קריאה מספר הנביא ישעיהו
בימים ההם וידבר ה' אל המלך אחז לאמר שאל לך אות...
"חלק ה' אלוהיך במעמקי שאול או במרומים." ויען אחז: "לא, לא אבקש; לא אשים את ה' במעלה."
"הַבְּחִינָה." וַיֹּאמֶר יֵשַׁעְיָהוּ הַקְשִׁיבוּ בֵּית דָּוִד הַלֹּא דִּי לָכֶם?"
לעייף אנשים: אתה חייב לעייף אותם שוב, אלוהים! זו הסיבה
ה' בעצמו יתן לך אות: בתולה תהר ותהיה עמך.
"תלד בן, ותקרא לו עמנואל כי אלוהים עמנו".»
כיצד לקבל את פני עמנואל היום: ההבטחה המעודכנת של ישעיהו ז':14
התעמקו בנבואת ישעיהו על לידת בתולים, כדי לגלות כיצד הגלגול מגיע ומשנה את חיינו.
לאורך מאות שנים, הנבואה "בתולה תלד בן עמנואל" (ישעיהו ז', יד) המשיכה לאתגר מאמינים ואלו המחפשים משמעות. הנבואה, נחשפת בהקשר סוער, מבשרת על מהפך רדיקלי: אלוהים בוחר להיכנס להיסטוריה דרך שבריריות אנושית. מאמר זה מיועד לכל מי שמעוניין להבין כיצד הבטחה עתיקה זו, שפורשה מחדש והתגשמה בישוע, יכולה לפתוח נתיב של תקווה וטרנספורמציה, הן לאמונה והן לחיי היומיום.
נתחיל בבחינת ההקשר, ההיסטוריה והיקפה של נבואת ישעיהו, לפני שננתח את הפרדוקס המרכזי שלה. לאחר מכן נתעמק בשלושה תחומים נושאיים: אמונה אל מול שבריריות, עמנואל כעיקרון של תקווה, וההשלכות על פעולה נוצרית. לבסוף, נחבר נושא זה למסורת ונציע דרכים למדיטציה ולפעולה לחיים מחודשים.
הֶקשֵׁר
הנבואה בישעיהו ז', יד, נובעת מתקופה של משבר לאומי. זוהי המאה ה-8 לפני הספירה, בממלכת יהודה, סביב ירושלים. המלך אחז נצור על ידי שתי מעצמות עוינות: ישראל (הממלכה הצפונית, המכונה גם שומרון) בעלת ברית עם דמשק (ארם). צבאות האויב מאיימים על הישרדותה הפוליטית של יהודה ושושלת דוד. העם חושש מהשמדה. אז ישעיהו, הנושא מסר מאלוהים, פונה לאחז: "בקש אות, אם בשאול אם בשמים העליון" (ישעיהו ז', יא). אך אחז, מתוך יראת כבוד כוזבת או פחד ממחויבות, מסרב לבקש אות, ומסתתר מאחורי ניטרליות הגובלת בהתנגדות לאלוהים.
בתגובה לסירוב זה מכריז ישעיהו: "לכן יתן לכם ה' אות: הרה בתולה ותלד בן, וקראו לו עמנואל" (ישעיהו ז', יד). קטע זה, מסתורי וחגיגי כאחד, נכנס לזיכרון הקולקטיבי של ישראל. מילולית, המונח העברי המשמש ל"עלמה" (almâh) מציין אישה בגיל המתאים לנישואין, מבלי לציין את בתוליה, אך תרגום השבעים היווני (parthenos) בוחר במונח "בתולה". ניואנס לשוני זה מקבל משמעות מכרעת בהבנה הנוצרית של הטקסט.
בפרשנותו הראשונית, סימן זה הבטיח את לידתו של יורש, אות לנאמנותו של אלוהים לבית דוד. אך בהדרגה, המסורת היהודית החלה לראות בו את הכרזת המשיח הקרב, בעוד שהמסורת הנוצרית, המוארת על ידי הבשורות, קראה אותו כהכרזה על לידתו האלוהית והאנושית של ישו. היקף הטקסט התרחב: הוא כבר לא עסק רק בעתידה של יהודה, אלא בגורלה של כל האנושות, המחוברת ומרוממת על ידי "אלוהים עמנו". סימן זה, שנראה כי עניינו רק בהישרדותה הפוליטית של ממלכה, חשף אופק נשגב: אלוהים בחר בפגיעות של לידה אנושית כדי לבטא את קרבתו הרדיקלית.
