בימים ההם אמר דניאל לנבוכדנצר: "מלך, זה חזונך: פסל עצום ניצב לפניך, פסל גדול, זוהר מאוד ומפחיד למראהו. ראשו זהב טהור, חזהו וזרועותיו כסף, בטנו וירכיו נחשת, רגליו ברזל, ורגליו חלקו ברזל וחלקו חרס.".
בעודך צופה, אבן אחת נגזרת מן ההר, אך לא בידי אדם, ופגעה ברגלי הפסל, העשויים ברזל וחימר, ורסקתן לאבק. הברזל והחימר, הנחושת, הכסף והזהב, כולם נמעכו לאבק, והיו כמוץ הנעף בעונת הדיש בקיץ, ונסחף ברוח מבלי להשאיר עקבות. אך האבן שפגעה בפסל הפכה להר ענק שכיסה את כל הארץ.
זֶה הוּא הַחֲלוֹם וְעַתָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ נְתַתֵּן פִּתְרוֹ לָךְ מֶלֶךְ מֶלֶךְ מַלְכִּים נָתַן אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם מַלְכוּת וְעֹז וְהַכָּבוֹד לָךְ נָתַן שָׁלוֹן עַל־הָאָדָם וְעַל־חַיָּת הַשָּׂדֶה וְעַל־עוֹף הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר־כֹּל מִשְׁלָכֶם עַל־כֹל אַתָּה רֹאשׁ זָהָב׃.
אחריך תקום ממלכה אחרת, פחותה משלך, ואחר כך ממלכה שלישית, ממלכת נחושת, שתמשול בכל הארץ. ועוד תהיה ממלכה רביעית, חזקה כברזל. כשם שברזל שובר ומכתש את הכל, כך גם הוא ירסק ותנפץ את כל הממלכות.
וראית את הרגליים אשר חלקן חרס וחלקן ברזל והנה, הממלכה הזאת תתחלק וחזק הברזל יהיה לה כאשר ראית ברזל מעורב בחרס. רגליים אלה, חלקן ברזל וחלקן חרס, מציינות כי הממלכה תהיה חלקה חזקה וחלקה שברירית. וראית את הברזל מחובר בחרס כי הממלכות יתאחדו בבריתות אך לא יחזיקו יחד כאשר ברזל אינו מתחבר לחרס.
ובימי המלכים ההם יקים אלוהי השמים ממלכה אשר לא תחרב לעולם, וממלכתה לא תעבור לעם אחר. הממלכה האחרונה תמחץ ותאבד את כל האחרות, אך היא עצמה תעמוד לעד. כאשר ראית אבן נכרתת מן ההר, אך לא בידי אדם, ותנפץ את הברזל, את הנחושת, את החרס, את הכסף ואת הזהב.
האל הגדול גילה למלך את אשר עליה להתרחש בהמשך. החלום אמת, הפירוש אמין.»
קבלת פנים לממלכה הבלתי מעורערת: האבן שמפילה אימפריות
קריאה מחודשת של פסל נבוכדנצר עוזרת לנו להבחין במלכות אלוהים אשר חוצה, שופטת ומשנה את ההיסטוריה האנושית.
חלומו של נבוכדנצר, כפי שפרש דניאל, הוא אחד החזונות הבולטים ביותר בכל התנ"ך: פסל קולוסאלי עשוי מתכות מתפוררות, המופל על ידי אבן מסתורית שהופכת להר הממלא את הארץ. סיפור זה, הנקרא לעתים קרובות כמפתח להיסטוריה האוניברסלית, מעלה שאלה מכרעת למאמינים כיום: על איזו מלכות באמת נשענת תקוותנו? מאמר זה מיועד לכל מי שמבקש ליישב בין מודעות פוליטית, נאמנות מקראית והרצון למלכות שלא תחלוף.
- ההקשר ההיסטורי והרוחני של חלומו של דניאל והפסל.
