ביום ההוא יַעֲרִיב יְהוָה צבאות לכל העמים משתה מַאֲכָלִים וְיַנִּים מְעֲדָנִים בְּהָרוֹ משתה מַעֲדָנִים וְיַנִּים טָהוֹרִים. בַּהַר הַזֶּה יִסּוּר אֶת-מַסְכָּב הַעֲמִים וְאֶת-מַסְכָּב כָּל-הַגּוֹיִם. יִבְלַע מָוֶת עַל-עוֹלָם. מַחַה יְהוָה יְהוָה דְּמַעָה מֵכָל-פָּנִים וְסִיר אֶת-חרְפָּת עַמּוֹ מִכָּל-הָאָרֶץ. יְהוָה דִּבֶר.
וביום ההוא יקרא: "הנה אלהינו אשר בטחנו בו והוא הצילנו; זה ה' אשר תקוונו בו; נשמח ונשמח, הוא הושיענו!" כי יד ה' תשען על ההר הזה.
כאשר אלוהים הופך את דמעותינו לסעודה: ההבטחה שמשנה הכל
כיצד נביא גולה חושף בפנינו את פניה הסופיות של התקווה הנוצרית.
דמיינו את עצמכם בתחתית הסלע. הכל קרס סביבכם. חייכם דומים לשדה חורבות. ובתוך הכאוס הזה, מישהו מגיש הזמנה, חרוטה באותיות זהב, לסעודה יוצאת הדופן ביותר שנערך אי פעם. סעודה שבה המוות עצמו יובס סופית, שבה כל דמעה תימחה בעדינות, שבה השפלה תפנה את מקומה לכבוד משוחזר. זה בדיוק מה שהנביא ישעיהו מכריז בקטע מסנוור זה. רחוק מלהיות מטאפורה מנחמת בלבד, טקסט זה מגלה לנו את לב ליבה של תוכניתו של אלוהים לאנושות: לשנות באופן קיצוני את מצבנו בני התמותה לחיי נצח משותפים.
בראשית נבחן את ההיבטים ההיסטוריים והתיאולוגיים של הבטחה יוצאת דופן זו, את שורשיה בחוויה של עם שבור, וכיצד היא מבשרת את עבודתו של ישו. לאחר מכן נחקור את הממד המשולש של הסעודה האלוהית: מזון בשפע, איחוד אוניברסלי וניצחון על המוות. לבסוף, נראה כיצד חזון זה משנה באופן קונקרטי את דרך חיינו כיום, את התמודדותנו עם סבל ואת תקווה להגשמה סופית.
ההקשר של הבטחה שנולדה בדמעות
כדי להבין את כוחו הנפיץ של טקסט זה, עלינו תחילה לעבור לעולמו של ישעיהו. אנו נמצאים כנראה במאה השישית לפנה"ס, בתקופה שמומחים מכנים ישעיהו הפוסט-גלותי או הפרוטו-אפוקליפטי. עם ישראל חווה זה עתה את אחת הטראומות ההרסניות ביותר בתולדותיו: חורבן ירושלים על ידי הבבלים בשנת 587 לפנה"ס, ולאחר מכן גלותם הכפויה של האליטות לבבל.
דמיינו מה זה מייצג. בית המקדש, הלב הפועם של האמונה היהודית, הפך לאפר. בית המלוכה של דוד, ההבטחה האלוהית לשלטון נצחי, הושמד. חומות המגן של העיר הקדושה התפוררו. ומעל הכל, השאלה הרודפת הזו שמטרידה את תודעתנו: האם אלוהים נטש אותנו? האם אמונתנו הייתה אשליה? האם האלים הבבליים חזקים יותר מאדון ישראל?
בהקשר זה של ייאוש קולקטיבי, טראומה לאומית והשפלה עמוקה עולה נבואה מרשימה זו. פרקים כ"ד עד כ"ז בישעיהו יוצרים את מה שנקרא "« האפוקליפסה "של ישעיהו", אוסף ספרותי המחולל שינוי רדיקלי: ממשפט לישועה, מהיסטוריה לאומית לאופק אוניברסלי, מהזמני לאסכטולוגי.
הטקסט נפתח בביטוי נבואי טיפוסי: "ביום ההוא". ביטוי זה, החוזר בספרות הנבואית, אינו מציין רק רגע עתידי כלשהו. הוא מכריז על "יום ה'", אותו רגע מכריע שבו אלוהים יתערב באופן סופי בהיסטוריה האנושית כדי לעצב מחדש את הכל בהתאם לצדק ואהבתו. זהו זמן שונה מבחינה איכותית, שבו כללי הקיום הרגילים יושעו וישתנו.
ה' מקבל את תוארו המלכותי: "אדון העולם" או, מילולית יותר בעברית, "יהוה שבאות", ה' צבאות. תואר זה מאשר את ריבונותו המוחלטת של אלוהים על כל הבריאה, הנראית והבלתי נראית. לנוכח השפלתם של ישראל, הנביא מכריז כי אלוהיהם אינו אל שבטי מובס, אלא אדון היקום כולו.
גם מיקום הגילוי הזה משמעותי: "הרוֹ". במסורת המקראית, ההר הוא המקום המובהק של המפגש בין האלוהי לאנושי. על הר סיני קיבל משה את התורה. על הר ציון נבנה בית המקדש. ההר מסמל את קרבת האל, את ההתעלות הרוחנית, את נקודת החיבור בין שמים לארץ. כאן, הוא הופך למקום המשתה האסכטולוגי, המרכז שממנו תקרין הישועה לכל האופקים.
מה שמיד בולט בחזון הנבואי הוא אופיו האוניברסלי: "לכל העמים". איננו עוסקים עוד בהיגיון של גאולה לאומית בלעדית. ישעיהו מרחיב את הפרספקטיבה באופן קיצוני. הסעודה האלוהית אינה שמורה לישראל, אלא מיועדת לכלל האנושות. כל העמים מוזמנים לשולחן משותף זה. פתיחות אוניברסליסטית זו היא מהפכנית לזמן ומבשרת את האוריינטציה המיסיונרית של... נַצְרוּת.
הסעודה עצמה מתוארת בהתלהבות כמעט גשמית: "בשרים שמנים", "יינות משמרים", "בשרים עסיסיים", "יינות מצופים". זו אינה ארוחה סגפנית או סמלית, אלא חגיגה חושנית וגופנית המפעילה את כל החושים. אוצר המילים העברי בו נעשה שימוש מעורר מצוינות, עושר ואיכות עליונה. אלוהים אינו מציע שאריות או בינוניות, אלא את הטוב ביותר המוחלט.
דגש זה על החומריות של המשתה הוא בסיסי. הוא מאשר כי ישועה אלוהית אינה בריחה מהעולם החומרי, אלא שינוי צורה שלו. בריאה פיזית, רחוקה מלהיות בוז או נטושה, תזכה לתהילה ותתגשם. זהו חזון ישועה מגולם לעומק, התואם את האמונה ב... התחייה גופים שהיהדות תפתח בהדרגה.
