התמכרויות, מראה של עולם שמאבד את משמעותו

ההודעה מ אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14 הנאום שנשא בוועידה הלאומית השביעית בנושא התמכרויות ברומא מהדהד כאבחנה פשוטה: ההתמכרויות שלנו מסגירות יותר מאשר מצוקה אישית; הן חושפות הידרדרות חברתית עמוקה. בדבריו למנהיגים פוליטיים, מחנכים ואנשי חינוך בשטח, האפיפיור לא רק ביקש לגנות מגפה, אלא גם להציג שאלה מכרעת: מה לא בסדר בחברות שלנו?

ה- אַפִּיפיוֹר זה מעורר עולם שבו צעירים, הניצבים בפני סיכויים כלכליים ומוסריים לא ודאיים, נסוגים אל תוך עצמם. לא מתוך אנוכיות, אלא מתוך פחד. פחד מהעתיד, פחד מהריק, פחד מעולם שנראה שאיבד כל כיוון. בהקשר זה, פיתוי ההתמכרות הופך למקלט, להרדמה חברתית, לדרך למלא את הדממה הפנימית.

התמכרויות עכשוויות אינן מוגבלות עוד לאלכוהול או סמים: הן שוכנות בכיסים שלנו, על המסכים שלנו, מאחורי משחקים מקוונים או זרמים אינסופיים של תמונות. הן משקפות צורך נואש להימלט מהמציאות, לשכוח הווה שנתפס כחסר משמעות.

כאשר קשרים חברתיים קורסים

חברת החוסר

ליאו ה-14 הוא לא מדבר רק על מוסר; הוא מדבר על מערכות יחסים. התמכרות, הוא מזכיר לנו, נובעת לעתים קרובות מחוסר קשר. היכן שמשפחות נחלשות, היכן שבית הספר מצטמצם להופעה, היכן שאמונה וקהילה נעלמות מחייהם, צעירים מוצאים את עצמם לבד מול המסכים שלהם. הם מחליפים מפגשים בחיים האמיתיים בקשרים וירטואליים, תקווה בהסחת דעת.

האב הקדוש מדבר על עולם ללא תקווה - אמירה עוצמתית, כמעט נבואית. חוסר התקווה הזה אינו נובע מ... עוֹנִי חומר, אבל של עוֹנִי קיומי: עולם רווי בהצעות אך נטול הבטחות. אנחנו יכולים לקנות הכל, לצפות בכל, לצרוך הכל... חוץ ממשמעות החיים.

לפיכך, התמכרות הופכת לאחד התסמינים הבולטים ביותר של חוסר איזון חברתי: כאשר החברה כבר לא מציעה הדרכה, הפרט מחפש פיצוי כימי או דיגיטלי. זוהי דרך מילוט, אך גם סימפטום של צורך לא מסופק בחיבור, הקשבה ואהבה אמיתית.

שוק הבריחה

שחקנים כלכליים הבינו בבירור את הצורך הזה. שוק ההתמכרויות - חוקיות או בלתי חוקיות - משגשג על פגיעות אנושית. אלגוריתמים של מדיה חברתית לוכדים את תשומת ליבנו, הימורים מקוונים מנצלים את פיתוי הרווח, ופורנוגרפיה הופכת בדידות למקור הכנסה. מערכת זו לא רק יוצרת התמכרויות; היא הופכת את ההתמכרות לרווחית.

בהקשר זה, המסר האפיפיורי נשמע כמו קריאה להתנגדות: ההתנגדות הכוללת השבת העליונות לאדם, לכבודו ולחירותו. כי התמכרות, לפני היותה בעיה רפואית, היא שאלה אנתרופולוגית: מה אנחנו עושים עם החופש שלנו?

ריפוי דרך סולידריות ומשמעות

בנייה מחדש של קשרים אישיים

ליאו ה-14 הוא מדגיש שלא הכל אבוד. בכל מקום, משפחות, מורים, מחנכים וכמרים פועלים לבנות מחדש את תחושת הכיוון של הצעירים. מאמצים אלה הם יקרי ערך: הם מחזירים למתבגרים את היכולת להבחנה מוסרית ואת הביטחון הדרוש להתמודדות עם ספק.

ה- אַפִּיפיוֹר זה מזכיר לנו שחופש אינו היעדר גבולות, אלא היכולת לבחור מה שטוב. חינוך זה לחופש מעובד דרך חיים פנימיים, תפילה, דיאלוג בין-דורי וגילוי משמעות השירות. כאן טמון האתגר האמיתי של מניעת התמכרויות: בנייה מחדש של המצפון המוסרי וכוח הרצון.

התמכרות, מנקודת מבט זו, אינה בלתי נמנעת. היא הופכת למקום אפשרי של גאולה ולידה מחדש, אם החברה תמצא את האומץ להושיט יד, לתמוך, ועדיין להאמין בהחלמה.

