בימים ההם באו כל שבטי ישראל אל דוד חברון ויאמרו אליו ראה בשרך ודמך אנחנו בעבר כאשר מלך שאול עלינו והובלת את ישראל למלחמה והשבתם ויאמר לך ה' אתה תהיה רעה לעמי ישראל ואתה תהיה מושל בישראל«
וַיָּבֹאוּ כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹן וַיַּכְרַת הַמֶּלֶךְ דָּוִד עִמָּהֶם בְּרִית בַּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהוָה וַיִּמְשַׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל.
הכרה בבחיר: משיחתו של דוד והבטחת האחדות להיום
עיגון עצמי בברית: הבנת שושלת דוד בחברון כהבטחה ללכידות אחווה והתחדשות פנימית, דרך ההיסטוריה המקראית והמסורת הקתולית.
בתוך סערת החברות המחפשות את כיוון הנתיב שלהן, סיפור משיחתו של דוד על ידי שבטי ישראל בחברון בולט כציור יסודי שבו אמונה ו... אחווה ללבוש בשר ודם. בכנסייה וב חייו של המאמין, נרטיב זה מזמין אותנו לקרוא מחדש את הברית כמעשה קהילתי וכקריאה לאחדות שנישאה על ידי נֶאֱמָנוּת וההבטחה האלוהית. הנה מסע תוסס ותיאולוגי דרך קטע מפתח זה, כדי להוציא לאור את כל כוחו הרוחני והמעשי, מואר על ידי המסורת.
- ההקשר וההיקף של סיפור משיחת דוד.
- ניתוח ההשלכות התיאולוגיות והקיומיות של הקטע.
- חקירה נושאית של ברית, ייעוד ואחדות.
- התהודות במסורת הנוצרית והליטורגית.
- הצעות קונקרטיות לתפילה, מדיטציה ויישום המסר על בסיס יומי.
שורשי הברית: דוד בחברון
סיפור משיחת דוד, כפי שהוא מבוטא בשמואל ב' ה':1-3, מסמן נקודת מפנה משמעותית בהיסטוריה המקראית וברוחניות של ישראל. אירוע זה, המתרחש לאחר מות שאול, מבשר פתרון של סכסוכים פנימיים והקמת מלוכה לגיטימית ויציבה. לפיכך, העיר חברון מקבלת משמעות היסטורית ניכרת: עיר פטריארכלית עתיקה ומקום קבורתו של אברהם, היא מגלמת את המשכיות ההבטחה האלוהית עם שורשיה העמוקים.
שנים עשר השבטים הציגו את עצמם בפני דוד, והכריזו בחגיגיות על קרבת משפחתם: "עצמותיך ובשרך אנחנו". נוסחה זו לא הייתה חסרת משמעות: היא קשרה את המלך החדש לבשר ישראל ממש, והדהדה את שפת הבריאה ושל... אחווה קרביים. לא הרפתקן או אוטוקרט נבחר, אלא מי שכבר הוביל את העם בדרכי המאבק והנחמה. מעשה הנאמנות שלהם מושרש בזיכרון המשותף שלהם.
הטקסט מדגיש את יוזמת השבטים, את ההכרה בעובדות (דוד כמנהיג צבאי ומדריך), ולאחר מכן את המילה האלוהית: "אתה תהיה רועה לישראל". דמות הרועה מעבירה את הדמות הפוליטית לתחום העדין של דאגה, קרבה ושירות לחיים. לבסוף, לפני אלוהים, נכרתת הברית, ומחדשת את נוהג הברית הפטריארכלית, הפעם מורחבת לממלכה. משיחת המלוכה, מחווה ליטורגית וקדושה, מציינת את בחירתו והקדשתו של המלך, סימן גלוי למשימה שהועברה על ידי אלוהים.
המשמעות הבסיסית של הקטע טמונה באחדות העם המחודשת, ביציבות המחודשת ובתיווך המלך כמעביר של נֶאֱמָנוּת סולידריות אלוהית וחברתית. ברית זו אינה העברה פוליטית פשוטה: היא מקימה ייעוד קולקטיבי ופותחת עידן חדש בהיסטוריה של ישראל.