- ניתוח תיאולוגי של הפסל, הממלכות והאבן.
- שלושה נושאים: שבריריותן של אימפריות, לידת הממלכה, תקווה נוצרית.
- הדים במסורת הנוצרית ובחיים הרוחניים בני זמננו.
- נתיבים קונקרטיים לחיים כיום כאזרחים של ממלכה בלתי ניתנת לערעור.
הֶקשֵׁר
ה- הספר של דניאל זה נפתח בטראומה: גלות בבל, קריסת בית דוד וחורבן ירושלים. עם הברית מוצא את עצמו בארץ זרה, נתון לכוחו המוחץ של נבוכדנצר, "מלך המלכים" בעיני העמים. בהקשר זה, השאלה הבוערת היא זו: מי באמת שולט בהיסטוריה? אלוהי בבל או אלוהי ישראל? סיפור הפסל עולה דווקא כתגובה עוצמתית וסמלית למשבר זה.
נבוכדנצר חולם חלום שמטריד אותו עמוקות: פסל ענק, מפחיד ומפואר. ראשו זהב טהור, חזהו וזרועותיו כסף, בטנו וירכיו נברשת, רגליו ברזל ורגליו תערובת של ברזל וחימר. מבנה יורד זה, מהיקר ביותר לשביר ביותר, מרמז על דעיכה הדרגתית: התהילה הראשונית מתפוררת, המוצקות נסדקת, והקולוסוס נשען בסופו של דבר על בסיס לא יציב. המראה המרשים מסתיר שבריריות פנימית.
בעוד המלך מתבונן בפסל, אבן נשברת מהר, "מבלי שאיש נגע בה". פרט זה הוא קריטי: אבן זו אינה מעשה ידי אדם, וגם לא תוצאה של אסטרטגיה פוליטית או צבאית. היא מגיעה ממקום אחר, מאלוהים, ומופיעה בהיסטוריה מבלי לעבור דרך מנגנוני הכוח הרגילים. היא פוגעת ברגלי הפסל, נקודת המפגש בין חוזק הברזל לחולשת החימר, ומכתשת את המבנה כולו. ברזל, חימר, ברונזה, כסף וזהב נסחפים כמו כדור הנישא ברוח: לא נותר זכר לממלכות נצחיות לכאורה אלה.
האבן, לעומת זאת, אינה נעלמת אל תוך אבק האימפריות. היא הופכת לסלע עצום הממלא את כל הארץ. הדימוי משתנה: מהאנכיות הגאה של הפסל אל האופקיות הנרחבת של ההר. ההיסטוריה אינה נשלטת עוד על ידי אנדרטה אחת לתפארת ריבון, אלא על ידי מציאות חיה ויציבה, החודרת בעדינות ובתקיפות לכל העולם. ההר מעורר את מקום משכנו של אלוהים, המקום שממנו נובעים החוק, הנוכחות והברכה.
דניאל מספק לאחר מכן את הפרשנות. ראש הזהב מייצג את נבוכדנצר עצמו, לו נתן אלוהים מלכות, כוח, עוצמה ותפארת. ממלכות אחרות מגיעות בעקבותיהן, המסומלות על ידי כסף, נחושת וברזל, רושמות זו את זו, שולטות זו בזו, ובסופו של דבר קורסות. הממלכה הרביעית מתוארת כקשה במיוחד, מוחצת ומדכאת, אך גם היא נתונה לפילוג ולשבירות: תערובת לא יציבה של ברזל וחימר, בריתות פוליטיות, נישואי שושלת וניסיונות לאחד את מה שלא ניתן להחזיק יחד. אימפריות אנושיות, חזקות ככל שיהיו, נושאות בתוכן את זרעי התפרקותן שלהן.
