קריאה מתוך איגרת שאול השליח אל הפיליפים
אחים,
חשתי שמחה גדולה באדון כשראיתי את דאגתך כלפיי פורחת שוב: היא הייתה חיה וקיימת, אך לא הייתה לך הזדמנות להראות אותה.
לא מחסור הוא שגורם לי לדבר כך, כי למדתי להיות מרוצה ממה שיש לי. אני יודע איך לחיות בעוני, ואני גם יודע איך לחיות בשפע. התחנכתי להכל ולכל דבר: להיות מסופק ולידיעה. רָעָב, להיות בשפע ובעוני.
אני יכול לעשות הכל בזכות זה שמחזק אותי.
אף על פי כן, טוב עשיתם בהשתתפותכם בקשיי. אתם, הפיליפים, יודעים שבראשית ימי הבשורה, כשעזבתי את מקדוניה, אף קהילה לא השתתפה איתי בהכנסות ובהוצאות מלבדכם. אפילו בתסלוניקי שלחתם לי את כל מה שהייתי צריך, ואפילו פעמיים.
לא המתנות הן מה שאני מחפש, אלא הפרי שיצטבר לזכותך. יתר על כן, קיבלתי הכל; אני שופע; אני מלא בשפע מאז שאפפרודיטוס מסר לי את מתנתך: היא כניחוח ריחני, קורבן ראוי להתקבל ורצוי לאלוהים.
ואלוהי יספק את כל מחסורכם כעושרו בהוד מלכותו במשיח ישוע.
«"הכל אוכל לעשות בזכותו אשר נותן לי כוח."»
חופש פנימי על פי פאולוס הקדוש: ללמוד לקבל הכל ולתת הכל.
כיצד יכול פאולוס, הכלוא, לטעון בשלווה שהוא יכול לעשות הכל? הקורא המודרני, שלעתים קרובות מוכה אי ודאות והשוואה, מחפש את שלוות הנפש שמשחררת גם ממחסור וגם משפע. קטע זה מתוך מכתב לפיליפינים פאולוס מציע תשובה ברורה: כוח אמיתי טמון בשותפות, לא בביצועים. באמצעות הכרת תודה, סולידריות ואמון באלוהים, הוא מתאר דרך חיים פשוטה אך שמחה, שבה תלות הופכת לחופש. מאמר זה בוחן כיצד עדותו יכולה ללמד אותנו מחדש את הכוח להגשמה... אפילו בחסך.
- הקשר: לב כבול אך חופשי
- משמעות מרכזית: כוח שהתקבל, לא נרכש
- נושאים: שביעות רצון, הכרת תודה, ברית
- מסורת: שִׂמְחָה קדושים ב עוֹנִי פְּנִים
- הנחיות מדיטציה: להפוך למסוגלים "להכל"«
- סיכום: לחיות בעוצמה בחסד
- עצות מעשיות
בשלשלאות, חירותו של פול
פיליפי: עיר רומית גאה במעמדה כמושבה צבאית, מאוכלסת בחיילים לשעבר הנאמנים לקיסר. שם ייסד פאולוס את אחת הקהילות הנוצריות הראשונות באירופה, כנסייה חמה, אכפתית ונאמנה. שנים לאחר מכן, היא ממנה כֵּלֵא – כנראה באפסוס או רומא – שהוא שלח להם את מכתב ההודיה הזה.
פאולוס, אסיר, כותב לקהילה חופשית; אך באופן פרדוקסלי, הוא זה שבפנימונו חופשי יותר. המסר שלו חדור שמחה עצומה: לא התלהבות של ניצחון, אלא שלווה של אדם שהפקיד הכל בידי ישו. בדבריו, ניתן להבחין באיזון בין ניתוק לרכות. הוא מודה לפיליפים על תמיכתם החומרית - ללא חנופה או בושה - תוך שהוא מאשר ששלוותו אינה תלויה במתנותיהם.
קטע זה (Ph 4(10-19) מקפל את כל רוחו של פאולוס: תיאולוגיה של הכרת תודה, המושרשת בחוויה קונקרטית מאוד של עוֹנִי ומשימה. הוא אינו סגפן גאה וגם לא קבצן מוותר; הוא חווה תלות כמקום של איחוד. הוא למד, הוא אומר, "להיות מרוצה ממה שיש לו". מילים אלה מעוררות הן את אסכולת הסגפנות והן את חסד הסיפוק. הוא "עוצב" - מונח של משמעת, כמעט צבאי - באמצעות ניגודים: רעב ושובע, שפע ומחסור.
והפסגה, משפט זוהר בין מכתביו של פאולוס:
«"הכל אוכל לעשות בזכותו אשר נותן לי כוח."»