בחר והגש
משיחתו של דוד אינה מוגבלת למינוי מנהיג: היא מגלמת עיקרון של תבונה, של ציפייה שהתגשמה ושל התחדשות פנימית. לאורך חייו, דוד חווה מלחמות, גלות וסתירות, אך הוא כאן, בחיבוק של אמון אחווה ושל... נֶאֱמָנוּת אלוהית, שמשימתה מקבלת את מלוא משמעותה.
הרעיון המרכזי של הטקסט סובב סביב התכנסות הרצון האלוהי והסכמת העם. דבר ה' מהדהד: "אתה תהיה הרועה", אך הוא מתממש באמצעות התכנסות פעילה של השבטים. הפרדוקס - שריבונות מעניקה טובה למי שחולשתו נענית לקריאה - הוא נושא חוזר בנרטיב המקראי. לא כוח, לא לידה, אלא ההכרה בשירות מוכח ובנאמנות הם שמעניקים לגיטימציה לנבחר החדש.
קטע זה מוביל אותנו לשקול מחדש את ייעודנו: נקראים להתקבל ולהיות מוכרים, אך גם להתפתח בתוך ברית הקהילה. טקס המשיחה, רחוק מלהיות קישוט גרידא, מסמל את מתנת הרוח ואת המחויבות לחיי שירות. הוא סולל את הדרך למנהיגות צנועה, המסוגלת להדריך מבלי לשלוט, לבנות מבלי להדיר.
ברמה הקיומית, משיחתו של דוד מדגישה את הצורך באבחנה בהיסטוריה כמו בכל חיים. היא מזמינה אותנו לזהות, באירועים ובניסיונות, נֶאֱמָנוּת סבלנותו של אלוהים ואחריותה הפעילה של הקהילה. היקף תיאולוגי: הברית כתובה כתהליך דינמי שבו חסד קודם לממסד, ושבו לגיטימציה מושרשת באמון המתקבל והניתן.
הברית, הבסיס לצדק יחסי
בלב הנרטיב טמון מושג הברית, מילת מפתח ועמוד השדרה של התנ"ך. בחברון, הברית מסמלת בראש ובראשונה את כינון הצדק המבוסס על זיכרון ופיוס. בהכרה בדוד, השבטים מסיימים את הפילוג ביניהם ובוחרים לבנות עתיד משותף. כאן, הברית מרמזת על הדדיות, סליחה על סכסוכי עבר ומחויבות קולקטיבית מחודשת.
במסורת המקראית, הברית בין אלוהים לעמו לעולם אינה חד-צדדית. היא מניחה תגובה בוגרת, תשובה בלב ("בוא, היה לנו רועה"). כאשר מיושם על חיי הקהילה (כנסייה, משפחות, חברות), ממד זה מעודד אותנו להתגבר על הבידוד ולהקדיש את עצמנו בנחישות לטובת הכלל. דמותו של הרועה-הנסיך מגלם סמכות זו המלווה, מגינה ומטפחת צמיחה, ולא סמכות המפעילה שליטה או ציפייה פסיבית.
בתקופות של חוסר אחדות, הדינמיקה של הברית מזמינה אותנו להפוך לסוכני פיוס, לבחור בזיכרון משותף על פני טינה או פיצול. צדק יחסי אמיתי מבוסס על זיכרון משוחזר: הוא אינו מכחיש את הפצעים, אלא רושם אותם בתוך פרויקט המתחדש על ידי הקשבה הדדית והקריאה המשותפת המתקבלת יחד.
המשיחה, סימן לייעוד המתמקד בשירות
המשיחה, מרכזית בסצנה בחברון, נושאת משמעות תיאולוגית עמוקה. זוהי קודם כל מעשה של הקדשה: דוד מקבל את משימת המלך, לא כזכות אלא כשירות. שירות זה הוא בלתי נפרד מהעם, מרווחתם של הפגיעים ביותר. שָׁלוֹם של השלם.