באמצעות חזרתה הליטורגית באדוונט ובחג המולד, ישעיהו ז', פסוק י"ד, מעצב את הציפייה הנוצרית. הנבואה הופכת להבטחה אוניברסלית, מושרשת בהיסטוריה ופתוחה לנצח.
אָנָלִיזָה
כוחו של הטקסט טמון בפרדוקס: אות האל, הרחק מתצוגות מרהיבות, נמצא בדברים הרגילים, אפילו בשבריריים. במקום בו העם, ומלכו, קיוו למהפך צבאי או פוליטי, אלוהים מבטיח ילד, שייוולד בנסיבות בלתי צפויות, הנושא את השם עמנואל. שם זה מאשר מיד את הסולידריות של אלוהים עם האנושות.
הדינמיקה המרכזית היא זו של "האות הסותר": אלוהים אינו בוחר בכוח כדי לגלות את עצמו, אלא בענווה. פרדוקס זה כבר ניבאו על ידי נביאים אחרים: העבד הסובל, דחיית המלוכה האנושית, והעדפתו של אלוהים את הענווים. ישעיהו ז', יד מגבש ומקצין את ההיגיון הזה.
כשמסתכלים עליה דרך עדשה נוצרית, לידת הבתולים הופכת ליסוד של תעלומה גדולה אף יותר: זו של הגלגול. הילד שנולד ללא התערבות אנושית ישירה מעיד כי הישועה אינה מגיעה מכוחות ארציים, אלא מיוזמתו החופשית של אלוהים. האנושות, המיוצגת כאן על ידי הבתולה, נקראת לאמון, לפסיביות אקטיבית ("כן" של מרים) החורגת מכל היגיון גשמי.
טקסט זה מעורר מהפכה בפרספקטיבה. במקום בו האנושות מצפה לישועה בכוח, יוקרה או טכנולוגיה, הגילוי פועל בהסכמה ענווה. לפיכך, כוח אמיתי אינו טמון בכפייה אלא בנאמנות להבטחה, המתקבלת כמתנה. תאולוגיה שלמה של פגיעות מתעצבת: אמונה מתחילה במקום שבו האפשרויות האנושיות מוצו.
אות "מפגר" זה מזמין את כולם לבחון מחדש את ציפיותיהם, להטמיע את התקווה המשיחית בחיי היומיום שלהם. הגלגול כבר אינו הפשטה, אלא קריאה להכיר באלוהים ברגיל, בחלש, בבלתי צפוי.
אמונה מתמודדת עם שבריריות
נבואתו של ישעיהו, המוצבת בהקשר של המצור על ירושלים, חושפת את המצב האנושי: פגיעות, חוסר ודאות, פחד. אל מול דחיפות המצב, אחז מגלם את תגובת ההגנה העצמית האופיינית: נסיגה, חיפוש פתרונות משלו, סירוב לסיכון של אמון באחרים. אך דבריו של ישעיהו מציעים דרך קדימה. הם מזמינים אותנו לאמץ פתרון שאינו ממצה את דינמיקת הכוח, אלא עובר למישור אחר: זה של האמונה.
אמונה, אם כן, אינה מתבטאת בהתעלמות משבריריות, אלא בחצייתה, בעמידה איתנה בציפייה להיגיון אחר, זה שאלוהים ישריש בבשר אנושי. דווקא בחוסר היציבות אלוהים מתגלה, לא כדי לגרום לחולשה להיעלם, אלא כדי להפוך אותה למרחב כוחו עצמו. במובן זה, עמנואל אינו אשליה מנחמת, אלא מציאות פרדוקסלית: אלוהים אינו מושיע "מלמעלה", אלא "מבפנים".
לחיות את נבואת ישעיהו פירושו, אם כן, לקבל את הכניסה לפדגוגיה ארוכה, ולעתים קרובות מבלבלת, שבה שבריריות הופכת לחומר הגלם של המפגש האלוהי.