"הכל" הזה אינו כל יכול, אלא מלוא הלב המאוחד עם אלוהים. פאולוס אינו מתפאר; הוא מעיד. זו אינה צעקת ניצחון הרואי, אלא לחישה של אמון: לא יחסר לי דבר כל עוד ישוע נשאר מקור הזיכרון שלי.
בעולם היווני-רומי, המידות הטובות הסטואיות דגלו בעצמאות: להיות אדון לעצמך, ללא תלות בנסיבות. פאולוס מאמץ את אוצר המילים הזה, אך משנה אותו. זה כבר לא עצמאות, זה... ישועת המשיח. כאשר החכם אומר, "אני מספיק לעצמי", פאולוס משיב, "המשיח מספיק לי".«
קבענו את התפאורה: שִׂמְחָה של פאולוס, חופשי בכבלים. הבה נפנה כעת ללב הטקסט - לכוח המסתורי הזה עליו הוא מדבר.
הכוח שקיבלתי, לא היה ברשותי
ראשית עלינו להתמקד בפועל המרכזי: "אני יכול". המילה היוונית דונאמאי מבטאת יכולת, אפשרות ממשית: לא אשליה, אלא אנרגיה פעילה. פאולוס מדבר על כוח שאינו נובע ממנו: en tō endunamounti me Christō - "במי שמחזק אותי". במילים אחרות, כוח אינו נוסף לאדם; הוא זורם דרכו.
שינוי פנימי זה הוא חיוני: במקום לשאוף "להיות חזק", פאולוס לומד לקבל כוח. זו אינה סטואיות נוצרית, אלא תלות פורייה. חירות על פי הבשורה אינה היעדר צורך, אלא מודעות למקור שלעולם אינו מתייבש.
חזון זה משנה את מערכת היחסים שלנו עם כל מה שיש לנו. פאולוס מדבר על שפע ועל מחסור באותה שלווה. זו אינה אדישות; זוהי שָׁלוֹם של לב יציב, מושרש במקום אחר. ישוע הוא קנה המידה שלו. הוא יכול לחסר הכל מבלי להרגיש מופחת, כי "הכל" שלו כבר לא תלוי בנראה לעין.
זהו גם תהליך למידה. פאולוס אומר, "למדתי להיות מרוצה". הוא לא תמיד ידע זאת. ביטחון עצמי צומח דרך ניסיון, לעתים קרובות דרך כישלון. זהו ריאליזם רוחני: אמונה אינה מבטלת רָעָב לא הקושי, אלא נותן להם משמעות. כל שלב של מחסור הופך למקום של התגלות: ישו מציג את עצמו נוכח בשבריריות.
אמירה זו אינה שוללת סולידריות; להיפך. "אך טוב היה מצדכם להראות סולידריות כשאני הייתי בצרה". פאולוס אינו בז לעזרתם של אחרים; הוא מקבל אותה כאות לקשר הרוחני המאחד אותם. הוא אינו רוצה להיות דוגמה לעצמאות הרואית, אלא להכרת תודה אחווה. מנחתם של הפיליפים הופכת עבורו לקורבן רוחני, "ניחוח נעים". המחווה החומרית שלהם הופכת לליטורגיה: מעשה של אחדות במשיח.
המכתב מסתיים בהבטחה: "אלוהיי יספק את כל מחסורכם כעושרו". את הכוח שפאולוס מקבל, הוא מייחל לאחיו. זוהי הדינמיקה של הנתינה: מה שמתקבל באלוהים אינו מתכלה, אלא מוכפל באמצעות שיתוף.
לב הטקסט מתבהר: כוח נוצרי אינו שליטה, אלא אמון ותלות. נראה כיצד כוח זה מתפתח בשלושה כיוונים קונקרטיים: שביעות רצון, הכרת תודה וברית.
שביעות רצון, בית ספר לחופש פנימי
המילה היוונית אוטרקֶס, שתורגמה כ"להיות שבע רצון", הייתה מילת המפתח של הסטואים. פאולוס לווה אותה כדי לחשוף את האמת המוחלטת שלה: דיוקו של לב המופנה אל אלוהים. שביעות רצון זו אינה ויתור, אלא הרמוניה. היא מבטאת מערכת יחסים שלווה עם החיים.
בחברה הנשלטת על ידי חוסר - חוסר תדמית, ביטחון והכרה - גישה זו נראית לא מתאימה לזמנים. עם זאת, היא מגיבה לצמא עמוק ליציבות. שביעות רצונו של פאולוס אינה שוללת את התשוקה; היא נותנת לה סדר. הוא לומד לומר, "מה שיש לי היום מספיק לי, כי אלוהים נמצא בו". כל יום הופך למרחב ראוי למגורים.
