ביום ההוא יישיר שירה זו בארץ יהודה עיר מבצרה לנו ה' הקים חומות ומבצרים למגן פתחו שערים גוי ישר נאמן יבוא איתן בנחרצותך אתה עומד שָׁלוֹם,שָׁלוֹם לָבוֹטֵחַ בָּךְ. שָׁמוּ בְּיהוָה עוֹלָם, בוֹ יְהוָה צֹר עוֹלָם. הוּא הִשְׁפִּיע יֹשְׁבֵי מָרוֹמָה; הִשְׁפִּיע עִיר גָּאֲהָה, הוֹרִידָהּ אֶל-אֶרֶץ, וְהִגִּיעָהּ עָפָר. תִּרְמֹס תַּחַת עֲנִיִים, תַּחַת מַעֲשֶׂדִים חֲלָשִׁים.
כאשר אלוהים יפגע במעוזים ופתח שערים לצדיקים
נֶאֱמָנוּת כמפתח לגישה לעיר השלום האמיתית.
האם אי פעם הרגשתם מודרים ממערכת שנראתה בלתי חדירה? האם אי פעם חלמתם על קהילה שבה צדק אינו מותרות למעטים, אלא מציאות משותפת לכולם? הנביא ישעיהו, במזמור החזון הזה, חושף דינמיקה טרנספורמטיבית: אלוהים עצמו הורס את חומות הגאווה ופותח את הדלתות בפני אלו המטפחים... נֶאֱמָנוּת. טקסט זה, שהושר בעבר בממלכת יהודה, מהדהד כיום כמניפסט עבור כל אלה השואפים לחברה שבה הצנועים אינם נמחצים עוד, אלא הופכים לשחקני צדק.
מזמור מקראי זה מזמין אותנו לשלוש תגליות עיקריות: ראשית, להבין את ההקשר הנבואי של ישעיהו ואת המשמעות הליטורגית של שירה זו; שנית, להבין את ההיפוך הרדיקלי שאלוהים מבצע בין הגבהים היהירים למדרגות החלשים; ולבסוף, לחקור את ההשלכות הקונקרטיות של... נֶאֱמָנוּת כשער לעיר השלום. כל פרק יקרב אותנו לאמת משחררת: ביטחון אמיתי אינו מגיע מחומות אנושיות, אלא מהסתמכות על הצוק הנצחי.
נביא החזונות הגדולים ותקופותיו הקשה
כדי להבין את ההמנון הזה, עלינו תחילה לנסוע לממלכת יהודה במאה השמינית לפני הספירה. ישעיהו מתנבא בתקופה של מהומה פוליטית וצבאית. המעצמות הגדולות של התקופה, אשור ולאחר מכן בבל, איימו ללא הרף על הממלכות הקטנות יותר של... המזרח התיכון. ירושלים, על חומותיה ומקדשה, מייצגת מבצר בלתי חדיר בעיני העם. אך ישעיהו יודע שהביטחון הזה בביצורים אנושיים הוא אשליה.
ספר ישעיהו מחולק למספר חלקים, והקטע שלנו ממוקם במה שלעיתים נקרא האפוקליפסה מתוך ישעיהו, פרקים כ"ד עד כ"ז. פרקים אלה יוצרים מעין אוסף מיני-נבואי המבשר על משפטו של אלוהים על העמים ועל שיקום ישראל הסופי. הטון אפל ובהיר כאחד: אפל משום שכוחות ארציים יופלו, בהיר משום שעתיד טוב יותר מצפה לאלה שיישארו נאמנים לה'.
ההמנון בפרק כ"ו משתלב בהיגיון זה של היפוך. הוא מוצג כשיר שיש לשיר ביום הישועה, אותו "באותו יום" המפורסם אשר מפרסם את דברי הנבואה. ביטוי זה תמיד מסמן רגע מכריע של התערבות אלוהית בהיסטוריה. זה לא תאריך מדויק בלוח השנה, אלא רגע קאירוס, רגע של חסד שבו אלוהים משנה את המצב באופן קיצוני.
השימוש הליטורגי בקטע זה מעניין. במסורת הנוצרית, טקסט זה נקרא לעתים קרובות במהלך הִתגַלוּת או בחגיגות המעוררות את הציפייה למלכות. זה מהדהד כמו הבטחה: יבוא יום שבו ייפתחו השערים, כאשר שָׁלוֹם ימלוך, שם החלשים לא ירמסו עוד אלא יהפכו בעצמם לסוכני שיפוט אלוהי. תקווה זו נמשכת לאורך הדורות וממשיכה לעורר השראה בקהילות השואפות לצדק רב יותר.
הטקסט עצמו מציג מספר דימויים רבי עוצמה. ראשית, העיר המבוצרת על חומותיה וחומה החיצונית. בימי קדם, עיר ללא ביצורים הייתה פגיעה לפלישה. אך ישעיהו מציין כי עיר מבוצרת זו אינה נבנתה בידי אדם: ה' עצמו הוא זה שמקים את הגנותיה. לאחר מכן מגיעה ההזמנה לפתוח את השערים כדי לאפשר לגוי הצדיק להיכנס. פתיחה זו עומדת בניגוד לדימוי הרגיל של מבצר, ששעריו נותרים סגורים מפחד האויב. כאן, המצב הוא ההפך: השערים נפתחים משום שאלה הנכנסים אינם פולשים, אלא צדיקים.