המשיחה מביאה לשינוי: המשיח הופך ל"כריסטוס", המשיח, דמותו של המיוחל. מנקודת מבט נוצרית, מחווה זו מכריזה ומכינה את ביאתו של ישו, המשיח המובהק, שמלכותו תהיה בראש ובראשונה מלכותו של ה...«עֲנָוָה, חוסר אנוכיות, של רַחֲמִים. באמצעות הטבילה, נוצרים גם משתתפים במשיחה רוחנית זו, אשר שולחת אותם לשאת עדות, לסלוח ולשרת.
ייעוד, על פי רוח משיחתו של דוד, הוא אפוא ייעוד פתוח: הוא דוחה את היגיון הקאסטות, מזמין כל אדם להבחין במשימתו בתוך המתנה שקיבל, ולהגיב בזמינות קונקרטית. להימשח פירושו להעמיד את עצמך לרשות דבר האל ולקהילה, באיזון של הקשבה ואומץ לב, של נאמנות ויצירתיות.
אחדות, פרי ההכרה ועמוד התווך של ההתחדשות הכנסייתית
אי אפשר לחוקק אחדות; יש לבנות אותה. בחברון, היא נבעה מתנועה כפולה של פיוס פנימי והכרה הדדית. גם כיום, הכנסייה והחברות חוות תקופות של פילוג, קרע ופיתויים לפיצול. דוגמת משיחתו של דוד מציעה מפת דרכים רוחנית ואתית לבניית אחדות: הקשבה לפצעים, הכרה במתנות וזכירת המסע המשותף.
בתוך הדינמיקה של הכנסייה, אחדות זו נותרה אתגר שיש לחדשו. היא כרוכה בקבלת פנים אל פנים מבלי להחריג אותם, ובקבלת החלטות משותפות. נֶאֱמָנוּת להבטחה, ולפתוח את עצמך לחסד הבלתי צפוי. הדרישה אינה אחידות, אלא אחדות בגיוון, כמו התכנסות שבטים סביב הרועה-מלך.
ביישום חיי היומיום, אחדות הופכת לאמנות של מערכת יחסים, לתרגול יומיומי של הקשבה, סבלנות ואומץ. דאגה לאחדות מזמינה אותנו להתעלות מעבר לשיפוטים חפוזים, לעשות מחוות של שלום ופיוס, ולבחור ללכת יחד למרות ההבדלים בינינו.
בעקבותיהם של עדים
אירוע משיחת דוד השפיע עמוקות על המחשבה והתפילה הנוצרית. מאבות הכנסייה ואילך, דמותו של דוד נתפסה כמרכיב מפתח בתעלומת המשיח: "רועה ישראל" המבשר את הרועה הטוב אשר יקריב את נפשו למען צאנו. סופרים פטריסטים כמו אוגוסטינוס, גרגוריוס מניסה ואמברוז ראו במלכות דוד סמל למלכות הרוחנית של המשיח.
בימי הביניים, הליטורגיה הנציחה את דוד כמודל לחזרה בתשובה, מנהיג עניו ומתפלל, שהוזמן לקרוא מחדש את ניסיונותיו לאור רַחֲמִים אלוהי. מזמורים ומזמורים מצטטים אותו בשפע, ומזכירים את התהודה האוניברסלית של חווייתו. המסורת הקתולית רואה משיחה זו כמעשה סקרמנטלי: בכל שלב מכריע (טבילה, אישור, הסמכה), הכנסייה מתפללת לשפיכת הרוח למשימה קהילתית.
אפילו כיום, רוחניות עכשווית מפרשת מחדש את קריאתו של דוד במונחים של תבונה, תעוזה יצירתית ואחריות אישית. דמויות רוחניות גדולות מדגישות את מימד קהילתי של כל ייעוד, על נחיצות ההקשבה והדיאלוג ההדדיים בבניית אחדות. לפיכך, "שושלת דוד" אינה רק שריד מהעבר: היא מעוררת השראה בכל גישה למחויבות, שירות ונאמנות קולקטיבית באמונה.