שיאה של הפרשנות טמון באמירה זו: "בימי המלכים ההם יקים אלוהי השמים ממלכה אשר לא תחרב לעולם, וממלכתה לא תעבור לעם אחר. הממלכה האחרונה תמחץ ותכלית את כל האחרות, והיא עצמה תעמוד לנצח". הנרטיב אינו רק מייחס אימפריות ארציות; הוא מכריז על פריצתה של ממלכה מסדר שונה, ממלכה שאינה מבוססת על אלימות, אלא על יוזמה אלוהית מיותרת, המסומלת על ידי האבן הלא גזובה.
אָנָלִיזָה
ניתן לסכם את הרעיון המרכזי של קטע זה כך: ההיסטוריה האנושית, המאופיינת ברצף של כוחות ומערכות, נשפטת בסופו של דבר ומשתנה על ידי מלכות שבאה מאלוהים וקיימת לנצח. הניגוד המהותי הוא בין הפסל לאבן, בין מה שבני האדם בונים כדי לפאר את עצמם לבין מה שאלוהים מביא כדי להושיע ולבסס את ריבונותו.
הפסל מגלם את הקסם והאשליה של הכוח. הוא עצום, נוצץ ומפחיד. הוא מרשים את החושים, כמו כל תעמולה פוליטית או אימפריאלית. כל מתכת יכולה להתפרש כתקופה, משטר, תרבות. אבל הנקודה המהותית טמונה במקום אחר: אפילו ראש הזהב, סמל של שלטון מוחלט לכאורה, מונח תחת שיפוטו של אל ש"מעניק" מלכות וכוח. ריבונות המלך אינה טבעית ואינה מוחלטת; היא מתקבלת, מותנית וזמנית.
מבנה הפסל עצמו מפגין היגיון של דעיכה. זהב מפנה את מקומו לכסף, כסף לברונזה, ברונזה לברזל, וברזל לתערובת המוזרה הזו עם חרסית. ככל שמעמיקים, החומר מתקשה יותר, אך גם שביר יותר באופן כללי. ברזל שובר הכל, אך כפות הרגליים המעורבות חושפות את הסתירה הפנימית של אימפריות: הן שואפות להיות בלתי ניתנות להריסה, אך הן נשענות על בריתות, פשרות ואינטרסים מנוגדים. הסולידיות המוצגת מסתירה סדק עמוק. מתח זה נמצא במערכות פוליטיות, כלכליות או אידיאולוגיות רבות: חזקות מבחוץ, סדוקות מבפנים.
אבן, לעומת זאת, מציגה היגיון שונה. היא אינה שייכת למערכת המתכות. היא מגיעה מההר, מקום הנוכחות והיוזמה האלוהית. היא אינה מפוסלת ואינה מלוטשת; היא גולמית, נתונה, מיותרת. היא אינה מתווספת לאימפריות קיימות: היא אינה הופכת למתכת חמישית בפסל. היא מכה, הופכת, מחליפה. היא אינה סתם עוד אימפריה במשחק הכוחות; זוהי סוג אחר של ממלכה, החושפת את היחסות הרדיקלית של כל האחרות.
מחווה האבן המכה ברגליים חושפת: אלוהים תוקף נקודות חולשה, אזורי פשרה, שבהם אימפריות מתוחזקות באופן מלאכותי. משפטו של אלוהים אינו גחמה, אלא גילוי של אמת: מה שאינו מבוסס עליו אינו יכול לעמוד. ניפוץ הפסל מסמל לא רק את נפילתה של אימפריה מסוימת, אלא את קריסת כל היומרה האנושית לראות את עצמה מוחלטת, מוחלטת ומייסדת את עצמה.
עם זאת, הטקסט אינו מתאר רק הרס. האבן הופכת להר הממלא את הארץ. הדימוי אינו דימוי של הפצצה או השמדה עקרה, אלא של צמיחה, התרחבות והתגלות. מלכות זו באה לא רק לשפוט, אלא גם לבנות, למלא ולאכלס. היא אינה עוברת מעם אחד למשנהו על פי היגיון הכיבוש; היא ניתנת, מובאת ומוקמת על ידי אלוהים עצמו.