אז מגיע לב הנבואה, ליבתה הזוהרת: הסרת "מסך האבל" וה"תכריכים" העוטפים את העם. תמונות טקסטיל אלה מעלות את מצבה התמותי של האנושות. מאז הנפילה המקורית, המוות היה הגורל האוניברסלי, המסך האטום שמסתיר את קיומנו, המסך שמחכה לכל אחד מאיתנו. מסך זה אינו רק פיזי; הוא גם רוחני, מסמל בורות, הפרדה מאלוהים, חוסר היכולת לתפוס במלואה את המציאות האלוהית.
ההצהרה המרכזית באה בעקבותיה, פתאומית ומוחלטת: "הוא יבלע את המוות לנצח". אין עמימות, אין ריכוך. המוות עצמו יושמד, ייבלע, יושמד. זוהי הפעם הראשונה בתנ"ך שהצהרה רדיקלית שכזו מופיעה בבהירות זו. בוודאי, טקסטים אחרים מזכירים הישרדות או תחיית המתים, אך כאן, זהו המוות כמציאות קוסמית שמובטחת לה ביטול מוחלט.
הבטחה זו מקבלת את מלוא משקלה כשזוכרים את ההקשר. עבור עם שראה זה עתה את ילדיו מתים באלפיהם, שאיבד דור שלם במצור ובגירוש, שמתאבל על מתיו מבלי שיוכל לקבור אותם כראוי, הכרזה זו היא פשוט חסרת תקדים. המוות, המציאות הבלתי ניתנת לפיוס הזו, הבלתי נמנעות האוניברסלית הזו, תיכבש על ידי התערבות אלוהית.
הדימוי הבא מרגש מאוד: "יְהוָה אֱלֹהִים יְמַחַה דְּמַעָה מִכָּל פָּנִים". מחווה אינטימית, אפילו אימהית, זו מגלה אלוהים קרוב, אכפתי, ופונה באופן אישי לכל סבל. אין מדובר בנחמה מופשטת או קולקטיבית, אלא בתשומת לב אישית לכל כאב. אדון היקום הופך למי שמייבש את דמעותינו כשם שאמא מייבשת את דמעות ילדה.
שימו לב שוב לאוניברסליות: "כל פנים", "בכל רחבי הארץ". שום דמעה לא נשכחת, שום סבל לא מתעלם. הגאולה תהיה נרחבת כמצב האנושי עצמו. והיא כוללת גם את מחיקת "השפלת עמו". המונח העברי המתורגם כ"השפלה" מתייחס לבושה, חרפה, כבוד ציבורי. ישראל הושפל בפני הגויים; בושה זו תימחק סופית.
הטקסט מסתיים בסצנה של שמחה קולקטיבית. "ביום ההוא ייאמר..." משפט זה מציג את מה שדומה למזמור שבח ספונטני מצד העם שנישע. החזרה המתמדת - "בו קיווינו... הוא הושיענו... הוא ה'... בו קיווינו..." - מעבירה את הפליאה, את חוסר האמונה השמחה בהגשמת ההבטחה. סַבְלָנוּת התקווה התגמלה, והאמון שנשמר כנגד כל הסיכויים הוכח כמבוסס היטב.
המשפט האחרון, "יד ה' תנח על ההר הזה", מעורר את נוכחותו המגוננת והנדיבה של אלוהים. בתנ"ך, היד מסמלת כוח, אך גם דאגה והדרכה. היא נחה; היא אינה מכה. זוהי יד שמגנה, מברכת ומבססת. שָׁלוֹם.
טקסט זה מישעיהו משולב אסטרטגית בליטורגיה הנוצרית. הוא מוצהר לעתים קרובות בלוויות, שם הוא מציע לאבלים תקווה רדיקלית לנוכח המוות. הוא מהדהד גם בתקופות ליטורגיות המצפות לבוא המלכות, כגון הִתגַלוּת, להכין את המאמינים להכיר במשיח את זה שמקיים את ההבטחה העתיקה הזו.
המהפכה התיאולוגית של משתה בלתי אפשרי
בלב קטע נבואי זה טמון רעיון מהפכני ההופך את כל הקטגוריות הרגילות שלנו: אלוהים בוחר בשולחן המשותף כמקום ואמצעי לגאולה אוניברסלית. הישועה אינה מגיעה בעיקר באמצעות אלימות המלחמה, לא באמצעות משפט מוחץ, ולא באמצעות התערבות קוסמית מפחידה, אלא באמצעות סעודה - כלומר, באמצעות החוויה היומיומית ביותר, האנושית ביותר, השמחה ביותר שניתן להעלות על הדעת.
מרכזיותה של הארוחה בהתגלות האלוהית אינה חסרת משמעות. בכל התרבויות, שיתוף ארוחה הוא הרבה יותר מאשר צורך ביולוגי פשוט. זוהי פעולה חברתית וסמלית עמוקה. אכילה משותפת יוצרת קשרים, מקימה בריתות ומדגימה קבלה הדדית. סירוב לאכול עם מישהו הוא סוג של הדרה רדיקלית. לעומת זאת, הזמנת מישהו לשולחן היא מחווה של קבלת פנים, הכרה והשתלבות בקהילה.
בתרבות המקראית, ממד סמלי זה של הארוחה בולט במיוחד. חוקי הטהרה הפולחנית מסדירים בקפידה מי רשאי לאכול עם מי, מה לאכול וכיצד להכין אוכל. כללים אלה אינם רק טאבו תזונתי, אלא סמני זהות, גבולות המגדירים שייכות לעם הברית. הפרת כללים אלה מסכנת את הזהות הקולקטיבית וממיסה גבולות מגנים.
אבל החג שהכריז ישעיהו מנפץ את כל המחסומים הללו. "כל העמים" מוזמנים, ללא הבחנה, ללא כל תנאים מוקדמים של טוהר פולחני או שיוך אתני. הטמאים והטהורים, יהודים וגויים, נימולים וערלים, כולם מוצאים את עצמם סביב אותו שולחן, אוכלים את אותו האוכל, שותים מאותם כוסות. זוהי עבירה מסחררת של הקטגוריות המבנות את זהותו של ישראל.
אוניברסליות זו אינה רק פתיחות הומניסטית או סובלנות מנומסת. היא חושפת משהו מהותי על טבעו של אלוהים. אלוהי ישראל אינו שבטי, אינו רכושני, אינו בלעדי. רצונו הישועה חובק את כל האנושות. "הר" שלו אינו מבצר סגור, אלא פסגה הנראית מכל אופק, נגישה לכל מי שעולה למסלול.
חזון זה סותר באופן ישיר את כל האידיאולוגיות של הדרה אשר, לאורך מאות שנים, השתמשו בדת כדי להצדיק הפרדה, דיכוי ושליטה. משתה ישעיהו מכריז כי אין היררכיה באהבת האל, אין פריבילגיה סופית, אין נידון מראש. השולחן עצום, המקומות אינספור, ההזמנה אוניברסלית.