הליכה באור המשיחה
- קראו שוב בתפילה את התחייבויותיו ואחריותו הקודמות של אדם: הבחינו כיצד דבר אלוהים הדריך וחיזק בחירות מרכזיות.
- מדיטציה על דמותו של הרועה: אימוץ גישות של טוב לב, תשומת לב לאחרים וסבלנות פעילה בסביבתו.
- קחו את הזמן לבחינה עצמית של אחדות: זהו אדם או קבוצה לפיוס, להקשיב להם ללא הסתייגות.
- נסחו תפילה עבור מנהיגיכם, דתיים או אזרחיים: בקשו את חסד השירות הבלתי אנוכי ודאגה לטובת הכלל.
- הצעת מעשה סולידריות קונקרטי: תמיכה, נחמה או עידוד של אדם אהוב הנמצא בקשיים, כמחווה של אחווה.
- קחו קטע מתהילים לדוד כבסיס לשבח יומיומי: תנו להכרת תודה להדהד על ניצחונות וניסיונות שהתגברו עליהם.
- לנקוב בפני אלוהים בפצע של פילוג שחוויתי: לבקש את חסדו של שָׁלוֹם כוח פנימי ואומץ לבנות מחדש.
כדי להחזיר את המומנטום בתוך הברית
משיחת דוד בחברון ממשיכה לזרוח דרך ההזמנה שלה ליצור נֶאֱמָנוּת עבודה קולקטיבית וייעוד, תגובה של מחויבות צנועה. קטע מקראי זה מציע לנו תמונה מעוררת השראה של אחווה נכון, מה שמושרש בזיכרון הקולקטיבי ומטיל על עצמו את משימת ההתחדשות. דוד אינו רק מלך נבחר, הוא מגלם את העם שהתאסף יחד, את ההבטחה לאחדות מחודשת, את זכר התקווה המוצעת לכל אחד ואחד.
יישום מסר זה כיום דורש מחוות שלעיתים הן צנועות, החלטות אמיצות, והרצון לחבר את מה שלעיתים נראה כמפזר הכל. זה בפנים נֶאֱמָנוּת לבריתות, קטנות כגדולות כאחד, מי ייתן וחסד האל יארוג את מארג האחדות ויסלול את הדרך למלכות. העזו להאמין שכל חיים, כמו של דוד, יכולים להתכונן שָׁלוֹם, לרפא את העצמות השבורות ולהעביר את הברכה. זה האתגר, אבל גם שִׂמְחָה, של עם שנאסף בברית.
יש לתרגל מדי יום
- קראו שוב מזמור לדוד בכל שבוע בתפילה ובאיחוד עם’כנסיית יוניברסל.
- כתבו מכתב או הודעת פיוס למישהו שהקשר איתו נחלש.
- הרהרו במשך עשר דקות על המושג "רועה", המסמל את המשרת-מנהיג, כדי לשאוב ממנו השראה במהלך השבוע.
- לארגן או להצטרף לפעולת סולידריות קונקרטית בתוך הקהילה או השכונה.
- התחייבו באופן דיסקרטי אך קבוע לשירות הטוב המשותף (דוגמה: שיתוף, הקשבה, תמיכה שקטה).
- למד על ההיסטוריה של ישראל ומלוכה בית דוד כדי לטפח את תפילתך ואת תרבותך המקראית.
- מתפללים בכל יום ראשון למען אחדות הכנסייה ו... שָׁלוֹם חֶברָתִי.
הפניות
- ה- ספר שמואל השני (פרקים 5-7) – תנ"ך קתולי.
- תהילים המיוחסים לדוד - ליטורגיה של השעות.
- סנט אוגוסטין, דרשות על תהילים.
- גרגוריוס מניסה, דרשות על דוד.
- אמברוז ממילאנו, על סקרמנט המשיחה.
- קטכיזם של הכנסייה הקתולית, סעיפים 436-440.
- ליטורגיה רומית, מיסת ישו המלך וקריאות לזמן רגיל.
- אנציקליקות אפיפיוריות על אחדות ושירות לטובת הכלל.