מבחינה קיומית, קטע זה מאתגר את המאמין לשקול מה הוא מחשיב כ"מוצק" בחייו. על מה נשענת התקווה? על קריירה, אומה, משטר, כלכלה, זהות תרבותית? או על ממלכה שבאה ממקום אחר, שאינה תלויה במאבקי כוח, אלא ב... נֶאֱמָנוּת של אלוהים? הפסל משמש תזכורת לכך שאפילו המבנים המרשימים ביותר יכולים להיעלם ללא עקבות. האבן מזמינה אותנו להיאחז במה שנותר, גם כאשר כל השאר מתפורר.
לכן, המשמעות הרוחנית של טקסט זה היא כפולה: הוא מחנך את העין לצלילות היסטורית, על ידי יחסות כל עבודת אלילים פוליטית, והוא פותח את הלב לתקווה תיאולוגית, מושרשת במלכות האלוהים, שכבר פועלת אך עדיין צומחת בעולם.
השבריריות המבנית של כל האימפריות
פסל נבוכדנצר הוא סמל לכל המערכות האנושיות הטוענות לכול יכולות. הוא מדבר על בבל, ללא ספק, אך הוא מדבר גם על כל ה"בבלים" המפרידים את ההיסטוריה. ראש הזהב מעורר את אותם רגעים שבהם ציוויליזציה רואה את עצמה כשיא שאין שני לו של תרבות וכוח. עם זאת, תהילה זו מוצגת כבר כחולפת: "אחריך תקום ממלכה אחרת". "אחריך" זה משמש כתזכורת מתמדת: שום משטר אינו קבוע.
תזוזת המתכות מצביעה על סוג של אנטרופיה רוחנית. האנושות, שנותרת לעצמה, אינה בהכרח מתקדמת לעבר שיפור, אלא יכולה לנוע בין עידון לאכזריות, בין הארה לדיכוי. ברזל, סמל לעוצמה צבאית ויכולת הרס, שולט בנקודה מסוימת, אך כוח זה אינו שם נרדף ליציבות. רגלי הברזל והחמר מגלות שכל מבנה אנושי, אפילו כזה שחמוש עד שיניו, נשען על קשרים חברתיים, יחסיים ותרבותיים שלעתים קרובות שבריריים.
הדימוי של נישואים פוליטיים ממחיש את הפיתוי המתמשך לבסס אחדות באמצעים מלאכותיים. אימפריה מנסה להחזיק יחד עמים, תרבויות ואינטרסים שונים על ידי ריבוי בריתות שטחיות. אבל ברזל לא נדבק לחימר. מבנים עשויים להחזיק מעמד לזמן מה, באמצעות כוח, פחד או תעמולה, אך הם אינם הופכים לאחדות אמיתית. מה שחסר הוא לכידות פנימית, צדק ואמת., צְדָקָה, בקיצור, כל מה שנובע ממלכות ששורשיה באלוהים.
עבור המאמין, הכרה בשבריריות מבנית זו אינה תרגיל בציניות, אלא קריאה לערנות רוחנית. משמעות הדבר היא לא להחמיר את מה שיחסי, לא לבלבל בין העיר הארצית לעיר האלוהים. אפשר לאהוב את ארצו, לעסוק בפוליטיקה, לעבוד עבור מוסדות, אך מבלי להעריץ אותם. הפסל מזכיר לנו שכל מה שאינו מבוסס על אלוהים, נועד לאבק.
זה דורש גם חופש פנימי מסוים לנוכח משברים היסטוריים. כאשר מערכת קורסת, כאשר ציוני דרך פוליטיים או כלכליים מתפוררים, הפיתוי הוא פחד או ייאוש. הטקסט של דניאל מציע פרספקטיבה נוספת: טלטלות אלו הן גם רגעי אמת שבהם אלוהים מגלה מה באמת עומד. נוצרים נקראים לעבור את התקופות הללו לא כצופים מבוהלים, אלא כעדים למלכות שאינה מהססת.