עמנואל, עיקרון של תקווה
הביטוי "אלוהים איתנו" הופך את ההיגיון הדתי העתיק שבו אלוהים נותר מרוחק, בלתי נגיש, שמור לקדושה. כאן, הוא מתחייב להישאר בלב האנושות, לחלוק את המצב האנושי. מחויבות זו אינה זמנית: היא לובשת בשר ודם, היא כתובה בהיסטוריה.
התקווה הנוצרית שואבת את כוחה ממעשה זה של התגלמות. אלוהים כבר אינו נעדר, ואף אינו צופה בלבד: הוא עמנואל, נוכח בזמן, בניסיון ובשמחה, בלידה ובמוות. בישוע, התקווה חדלה להיות בריחה אל מעבר מופשט; היא הופכת לאפשרות קונקרטית, נגישה מיום ליום.
בעידן המאופיין בחוסר אמון, בדידות ואובדן שיווי משקל, מסר זה מקבל דחיפות מיוחדת. הבטחתו של ישעיהו מרמזת שאמונה אינה מפלט מהעולם, אלא תנאי לנוכחות מחודשת במציאות.
השלכות אתיות ויישום מעשי
אם עמנואל אינו רק אירוע מהעבר אלא נוכחות חיה, הרי שהוא מרמז על פעולה התואמת אותו. לאור ישעיהו ז', יד, החיים הנוצריים יכולים להיות רק על מערכת יחסים, קבלת פנים ודאגה לאחרים. להצטרף ל"אלוהים עמנו" פירושו להפוך את חייו של האדם למרחב של הכנסת אורחים. הכנסת האורחים של אלוהים, המתבטאת בלידתו של ישו, קוראת לנו להכנסת אורחים כלפי הזרים, הפגיעים והחסרי כל.
הגלגול כבשר ודם מחייב אותנו, אם כן, לעזוב את תחום האינטימיות ולהגיע לפריפריות שבהן אלוהים מרשה לעצמו להימצא. סירובו של אחז מזכיר לנו את הסכנה הטמונה באמונה המופנת פנימה, כלואה בגבולותיה שלה. לכן, "הקריאה לעמנואל" היא תמיד דינמית, פתוחה ומחויבת. היא הופכת כל מאמין לצינור של נוכחותו של אלוהים, באמצעות מעשים, בחירות ועדות.
מָסוֹרֶת
פירוש נבואת ישעיהו עבר התפתחות עשירה במסורת הנוצרית והיהודית. בקרב אבות הכנסייה, ובמיוחד אירנאוס מליון, יוסטין המרטיר ואתנסיוס, סמל מרים הבתולה חזר לכוחו המשיחי המלא. מרים, חוה החדשה, מגלמת פתיחות טהורה לאלוהים, בעוד שסירובו של אחז סימל סגירות. הגלגול, שנתפס כ"נישואים" של אלוהים עם האנושות, הפך לשיא התוכנית האלוהית שהחלה בברית הישנה.
בימי הביניים, הפרשנות האלגורית של הנבואה הייתה משובצת בליטורגיה לאורך כל תקופת האדוונט. מזמורים, אנטיפונים ודרשות הזכירו את טבעו הכפול של ישו, אדם ואלוהים כאחד. תומאס אקווינס, בסופר התיאולוגיקה, ממקם את ההתגלמות כ"הכרחית לישועה", אך חסרת תועלת באופן קיצוני, פרי של אהבה שלא ניתן היה לרסן. תעלומת "אלוהים איתנו" נמצאת בלב המסירות הנוצרית, במיוחד בהתבוננות בלידת ישוע.
במסורת העכשווית, הדגש הוא על המימד הקיומי של ההבטחה: כל מאמין מוזמן להכיר בנוכחותו של אלוהים בחייו. כתביהם של דיטריך בונהופר ומדלן דלברל מזכירים לנו שעמנואל אינו רעיון, אלא חוויה, כזו שחוצה חושך, סבל וספק.
התהודה הליטורגית של ישעיהו ז':14 משתרעת מעבר לעונת חג המולד בלבד. הטקסט מזמין אותנו, בכל תקופה, לבחון בקפידה את ה"סימנים" שאלוהים מציב בדרכנו, לעתים קרובות עדינים, אך נושאים כוח מתחדש ללא הרף של מטרה.