אבל סעודה זו אינה רק אוניברסלית, היא גם פרדוקסלית. כיצד ניתן לחגוג סעודה כאשר המוות עצמו עדיין אורב? כיצד ניתן לחגוג מתחת לתכריכים? כאן בדיוק טמונה גאונותו הנבואית של ישעיהו: הסעודה אינה נחגגת למרות המוות, אלא נגדו, במטרה להשמידו הסופי. הסעודה היא הנשק שבחר אלוהים כדי לכבוש את המוות.
אסטרטגיה אלוהית זו עשויה להיראות מוזרה. אל מול אויבה המאיים ביותר של האנושות, אל מול הכוח הזה שהחריב והרס מאז ומעולם, אלוהים אינו מנופף בחרב בוערת, ואינו משחרר את אפו ההרסני, אלא... מארגן סעודה. זה כאילו, במצודה הנצורה על ידי צבא המוות, אלוהים לא היה מצווה על חיזוק ההגנות או הכנת גיחה, אלא על עריכת השולחן ופתיחת הפקק של היינות המשובחים ביותר.
הטירוף לכאורה הזה מסתיר למעשה חוכמה עמוקה. המוות גונב מאיתנו בדיוק את מה שהחגיגה חוגגת: חיים משותפים, אחדות, ההנאה משפע הבריאה. המוות מבודד, מפריד, הורס מערכות יחסים. החגיגה מקבצת, מאחדת, יוצרת קהילה. בהזמנת האנושות לסעודה מפוארת, אלוהים מאשר שהחיים חזקים מהמוות, שהאחדות אמיתית יותר מהפרדה, ש... שִׂמְחָה הייעוד האמיתי של האנושות הוא להיות משותף.
ניצחון על המוות אינו מושג אפוא על ידי כוח עליון הדועך כוח נחות. הוא מושג באמצעות ביטוי של מה שהמוות אינו יכול להגיע אליו ואינו יכול להרוס: אהבה חסרת אנוכיות, נדיבות משותפת ואחדות מאחדת. הסעודה עצמה היא צורת הנצח, הציפייה למלכות, הניצחון שכבר קיים של החיים על המוות.
מימד פרדוקסלי זה מאיר היבט מהותי של האמונה הנוצרית. אנו חיים במצב של "כבר כאן" ו"עדיין לא". המלכות נחנכה, הניצחון הושג, אך ההגשמה טרם הגיעה. אנו כבר חוגגים, אך בציפייה לסעודה האחרונה. כל אחד... סְעוּדַת יֵשׁוּ הוא בו זמנית זיכרון וציפייה, תזכורת להבטחה וטעימה מקדימה להגשמתה.
הממד המהפכני הנוסף של טקסט זה נוגע לטבעו של אלוהים שהוא מגלה. האדון המוחה דמעות אינו המלך המרוחק היושב במלוכה בלתי נגישה. הוא אל היורד, המתכופף, נוגע, מנחם. הדימוי כמעט שערורייתי ברכותו. בורא היקום, שלפניו רועדים צבאות השמיים, שמדד את האוקיינוסים בכף ידו, אלוהים זה מוחה את דמעותינו בעדינות אימהית.
גילוי זה של רוך אלוהי עובר לאורך כל כתבי הקודש, אך כאן הוא מגיע לשיא ביטויו. הוא מכין את הדרך להתגלמות, אותו אירוע שערורייתי עוד יותר שבו אלוהים לא רק ימחה דמעות, אלא בעצמו יבכה, יסבול וימות. אלוהי ישעיהו הוא כבר האל שעוסק באופן רדיקלי במצב האנושי, שאינו נשאר מרוחק מסבלנו, אלא נכנס לתוכו כדי לשנות אותו מבפנים.
הבטחה זו לנגב את דמעותינו אינה הבטחה לחוסר רגישות או לשכחה. אלוהים אינו מוחק את זיכרונותינו הכואבים כפי שניתן למחוק סימנים על ציור. הוא מוחה את דמעותינו, כלומר, הוא מקבל את צערנו בברכה, מכיר בו, נותן לו את מלוא הלגיטימציה שלו, ורק אז מנחם אותנו באמת. דמעותינו אינן נדחיות, אלא נאספות ואז מיובשות על ידי אותה יד שבראת את הכל.
מזון בשפע: כאשר אלוהים הולך מעבר לכל מידה
ההיבט הראשון שעלינו לחקור בחזון נבואי זה הוא אופיו יוצא הדופן של הסעודה עצמה. ישעיהו אינו מתאר ארוחה רגילה, ואפילו לא משתה מלכותי בסטנדרטים אנושיים. הוא מעורר שפע שמאתגר את כל הדמיון, נדיבות שמנפצת את כל הנורמות הרגילות.
«"בשר שמן", "יינות מלאי גוף", "בשר עסיסי", "יינות מצופים": כל מונח מדגיש מצוינות איכותית. הבשרים אינם רזים או רגילים, אלא שמנים, עשירים בטעם, ומקורם בנתחים המשובחים ביותר. היינות אינם דקים, אלא בציר בוגר, מיושנים ומסוננים בקפידה כדי להשיג את שלמותם הארומטית. בתרבות שבה בשר היה מותרות נדירות, השמורות לאירועים מיוחדים, ושבה יין משובח סימל שגשוג, תיאור זה מעורר שפע מוחלט, את סוף כל המחסור.
דגש זה על איכות וכמות אינו רק דקורטיבי. הוא חושף משהו בסיסי לגבי האופן שבו אלוהים נותן. האדון אינו נותן במשורה, אינו מחלק במשורה, אינו מחשב את מתנותיו. נדיבותו מוגזמת, חסרת גבולות, כמעט שערורייתית. זהו היגיון המלכות שישוע יאמץ ב... משלים המידה ארוזה היטב, מזועזעת, עולה על גדותיה; מאה הכבשים שמהן הולכים לחפש את המאה שאבדה; פועלי השעה האחרונה מקבלים שכר כפועלים של הראשונה.
שפע אלוהי זה עומד בניגוד מוחלט לחוויה ההיסטורית של עם ישראל בתקופה בה ניבא ישעיהו. גלות משמעותה מחסור, רעב, צמא ומחסור. החזרה מהגלות לא הביאה מיד את השגשוג המובטח. ירושלים נותרה בחורבות, היבולים היו דלים, וההישרדות היומיומית נותרה מאבק. בהקשר זה של מחסור אמיתי, חזונו של ישעיהו מציע ניגוד בולט: אלוהים מכין לא את המינימום ההכרחי של מחיה, אלא את הסעודה האולטימטיבית.
הבטחה זו לשפע אינה בריחה אל פנטזיה, נחמה אשלייתית לקיבות ריקות. היא מאשרת אמת תיאולוגית עמוקה: מטרת הבריאה אינה הישרדות מסוכנת, אלא חיים משגשגים, שמחים וחגיגיים. מחסור בהווה אינו התוכנית המקורית של אלוהים, אלא תוצאה של החטא וחוסר הסדר שהוכנס לבריאה. הסעודה האסכטולוגית משיבה את התוכנית האלוהית המקורית של אנושות מלאה, מרוצה ומאושרת.
