דברי ישעיהו,
— מה שציין בנוגע ליהודה ולירושלים.
בימים הבאים יִנָּשָׁה הַר בֵּית יְהוָה מִרְאֵל וְנָשָׁה מִגְּבָעוֹת וְנִנְהָל שָׁם כָּל־גּוֹיִם וְהִקָּהוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ נַעֲלָה אֶל־הַר יְהוָה אֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיַרְדֵנוּ דַּרְכֶּיו וְנָלַכֶּה בַּאֲרָתָיו תּוֹרָה מִצִּיּוּן דְּבַר־יְהוָה מִמִּיּוּשָׁלָיִם.
הוא יהיה שופט בין הגויים ופוסק לעמים רבים. וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. גוי אל גוי לא ישא חרב ולא ילמדו עוד אמנות מלחמה. המלחמה.
בואו בית יעקב, נלך באור ה'.
כאשר חרבות הופכות למחרשות: חזונו של ישעיהו לעולם מפויס
דמיינו לרגע עולם שבו תקציבי צבא מומרים לתוכניות חקלאיות, שבו מפעלי נשק מייצרים טרקטורים, שבו גנרלים הופכים לעושי שלום. אוטופיה נאיבית? חזון לא מציאותי? ובכל זאת, זה בדיוק מה שהנביא ישעיהו מזמין אותנו להרהר בו באחד הטקסטים החזקים ביותר בכל הספרות המקראית. קטע זה מתוך’ישעיהו ב', פרקים 1-5 אינם פונים רק לחולמים או לאידיאליסטים המנותקים מהמציאות. הם פונים אליכם, אליי, לכל אלה המסרבים לקבל את האלימות כבלתי נמנעת ומחפשים אופק של משמעות לאנושות המקוטעת שלנו. בין אם אתם מאמינים אדוקים, מחפשים רוחניים, או פשוט מחפשים חוכמה, לטקסט נבואי זה יש משהו חיוני לספר לכם על ייעודכם כמשכימי שלום.
במאמר זה, נעמיק תחילה בהקשר ההיסטורי והספרותי של נבואה זו כדי להבין את מלוא משמעותה. לאחר מכן ננתח את התנועה הפנימית של הטקסט, את הדינמיקה העלייה הזו שמשנה לבבות לפני שהיא משנה כלי נשק. לאחר מכן, נחקור שלושה נושאים עיקריים: ההר כמקום של מפגש אוניברסלי, הפיכת כלי מוות לכלי חיים, והקריאה האחרונה ללכת באור. נבחן כיצד המסורת הנוצרית קיבלה והרהרה על טקסט זה לפני שנציע הצעות קונקרטיות למימושו כיום.
מילה שצצה מתוך חשכת ההיסטוריה
כדי להבין את כוחו של טקסט זה, יש תחילה לדמיין את העולם שבו ניבא ישעיהו. אנו נמצאים במאה ה-8 לפני הספירה, בממלכה קטנה של יהודה, לכודה בין אימפריות טורפניות. מצפון, אשור פורשת את שליטתה האכזרית על פני כל... המזרח התיכון עתיק. צבאותיה ידועים לשמצה באכזריותם: גירושים המוניים, הוצאות להורג פומביות, מיסות מוחצות. מדרום, מצרים נותרה מעצמה שיש להתחשב בה. ובין השתיים, טריטוריה זעירה זו של יהודה, שבירתה ירושלים, נאבקת לשרוד דרך רשת של בריתות מסוכנות ופשרות פוליטיות.
ישעיהו בן אמוץ - שמו המלא - מילא את כהונתו הנבואית במשך כארבעים שנה, בתקופת שלטונם של ארבעה מלכי יהודה: עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו. הוא היה איש חצר, כנראה מהאצולה, עם גישה למעגלי הכוח. אך הוא היה גם בעל חזון, אדם שחווה מפגש משנה חיים עם האל הקדוש בבית המקדש בירושלים - אותו חזון מפורסם בפרק ו' שבו הוא רואה את ה' יושב על כס מלכות גבוה, מוקף בשרפים המכריזים: "קדוש, קדוש, קדוש ה' אלוהי צבאות!"«
חוויה מעצבת זו מסבירה את הטון הכפול של דרשותיו: מצד אחד, גינוי בלתי מתפשר של עוולות חברתיות, עבודת אלילים ושחיתות האליטות; מצד שני, תקווה בלתי מעורערת בתוכניתו של אלוהים לעמו ולאנושות כולה. ישעיהו אינו אופטימיסט נאיבי וגם לא פסימיסט מנוסה. הוא ריאליסט אמונה, מישהו שרואה בבירור את הרוע אך מסרב לתת לו את המילה האחרונה.
הקטע שאנו מהרהרים בו ממוקם ממש בתחילת הספר, מיד לאחר הפרק הראשון, המציג כתב אישום קשה נגד יהודה. הניגוד בולט. לאחר ההאשמות, לאחר הכרזת הדין, נפתח לפתע חלון אל העתיד. זה כאילו הנביא, לאחר שתיאר את הלילה, מצביע על השחר הבוקע באופק.