הנחיות מדיטציה
כדי לממש את הבטחתו של עמנואל בחיי היומיום, הנה שבעה צעדים קונקרטיים:
- קראו לאט את ישעיהו ז':14, לאחר מכן את מתי א':18-25, באווירה של דממה.
- קראו שוב רגע של חולשה או פחד אישי לאור גישתו של אחז, ואז נסחו "כן" לאלוהים, אפילו בהיסוס.
- הרהור על פגיעות: היכן אלוהים בא לידי ביטוי בחולשותיי?
- קחו זמן לתפילה שקטה בפנייה לאלוהים "עמנואל" - הפקידו בידיו באופן קונקרטי חרדה או שמחה.
- הציעו מעשה אירוח חינם במהלך השבוע (ביקור, תמיכה, הקשבה...).
- זכרו שאלוהים לא נותן את עצמו לאן שאנו מצפים ממנו: להתחיל את היום בתקווה "לראות" את הפתעותיו.
- לכתוב או לשתף עם מישהו אינטואיציה או פרי שנאסף במדיטציה זו.
מַסְקָנָה
כוחה של נבואת ישעיהו טמון ביכולתה לעורר חוסר שקט ובו זמנית להציע תקווה חסרת תקדים. "אלוהים איתנו" אינו סיסמה, אלא מציאות שמשתנה מבפנים. לקבל את פני עמנואל היום פירושו להסתכן באמונה שאלוהים יכול להשתמש בעוני, בשתיקה ובסיפורים רגילים כדי להגיע ולרומם אנושות שבורה.
היפוך זה רלוונטי גם היום: אמונה אינה טמונה בקבלת הפתרון, אלא בהסכמה למתנתו הבלתי צפויה של אלוהים. הגלגול, הנקרא מחדש לאור ישעיהו ז', יד, מתנגד לכל ניכוס אידיאולוגי: הוא מאלץ אותנו ללכת מעבר לעצמנו, לאפשר לעצמנו להתפייס, להפוך לסוכנים של נוכחות אלוהית בעולם.
מי ייתן ונבואה זו, לאחר שנשמעה ונתקבלה מחדש, תעורר בנו השראה לגלם תקווה, לפתוח את חיינו לנוכחות זו הגדולה מאיתנו, המסוגלת להאניש ולאלוהות את כל מה שהיא נוגעת בו. קבלת פנים לעמנואל לא רק משנה לבבות, אלא גם מכוננת מחדש את מרקם הקהילה שלנו.
מַעֲשִׂי
- קראו את ישעיהו ז':14 בכל בוקר של חודש אדוונט, והחילו את המסר על סיפורכם האישי.
- העזו להפקיד פגיעות בידי אלוהים בתפילה.
- בחרו מחווה קונקרטית של קבלת פנים במהלך השבוע, לזכרו של עמנואל.
- רשמו כל "סימן" בלתי צפוי של נוכחות אלוהית ככל שהימים חולפים.
- מחקר על המסורת המריאנית עוזר להבין את משמעותה של לידת הבתולים.
- שיתוף עם אדם אהוב בהבנה של "אלוהים איתנו".
- הרשו לעצמכם להיות מופתעים מפשטות במערכת היחסים שלכם עם אלוהים, בעבודה או עם המשפחה.
הפניות
- ישעיהו ז':14 (טקסט עברי ותרגום השבעים)
- מתי א':18-25 (לידת ישוע, קריאה נוצרית)
- קטכיזם של הכנסייה הקתולית, סעיפים 484-507 (על הגלגול והלידה הבתולה)
- אירנאוס מליון, נגד כפירות, ספר ג'
- תומס אקווינס, Summa Theologica, חלק שלישי, שאלות 1-3
- מדיאה דלברל, עיר מרקסיסטית, ארץ המשימה (עדות על הגלגול החי)
- דיטריך בונהופר, התנגדות וכניעה
- מזמורי אדוונט (הו עמנואל, בוא עמנואל)
- ז'אן דניאלו, ישו ותעלומת הזמן