נֶאֱמָנוּת הוא קריטריון הכניסה. הטקסט העברי משתמש בביטוי שמרמז על קביעות, יציבות ושמירה על אמונה לא משנה מה. אומה צדיקה זו מאופיינת לא בכוחה הצבאי או בעושרה, אלא ביכולתה להישאר מעוגן באמון באלוהים. ונאמנות זו מניבה פרי יוצא דופן: שָׁלוֹם. ישעיהו מאשר שאלוהים שומר שָׁלוֹם של הנשען עליו, המוצא בו את צורו, את צורו מוֹשָׁב בלתי מתפשר.
אז מציג ההמנון ניגוד בולט. אלו שישבו במרומים, סמלים של כוח ויהירות, מושפלים. העיר הבלתי נגישה, זו שהאמינה שהיא חסינה מפני כל שיפוט, מושפלת עד היסוד. היא נושכת את האבק, ביטוי שמעורר תבוסה מוחלטת, השפלה מוחלטת. והנה ההיפוך הסופי: הם העניים והחלשים אשר ירמסו את העיר הגאה הזו תחת רגליהם. התפקידים מתהפכים. אלו שהיו בתחתית מוצאים את עצמם בצמרת, לא באמצעות אלימות מהפכנית מעשה ידיהם, אלא באמצעות פעולתו של אלוהים אשר משיב את הצדק על כנו.
מזמור זה של ישעיהו נושא בתוכו מטען נפץ. הוא אינו רק מנחם את המדוכאים בהבטחות שמימיות מעורפלות. הוא מכריז על מהפך היסטורי קונקרטי, שבו מבני העוול יתהפכו והענווים ישוקמו. חזון נבואי זה הזין מאות שנים של התנגדות רוחנית וחברתית, והעניק השראה לכל אלה המסרבים להאמין שסדר העולם הלא צודק הוא קבוע.
נאמנות שמזיזה הרים
בלב המנון זה טמון רעיון מנחה, פשוט ומהפכני כאחד: נֶאֱמָנוּת לאלוהים פותח דלתות סגורות ומוריד גבהים בלתי נגישים. זו אינה נאמנות פסיבית, העשויה מהשלמה והמתנה אדישה. זוהי נאמנות אקטיבית, נטייה פנימית שהופכת את מערכת היחסים שלנו לכוח, ביטחון וצדק.
ישעיהו מציג בפנינו פרדוקס מרתק. מצד אחד, הוא מדבר על עיר מבוצרת, עם חומות וחומה חיצונית, סמלים של הגנה. מצד שני, הוא מתעקש שביטחון זה אינו נובע מהביצורים עצמם, אלא מאלוהים שמקים אותם. במילים אחרות, כוח אמיתי אינו טמון בעובי החומות, אלא ביחסי אמון עם מי שהוא הצוק הנצחי. פרדוקס זה מאתגר אותנו ישירות: על מה אנו מבססים את תחושת הביטחון שלנו? על המבנים שלנו, על תוכניות הקריירה שלנו, על החסכונות שלנו, על מערכות היחסים המשפיעות שלנו? או על משהו עמוק יותר, יציב יותר?
הטקסט מאשר שאלוהים אינו משתנה בתוכניתו. טבע בלתי משתנה זה אינו נוקשות מופשטת, אלא נאמנות מוחלטת להבטחותיו. כאשר הכל סביבנו מתנדנד, כאשר ודאויות מתפוררות, יציבות אלוהית זו הופכת לעוגן שלנו. ודווקא אמון זה בטבעו הבלתי משתנה של אלוהים הוא שמייצר... שָׁלוֹם. לא שלום שטחי, המורכב מהיעדר סכסוך, אלא שלום עמוק, שלום בעברית, המציין מצב של שלמות, הרמוניה וצדק מבוסס.
נֶאֱמָנוּת מה שישעיהו מדבר עליו בא לידי ביטוי ביכולת להישאר במסלול למרות הסערות. העם הצדיק הוא זה שנשאר נאמן, כלומר, ששומרת על מסלולו המוסרי והרוחני גם כאשר הכל מפתה אותו לסטות. בעולם שבו נראה כי רמאות משתלמת, שבו יהירות מתוגמלת לעתים קרובות, שבו נראה כי עוול מנצח, הוא נאחז איתן ב... נֶאֱמָנוּת זה דורש סוג מסוים של אומץ. זוהי צורה של התנגדות שלווה אך נחושה.
נאמנות זו מוצאת את ביטויה הקונקרטי במעשה ההסתמכות על ה'. ישעיהו משתמש בדימוי פיזי: הסתמכות, כמסתמכים על סלע איתן כדי לטפס על הר או לחצות נחל. תמיכה זו אינה קביים לחלשים, אלא חוכמה לכולם. אפילו החזקים זקוקים לנקודת תמיכה שעולה עליהם. גאווה אנושית טמונה באמונה שאדם יכול להיות עצמאי, שאדם יכול לבנות לעצמו מבצר בלתי חדיר.’עֲנָוָה זה מורכב מההכרה שאנחנו צריכים בסיס שאינו אנחנו אנחנו.
הניגוד עם היושבים במרומים בולט. גבהים אלה מסמלים מספר מציאויות: יומרה של עצמאות, שליטת החזקים על החלשים, והגאווה המאמינה שהיא חסינה מפני שיפוט. ישעיהו מכריז שאלוהים יוריד את הגבהים הללו. הורדה זו אינה נקמה שרירותית, אלא השבת הצדק. אלה שמתרוממים דרך עוול ודיכוי יושפלו. העיר הבלתי נגישה, זו שהאמינה שהיא בלתי ניתנת למגע, תיגע בעצמה, תושפל ארצה.