לבסוף, שבריריותן של אימפריות משקפת את שבריריותן של "ממלכות" קטנות ואישיות שלנו. כל אחד מאיתנו בונה פסלים פנימיים: דימוי עצמי, הצלחה, הכרה, קשרים רגשיים אידיאליים מסוימים. מבנים אלה יכולים להיות מבריקים, נערצים, אך לפעמים הם נחים על רגלי חרס: הפחד שלא להיות נאהבים, הצורך להוכיח את ערכו, החתירה לשליטה מוחלטת. הקטע מזמין אותנו לתת לאלוהים להכות ברגלי החרס הללו כדי לבנות חיים על סלע חדש.
האבן הדחויה: לידתה של ממלכה מסדר אחר
האבן שמתנתקת מההר, ללא התערבות אנושית, היא הלב הסמלי של המעבר. אין בה שום דבר מרהיב: אין בה מתכת יקרה, אין בה צורה מעודנת. היא נראית ענייה, חסרת משמעות, בהשוואה לפסל הזוהר. אבל אבן זו היא בעלת היעילות ההיסטורית והרוחנית האמיתית. ניתן לחוש כאן את כל הפרדוקס של מלכות האלוהים: מה שנראה חלש הורס את מה שהאמין שהוא בלתי מנוצח.
העובדה שאבן זו לא נחצבה בידי אדם מעידה על מקור אלוהי גרידא. היא אינה מתאימה להיגיון של פרויקטים אנושיים גדולים; היא אינה תוצר של גאונות פוליטית או מהפכה מתוכננת. היא חומקת מחישוביהם של בעלי הכוח. אבן זו מייצגת את יוזמתו הריבונית של אלוהים, את חירותו לבקר את עמו ולכוון את ההיסטוריה לפי דרכו. הממלכה הנובעת ממנה אינה תוצר של תרבות, אלא מתנה.
על ידי מכה ברגליים, האבן חושפת את מרכז העצבים של אימפריות. היא אינה תוקפת את ראש הזהב, כאילו הסוגיה המרכזית היא פשוט החלפת מנהיגים. היא גם אינה מכוונת רק למתכת הקשה ביותר, כאילו הכל תלוי בעימות ישיר. היא נוגעת באזור שבו כוח וחולשה משתלבות זו בזו, שבו השאיפה האנושית מנסה להסתיר את פגמיה. אלוהים לא רק מתקן את פני השטח; הוא חושף את האמת העמוקה של המבנים האנושיים.
אבל האבן אינה רק כלי שיפוט. היא זרע של ממלכה. הטקסט מדגיש את צמיחתה: היא הופכת להר גדול הממלא את כל הארץ. הדימוי מעורר נוכחות הדרגתית וסבלנית, שצוברת היקפה מבלי לאבד את מוצקותה. ממלכה זו אינה מחליפה אימפריות באימפריה חזקה אף יותר, על פי ההיגיון של עליונות. היא חונכת דרך אחרת של ישוב כדור הארץ: לא עוד תחת שליטתם של קולוסים מפחידים, אלא בצל הר יציב.
עבור הקורא הנוצרי, אבן זו מעלה באופן ספונטני את דמותו של ישו, "אבן הפינה", "האבן הדחויה", אך נבחרה על ידי אלוהים. ההיגיון זהה: מה שהעולם שופט כחסר משמעות, שולי, בניגוד לקריטריונים הרגילים של כוח, הופך למרכז של ממלכה בלתי ניתנת לערעור. הצלב, בפרספקטיבה זו, מופיע כרגע שבו האבן פוגעת באופן סופי בפסל: כוחות העולם הזה מתאחדים נגד ישו, ודווקא שם מתגלה ניצחונה של מלכות האלוהים.