ברמה המעשית, זה דורש גישה אינטרוספקטיבית: קבלת מה שיש, ללא חשד או תלונה. פאולוס אינו מזלזל בקשיים שלו; הוא משלב אותם בתהליך למידה. הכשרה "לכל דבר ולכל דבר" פירושה לימוד חוסן הלב. במצוקה, הוא אינו נמתח; הוא מסתגל. כוחו טמון בכך שאינו נותן לחוסר להגדיר את הווייתו.
שביעות רצון מסוג זה אינה ניתנת לאלתור. היא מפותחת באמצעות זכירת המתנות שלנו, הכרה בחוויות העבר וביטוח ביד אלוהים. כאשר פאולוס אומר "למדתי", הוא מראה לנו נתיב הדרגתי: נתיב של המרת פרספקטיבה.
הכרת תודה, הלב הפועם של האמונה
אחרי שביעות רצון באה הכרת תודה. פאולוס אינו מציב את עצמו כמקבל פסיבי, אלא כמי שרואה את המשמעות הרוחנית של המחוות המתקבלות. המתנות החומריות של הפיליפים הופכות ל"קורבן ריח נעים". אוצר מילים זה של קורבנות, המושאל מעבודת המקדש, חושף את המימד הקדוש של כל מעשה אחווה.
הכרת תודה משחררת אותנו מחובות: היא הופכת נתינה לאחדות. פאולוס אינו מודה כדי לחנוף, אלא כדי לברך. הוא מחזיר מיד לאלוהים את כבוד מה שהוא מקבל. בכך, הוא הופך לסמל של המאמין אסיר תודה: מי שאינו שומר דבר לעצמו, אלא מודה.
בחיינו, מימד זה נחווה לעתים קרובות באופן דיסקרטי: תודה, תפילה, מנחה שקטה. אך שם צומח כוח רוחני. הכרת תודה שמה קץ להשוואה ופותחת אותנו אל שִׂמְחָהאמירת "תודה" ברגעי צער היא כבר דרך להתגבר על הפחד מחוסר.
שָׁם מכתב לפיליפינים כל העניין הוא מזמור ל שִׂמְחָה אסיר תודה. אפילו בכלא, פול שר. סודו: הוא מהרהר נֶאֱמָנוּת נוכחותו של אלוהים בפעולות אנושיות. במקום שבו אחרים היו רואים תלות, הוא רואה איחוד.
הברית, מקור לפוריות קהילתית
לבסוף, פסוק זה מדבר על ברית. הפיליפים ופאולוס חולקים את אותה רוח: תמיכה חומרית והדדיות רוחנית. רחוק מחוזה או התחייבות, מערכת היחסים שלהם הופכת לברית במשיח. סולידריות מעשית הופכת לברית מיסטית.
פאולוס מתעקש: "לא המתנה אני מחפש, אלא התועלת שנוספת לחשבונכם." דרך דיבורו מרמזת על חישוב נדיב: הפרי הרוחני של המעשה. בכלכלת החסד, כל מתנה מכפילה את הברכה; שום דבר לא אובד.
בקהילה הנוצרית, היגיון זה של ברית נחווה בכל פעם שמאמין אחד תומך באחר, מבחינה חומרית או מוסרית. סיוע אינו יוצר היררכיה, אלא מעגליות: כל אדם הופך, בתורו, לנותן ולמקבל.
עבור הפיליפים, כמו גם עבורנו, ברית זו מחזקת את האמונה. על ידי תמיכה בפאולוס, הם משתתפים בעבודתו; על ידי הכרת תודה, פאולוס מאשר אותם בברכה. כוחו של האחד מזין את כוחו של האחר: כך "אלוהים יספק את כל מחסורכם כעושרו במשיח ישוע".«
חקרנו את התנועה המשולשת של קטע זה: לימוד שביעות רצון, חוויית הכרת תודה ובניית ברית. הבה ניכנס כעת לפרספקטיבה של המסורת הרוחנית.
מסורת: שמחת הקדושים בעוני הפנימי
אבות הכנסייה התייחסו לעתים קרובות לפסוק זה. עבור יוחנן כריסוסטומוס, הוא ממחיש את עושרו האמיתי של הנוצרי: זה של אי-פחד. הוא כותב: "מי שמתחזק על ידי ישו נעלה על האירועים." לא משום שהוא שולט בהם, אלא משום שהוא מקבל אותם בברכה כהוראה אלוהית.