לטקסט עצמו מבנה יוצא דופן. הוא נפתח בנוסחה מבוא חגיגית: "דבר ישעיהו אשר ראה על יהודה וירושלים". שימו לב היטב: ישעיהו אינו ממציא דבר; הוא מעביר את מה ש"ראה". נבואה מקראית אינה ספקולציה אינטלקטואלית; זוהי חזון, התגלות, משהו שכופה את עצמו על הנביא בכוחה של אמת שאין להכחישה. לאחר מכן מגיע לב ליבו של האורקל, עם דימוי יוצא הדופן הזה של ההר המתנשא ומושך אליו את כל הגויים. לבסוף, הטקסט מסתיים בקריאה ישירה המופנית ל"בית יעקב": "בואו ונלך באור ה'".«
מנקודת מבט ספרותית, קטע זה שייך לז'אנר של אורקלים אסכטולוגיים, אותם טקסטים המדברים על "אחרית הימים", על ההגשמה הסופית של ההיסטוריה. אך היזהרו: במחשבה המקראית, אסכטולוגיה אינה רק תיאור של אחרית הימים. זוהי דרך לומר שהעתיד שייך לאלוהים, שלהיסטוריה יש משמעות וכיוון, ושהמשמעות האולטימטיבית הזו כבר מאירה את ההווה. "אחרית הימים" אינה רק רחוקה מבחינה כרונולוגית, היא שונה מבחינה איכותית - ואיכות חדשה זו כבר יכולה להתפרץ אל תוך ההווה שלנו.
פרדוקס הגובה: כאשר הגבוה ביותר הופך לנגיש ביותר
הבה נתעמק כעת במנגנונו הפנימי של פסוק זה. הדימוי הבולט הראשון הוא זה של הר בית ה', אשר "יעמוד על ההרים" ו"ינשאם על הגבעות". במבט ראשון, אפשר לראות זאת כטענה פשוטה של עליונות: אלוהי ישראל יהיה גדול מאלים אחרים, מקדשו חשוב יותר ממקדשים אחרים. אך בכך נפספס את הנקודה המהותית.
בעולם העתיק, הרים נחשבו למקומות מגע בין שמים לארץ, נקודות חיבור בין האלוהי לאנושי. לכל עם היה הר קדוש משלו: הר האולימפוס עבור היוונים, הר ספון עבור הכנענים. בהצהרתו כי הר ציון יתנשא מעל כולם, ישעיהו אינו עוסק בשוביניזם דתי. הוא מכריז כי מקום הגילוי האלוהי יהפוך למוקד עבור האנושות כולה.
וכאן טמון הפרדוקס המפואר: הר מתנשא זה אינו פסגה בלתי נגישה השמורה לאליטה רוחנית. להיפך, הוא הופך למקום של שפע אוניברסלי. "אליה ינהרו כל הגויים, ועמים רבים יבאו". התרוממות אינה ריחוק, אלא הפיכה לגלויה. ככל שההר גבוה יותר, כך הוא נראה יותר מרחוק, כך הוא מושך יותר. התעלות אלוהית אינה מפרידה, היא מאחדת.
תנועה כלפי מעלה זו היא גם תנועה של התנצרות פנימית. העמים ה"עולים" להר ה' אינם רק עורכים מסע גיאוגרפי. הם יוצאים למסע רוחני. לעלות, בסמליות המקראית, פירושו להתעלות לעבר אלוהים, לעזוב את מישורי חיי היומיום כדי להגיע לפסגות ההתבוננות. זוהי גם פעולה של...«עֲנָוָה : להכיר בכך שיש משהו גדול מעצמך, לקבל את הצורך להתאמץ, להתעלות על עצמך.
אבל המדהים ביותר הוא המסר שמשמיעים עמים אלה בדרכם לציון: "ילמדנו דרכיו ונלך באתחנותיו". אנשים אלה אינם מגיעים כתיירים סקרנים או כצרכני רוחניות. הם באים ללמוד, להשתנות. הם מכירים בכך שאינם יודעים הכל, ושהם צריכים ללמוד אותם. פתיחות זו ו...«עֲנָוָה הוא תנאי הכרחי לכל מפגש אמיתי עם האלוהי.
הנוסחה הבאה עשירה במשמעות: "מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים". במחשבה המקראית, התורה - החוק - אינה קוד משפטי מחייב, אלא הוראה לחיים, מדריך יסודי, חוכמה המצביעה על הדרך לאושר. באשר ל"דבר ה'", זהו הביטוי עצמו של הרצון האלוהי, אותו דבר יצירתי שהביא את העולם יש מאין וממשיך לקרוא לאנושות להגשמתו.