ממלכה זו אינה מתפתחת בעיקר באמצעות כיבושים מוסדיים, אלא באמצעות טרנספורמציה של לבבות, מערכות יחסים וקהילות. היא פולשת לכדור הארץ לא עם לגיונות, אלא באמצעות התפשטות אמונה, תקווה ו... אַהֲבָה. דימוי ההר מזכיר גם את דבריו ומעשיו של ישוע על ההר: תורת האושר, ההשתנות והתפילה. האבן שהופכת להר מייצגת את ישוע המייסד עם חדש, המתאסף סביב דברו ונוכחותו.
תקווה נוצרית ואבחנה היסטורית
הקטע של דניאל עושה יותר מאשר רק להציע פרשנות סמלית של העבר. הוא מטפח עמדה מבחינה בקרב מאמינים בכל הזמנים. ההבנה ש"הממלכה האחרונה תמחץ ותשמיד את כל האחרות" אינה מזמינה בריחה מהעולם וגם לא ניצחון דתי, אלא תקווה צלולה ומחויבת.
ראשית, תקווה צלולה. הטקסט אינו מכחיש את מציאותן של אימפריות. הוא מכיר בכוחן, ביכולתן לשלוט בארצות ובעמים. המאמין אינו מוזמן לחיות בבועה, תוך התעלמות מההימור הפוליטי, הכלכלי או התרבותי. אך הוא נקרא לראות אותן לאורו של אלוהים: חזקות, אך יחסיות; מרשימות, אך בני תמותה. צלילות זו מאפשרת לנו להימנע הן מתמימות (עבודת אלילים של מערכת) והן מציניות (האמונה שהכל שווה).
לאחר מכן, תקווה מחויבת. הידיעה שמלכות האלוהים קיימת לנצח אינה פוטרת אותנו מלפעול בהווה. להיפך, היא משחררת אותנו לפעולה חסרת אנוכיות, שאינה מבקשת להציל משטר מסוים, אלא להעיד על הערכים הנובעים מהממלכה: צדק, רחמים, אמת ושלום. נוצרים יכולים אפוא לפעול למען טובת הכלל, לתמוך במטרות צודקות ולגנות עוולות, מבלי לבלבל שום פרויקט אנושי עם ההגשמה הסופית של תוכנית האל.
תקווה זו מזמינה גם גישה מסוימת עֲנָוָה כנסייתי. ההיסטוריה של הכנסייה התפתתה לעיתים לראות את עצמה כפסל עשוי מתכת יקרה, בלתי מעורערת כמוסד היסטורי. הטקסט של דניאל מזכיר לנו שרק האבן מאלוהים, כלומר, ישו וממלכתו, היא באמת בלתי מעורערת. הצורות ההיסטוריות של הכנסייה יכולות להשתנות, להיטהר, לפעמים לקרוס פה ושם, מבלי שהממלכה תיפגע במהותה. זה עֲנָוָה פותח פתח לרפורמה ולהמרה.
לבסוף, האבחנה ההיסטורית בהשראת דניאל נוגעת בחייו הפנימיים של כל מאמין. כל אדם חווה "אימפריות" מתפוררות: פרויקטים שבוטלו, ביטחון אבוד, מערכות יחסים שבורות. הפסל המנופץ יכול לסמל את הקריסות האישיות הללו. בלב ההריסות לכאורה הללו, הטקסט מעז להכריז כי מלכות נותרת, שאבן עומדת, שהר צומח. התקווה הנוצרית אינה מורכבת מהכחשת אובדן, אלא מאמונה ששום כישלון, שום נפילה, לא יוכלו למנוע מאלוהים לבנות את מלכותו בלב פתוח.
«"הממלכה שלא תחלוף"»
המסורת הנוצרית פירשה במהירות את חלומו של נבוכדנצר כסמל למלכות המשיח. האבן, שלא נחצבה בידי אדם, נקשרה ללידת הבתולים, הצלב, התחייה, בקיצור, עם כל מה בחייו של ישו שחומק מקטגוריות הכוח הרגילות. סופרים עתיקים רבים ראו בפסל את רצף האימפריות הפגאניות הגדולות, שהגיעו לשיאה בביאתו של ישו אשר יוזם ממלכה רוחנית ואוניברסלית.