לחזון זה יש השלכות מעשיות מיידיות על חיינו הרוחניים. הוא מזמין אותנו לדחות את כל צורות ה"יאנסניזם" הרוחני, אותה נטייה דתית הרואה בצנע, במחסור ובסבל ערכים פנימיים, כנתיבים מועדפים אל אלוהים. לא שלסגפנות אין מקום במסע הרוחני, אלא שהיא לעולם אינה מטרה בפני עצמה, אלא רק אמצעי זמני לטהרה או למידה. היעד הסופי אינו צום, אלא סעודה.
אמירה זו מחוללת מהפכה גם ביחסינו עם מוצרים חומריים. סעודת ישעיהו אינה רוחנית, אתרית או לא חומרית. היא מפעילה את החושים: טעם, ריח ומגע. היא מאשרת כי הבריאה החומרית היא טובה, כי להנאה חושית יש לגיטימציה, ש... שִׂמְחָה רכוש גופני אינו חשוד. כמובן, היקשרות לא מסודרת לדברים, גרגרנות ותאוות בצע מגונות. אבל מה שנדחה הוא אי-הסדר של ניכוס אנוכי, לא חֶסֶד מהותי ליצורים ולשימוש בהם.
בחברות המערביות העכשוויות שלנו, המאופיינות בו זמנית בצריכת יתר קדחתנית ובתנועות של ביטול צמיחה, חזון מקראי זה מציע איזון יקר ערך. הוא אינו מקדש צבירה כפייתית או סגפנות סגפנית כערכים מוחלטים. הוא מזמין אותנו לקבל את טובי הבריאה כמתנות לחלוקה, להתענג עליהן בהכרת תודה במקום לצבור אותן באופן רכושני, לחגוג בקהילה במקום לצרוך אותן בבידוד.
שפע הסעודה האלוהית מעלה גם את שאלת הצדק החלוקתי. אם אלוהים מכין סעודה כזו לכולם, כיצד נוכל לסבול חלק מהצרכים החסרים בעוד שאחרים מבזבזים את המיותר? הסעודה האסכטולוגית אינה תירוץ לקבל את העוול הנוכחי, אלא קריטריון לשיפוט וקריאה לפעולה. בכל פעם שאנו מדירים מישהו משולחננו, מסרבים לחלוק את לחמנו או סוגרים את דלתנו בפני הרעבים, אנו סותרים את החזון הנבואי ומעכבים את בוא המלכות.
הסיפור של נַצְרוּת מלא בדוגמאות של מאמינים שלקחו ברצינות את החזון הזה של שפע משותף. מהקהילות הנוצריות המוקדמות שאיגדו את רכושן ועד למסדרים הדתיים שנדרו נדרים של’הַכנָסַת אוֹרְחִים, באמצעות אינספור יוזמות צדקה, בתי תמחוי ובנקי מזון, השולחן המשותף הפך לסימן מוחשי למלכות הצפויה. כל ארוחה המוצעת לאדם עני, כל דלת שנפתחת לזר, כל מעשה חלוקה חסר אנוכיות הוא הגשמה קטנה של החג שניבא על ידי ישעיהו.
אבל השפע החומרי המתואר על ידי הנביא מצביע גם על שפע רוחני מהותי אף יותר. הבשרים והיינות הם סמלים של מציאויות עמוקות יותר. הסעודה האמיתית היא התאחדות עם אלוהים עצמו, השתתפות בחייו האלוהיים, הגשמת כל כמיהותינו העמוקות ביותר. כפי שהוא יאמר. סנט אוגוסטין מאות שנים לאחר מכן, ליבנו חסר מנוחה עד שהוא מוצא שלווה באלוהים. סעודת ישעיהו מבטיחה את המנוחה האחרונה הזו, את השלווה האולטימטיבית הזו, את הגשמתן המלאה של כל רצונותינו האמיתיים.
מימד רוחני זה של החג ניכר במיוחד במסורת האוכריסטית הנוצרית. כל חגיגה של האוכריסטיה זוהי טעימה מוקדמת של המשתה האסכטולוגי, ציפייה סקרמנטלית לסעודה האחרונה. הלחם והיין המקודשים אינם רק סמלי זיכרון, אלא מציאויות סקרמנטליות שכבר מאחדות אותנו עם ישו, ודרכו, עם הקהילה השילוש הקדוש עצמה. על ידי קבלת הקהילה, אנו כבר חוגגים בהר הקדוש, גם אם מלוא הקהילה עוד לפנינו.
אחדות אוניברסלית: כאשר גבולות קורסים
הנושא המרכזי השני של טקסט נבואי זה נוגע לאוניברסליות הרדיקלית של ההזמנה האלוהית. "לכל העמים", חוזר ישעיהו, ומדגיש את ההיקף עוצר הנשימה הזה. אוניברסליות זו אינה רק התרחבות כמותית - הזמנה לאנשים נוספים - אלא טרנספורמציה איכותית של עצם הבנת הישועה.
בהקשר ההיסטורי של ישראל, קביעה זו מהפכנית. העם היהודי בנה את זהותו על זהות ייחודית, נפרדת וקדושה במובן המקורי של "הפרדה". חוקי הטהרה, הגבלות התזונה, ברית המילה והשבת, כולם תרמו לסימון הבדל רדיקלי בין ישראל לעמים הפגאניים. הבחנה זו לא הייתה זלזול אתני, אלא קריאה מסוימת: להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", והעיד על האל האמיתי האחד בתוך עבודת אלילים.
אולם, החג שניבא על ידי ישעיהו מבטל את ההפרדה הזו. לא שזהותה של ישראל מתמוססת או מוכחשת, אלא שהיא מוצאת את התגשמותה במשימה אוניברסלית. הר ציון הופך למרכז שאליו מתכנסות כל העמים. האור שהיה אמור לנבוע מישראל מגיע לבסוף לקצווי תבל. הבחירה הספציפית מגלה את ייעודה האוניברסלי.
דינמיקה זו של פתיחות אוניברסלית עוברת לאורך כל ההיסטוריה המקראית, אך לעתים קרובות היא מסוכלת, נשכחת, נבגדת. לאחר הגלות מתפתחת נטייה לנסיגת זהות, דבר המובן לאחר הטראומה שחווים, אך בניגוד לייעוד הנבואי. חלק מהזרמים ביהדות שלאחר הגלות מתעקשים על בלעדיות, טוהר אתני והפרדה מהגויים. אחרים, כמו זה של ישעיהו, שומרים על החזון האוניברסליסטי.
ה- נַצְרוּת הכנסייה הצעירה תירש את המתח הזה ותצטרך לפתור אותו בכאב. הוויכוח שהסעיר את הכנסייה הקדומה - האם יש למול עובדי אלילים שהתנצרו? האם עליהם לקיים את חוקי התזונה היהודיים? - הוא בדיוק הוויכוח על האוניברסליות של ההזמנה האלוהית. חזונו של פטרוס ביפו, שבו אלוהים מראה לו סדין מלא בבעלי חיים טמאים ומצווה עליו לאכול, מגיב ישירות להבטחתו של ישעיהו. השולחן פתוח לכולם, ללא כל תנאי מוקדם של מוצא אתני או התאמה פולחנית.