והנה הטוויסט הסופי: העניים והחלשים הופכים לסוכני השיפוט האלוהי. הם רומסים את העיר הגאה הזו תחת רגליהם. דימוי זה אולי נראה אלים, אך הוא מבטא אמת עמוקה: ההיסטוריה מצדיקה בסופו של דבר את הענווים. עצם קיומם, סירובם להיכנע לעוול, נאמנותם הבלתי מעורערת, הופכים לעדות מוחצת כנגד מערכות מדכאות. מבלי להרים יד, באמצעות התמדתם המוחלטת בצדק, הם מדגימים את ריקנותן של יומרות גאווה.
דינמיקה זו של היפוך עוברת לאורך כל התנ"ך. נָשׂוּי, במגניפיקאט שלו, מאות שנים לאחר מכן, ישעיהו שר מילים דומות: אלוהים הוריד חזקים מכיסאותיהם והרים ענווים; הוא מילא רעבים בטוב ועשירים שלח ריקים. ישוע עצמו היה נושא זה: האחרונים יהיו ראשונים, והמשפילים ירומם. בכך מניח ישעיהו את היסודות לחזון מקראי רדיקלי של צדק, שבו אלוהים תומך בחלשים לא מתוך סנטימנטליות, אלא משום שהם מגלמים אמת יסודית על המצב האנושי והצדק האלוהי.
ההיקף הקיומי של מסר זה הוא עצום. הוא מזמין אותנו לשנות את הקריטריונים שלנו להצלחה וביטחון. במקום לשאוף לבנות פסגות בלתי נגישות משלנו, להרים את עצמנו מעל אחרים, להגן על עצמנו מאחורי חומות של אדישות או פריבילגיה, אנו נקראים לטפח נֶאֱמָנוּת. נאמנות זו הופכת אותנו לפגיעים, שכן היא מרמזת על ויתור על האסטרטגיות הרגילות שלנו של שליטה והגנה. אך דווקא הפגיעות המקובלת הזו, ההסתמכות הזו על הסלע הנצחי ולא על כוחנו, היא שמעניקה לנו גישה לשלום אמיתי וביטחון אמיתי.
שלושה ממדים של המהפכה הנבואית
סולידריות כבסיס לחברה צודקת
המימד הראשון שמזמור זה של ישעיהו מזמין אותנו לחקור הוא סולידריות. כאשר הנביא מדבר על גוי צדיק הנכנס לעיר המבוצרת, הוא אינו מתאר אוסף של אנשים מבודדים החוצים את הסף, כל אחד לעצמו. הוא מדבר על אומה, עם, קהילה. נֶאֱמָנוּת מה שדנים בו אינו רק מעלה אישית, אלא דינמיקה קולקטיבית.
זֶה מימד קהילתי צדק מוזנח לעתים קרובות בחברות האינדיבידואליסטיות שלנו. אנו מאמינים ללא הרף שכל אדם אחראי על ישועתו, על הצלחתו. אבל ישעיהו מזכיר לנו שצדק מקראי הוא תמיד יחסי. איננו יכולים להיות לבד. צדק נבנה במערכות יחסים, באופן שבו אנו מתייחסים לאחרים, ביכולתנו ליצור קהילה שבה איש אינו נשאר מאחור.
העיר המבוצרת שעליה מדבר הנביא אינה מבצר אליטיסטי שרק המושלמים יוכלו להיכנס אליו. זוהי עיר ששעריה נפתחים בפני אומה שלמה, בתנאי שהיא מטפחת... נֶאֱמָנוּת. פתיחה זו מרמזת על סוג של’הַכנָסַת אוֹרְחִים רדיקלי. הדלתות אינן נסגרות מתוך פחד או חוסר אמון, אלא נפתחות מתוך אמון. הנכנסים אינם נבחרים בקפידה לפי עושרם או מעמדם, אלא מתקבלים בברכה על בסיס נאמנותם המשותפת.
חזון זה מהדהד חזק עם זמננו, המאופיין בחומות רבות ובגבולות סגורים. חשבו על הוויכוחים הנוכחיים על הגירה, על קבלת פנים לפליטים, על בניית מחסומים פיזיים או סמליים בין עמים. ישעיהו מאתגר אותנו: מה אם ביטחון אמיתי לא היה מגיע מסגירה, אלא מפתיחות לצדיקים? מה אם סולידריות עם העניים והאם החלשים היו הערובה הטובה ביותר לשלום בר קיימא?
הדימוי של העניים והחלשים הרומסים את העיר הגאה תחת רגליהם מקבל את מלוא משמעותו כאן. לא מהפכנים חמושים הם שמפילים את המערכת באמצעות אלימות. אלה אנשים רגילים אשר, באמצעות התמדתם הפשוטה בסולידריות וב... נֶאֱמָנוּת, בסופו של דבר להפיל את מבני הדיכוי. ההיסטוריה של המאה העשרים מציעה לנו דוגמאות חזקות לדינמיקה זו: גנדי והתנגדות לא אלימה ב הוֹדוּ, מרטין לותר קינג ותנועת זכויות האזרח בארצות הברית, נלסון מנדלה והמאבק באפרטהייד ב אַפְרִיקָה של הדרום. בכל מקרה, היו אלה המדוכאים עצמם, באמצעות דחייתם את האלימות ונאמנותם לצדק, שהפילו את חומות העוול.