אחריות קולקטיבית

«"פעולה מתואמת", אמר האב הקדוש. משמעות הדבר היא שהמאבק בהתמכרויות אינו שייך רק לרופאים או לפסיכולוגים, אלא לחברה כולה: המדינה המבטיחה חינוך ותעסוקה, העמותות המציעות מרחבים להקשבה, הכנסייה המציעה תמיכה רוחנית, והקהילות המקומיות אשר יוצרות קשרים מחדש.

ה- אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14 הוא מדבר על "לייטת זעקתם של הצעירים". זעקה שלעתים קרובות שקטה, מוסתרת על ידי אהבות או הומור ציני, אך נובעת מלב פצוע. להגיב לזעקה זו פירושה להציע אופק: חברות, העבודהאמנות, אמונה, יופיו של העולם. זוהי תזכורת לכל אדם שהוא יכול להיות אדריכל חופשי של קיומו, לא עבד לתשוקותיו.

כדי להצית מחדש את הצמא לחיים

הביטוי שנבחר על ידי אַפִּיפיוֹר — "צמא עמוק לחיים" — הוא מכריע. הוא הופך את נקודת המבט שלנו: מאחורי כל התמכרות מסתתרת כמיהה אמיתית לסיפוק, כמיהה לשמחה. אבל צמא זה, כדי לא להפוך לרעל, חייב להיתקל במקורות חיים: מפגש, תרבות, טבע, אמונה.

להצית מחדש את הצמא לחיים פירושו, אם כן, להחזיר את הביטחון: לגרום לצעירים להרגיש שיש להם מקום, תפקיד, שליחות. היכן שהחברה מתייחסת אליהם כאל צרכנים, הבשורה קוראת להם להפוך ליוצרים. היכן שהפחד משתק, אחווה נפתח. היכן שייאוש כולא, אמונה משחררת.

תקווה בתהליך

תרבות ההקשבה

ליאו ה-14 זה מזמין מוסדות לבנות "תרבות של סולידריות והקשבה". משמעות הדבר היא ללמוד להקשיב בלי לשפוט, להבין בלי להטיל מוסר. אַפִּיפיוֹר זה לא מגנה; זה קורא לתמיכה. כי לא מתאוששים מהתמכרות באמצעות כוח רצון בלבד: מתאוששים דרך מפגש, דרך מבטו של מישהו שעדיין אומר לך: "אתה שווה יותר מהפצע שלך".

תרבות זו של הקשבה חלה גם על הכנסייה עצמה. היא חייבת להיות מקום של קבלת פנים, לא גינוי. היכן שחלק מהצעירים חשים אבודים או מודרים, הקהילה הנוצרית יכולה להפוך למרחב לבנייה מחדש ושיקום אמון. הווידוי, קבוצות דיון, או פשוט תפילה משותפת יכולים לפתוח דרך לחופש פנימי.

נקודות התייחסות למחר

יציאה ממעגל ההתמכרות האכזרי דורשת בנייה מחדש של חברה ערכית. זה כרוך בהערכה מחודשת של המשפחה, חינוך לאבחנה מוסרית, רוחניות כמימד של הקיום, אך גם במדיניות ציבורית אמיצה: הגבלת פרסום להימורים, ויסות רשתות חברתיות, תמיכה במבני תמיכה וקידום תעסוקת צעירים.

ה- אַפִּיפיוֹר אינו מפריד בין הרוחני לחברתי: הוא רואה בפוליטיקה ובכלכלה תחומים הכרחיים של צְדָקָה. צְדָקָה כפי שכבר הצהיר במהלך היום הבינלאומי נגד שימוש בסמים, צדק חברתי מורכב מ"פירוק המערכות שמרוויחות מחולשה אנושית". לכן, זוהי סוגיה אתית עולמית.

התחל מחדש מהאדם

המפתח, בסופו של דבר, טמון כאן: להתחיל באדם. המסר של ליאו ה-14 היא הזמנה למסור את כבוד האדם במרכז. התמכרויות אינן רק פתולוגיות, אלא קריאות לקוהרנטיות קולקטיבית. הן מזכירות לנו באכזריות שהאדם אינו ניזון רק מנוחות או טכנולוגיה, אלא ממשמעות, אמת ואהבה.

גילוי מחדש של המשמעות האמיתית של מילים אלה פירושו מתן תחושת מטרה חדשה לדור שלם. אַפִּיפיוֹר דוחף אותנו להפוך את המשבר הזה להזדמנות: לבנות מחדש חברה אנושית יותר, שבה אנו באמת מקשיבים זה לזה, שבה החופש נולד מחדש, שבו החיים הפנימיים מוצאים את מקומם שוב.

בקיצורהתמכרויות הן אכן סימפטום של דעיכה חברתית, אך הן יכולות גם להפוך לנקודת מוצא להתחדשות. בתנאי שנקבל את ההתעמתות עם הריקנות שלנו, נבנה מחדש את הסולידריות שלנו ונכוון את חירותנו אל עבר... טובת הכלל. ליאו ה-14 הוא לא מאשים; הוא מקווה. ותקווה זו, בעולם רווי בדרישות, היא אולי התרופה הראשונה להתמכרויות שלנו.