לפתיחות אוניברסלית זו יש השלכות מעשיות עצומות על הבנתנו את הכנסייה ואת המשימה הנוצרית. הכנסייה אינה מועדון פרטי של אנשים בעלי פריבילגיות רוחנית, אלא קהילה המצפה לסעודה האוניברסלית. ייעודה אינו להקים חומות כדי להגן על טוהרה, אלא לערוך שולחנות כדי לקבל את פני ההמון. בכל פעם שהכנסייה מדירה, מפלה או דוחה, היא בוגדת בחזון הנבואי ומרחיקה את עצמה מזהותה האותנטית.
ההיסטוריה הנוצרית, למרבה הצער, גדושה בעדויות נגדיות לאוניברסליות זו. מסעי הצלב, האינקוויזיציה, מלחמות הדת, הקולוניאליזם שבוצע בשם הפצת הבשורה, התמיכה שניתנה למשטרים מדכאים - כל אלה סותרים באופן ישיר את השולחן הפתוח של ישעיהו. בכל פעם נוצרים השתמשו באלימות כדי לכפות את אמונתם, בכל פעם שהצדיקו ניצול או עבדות, בכל פעם שבזו לתרבויות או דתות אחרות, הם הסוו את הסעודה האוניברסלית כמשתה השמור למנצחים.
לעומת זאת, הרגעים הבהירים של נַצְרוּת אלו הן הדוגמאות בהן אוניברסליות זו זכתה לכבוד. פרנציסקוס מאסיזי חולק את שולחנו עם מצורעים. וינסנט דה פול מארגן את בתי המרק הראשונים. המיסיונרים שלמדו שפות מקומיות, כיבדו תרבויות וקידמו את כבודם של האנשים שפגשו. מרטין לותר קינג שנלחם כדי שכולם יוכלו לשבת באותו שולחן, פשוטו כמשמעו ומטאפורית. האם תרזה אוספת את הגוססים מרחובות כלכותה כדי שלא ימותו לבד, ללא כבוד.
אוניברסליות זו רלוונטית במיוחד לחברות המערביות העכשוויות שלנו, המאופיינות בעליית הלאומיות, פחד מזרים ופיתויי פוליטיקת הזהויות. סעודת ישעיהו היא תגובה נבואית לכל אידיאולוגיות ההדרה. היא מכריזה כי לאף אומה אין מונופול על האמת, שאף תרבות אינה נעלה מטבעה, וששום עם לא נועד לשלוט באחרים. כולם מוזמנים, לכולם יש את מקומם, וכולם משתתפים באופן שווה בקודש הסופי.
אין פירוש הדבר שכל הרעיונות שווים, שכל הפרקטיקות לגיטימיות, או שאין אמת אובייקטיבית. אוניברסליות אינה רלטיביזם. אך היא מאשרת שהאמת של אלוהים מתעלה על הייחודיות שלנו, שהרוח נושבת לאן שהיא רוצה, שאלוהים יכול לדבר בדרכים בלתי צפויות. היא מגינה עלינו מפני גאווה רוחנית, מהפיתוי המתמיד להאמין שאנחנו הנבחרים היחידים, הנאורים היחידים, הניצולים היחידים.
לחזון זה יש השלכות גם על מערכת היחסים שלנו עם דתות אחרות. אם החג הוא "לכל העמים", זה בהכרח כולל גברים ונשים מכל הדתות או כאלה שאין להם אמונה מפורשת. כיצד עלינו להבין את מקומם בתוכנית הישועה? נַצְרוּת הוא מאשר כי ישו הוא המתווך היחיד, הדרך, האמת והחיים. אך הוא גם מכיר בכך שרוח האל פועלת בכל מקום, ש"זרעי הדבר" קיימים בכל התרבויות, וכי אלוהים חפץ בישועת כולם.
המועצה הוותיקן הוא תיאר תיאולוגיה של הגשמה המכבדת הן את ייחודיותו של ישו והן את האוניברסליות של הפעולה האלוהית. מסורות דתיות אחרות עשויות להכיל אלמנטים אותנטיים של אמת וקדושה, תוך כדי מציאת הגשמתן המלאה במשיח. עמדה זו נמנעת מהמלכודות הכפולות של אקסקלוסיביזם יהיר (רק נוצרים (אלה המפורשות נשמרים) ורלטיביזם לא מובחן (כל הדתות שוות).
שולחנו האוניברסלי של ישעיהו מזמין אותנו, אם כן, לנאמנות כפולה: נאמנות לזהותנו הנוצרית, המושרשת בהודאה בישוע כאדון ומושיע, ופתיחות מכבדת לכל אלה שאלוהים מזמין לסעודתו בדרכים שאולי איננו מכירים בהכרח. זהו מתח יצירתי, לעיתים לא נוח, אך נאמן למורכבות התעלומה האלוהית.
ניצחון על המוות: תקווה רדיקלית
הנקודה השלישית, וללא ספק המטרידה ביותר, נוגעת להכרזה על היעלמותו הסופית של המוות. "הוא יגרום למוות להיעלם לנצח": אמירה תמציתית זו מכילה תקווה כה רדיקלית עד שהיא סותרת את החוויה הבסיסית ביותר שלנו. המוות, הוודאות המוחלטת הזו, האמת הבלתי ניתנת להפרדה הזו, בן לוויה בלתי נפרד זה של הקיום האנושי, יבוטל.
כדי להבין את מלוא משמעותה של הבטחה זו, עלינו להבין תחילה מה מייצג המוות במצב האנושי. זה לא רק הסוף הביולוגי של האורגניזם, הפסקת תפקודים חיוניים. זהו האופק האולטימטיבי שמבנה את כל קיומנו, הגבול המוחלט שמעניק משקל לכל בחירותינו, החרדה הבסיסית הרודפת את מצפוננו. כפי שכתב היידגר, אנחנו "ישויות-לקראת-המוות", המוגדרות על ידי מצבנו התמותה.
המוות מפריד בין החיים למתים, יוצר תהום בלתי ניתנת לגישור, ומנתק אפילו את מערכות היחסים היקרות ביותר. הוא מייצר חרדה קיומית, תחושת אבסורד וסחרחורת של האין. כל הציוויליזציות פיתחו אסטרטגיות להתמודד עם המוות: טקסי הלוויה, אמונות בעולם הבא, פילוסופיות של חוכמה סטואית, אך כולן מכירות בטבעו הבלתי נמנע והמסתורי.
במסורת המקראית, המוות הוא אמביוולנטי. מצד אחד, הוא נחשב טבעי, טבוע במצב האנושי. האדם נלקח מעפר ואל עפר ישוב. מצד שני, במיוחד בסיפורים של רֵאשִׁית, המוות מוצג כתוצאה מחטא קדמון. "ביום אכלך ממנו מות תמות", מזהיר אלוהים בנוגע לעץ הדעת. מוות פיזי מופיע אז כביטוי ועונש של מוות רוחני, ההפרדה מאלוהים.