הסולידריות שעליה מדבר ישעיהו אינה מופשטת או רחוקה. היא מתממשת באופן קונקרטי, בפעולות היומיומיות של שיתוף ותמיכה הדדית. היא מניחה מראש את היכולת לראות באחר לא מתחרה או איום, אלא חבר למסע לעבר עיר השלום. סולידריות זו דורשת גם אומץ: היא דורשת תעוזה לעמוד לצד החלשים כאשר היא חושפת אותנו לפגיעות בעצמנו. אבל דווקא אומץ זה הוא שבונה את האומה הצודקת שעליה מדבר הנביא.
בחיי היומיום שלנו, זה מתורגם לבחירות מעשיות מאוד. קבלה של האטה במרדף אחר הצלחה אישית כדי לתמוך באלה שמתקשים. שיתוף משאבים עם אלה שיש להם פחות. הרמת קולנו כשאנו עדים לאי צדק, גם אם זה עולה לנו מבחינה חברתית או מקצועית. בניית קהילות של תמיכה הדדית במקום לטפס בסולם החברתי לבד. בכל פעם שאנו בוחרים בסולידריות על פני אנוכיות, אנו מניחים אבן בבניית אותה עיר צודקת שעליה חלם ישעיהו.
ענווה כדרך לגבהים אמיתיים
המימד המרכזי השני של המנון זה הוא’עֲנָוָה. ישעיהו קובע ניגוד בולט בין היושבים במרומים לבין העניים אשר הולכים קרוב לקרקע. בדמיון המקראי, גבהים מסמלים באופן מסורתי כוח, שליטה, ואפילו קרבה אלוהית. מלכים בנו את ארמונותיהם על גבעות. מקדשים פגאניים עמדו על מקומות גבוהים. עלייה לגבהים הייתה הצהרת עליונות.
אבל ישעיהו הופך את ההיגיון הזה. הגבהים הופכים לסמל של גאווה, של היותה בלתי תלויה באלוהים. העיר הבלתי נגישה, הניצבת על פסגותיה, מאמינה שהיא בלתי פגיעה. היא שכחה שביטחונה תלוי במציאות שמעבר לה. יהירות זו מובילה לנפילתה. אלוהים משפיל אותה, מוריד אותה בכוח ומחזיר אותה לגובה פני הקרקע, שם הייתה צריכה להישאר מלכתחילה.
לעומת זאת, העניים והנמוכים ההולכים בתחתית בסופו של דבר מתרוממים. לא בזכות מאמציהם שלהם לטפס בסולם החברתי, אלא בזכות פעולתו של אלוהים שמרים אותם מעל העיר הנופלת והגאה. התרוממות זו אינה נובעת משאיפה אישית, אלא מנאמנות ענווה. הם קיבלו את מצבם הנמוך; הם לא ביקשו לשלוט, ובאופן פרדוקסלי, דווקא עובדה זו היא שבסופו של דבר מציבה אותם בעמדת שיפוט.
היגיון זה מתנגש עם הרפלקסים הטבעיים שלנו. אנו מותנים לחפש קידום, קידום והכרה. כל החברה שלנו מתפקדת במרוץ מעלה זה.’עֲנָוָה נתפס לעתים קרובות כחולשה, השלמה. אבל ישעיהו מראה לנו שחולשה אמיתית היא גאוות הפסגות שסופה באבק. כוח אמיתי הוא ה’עֲנָוָה אשר מוצא את משענתו על הצוק הנצחי.
ישוע מגלם בצורה מושלמת את ההיגיון הזה של היפוך. הוא, שהיה בדמות אלוהים, לא ראה בשוויון עם אלוהים משהו שיש לתפוס, אלא התרוקן, ונטל צורת עבד. לכן אלוהים רומם אותו למקום עליון והעניק לו את השם שעל כל שם. דרכו של ישוע מובילה דרך קנוזיס, התרוקנות עצמית, השפלה מרצון. ודווקא השפלה זו היא שמובילה אותו להתעלות עליונה.
ל'’עֲנָוָה מה שישעיהו מדבר עליו אינו צניעות כוזבת, זלזול עצמי שיטתי. זוהי ראייה בהירה לגבי מצבנו האמיתי. אנחנו יצורים, לא הבורא. אנחנו בני תמותה, מוגבלים, ניתנים לטעויות. הכרה בכך אינה משפילה, היא פשוט מציאותית. גאווה היא העמדת פנים שאנחנו יותר ממה שאנחנו, בניית מגדלי בבל שמגיעים לשמיים.’עֲנָוָה, מדובר בקבלה מלאה של האנושיות שלנו, על שבריריותה ותלותה.
זֶה עֲנָוָה הופך להיות קריטי במיוחד בהפעלת כוח וסמכות. כמה מנהיגים, פוליטיים או כלכליים, נופלים משום שהאמינו שהם בלתי פגיעים? כמה שערוריות חושפות התעללויות שבוצעו על ידי אלו שחשבו שיוכלו להימלט מכללים משותפים? ישעיהו מזהיר אותנו: כל עמדה נשגבת שמסרבת’עֲנָוָה יושפל. זה לא איום שרירותי, זהו חוק רוחני ואפילו היסטורי. יהירות טומנת בחובה את זרעי נפילתה שלה.
