ביום רביעי הקרוב, 19 בנובמבר 2025, יוצא לאור בצרפת ספר שמבטיח להיות ציון דרך: ליאו ה-14, אַפִּיפיוֹר מיסיונר של כנסייה גלובלית, שנכתב על ידי העיתונאית אליס אן אלן ופורסם על ידי הוצאת ארטז'. ספר זה, המבוסס על שני ראיונות בלעדיים עם האפיפיור, חושף אַפִּיפיוֹר ללא מסכה, איש אמונה, צלול ונלהב גם יחד, קרוע בין המסורת לרוח החדשה של קתוליות גלובלית.
מאחורי הכותרת הפרובוקטיבית - "הם לעולם לא יבחרו אמריקאי כאפיפיור" - מסתתר סיפור שלעֲנָוָה, של תבונה ואומץ. על ידי חזרה על דרכו, ליאו ה-14 מציע הרבה יותר מעדות אישית: מניפסט רוחני לכנסייה של המאה ה-21.
המסע הבלתי צפוי של בן יבשת אמריקה
ילדות בלב יבשת האמונה
ליאו ה-14 לעתיד, שנולד בשם רוברט פרווסט בשיקגו למשפחה צנועה ואדוקה, גדל באמריקה מנוגדת: אמריקה של ערי ענק רב-תרבותיות וקהילות גדשות להט. בשלב מוקדם הוא גילה את הייעוד הדתי כקריאה לשירות ולא כזכות יתר.
חינוכו הושפע מהאוגוסטינים, כאשר רוחניותם התאפיינה בקפדנות, בהרהורים ובמחויבות קונקרטית לחברים העניים ביותר בחברה. בגיל 17 כבר ידע שחייו כבר לא יהיו שלו. הצעיר בחר בדרך החיים הדתיים על פני קריירה תיאולוגית או אקדמית.
מפרו לרומא: טבילה באוניברסליות
לאחר הסמכתו, נשלח האב פרווסט לפרו, לאזור צ'יקליו. שם השתנה גורלו באופן דרמטי. באמצעות קשריו עם קהילות האנדים, הוא גילה... כנסייה חיהשמח, מושרש ב עוֹנִי, אך עשיר באמונה עזה.
«"שם למדתי את שפת הלב לפני זו של הדוקטרינה", הוא מגלה בספרו. חוויה מיסיונרית זו מהווה את הבסיס לכל מסעו: דרך להיות כומר בקרב העם, לדבר בפשטות אך בכנות, לבנות גשרים לפני כללים.
חזרתו לרומא בשנת 2014 כדי לקחת על עצמו אחריות במסגרת המסדר האוגוסטיני סימנה מעבר לתחום המוסדי. הוא הפך בהדרגה לאדם מאוזן, המסוגל להבין את אופן פעולתה המורכב של הקוריה תוך שמירה על קרבה למציאות בשטח.
בחירתו המפתיעה של אפיפיור מאמריקה
קונקלווה בלתי צפויה
במרץ 2025, העולם הקתולי יחווה את אחד הקונקלבים הבלתי צפויים ביותר מזה מאה שנה. בעקבות התפטרותו של פרנציסקוס עקב גילו המתקדם, הקרדינלים מחפשים דמות רוחנית ומנוסה כאחד, המסוגלת להמשיך את השינוי הפסטורלי שהחל בשנת 2013 תוך שיקום האמינות המוסרית של הכנסייה. הוותיקן.
אף אחד לא מהמר על אמריקאי. הרעיון נראה כמעט טאבו. פרגמטי מדי, משפיע מדי, מושפע מדי מהכוח הפוליטי של ארצו. ובכל זאת, דווקא הקרדינל פרווסט, מושל הכנסייה של הבישופים, הוא זה שעולה.
«"חשבתי שהם צוחקים כשראיתי את השם שלי מתפרסם", הוא אומר. "התפללתי, בכיתי, ובסוף אמרתי כן, כי סירוב היה נחשב לחוסר אמונה".»
הרגע המכריע: בחירת שם
בכך שהוא נוקט בשם ליאו ה-14, רוברט פרווסט שולח מסר רב עוצמה. הוא מציב את עצמו בשושלת של... אַפִּיפיוֹר רפורמטור (ליאו ה-13) אך גם בונה דיאלוג בין אמונה והיגיון. עבורו, השם אינו סמלי: הוא תוכניתי. כהונתו כאפיפיונר מתמקדת באופן נחרץ במשימה, חינוך ופיוס בין תרבויות.