אבות הכנסייה הדגישו לעתים קרובות את הניגוד בין הפסל, מעשה ידי אדם, לבין האבן, מעשה האל. הם הבחינו בכך בביקורת מרומזת על כל עבודת אלילים פוליטית או דתית: אנשים יוצרים דימויי כוח שיתאימו למטרותיהם, אך אלוהים משמיד את האלילים הללו כדי לבסס את הפולחן ברוח ובאמת. ניפוץ המתכות הובן כסוף הפולחנים הפגאניים וכניצחונו של האל האחד, שהתגלה בישוע המשיח.
בתאולוגיה של ימי הביניים, טקסט זה נקרא לעיתים מנקודת מבט היסטורית-גאולה יותר, כפרסקו גדול של תולדות הישועה: לאחר האימפריות העתיקות מגיע זמן הכנסייה, אות וכלי של המלכות שכבר הייתה קיימת אך טרם התגלתה במלואה. האבן שהפכה להר מעוררת את צמיחת העם הנוצרי לאורך המאות, למרות רדיפות ומשברים. הליטורגיה, בפרט, העדיפה קטע זה כדי לטפח את המודעות לאל המנחה את ההיסטוריה לעבר שיאה שבו מלכותו תוכר על ידי כולם.
ברוחניות בת זמננו, טקסט זה מוצא תהודה חדשה לנוכח קריסות אידיאולוגיות ומשברים עולמיים. הוא מזכיר לנו שגם משטרים טוטליטריים, גם אימפריאליזם כלכלי וגם אוטופיות טכנולוגיות לא יכולים לטעון למילה האחרונה. אין לבלבל את המלכות שהכריז דניאל עליה עם אף פרויקט אנושי, אך היא מעוררת צורות של חיי קהילה שבהן כבודו של כל אדם, צדק ו... שָׁלוֹם הם יותר מסתם סיסמה: דרישה שמקורה במלכותו של ישו.
וכך, ממאה למאה, המסורת הנוצרית שמעה בחזון זה קריאה להזיז את התקווה: להשאיר מאחור את הקסם מפסלי הרגע, להיקשר לאבן החיה, למלכות הקרבה, הדיסקרטית והחזקה, לשפוט ולהציל את ההיסטוריה.
«"הליכה על סלע"»
- לעמוד בפנימינו מול הפסל: לדמיין את הדמות העצומה הזו העשויה ממתכות שונות, לאפשר לעלות בתוככם את דימויי ה"אימפריות" המרשימים כיום: כוחות פוליטיים, כלכליים, תקשורתיים, אך גם את הפסלים האישיים הקטנים שנבנו סביב האגו או מבטם של אחרים.
- התבוננות באבן הנופלת מההר: הכרה בכך שהיא אינה נובעת ממאמץ אנושי, אלא מיוזמה מיותרת של אלוהים. בקשת החסד להאמין שבחיים האישיים כמו בהיסטוריה של העולם, אלוהים פועל מעבר לחישובים אנושיים.
- בחינה מחודשת של הקריסות של עצמך: זיהוי מצבים שבהם מה שנראה מוצק התפורר. במקום להישאר בחרטה או בטינה, אימוץ האפשרות ש"התנפצויות" הללו פתחו מרחב ליסוד אמיתי וצנוע יותר, מושרש יותר באלוהים.
- הרהרו על המלכות שאינה חולפת: זכרו שמלכות זו באה לידי ביטוי במעשי צדק, חסד ואמת. שאלו את עצמכם: היכן, באופן קונקרטי, כיום, ממלכת האלוהים מבקשת לצמוח דרך הבחירות שלי, עבודתי, מערכות היחסים שלי?