בחיי היומיום שלנו, טיפוח’עֲנָוָה זה אומר כמה דברים קונקרטיים. קבלה של העובדה שלא תמיד נהיה צודקים. הכרה בטעויות ובמגבלות שלנו. הקשבה לאלה ששונים מאיתנו, גם כשהם מאתגרים אותנו. סירוב להשוות את עצמנו כל הזמן לאחרים כדי להרגיש עליונים או נחותים. שירות מבלי לצפות להכרה. בחירה בשורה התחתונה ולא בשורה העליונה. כל הגישות הללו, רחוקות מלהיות סימנים של חולשה, הן סימנים של חוכמה ובגרות רוחנית.
ל'’עֲנָוָה זה גם משחרר אותנו מהפחד מנפילה, כי אנחנו מקבלים בקלות את חוסר החשיבות שלנו. אלו שמאמינים שהם במרומים חיים בפחד מנפילה. אלו שעומדים בתחתית אין להם מה להפסיד ולכן יכולים לחיות בשלום פרדוקסלי. זהו השלום שישעיהו מבטיח לאלו הסומכים על ה' ולא על עליונותם.
צדק כהחזרת הסדר האלוהי
המימד החיוני השלישי של מזמור זה הוא צדק המובן לא כנקמה, אלא כשיקום. כאשר ישעיהו מכריז שהעיר הגאה תרמס תחת רגליו על ידי העניים, הוא אינו חוגג נקמה אכזרית. הוא מתאר את שיקום הסדר הצודק שהיהירות האנושית השחיתה.
בחזון המקראי, צדק אינו מוגבל לחלוקה שוויונית של סחורות או ליישום אובייקטיבי של חוקים. זהו משהו עמוק יותר: מצב של הרמוניה בין אלוהים, האנושות והבריאה. המילה העברית לצדק, צדקה, מגלמת את הרעיון הזה של צדק, של יישור נכון, של מערכות יחסים שנוצרו על פי התוכנית האלוהית. להיות צודק פירושו לחיות בהתאם לסדר שרצה אלוהים, שבו כל אדם מקבל את מקומו וכבודו הראויים.
אי צדק, אם כן, אינו רק עוול שנעשה לאחרים, אלא שיבוש של הסדר הבסיסי הזה. כאשר החזקים דורסים את החלשים, כאשר העשירים צוברים בעוד שאחרים גוועים ברעב, כאשר חלקם מאמינים שהם מעל החוק, כל מבנה הבריאה יוצא מאיזון. צדק אלוהי מתערב כדי להשיב את האיזון, כדי להחזיר את הדברים למקומם הראוי.
זו הסיבה שמשפטו של אלוהים על העיר הגאה אינו שרירותי או אכזרי. זהו תיקון הכרחי. אלו שגבוהים שלא בצדק מושפלים. אלו שהושפלו שלא בצדק מועלים למעלה. העניים אלו הרומסים את העיר המושפלת אינם עושים עוול בתורם; הם מבצעים, כמעט למרות רצונם, את משפט האל אשר מחזיר את כולם למקומם הראוי.
לתפיסה זו של צדק יש השלכות מעשיות ניכרות. היא מזמינה אותנו להביט מעבר למבנים חברתיים מבוססים כדי להבחין בסדר האמיתי שאלוהים מתכוון לבריאה. חברה עשויה להיראות יציבה ומשגשגת על פני השטח, אך אם יציבות זו נשענת על דיכוי החלשים, היא אינה צודקת ביסודה ונידונה לקריסה. לעומת זאת, קהילה שנראית שברירית משום שהיא בוחרת בשוויון ובסולידריות נושאת בתוכה את זרעי השלום המתמשך.
ישעיהו מראה לנו שאלוהים אינו ניטרלי לנוכח עוול. הוא נוקט צד. הוא בוחר בצד של העניים והחלשים, לא מתוך סנטימנטליות, אלא משום שמטרתם היא צדק עצמו. השבת כבודם, מתן מקומם הראוי, היא השבת סדר הבריאה הצודק. אפשרות מועדפת זו עבור העניים, אם להשתמש בביטוי מתיאולוגיית השחרור, נמצא בלב המסר הנבואי.
בהקשר העכשווי שלנו, חזון צדק זה מאתגר את המערכות הכלכליות והפוליטיות שלנו. האם אנו מקבלים את הרעיון שחלקם חיים בגבהים בלתי נגישים בעוד שאחרים נאבקים כדי לשרוד? או שאנו מכירים, כמו ישעיהו, בכך שהסדר הזה אינו צודק ונידון להפלתו? השאלה אינה האם עלינו להפיל באופן אישי משהו בכוח, אלא להבחין באיזה צד אנו עומדים: עם אלה המגנים על הגבהים או עם אלה הפועלים למען סדר צודק יותר?
צדק נבואי קורא לנו גם לתשובה אישית. לא די לגנות את העוולות שנעשו על ידי אחרים. עלינו לבחון את חיינו: היכן אנו יושבים במרומים? אילו זכויות אנו נהנים מהן על חשבון אחרים? כיצד אנו משתתפים, לעיתים מבלי משים, במבני דיכוי? בהירות זו כואבת אך הכרחית. היא מאפשרת לנו לרדת מרצוננו הנעלה לפני שנאלץ לעשות זאת.