החדש אַפִּיפיוֹר הוא יודע זאת: בחירתו אינה פה אחד. אמריקה הלטינית טוענת שהוא אחד משלה, בעוד שבאירופה יש המפקפקים בלגיטימיות שלו לנוכח דמויות "רומאיות" יותר. הדרשה הראשונה שלו כ... אַפִּיפיוֹרעם זאת, בבזיליקת יוחנן הקדוש בלטרנו, הוא הפיח כל ספק: "הכנסייה אינה שייכת לאף יבשת. היא נשימתו של ישו הנשפכת לכל השפות".
מסר של אפיפיור מיסיונרי לכנסייה משתנה
רפורמה ללא פילוג
ליאו ה-14 דחה דיכוטומיות פשטניות. מבחינתו, מודרניות ונאמנות, צדק וחמלה, דוקטרינה והקשבה לא היו מנוגדים. הכריזמה שלו נשענה על מה שכינה "הבחנה של המרכז": שמירה איתנה על אחדות מבלי לחנוק גיוון.
סדרי העדיפויות שלו מחולקים לעשרה פרויקטים רוחניים, שכבר הוזכרו בראיונות הראשונים שלו: השקיפות הכלכלית של הוותיקןהמאבק נגד התעללויות, שם מקום של נשים במשימה, פישוט הקוריה, תשומת הלב לפריפריות, סינודליות הנחווית כתרבות של דיאלוג.
אבל מאחורי צירים אדמיניסטרטיביים אלה מסתתר חזון רחב יותר. זה לא רק עניין של ניהול הכנסייה, אלא של המרתה מחדש למשימתה העיקרית: להפיץ את הבשורה בעקביות ובשמחה.
הסגנון של ליאו ה-14: אינטימיות, הומור והתבוננות פנימית
מה שמרשים בדבריו הוא הטון שלו. בלי לשון המעטה, בלי סתירות. הוא מדבר כמו כומר, תוך שימוש בשפה יומיומית. בקטעים האישיים ביותר של הספר, הוא מספר על ספקותיו, על כעסו, אך גם על רגעי הפליאה שלו: "כל יום אני מגלה עד כמה אלוהים אוהב להפתיע את משרתיו. הוא מערער אותנו כדי להחזיר אותנו למרכז."«
הקהל שלו לעתים קרובות יוצר חילופי דברים ספונטניים. הוא מעריך שתיקות בדיוק כמו חיוכים. ברומא, הוא נראה לעתים קרובות הולך לבדו בגני... הוותיקןעם ספר הקודש בידו, מברך את הגננים כאילו היו אחיו.
מזגו האמריקאי זורח בפשטותו המנטרלת וביעילותו הישירה: פגישות קצרות יותר, החלטות ברורות ודחיית אינטריגות פנימיות. סגנון שמטריד חלק מהקרדינלים, אך כובש בהדרגה את לבבות המאמינים.
אפיפיור מביט אל העתיד
בחלקו האחרון של הספר, ליאו ה-14 מהרהר בעתיד הכנסייה. עבורו, המשבר אינו תבוסה: זהו שלב של טיהור. הוא משווה את הקהילה הנוצרית ל"עץ שנגזם בחורף, מוכן לשאת פרי חדש".
הוא קורא לצעירים לא לפחד מהייעוד, למשפחות להפוך שוב לבתי ספר של אמונה חיה, ולכוהנים להיות עדים "עם ידיים מלוכלכות ולב טהור".
יותר מאשר מסר מוסדי, זהו וידוי רוחני: ליאו ה-14 רואה את עצמו לא כאסטרטג ולא כנביא, אלא כאח אוניברסלי. הוא, שבא מאמריקה, מזכיר לרומא שהכנסייה היא קודם כל מיסיונרית או שהיא כלום.
ספרה הדחוס אך הזורם של אליס אן אלן לוכד במדויק את האלכימיה הזו בין אמונה לתבונה. הוא מראה... אַפִּיפיוֹר מודע לסדקים של תקופתו, אך משוכנע שהתשובה טמונה בקדושה רגילה, חי בלהט של מחוות פשוטות.
בסופו של דבר, ליאו ה-14 מגלם פרדוקס פורה: האמריקאי שלעולם לא היו בוחרים בו – ושאותו העולם, כיום, כל כך זקוק.