- להציע לאלוהים את פחדי האדם מהעתיד: לשתף אותם בתפילה, להניח אותם על אבן. לבקש את חסד התקווה שאינה תלויה ביציבות לכאורה של מערכות אנושיות, אלא ב... נֶאֱמָנוּת של האל אשר מצמיח את הרוֹ בסתר.
- סיימו בתפילת אמון: התמסרו לאלוהים את חייכם, את חיי הכנסייה ואת חיי העולם, תוך חזרה פנימית שמלכותו תישאר לנצח.
מַסְקָנָה
חזון הפסל והאבן מעמת כל אחד מאיתנו עם החלטה פנימית: לבחור בדרך המתכות הנוצצות והמרתקות, המיועדות לאבק, או להסתמך על האבן הצנועה ההופכת להר וממלאת את הארץ. הטקסט של דניאל אינו רק תיאור נבואי של העבר; זוהי מילה חיה, שגם כיום חושפת את האשליות שלנו ופותחת נתיב לחופש.
להכיר בכך ש"הממלכה האחרונה תמחץ ותשמיד את כל האחרות, אך היא עצמה תעמוד לנצח" פירושה לקבל את העובדה ששום דבר המבוסס על אלוהים אינו יכול לטעון לקביעות. זה אולי נראה מאיים על תחושת הביטחון שלנו, אך למעשה זהו שחרור עצום: ערכם של חיים אינו תלוי במקומם בתוך מערכת מסוימת, בהצלחתם או בהכרה בהם. הוא טמון במענה לקריאת המלכות, בקבלת פנים לאבן שאלוהים שולח, באפשרות למלכות זו לעצב את הבחירות הקונקרטיות שלנו.
קריאה זו אינה מופשטת. היא מזמינה אותנו לשינוי פרספקטיבה (לא עוד להעריץ את פסלי הרגע), ללב (להניח את מבטחנו המוחלט באלוהים), ולפעולה (כבר לחיות על פי ערכי הממלכה). האתגר הוא מהפכני: להפוך, בלב אימפריות חולפות, לאזרחי ממלכה בלתי מעורערת, המסוגלים להתמודד עם תהפוכות ההיסטוריה בתקווה בלתי מעורערת.
מַעֲשִׂי
- זהה בכל ערב "פסל" פנימי (פחד, אמביציה, דימוי עצמי) והנח אותו במפורש בידי אלוהים.
- קריאה קבועה של קטעים מקראיים על מלכות אלוהים מזינה תקווה שמושרשת במקום אחר מלבד האירועים הנוכחיים.
- בכל שבוע, נקוט בפעולה קונקרטית של צדק או חסד, צנועה ככל שתהיה, כהשתתפות פעילה במלכות.
- תרגול זמן של שקט כדי להרהר פנימית באבן שהפכה להר, לבקש לב יציב בתוך השינויים.
- קריאה חוזרת של אירועי עולם עם מאמינים אחרים, כדי ללמוד יחד להבחין מה שייך לפסלים ומה שייך למלכות.
- כאשר מתעוררת חרדה לגבי העתיד, חזרו על תפילה קצרה של כניעה לאלוהים שממלכתו לעולם לא תחלוף.
הפניות
- ספר דניאל הנביא, פרקים א'-ז' (הקשר נרטיבי וחזיונות של ממלכות).
- הבשורות הסינופטיות דברי ישוע על מלכות אלוהים ואבן הפינה.
- כתבים פטריסטיים על הספר של דניאל (קריאות כריסטולוגיות של האבן והממלכות).
- טקסטים מימי הביניים וליטורגיים על מלכותו של ישו והממלכה הנצחית.
- מסמכים מגיסטריאליים על תקווה נוצרית ואבחנה היסטורית.
- פירושים מקראיים עכשוויים של הספר של דניאל, ובפרט על פרק 2.
- יצירות רוחניות נוצריות העוסקות בנושא מלכות האלוהים בחיי היומיום.