בחירה בצדק במציאות הקונקרטית של חיינו פירושה קבלת אובדן יתרונות מסוימים על מנת להשיב איזון הוגן יותר. ייתכן שזה אומר תמיכה במדיניות שמצמצמת את זכויותינו אך משפרת את חייהם של הפגיעים ביותר. ייתכן שזה אומר לצרוך אחרת כדי לא לנצל עובדים במדינות אחרות. זה מרמז על גינוי אפליה גם כאשר היא אינה משפיעה עלינו באופן אישי. כל פעולה חשובה בבניית הסדר הצודק הזה שישעיהו מכריז עליו.
הדים של הבטחה בת אלף שנה
מזמור זה של ישעיהו לא נותר אות מתה במסורת המקראית והתיאולוגית. הוא הדהד לאורך מאות שנים, והעניק השראה לדור אחר דור של מאמינים בחיפושם אחר צדק ושלום. אבות הכנסייה ראו בו נבואה על הכנסייה כעיר האלוהים. אוגוסטינוס, בספרו "עיר האלוהים", מאמץ את הדימוי הזה של עיר מבוצרת, בניגוד לעיר הארצית המאופיינת בגאווה ושליטה. עבור אוגוסטינוס, העיר האמיתית היא זו שתושביה ויתרו על אהבה עצמית, אפילו עד כדי בוז לאלוהים, כדי לאמץ את אהבת האלוהים, אפילו עד כדי בוז עצמי.
מיסטיקנים מימי הביניים הרהרו על הרעיון הזה של דלת שנפתחת. תרזה מאווילה, ב*טירה הפנימית* שלו, הוא מעורר את משכנותיה השונים של הנשמה כדלתות רבות שנפתחות בהדרגה ככל שאנו מתקדמים. נֶאֱמָנוּת לאלוהים. העם הצדיק הנכנס לעיר המבוצרת הופך אז לנשמה הנאמנה הנכנסת למשכנות הפנימיים של שָׁלוֹם לְנַחֵשׁ.
גם המסורת הליטורגית שאבה מטקסט זה. נושא פתיחת הדלת מהדהד במיוחד במהלך הִתגַלוּת, זהו זמן של המתנה, זמן בו הכנסייה מתכוננת לקבל את פני המשיח. האנטיפונים של האדוונט מהדהדים את התחינה הזו: בוא, אדוני, פתח לנו את שערי הישועה. המשיח עצמו יציג את עצמו כשער לצאן, וימלא את הדימוי הזה של ישעיהו.
הרפורמטורים הפרוטסטנטים נדהמו מהדגש של הטקסט על הסתמכות על אלוהים בלבד. לותר, עם התאולוגיה שלו של הצדקה על ידי אמונה, מצא בו אישור לכך שביטחוננו אינו נובע ממעשינו או מעלותינו, אלא מאמוננו באלוהים. הסתמכות על הצוק הנצחי היא מהותה של האמונה המצדיקה, המעניקה לנו גישה אל... שָׁלוֹם עם אלוהים.
במאה העשרים, תאולוגים לשחרור באמריקה הלטינית גילו מחדש את כוחו החתרני של המנון זה. גוסטבו גוטיירז וחבריו קראו בו הצהרה ברורה על שחרור המדוכאים. העיר הגאה נרמסה תחת רגליהם על ידי העניים זה נראה להם כמתאר בדיוק את ההפלה ההכרחית של מבני הדיכוי הכלכלי והפוליטי. פרשנות זו עוררה תנועות חברתיות ופוליטיות שביקשו לגלם צדק נבואי בהיסטוריה קונקרטית.
רוחניות עכשווית ממשיכה לשאוב השראה מטקסט זה. קהילות נוצריות ברחבי העולם שואפות לחיות את ההמנון הזה: פותחות את שעריהן למודרים, בונות מרחבים של סולידריות, מתנגדות לפיתויי הגאווה והשליטה. מנזרים, עם מסורתם של’הַכנָסַת אוֹרְחִים, מגלמים משהו מהעיר החזקה הזו עם דלתות פתוחות. קהילות השטח ב אַפְרִיקָה או באסיה, שחולקים את משאביהם הדלים, מפגינים את הסולידריות הזו של האומה הצודקת.
מזמורים ליטורגיים מודרניים אימצו נושאים אלה. כמה מזמורים מעלים את אלוהים כצור, כמבצר, כיסוד בלתי מעורער? כמה מזמורים חוגגים את הפלת החזקים ואת רוממותם של הענווים? המשכיות זו מעידה על הרלוונטיות המתמשכת של המסר של ישעיהו.
דרך רוחנית לזמננו
כיצד נוכל לתרגם את ההמנון הנבואי הזה לפרקטיקות קונקרטיות למסע הרוחני שלנו? ישעיהו מתווה נתיב תובעני אך משחרר, שאותו נוכל לבטא בכמה צעדים חיוניים.
התחילו בזיהוי הפסגות הבלתי נגישות שלכם. קחו את הזמן לחשוב בכנות: אילו מבצרים בניתם סביב ליבכם? מהם התחומים שבהם אתם מאמינים שאתם חסינים מפני שיפוטיות, בלתי ניתנים לגעת? זה יכול להיות ההצלחה המקצועית שלכם, המעמד החברתי שלכם, היכולות האינטלקטואליות שלכם, המוסר האישי שלכם. הכרה בפסגות אלו היא הצעד הראשון לקראת...’עֲנָוָה.
לאחר מכן, תרגלו מדי יום הסתמכות על הסלע הנצחי במקום על יצירותיכם. זה יכול להתבטא בתפילת בוקר שבה אתם שמים את יומכם בידי אלוהים. כשאתם מתפתים להסתמך אך ורק על כוחכם, הזכירו לעצמכם באופן מודע שהביטחון האמיתי שלכם מגיע ממקום אחר. תרגול קבוע זה יטפח רפלקס רוחני חדש בתוככם.