התנ"ך מפתח בהדרגה הרהור על העולם הבא. הטקסטים המוקדמים ביותר מזכירים את שאול, מקום מגורים ניטרלי ואפלולי של המתים, ללא חיים אמיתיים או מוות אמיתי. בהדרגה, במיוחד בספרות האפוקליפטית והחוכמה המאוחרת יותר, צצה האמונה בתחייתם של הצדיקים. הספר של דניאל טוען כי "רבים מאלה הישנים באבק יתעוררו". ספר מקבים השני מספר על מות הקדושים של שבעת האחים שמתו ואישררו את אמונתם ב התחייה.
אבל בשום מקום לפני ישעיהו כ"ה איננו מוצאים את האישור הרדיקלי הזה של ביטול המוות האוניברסלי. לא הישרדות אישית עבור מעטים בעלי זכויות יתר, לא אלמוות של הנשמה בסגנון היווני, אלא דיכוי המוות עצמו כמציאות קוסמית. זוהי תקווה מסחררת, כמעט בלתי נתפסת, המצפה את הגילוי הנוצרי של... התחייה של ישו וההבטחה לתחיית המתים האוניברסלית.
הבטחה זו מוצאת את התגשמותה ב- המסתורין של פסקל. ישו מת וקם לתחייה, לא כדי להימלט מהמוות, אלא כדי לעבור דרכו ולכבוש אותו מבפנים. תחייתו אינה החייאה זמנית כמו זו של לזרוס, אלא טרנספורמציה איכותית, הכניסה לחיים חדשים שהמוות כבר לא יכול לגעת בהם. פאולוס יכול לכתוב: "איפה, מוות, ניצחונך? איפה, מוות, עוקצך?" המוות איבד את כוחו האולטימטיבי, את מילתו האחרונה.
ניצחון זה על המוות משנה באופן קיצוני את מערכת היחסים של הנוצרי לסופיות. המוות נותר מציאות שעלינו להתמודד איתה, פרידה כואבת, מעבר אפל. אך הוא כבר אינו האויב המוחלט, הסוף הסופי, התבוסה האולטימטיבית. הוא הופך למעבר, שער, לידה לחיים מלאים יותר. פרנציסקוס הקדוש הוא יקרא לה בחיבה "אחותנו, מוות גופני".
טרנספורמציה זו אינה רק נחמה פסיכולוגית או טריק לרסן ייסורים. זוהי אישור אונטולוגי של טבע המציאות. למוות אין את המילה האחרונה משום שאהבה חזקה מהמוות, משום שהחיים האלוהיים הם בלתי ניתנים להריסה, משום שהקשר עם אלוהים מתעלה על כל הרס. מי שנשאר באהבה נשאר באלוהים, ואלוהים הוא החיים.
לתקווה זו יש השלכות מעשיות עצומות על האופן שבו אנו חיים את קיומנו האנושי. אם המוות אינו הסוף המוחלט, אם מערכות היחסים שלנו שורדות את הקבר, אם מעשי האהבה שלנו בעלי משמעות נצחית, אז שום דבר אינו לשווא, שום דבר אינו אבסורד, הכל מקבל משקל מפואר. מעשה החסד הקטן ביותר, השירות הדיסקרטי ביותר, התפילה הצנועה ביותר, בעלי משמעות מוחלטת משום שהם חרוטים בנצח.
חזון זה משנה גם את האופן שבו אנו מלווים את הגוססים. כשאנו ניצבים בפני אדם המתקרב למוות, איננו מצטמצמים לדממה חסרת אונים או לניחומים ריקים. אנו יכולים להעיד על התקווה השוכנת בנו, ללוות אותם בביטחון במותו, לחגוג את החיים שחיו תוך אישור שהם לא אבדו. טקסי הלוויה נוצריים אינם רק טקסי פרידה, אלא חגיגות של חיי הנצח שהחלו.
כמובן, תקווה זו אינה מבטלת את כאב האבל. אבל על מתינו אינו חוסר אמונה; זוהי כיבוד מציאות ההפרדה והאותנטיות של קשרינו הרגשיים. ישו עצמו בכה לפני קברו של לזרוס. התקווה הנוצרית אינה הופכת אותנו לסטואים אדישים, אלא היא ממקמת את האבל שלנו באופק שמעבר לסופיות. אנו בוכים, אך לא "כמו אלה שאין להם תקווה", כפי שהיה אומר פאולוס.
מורשת האבות וקול המסורת
חזון נבואי זה של ישעיהו לא נותר אות מתה במסורת הנוצרית. אבות הכנסייה, אותם תאולוגים מוקדמים שפיתחו את הדוקטרינה הנוצרית, התייחסו בהרחבה והרהרו על קטע זה, ומצאו בו מפתח חיוני להבנת תעלומת הישועה.
סנט אוגוסטין, בפירושיו לתהילים ובספר "עיר האלוהים", הוא חוזר לעתים קרובות לדימוי זה של הסעודה האסכטולוגית. עבורו, המזון שהובטח על ידי ישעיהו הוא מעל לכל ישו עצמו, מזון רוחני המשביע באופן מוחלט. רָעָב של אמת ואהבה השוכנות בלב האדם. הסעודה מסמלת אושר שמימי, את אותה ראייה פנים אל פנים של אלוהים המהווה אושר מושלם. הבשרים העשירים והיינות המשכרת מייצגים את מלוא ההתבוננות האלוהית., שִׂמְחָה מבלי לערבב את אלה המשתתפים בחיים השילוש הקדוש.
יוחנן כריסוסטומוס הקדוש, המטיף הגדול של אנטיוכיה ומאוחר יותר קונסטנטינופול, ראה בחג זה סמל מוקדם של האוכריסטיה. כל חגיגה אוכריסטית מציגה את הבטחתו של ישעיהו, ומציעה למאמינים את גופו ודמו של ישו, מזון לאלמוות. השולחן הערוך על ההר הקדוש הוא המזבח שבו נחגג קורבנו המתחדש תמיד של האדון. הזמנה אוניברסלית זו מבשרת את פתיחותה של הכנסייה לכל העמים, את ההתעלות מעל החוק הישן בברית החדשה.
אוריגנס, הפרשן האלכסנדרוני הגדול, מציע פרשנות אלגורית מורכבת יותר. ההר מייצג את פסגות ההתבוננות הרוחנית, הנגישות לאלו העולים על ההר דרך טיהור מוסרי והארה אינטלקטואלית. הבשרים והיינות מסמלים את הצורות השונות של הזנה רוחנית: כתבי הקודש למתחילים (חלב), המסתורין העמוק למתקדמים (מזון מוצק). צעיף האבל שיוסר מייצג את הבורות שמסתירה את הבנתנו כל עוד אנו חיים בבשר ודם.