סנט אוגוסטיןהוא מצידו מקשר את הקטע הזה לחוויה האישית שלו: לעתים קרובות הוא הרגיש חסר אונים אל מול תשוקותיו, עד שהבין שחסד אינו רק מוסיף למאמץ האנושי; הוא משנה אותו. מבחינתו, כוחו של פאולוס טמון ב... אַהֲבָה של ישו שנשפך לתוך הלב.
המסורת הנזירית הפכה את האמרה הזו לנושא מרכזי. נזירי המדבר, ומאוחר יותר הבנדיקטים, חיפשו את הסיפוק השלווה הזה הנובע מפשטות. "שום דבר לא מפריע לך, אלוהים לבדו מספיק": ביטוי זה מ... תרזה מאווילה זהו הד לכך. פאולוס מצוטט לעתים קרובות כמודל לחופש פנימי: ניתוק לא מהעולם, אלא מאשליות השליטה.
בליטורגיה, קטע זה נקרא לעתים קרובות במיסה של הקדושים המיסיונרים. הוא מאיר את הדינמיות שלהם: לשרת ללא פחד מחוסר, לאהוב ללא ציפייה לתמורה. ברוחניות בת זמננו, משארל דה פוקו ועד האם תרזה, הוא נותר מקור לפשטות רדיקלית: לעשות הכל "במי שנותן כוח".
קולם של הקדושים מהדהד עם קולו של פאולוס: להיות חזק פירושו להסכים לעצמך עוֹנִיבואו נראה כעת כיצד ניתן לתרגם מסר זה לתפילה ולחיים היומיומיים.
הליכה בכוחו של ישו
- הכרה בהתמכרות של אדםבכל בוקר, אמור: "אדוני, איני יכול לעשות דבר בלעדיך." זו אינה חולשה, אלא צלילות דעת.
- סקירת חסרונותיו של אדםמה שאני מאמין כאובדן יכול להפוך למקום מפגש אם אזמין לשם את אלוהים.
- תרגול הכרת תודה יומיומיתשלוש תודות ביום, ללא תנאי.
- לחיות בשמחה ובפיכחון: דחיית המיותר לא מתוך בוז, אלא כדי לטעום את החופש.
- שתפו את מה שאתם מקבלים: להפוך כל חסד לשירות.
- מתפללים עבור אחרים במצוקה: הכוח המתקבל מוכפל באמצעות התערבות.
- דקלמו את הפסוק של פאולוס במהלך המשפטלא כנוסחת קסם, אלא כמעשה של אמונה: "הכל אוכל לעשות בזכות זה שנותן לי כוח".«
כוחו של לב חופשי
כוחו של פאולוס אינו סטואיש ואינו מנצח; הוא אמון. הוא אינו מבקש לשלוט בכל, אלא לקבל הכל. הנוצרי אינו נקרא להצליח, אלא להסכים: להסכים לחסד, לאיטיותו של אלוהים, להפתעתו של אלוהים. אלו שחווים זאת הופכים לבלתי ניתנים לערעור, לא משום שהם שולטים בעולם, אלא משום שהם נשארים במשיח.
"אני יכול לעשות הכל" לכן לא אומר: אני מצליח בכל דבר, אלא: שום דבר לא יכול למנוע ממני לאהוב ולקוות. אמירה זו מזמינה כל אחד מאיתנו למהפכה פנימית: לעבור מגאוות ההישג אל... שִׂמְחָה של נתינה. שם מתחילה חירות אמיתית, שבה תלות הופכת לפרי, וכאשר חולשה הופכת למעבר אל כוחו של אלוהים.
יישום מעשי
- קראו שוב את הפיליפים פרק ד' בכל שבוע כתפילת בוקר.
- נהלו יומן הכרת תודה: רשמו כל סימן של השגחה עליונה.
- כדי להעניק תרומה מוחשית למישהו במצוקה.
- פשטו תחום חיים (צריכה, לוח זמנים) כדי לטפח שביעות רצון.
- לומר "תודה" לאדם אהוב שעליו אתה תלוי.
- להפקיד בידי אלוהים פחד מחוסר.
- דקלמו את הפסוק המרכזי ברגעי ייאוש.
הפניות
- סנט פול, איגרת לפיליפים, פרק 4.
- יוחנן כריסוסטומוס הקדוש, דרשות על איגרותיו של פאולוס.
- סנט אוגוסטין, וידויים.
- כלל של סנט בנדיקטוס, פרק 7.
- תרזה מאווילה, תפילת הנאדה טה טורבה.
- שארל דה פוקו, כתבים רוחניים.
- אמא תרזה, נתיב פשוט.
- ז'אן ואניר, הקהילה, מקום של סליחה וחגיגה.