לטפח באופן פעיל סולידריות עם העניים והפגיעים. אל תציעו חמלה רק מרחוק. חפשו הזדמנויות קונקרטיות לקשר ולשיתוף עם אלו החיים במצבים רעועים. זה יכול לכלול התנדבות בארגון, קבלת פנים לפליט או תמיכה במשפחה בקשיים. קרבה זו תשנה את נקודת המבט שלכם ואת ליבכם.
תרגל פתיחות במקום סגירות מחשבתית. במערכות היחסים שלך, בעבודה, בשכונה שלך, בחרו לפתוח דלתות במקום לסגור אותן. קבלו את הזר, את האחר, את השונה, לא בחוסר אמון אלא באמון. זה הַכנָסַת אוֹרְחִים היא דרך לחיות את שירו של ישעיהו: להפוך לעצמך, לעיר חזקה עם שערים פתוחים.
בחן באופן קבוע את היחס שלך לכוח ודומיננטיות. כאשר אתה נמצא בעמדת סמכות, בעבודה או בתוך משפחתך, כיצד אתה מפעיל אותה? האם אתה מבקש לשלוט או לשרת? האם אתה פתוח לשאלות מצד אלה שתחת אחריותך? מודעות זו תגן עליך מפני יהירות העליונות.
מדיטציה על שָׁלוֹם מובטח לאלו הסומכים על אלוהים. שימו לב לרגעים שבהם אתם חשים את השלווה העמוקה הזו, את השלום הזה שעולה על כל תבונה. שימו לב גם לרגעים שבהם אתם מאבדים את השלווה הזו. לעתים קרובות, תגלו שזה הזמן שבו הפסקתם להסתמך על הסלע הנצחי והתחלתם להסתמך על כוחכם שלכם. מודעות זו תעזור לכם לחזור מהר יותר למקור השלווה האמיתית.
היו מעורבים במאבקים קונקרטיים למען צדק. נֶאֱמָנוּת הסגולה שעליה מדבר ישעיהו אינה עניין פרטי. היא באה לידי ביטוי במחויבות לעולם צודק יותר. בהתאם לכישרונותיך ויכולותיך, מצא מטרה צודקת לה תוכל להקדיש את עצמך: הגנה על זכויות עובדים, הגנה על הסביבה, קבלת פנים לפליטים. מהגרים, להילחם באפליה. על ידי פעולה זו, אתם מגלמים את החזון הנבואי.
לקראת מהפכה פנימית וחברתית
הגענו כעת לסוף חקרנו את המזמור המרהיב הזה של ישעיהו. מה גילינו? הרבה יותר מטקסט עתיק, נתקלנו בחזון מהפכני שהופך את תפיסותינו הרגילות לגבי כוח, ביטחון וצדק.
ישעיהו מגלה לנו שכוח אמיתי אינו טמון בחומות שאנו מקימים, אלא ביחסי האמון שאנו מקיימים עם הצוק הנצחי. הוא מראה לנו ש... שָׁלוֹם אותנטיות אינה נובעת משליטה באחרים, אלא מהסתמכות על זה שאינו משתנה במטרתו. הוא אומר לנו שהסדר הלא צודק של העולם, על גבהיו היהירים ועריו הבלתי נגישים, יתהפך, ושהענווים בסופו של דבר יירשו את הארץ.
הבטחה זו אינה בריחה לגן עדן עתידי אשר יפטור אותנו מלפעול כעת. להיפך, זוהי קריאה להתחיל היום לחיות על פי צוו הצודק של אלוהים. בכל פעם שאנו בוחרים ב...’עֲנָוָה במקום גאווה, סולידריות במקום אנוכיות, פתיחות במקום סגירות רוח, אנו מניחים אבן בבניית עיר חזקה זו עם דלתות פתוחות.
נֶאֱמָנוּת מה שישעיהו מדבר עליו הופך אפוא לסוג של התנגדות נבואית. בעולם שמעריך שליטה, אנו בוחרים בשירות. בחברה המפארת צבירה, אנו מתרגלים שיתוף. בהקשר שמקים חומות, אנו פותחים דלתות. העקביות הזו בין אמונותינו למעשינו, הנשמרת למרות לחצים מנוגדים, היא מה שהיא. נֶאֱמָנוּת אשר נותנת גישה לאומה הצודקת.
ההמנון גם מזכיר לנו שאנחנו לא לבד בהרפתקה הזו. אנחנו אומה, עם, קהילה. השינוי שאלוהים עושה הוא גם אישי וגם קולקטיבי. הוא נוגע בליבנו האישי ובמבנים החברתיים שלנו. הוא קורא לגיור פנימי ולמחויבות חיצונית. שני הממדים בלתי נפרדים.
בואו נהיה ברורים לגבי דרישות המסר הזה. ישעיהו אינו מבטיח לנו דרך קלה. ירידה מרצון מגבהינו, ויתור על זכויות היתר שלנו, עמידה לצד החלשים - כל זה נוגד את האינסטינקטים וההתניות החברתיות שלנו. אבל דווקא דרך לא טבעית זו היא שמעניקה לנו באמת אנוש ומובילה אותנו אל... שָׁלוֹם.
