות, במקום בו הזעקות מוותות."
רומא, מראה העולם
באותו ערב, כיכר פטרוס הקדוש התרוקנה אט אט. ייתכן שהעולים לרגל לא ידעו שרסיס היסטורי נכתב באותו יום. אבל במסדרונות הארמון, לשקט היה עומק מיוחד - של רגעים שבהם אמונה פוגשת את המציאות.
ה- הוותיקן, מדינה זעירה זו, ללא צבא, נותרה ענקית מוסרית. בתקופה של סכסוכים מרובים, קולה מזכיר לנו אמת פשוטה: אחווה זו לא החלטה, זו חינוך. ליאו ה-14, בכך שבקבלת פנים למחמוד עבאס, הוא החיה מחדש את הפדגוגיה הזו של שָׁלוֹם. זה לא מבטיח שום דבר מרהיב, אבל זה שומר על המילה השברירית ביותר בעולם: תקווה.
לקראת איזון רוחני חדש
הקשר הראשון הזה בין אַפִּיפיוֹר מערכת היחסים בין הנשיא האמריקאי לפלסטיני עשויה לבשר על עידן של איזון מחדש. הכנסייה הקתולית, על ידי התמקדות מחדש במסר הלב, מחזירה את ממד הסליחה לדיפלומטיה. הכס הקדוש, עם משאביו הצנועים, ממשיך להפעיל השפעה באמצעות עקביות: הוא מתפלל לפני שהוא מדבר, הוא מקשיב לפני שהוא פועל.
עבור מחמוד עבאס, ביקור זה עשוי לייצג את אחד הפרקים האחרונים בחייו הפוליטיים הארוכים. ליאו ה-14, זהו אחד הרגעים הראשונים של כהונתו כאפיפיונר. אחד צופה בערב יורד, השני בשחר עולה. ובין השניים, רגע מושהה - זה שבו ההיסטוריה מחליטה שעדיין יש זמן לנסות.
מעבר לסכסוך: פנייה אוניברסלית
מה ה הוותיקן הכתובת כאן אינה נוגעת רק ל- המזרח התיכוןזהו מסר אוניברסלי: שום מלחמה לא תוכל למחוק את חובת האנושות. בתוך כל מהומה גיאופוליטית, ליאו ה-14 כופה צורה של איטיות מוסרית - כדי להזכיר לנו מה המשמעות של להיות אנושי.
המאמינים ברחבי העולם מכירים בכך אַפִּיפיוֹר עדינות תובענית. קריאתו "לספק סיוע לאוכלוסייה האזרחית" אינה ביטוי אדמיניסטרטיבי: זוהי פקודה. הוא מדבר בשם אמהות פלסטיניות, חיילים ישראלים עייפים וילדים חסרי בית. שפה זו, שאינה דיפלומטית ואינה דתית, היא פשוט אנושית - ואולי זו הסיבה שהיא מהדהדת כל כך עמוק.
כוחה השקט של יד מושטת
הפגישה של ה-6 בנובמבר אולי תישאר כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה, אך היא מגלם את רוח האפיפיור הצעירה: צניעות ובהירות. ליאו ה-14 זה לא שינה את מהלך הדברים, אבל זה הזכיר לנו את משמעותם.
בעוד הזרקורים דעכו על הארמון האפיפיורי, עיתונאי לחש: "הוא לא הבטיח כלום, אבל הוא הקשיב." זוהי גאונותה של הדיפלומטיה האפיפיורית: הפיכת ההקשבה לפעולה פוליטית.
בעולם מתוח, חילופי דברים פשוטים אלה מגלם אומץ נדיר - אומץ של המשך האמונה במילות חסד ומחוות שלום.