בימי הביניים, תומאס אקווינס שילב את חזונו של ישעיהו בסינתזה התיאולוגית המונומנטלית שלו. בסיום התאולוגיה, הוא מבחין בקפידה בין האושר הלא מושלם האפשרי כאן למטה לבין האושר המושלם של חיי נצח. סעודה של ישעיהו מתארת את האושר האסכטולוגי הזה, המאופיין בחזון האושר (ראיית אלוהים כפי שהוא)., התחייה מפוארת הגופים, וקהילת הקדושים. תומאס מתעקש על האופי הגשמי של אשרי זה: נשמות מופרדות נהנות מחזון האל, אך מלוא שִׂמְחָה דורש התחייה של הגוף.
המסורת הליטורגית הנוצרית שילבה אסטרטגית קטע זה בחגיגותיה. לעתים קרובות הוא מוצהר בהלוויות, ומציע לאבלים מילת נחמה ותקווה. הוא מהדהד גם בתקופות של הכנה אסכטולוגית. הִתגַלוּת, שם הכנסייה ממתינה לבוא המלכות. חלק מהליטורגיות משתמשות בו לחגי ה יום כל הקדושים, חוגגים את החג השמימי שבו הקדושים כבר התאספו.
רוחניות מנזרית הקדישה מחשבה מיוחדת לטקסט זה. נזירים, החיים חיים של ויתור וסגפנות, אינם חוגגים צום לשמו, אלא בציפייה לחגיגה. הסגפנות שלהם היא הכנה, חידוד התיאבון הרוחני, טיהור החך הפנימי כדי ליהנות באופן מלא מהמזון האלוהי. חדר האוכל הנזירי, שבו נזירים חולקים בשקט את ארוחתם תוך כדי האזנה לקריאת כתבי הקודש, מבשר בענווה את הסעודה השמימית.
במסורת המיסטית, חג זה נתן השראה לתיאורים נלהבים של איחוד עם אלוהים. יוחנן של הצלב מדבר על "משתה האהבות" שבו נשמת הכלה טועמת את תענוגות הנוכחות האלוהית. תרזה מאווילה הוא מתאר את "האחוזות" של הטירה הפנימית כהתקדמות לקראת סעודת החתונה שבה ישו מתאחד באופן סופי עם הנשמה. מיסטיקנים אלה אינם פשוט מחכים בפסיביות לסעודת האסכטולוגיה; הם חווים את ציפיותיה בחוויותיהם המהורהרות.
הרפורמציה הפרוטסטנטית שמרה על תקווה אסכטולוגית זו תוך טיהורה מפרשנויות מסוימות שנחשבו מוגזמות. לותר הדגיש כי הסעודה אינה מושגת באמצעות מעשינו, אלא מוצעת בחינם על ידי חסד אלוהי. קלווין התעקש על ריבונותו של אלוהים, אשר מנהל את הסעודה ובוחר בחופשיות את אורחיו. שני הרפורמטורים עמדו על חשיבותה של האוכריסטיה כטעימה מקדימה לסעודה השמימית, גם אם הם חולקים על אופניה התאולוגיים.
נתיבי טרנספורמציה פנימית
כיצד יכול טקסט מפואר זה להפוך לא רק לנחמה רחוקה, אלא גם לעיקרון פעיל לשינוי חיי היומיום שלנו? הנה כמה דרכים קונקרטיות לשלב חזון נבואי זה במסע הרוחני שלנו.
התחילו בטיפוח אמנות הכרת התודה היומית. כל ארוחה שאתם אוכלים, אפילו הפשוטה ביותר, יכולה להפוך לתזכורת לסעודה המובטחת. לפני האכילה, קחו רגע להכיר בכך שכל אוכל הוא מתנה, ששיתוף ארוחה מקדים את הקודש הסופי. הפכו את הארוחות שלכם לרגעים של מודעות ולא לטעינה מכנית.
תרגול ה’הַכנָסַת אוֹרְחִים היו פרקטיים. פתחו את שולחנכם לאלה שנמצאים לבד, מבודדים, מודרים. הזמינו באופן קבוע אנשים שונים מכם, צאו מהמעגל הרגיל שלכם. כל הזמנה היא התגלמות קטנה של הסעודה האוניברסלית, כל קבלת פנים חוזרת על המחווה האלוהית של הכלה. התחילו בצניעות: אדם אחד בחודש, זוג כל חודשיים, בהתאם ליכולותיכם.
פתחו תרגול של מדיטציה על מוות שאינו חולני אלא משחרר. קחו כמה דקות בכל שבוע כדי להרהר בתמותה שלכם, לא כדי להיכנס לחרדה, אלא כדי לשים דאגות שטחיות בפרספקטיבה ולתעדף את הצרכים שלכם. שאלו את עצמכם: "אם הייתי מת מחר, על מה הייתי מתחרט שלא עשיתי?" ואז פעלו בהתאם.
למדו לבכות בצורה בריאה. התרבות שלנו מעריכה שליטה רגשית במידה כזו שהיא הופכת את הביטוי האותנטי של עצב לחשוד. עם זאת, דמעות הן אנושיות, הכרחיות ותרפויטיות. תנו לעצמכם רשות לבכות על האובדנים שלכם, על האכזבות שלכם, על הסבל שלכם. וברגעים אלה של פגיעות, זכרו את ההבטחה: אלוהים ימחה את הדמעות האלה.
השתתפו במאבק נגד רָעָב והדרה. מצאו ארגון מקומי שמחלק ארוחות, בנק מזון, בית תמחוי. תנו מזמנכם, מכספכם, כישוריכם. כל אדם שאוכל, כל אדם רעב שבע, הוא סימן למלכות הקרבה.
עבדו על מערכת היחסים שלכם עם שפע ומחסור. אם אתם חיים בנוחות, הטילו ספק באופן קבוע ברמת הצריכה שלכם ובצבירת הנכסים המיותרים שלכם. צמו מרצון, לא מתוך זלזול בגוף, אלא כדי לעורר את הרעב הרוחני שלכם ואת הסולידריות שלכם עם אלו שצמים בעל כורכם. אם אתם חיים בעוני, אל תתנו לחוסר להגדיר את זהותכם; זכרו את הבטחת השפע שמחכה לכם.
צור טקסים אישיים סביב האוכריסטיה. אם אתם קתולים, השתתפו באופן מודע יותר במיסה, והכירו בכל סעודת לחם הקודש טעימה מוקדמת מהחג האסכטולוגי. אם אתם פרוטסטנטים, כבדו את סעודת האדון כרגע מיוחד של ציפייה למלכות. תהיה המסורת שלכם אשר תהיה, אל תתנו לסקרמנטים אלה להפוך לשגרה או חסרי משמעות.
רגע ההחלטה
הגענו כעת לסוף המסע הזה דרך פסוקי ישעיהו המרהיבים. מה נוכל לקחת מחזון נבואי זה שחצה אלפי שנים מבלי לאבד את כוחו העצום?