דחיפותו של מסר זה מהדהדת בעוצמה רבה במיוחד בזמננו. אי-השוויון מעולם לא היה כה בולט. החומות בין עמים ומעמדות חברתיים מתרבים. יהירותן של אליטות מסוימות מגיעה לשיאים חדשים. לנוכח זאת, שירתו של ישעיהו מהדהדת כאזהרה וגם כאזהרה. אזהרה: סדר לא צודק זה לא יחזיק מעמד; הגבהים יורדו. תקווה: סדר אחר אפשרי, שבו דלתות נפתחות ובו שָׁלוֹם לִמְלוֹך.
כל אחד מאיתנו נקרא לבחור את הצד שלו. האם אנו רוצים לשבת במרומים, ולהסתכן בהשפלה יום אחד? או שאנו מקבלים את הרצון ללכת בענווה עם החלשים, ולהסתמך על הצוק הנצחי? בחירה זו אינה נעשית אחת ולתמיד. היא מתחדשת בכל יום, בהחלטות הקטנות והגדולות של חיינו.
הנביא קורא לנו לאמון רדיקלי. הבה נעז להאמין שביטחון אמיתי אינו נובע מביצורינו האנושיים, אלא מבריתנו עם אלוהים. הבה נעז להאמין שהצדק ינצח בסופו של דבר, גם אם נראה שהמראה סותר זאת. הבה נעז להאמין ש... העניים ולחלשים יש תפקיד מרכזי בתוכניתו של אלוהים עבור האנושות.
ביטחון זה אינו נאיבי. הוא מבוסס על היסטוריה ארוכה של נאמנות אלוהית. הוא שואב את כוחו מניסיון של דורות שראו שאלו הסומכים על האדון לעולם אינם מתביישים. הוא מוצא את הגשמתו העליונה בישוע המשיח, אשר גילם בצורה מושלמת את נתיב זה של...’עֲנָוָה ונאמנות עד כדי התגברות על המוות עצמו.
אז בואו נתחיל. בואו נפתח את דלתות ליבנו וקהילותינו. בואו נטפח נֶאֱמָנוּת בכל מחיר. הבה נסמוך על הצוק שלעולם לא ינוע. ויחד, הבה נבנה את העיר הצודקת הזו, שם היא שולטת. שָׁלוֹם, היכן שהגבהים יורדים והצנועים סוף סוף מוצאים את מקומם.
כדי להתקדם הלאה בתרגול
הרהרו בכל בוקר על משפט מההמנון על ידי קריאה חוזרת ואיטית שלו, הרהורים בו, ותנו למילותיו לחדור לתודעתכם לפני תחילת יומכם.
זהה מצב ספציפי שבו תוכל לבחור את’עֲנָוָה השבוע ולהתחייב לבצע מעשה זה, קטן ככל שיהיה, כתרגיל רוחני מכוון.
מצאו דרך קבועה לעזור לפגיעים ביותר על ידי מתן לפחות שעתיים בשבוע למטרה או לאדם נזקק.
בחן את הזכויות שלך ובחר לוותר מרצונך על אחת מהן כדי לחיות בפשטות רבה יותר ולחלוק יותר עם אלה שיש להם פחות ממך.
התפללו מדי יום שאלוהים יפרוץ את פסגות הגאווה שבתוככם ויטפח את’עֲנָוָה אשר פותחת את דלתות שלוותו אל חייך הפנימיים.
הצטרפו או הקמו קבוצת לימוד תנ"ך קטנה שבה תוכלו להתעמק יחד בפסוקים נבואיים ולעודד זה את זה נֶאֱמָנוּת.
התחייבו לפעולה קונקרטית למען צדק חברתי על ידי תמיכה בארגון המגן על זכויותיהם של מדוכאים בהקשר המקומי או הגלובלי שלכם.
הפניות חיוניות
ספר הנביא ישעיהו, פרקים 24 עד 27, ובמיוחד ההמנון בפרק 26, בתרגום עדכני עם הערות פרשניות כדי להבין את מלוא עושרו ההקשרי.
אוגוסטינוס מהיפו, עיר האלוהים, ובמיוחד ספרים 14 עד 19 המפתחים את הדיאלקטיקה בין עיר ארצית לעיר שמימית כהד לחזון הנבואי של ישעיהו.
תרזה מאווילה, הטירה הפנימית, אשר הופכת את המטאפורה של העיר המבוצרת ושעריה לחקירה מיסטית של משכנותיה של נפש האדם.
גוסטבו גוטיירז, תיאולוגיית השחרור, נקודות מבט, כדי להבין כיצד המסורת הנבואית מעוררת פרקטיקה של שחרור המדוכאים בהקשר העכשווי.
וולטר ברוגמן, הדמיון הנבואי, קריאה מופתית של המסורת הנבואית כביקורת רדיקלית על מבני כוח והכרזה על אלטרנטיבה המבוססת על צדק אלוהי.
עבודה קולקטיבית, פרשנות אבות הכנסייה על התנ"ך, קטעים המוקדשים לישעיהו, כדי לגלות כיצד המאות הנוצריות הראשונות הרהרו על טקסטים אלה ויישמו אותם במצבם האישי.
ג'ון סוברינו, ישוע המשחרר, אשר מראה כיצד מסר הנביאים מגיע לשיאו בדמותו ובשליחותו של ישוע, ובמיוחד בסולידריות שלו עם העניים.
ז'אק אלול, אתיקה של חופש, כרך 2, אשר בוחן את ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של נֶאֱמָנוּת מקראי בעולם המאופיין במבני שליטה.