ראשית, זה: תוכניתו של אלוהים לאנושות אינה צנע כניעה, הישרדות מסוכנת או קיום מצומצם. זוהי שפע משותף., שִׂמְחָה קהילה, חיים נפרשים בכל מלוא עוצמתם. הסעודה אינה מטאפורה אדוקה, אלא גילוי הייעוד האמיתי של מצבנו. אנו נועדנו לאחדות, לחגיגה, לחיים ללא סוף.
יתר על כן, הבטחה זו אינה שמורה למעטים בעלי זכויות יתר, לאליטה רוחנית או לעם מסוים. היא מופנית ל"כל העמים", ללא הבדל גזע, מעמד או מוצא דתי. האוניברסליות של ההזמנה האלוהית הורסת את כל המחסומים שלנו, את ההדרות שלנו, את ההיררכיות המלאכותיות שלנו. לכולם יש מקום בשולחן, כולם צפויים, כולם רצויים.
לבסוף, ואולי באופן עוצר הנשימה ביותר, חזון זה מאשר שהמוות עצמו, הוודאות המוחלטת לכאורה הזו, תובס, תבוטל, תבלע בניצחון החיים. הבטחה זו משנה באופן קיצוני את מערכת היחסים שלנו לקיום. שום דבר אינו לשווא, שום דבר אינו אבוד, הכל משוחזר ומשתנה בנצח האלוהי.
אבל תקווה זו אינה הזמנה לחוסר מעש פסיבי, לכניעה לנוכח עוולות נוכחיות בשם אושר עתידי. להיפך, היא קוראת לנו לגלם, עכשיו, בבחירות היומיומיות שלנו, את מציאות הממלכה הקרבה. כל מחווה של’הַכנָסַת אוֹרְחִים, כל מעשה של שיתוף, כל נחמה המוצעת, כל דמעה יבשה תורמת לבואו של הסעודה המנובאת.
העולם בו אנו חיים נראה לעתים קרובות כמנוגד ישירות לחזונו של ישעיהו. מלחמות מתרבות, רעב נמשך, אי-השוויון מעמיק, הנידוי מתעצם, והמוות קוצר את יבוליו ללא הרף. לנוכח מציאות אכזרית זו, ההבטחה הנבואית עשויה להיראות נאיבית, לא מציאותית ומנותקת. אך דווקא בעולם פצוע זה התקווה הנוצרית חייבת לזרוח.
להיות נוצרי פירושו להאמין, כנגד כל הסיכויים, שאהבה חזקה משנאה, שהחיים מנצחים את המוות, שהאחדות תגבר על הפילוג. פירוש הדבר הוא לסרב להשלים עם הרוע כגורל בלתי נמנע, ולפעול ללא לאות כדי לטוות קשרי אחווה, לבנות מרחבים לשיתוף, לצפות בדרכים קונקרטיות למלכות המובטחת.
משימה זו עצומה, לעתים קרובות מרתיעה, ונראה כי אינה פרופורציונלית למשאבים המוגבלים שלנו. אך הבה נזכור: איננו פועלים לבד. הרוח שהעניקה השראה לישעיהו ממשיכה להפיח תקווה בלבבות המאמינים. ישוע, שניצח את המוות, הולך איתנו בדרכים הקשות. קהילת העדים, החיים והמתים, מקיפה אותנו ותומכת בנו.
אז, האם נעז להאמין בסעודה הבלתי אפשרית הזו? האם נעז לחיות כאילו ההבטחה כבר מתקיימת? האם נעז לערוך שולחנות, לנגב דמעות, לחגוג את החיים ממש בתוך המוות? אל החוצפה הנבואית הזו אנו נקראים, לא על ידי ציווי מוסרי מכריע, אלא על ידי הזמנה משמחת להשתתף במלאכה יוצאת הדופן מכולן: שינוי צורת העולם.
הסעודה מוכנה. השולחן ערוך. ההזמנה מושטת. האם נבוא? האם נביא איתנו אורחים נוספים? האם נתחיל לטעום עכשיו את ביכורי הסעודה הנצחית? התשובה שייכת לכל אחד מאיתנו, אך היא כרוכה בכל קיומנו, עד היום בו ניכנס סוף סוף לאולם הסעודה ונזהה סוף סוף את פניו של זה שימחה כל דמעה מעינינו.
תרגולים להתקדמות
טיפוח נוכחות ליד השולחן להפוך כל ארוחה לרגע מודע של הכרת תודה, להאט את הקצב, להתענג, לשתף, להימנע מבידוד אוכל מול מסכים.
תרגולהַכנָסַת אוֹרְחִים יַרחוֹן זהה אדם מבודד או שונה ממך והזמן אותו לחלוק ארוחה פשוטה אך ידידותית, תוך יצירת גשרים בין בדידות.
מדיטציה קבועה על סופיות להקדיש עשר דקות בשבוע להרהור על המוות כדי לחיות טוב יותר את ההווה, לתעדף את צרכיו בהתאם למה שחיוני.
לנקוט פעולה קונקרטית נגד רָעָב : מתן שעתיים בחודש לארגון חלוקת מזון, או תמיכה כלכלית בפעילויות צדקה מקומיות בהתאם ליכולותיו.
להשתתף באופן מודע ב האוכריסטיה : להתכונן רוחנית לכל סעודת לחם הקודש עם כמה דקות של התבוננות, תוך זיהוי בהן הטעם המקדים של הסעודה השמימית.
קבלת פנים של רגשות אדם בחביבות : לתת לעצמו רשות להתאבל על הפסדיו ללא בושה, תוך שמירה על התקווה לנחמה האלוהית המובטחת.
צור מרחבי שיתוף קהילתיים : לארגן או להצטרף לארוחות משותפות של הקהילה, שולחנות אירוח פתוחים, רגעים של חברות בין-דורית או בין-תרבותית.
הפניות
ספר הנביא ישעיהו, פרקים 24-27, חלק המכונה "אחרית הימים של ישעיהו", המאה השישית לפני הספירה.
סנט אוגוסטין של היפופוטם, עיר האלוהים, ספרים XIX-XXB על אושר אסכטולוגי וחגיגה שמימית, המאה החמישית.
תומאס אקווינס הקדוש, סומה תיאולוגית, Prima Secundae, שאלות 1-5 בנושא אושר, ו-Tertia Pars על הסקרמנטים כציפייה למלכות.
פול בוצ'מפ, שתי הבריתות, כרך 2, על התאולוגיה הנבואית של האוניברסליזם והישועה האסכטולוגית.
פייר גרלו, התקווה היהודית בתקופת ישו, על ההקשר ההיסטורי והתיאולוגי של התקווה המשיחית ביהדות בית שני.
ז'אן-פייר סונט, ברית הדיבור, על המבנה הספרותי והתיאולוגי של טקסטים נבואיים והיקפם האסכטולוגי.
המועצה הוותיקן II. חוקה דוגמטית לומן ג'נטיום על הכנסייה, פרק ז' העוסק באופייה האסכטולוגי של הכנסייה וכיוונה אל המלכות הסופית.
ז'אן דניאלו, חיבור על תעלומת ההיסטוריה, לתאולוגיה של ההיסטוריה המכוונת להגשמתן האסכטולוגית של הבטחות אלוהיות.