מה שמוכרז כאן, אם כן, הוא היפוך מוחלט של הזרמים הרגילים של ההיסטוריה. בדרך כלל, אימפריות כופות את חוקיהן על אומות קטנות, כובשים מייצאים את תרבותן ודתם בכוח. כאן, ההפך הוא הנכון: אומות באות בחופשיות, נמשכות על ידי אור פנימי, כדי לקבל תורה המשחררת אותן. כוחו של אלוהים אינו מופעל באמצעות כפייה אלא באמצעות משיכה.
ההר הפתוח: האוניברסליות של הקריאה האלוהית
היפוך גבולות
הנושא המרכזי הראשון של פסוק זה נוגע לאוניברסליות של הישועה. כאשר ישעיהו מכריז ש"כל הגויים" ו"עמים רבים" ינהרו אל הר ה', הוא מנפץ את הגבולות הצרים של הלאומיות הדתית. הבה נזכור את ההקשר: ישראל הוא עם קטן המוגדר על ידי בחירתו, על ידי בריתו המיוחדת עם יהוה. מודעות זו להיבחר הייתה יכולה להוביל - ולפעמים הובילה - לסוג של אקסקלוסיביות: אנחנו עם האל, האחרים הם עובדי אלילים, טמאים, זרים להבטחה.
אבל ישעיהו מכריז בדיוק על ההפך. בחירתה של ישראל אינה זכות אנוכית, אלא אחריות אוניברסלית. ישראל נבחרה לא כדי להדיר אחרים, אלא כדי לפתוח להם דרך. הר ציון אינו מבצר שיש להגן עליו מפני פולשים, אלא מגדלור המאיר את העמים, מגנט המושך אליו את כל האנושות.
חזון אוניברסליסטי זה בולט עוד יותר כשהוא מתפתח בהקשר של איום וחוסר ביטחון. כאשר האשורים עומדים על סף דלתכם, הפיתוי גדול להסתגר בעצמכם, לחזק גבולות, להשמיץ את הזר. ישעיהו עושה בדיוק את ההפך: הוא מרחיב את הפרספקטיבה, הוא פותח את האופק, הוא כולל בתוכנית האלוהית את אותם אנשים המאיימים על אומתו.
פתיחות זו אינה נאיבית. ישעיהו אינו אומר שהגויים כבר טובים ושלווים. הוא אומר שהם נועדו להפוך לכאלה. נבואה אינה תיאור של ההווה; היא זימון אל העתיד. היא יוצרת מרחב של אפשרות; היא פותחת פרץ בחומת הדטרמיניזם ההיסטורי.
עלייה לרגל כמודל למפגש
הדימוי של עמים "עולים" לירושלים מרמז על מודל מסוים מאוד של מפגש בין עמים. זה לא כיבוש, זה לא פלישה, זה לא קולוניזציה. זוהי עלייה לרגל, כלומר, תנועה התנדבותית, המונעת על ידי חיפוש רוחני.
העולה לרגל הוא אדם שמקבל את היציאה מאזור הנוחות שלו, היציאה אל הלא נודע, והפתיחה למפגשים. הוא לא בא לכפות את השקפת עולמו, אלא לקבל משהו שעדיין לא חווה. פתיחות זו היא ההפך הגמור מהגישה האימפריאליסטית הטוענת שהיא יודעת הכל ובאה "לתרבת" אחרים.
שימו לב גם שהאומות מתאחדות, לא זו נגד זו. העלייה לרגל לציון היא תנועה של התכנסות, לא תחרות. ההבדלים אינם מבוטלים - עדיין יש "אומות" ברבים - אך הם אינם עוד מקור לסכסוך. אחדות מושגת סביב מרכז משותף, לא באמצעות ספיגת ההבדלים לאימפריה אחידה.
לחזון זה השלכות קונקרטיות על עולמנו העכשווי, המאופיין במתחים זהותיים ונסיגה קהילתית. הוא מרמז שאחדות האנושות לא תיבנה על ידי מחיקת ייחודיות תרבותית או על ידי שליטה של מודל יחיד, אלא על ידי הכרה בטרנסצנדנטיות משותפת שמתייחסת לכל האבסולוטיזם שלנו.
מילים כמקום של איחוד
הטקסט מציין שהגויים באים לקבל הדרכה: "ילמדנו דרכיו". הקשר שנוצר סביב הר ציון אינו בעיקרו פוליטי או כלכלי; הוא רוחני ואינטלקטואלי. זוהי קשר באמת, במרדף אחר הטוב, בהקשבה לדבר מאיר.
זה דבר בסיסי. ישעיהו אינו מדמיין שלום עולמי שיהיה פשוט איזון כוחות או פשרה פרגמטית בין אינטרסים מנוגדים. שָׁלוֹם מה שהוא מכריז מבוסס על התנצרות של מוחות ולבבות, על דבקות משותפת בחוכמה העולה על חישובים אנושיים.
מרכזיות זו של דיבור והוראה מזכירה לנו שסכסוכים בין אנשים תמיד בעלי ממד רוחני. לפני שהם מהווים התנגשויות אינטרסים, הם התנגשויות של השקפות עולם, של תפיסות של החיים הטובים. לכן, שלום מתמשך לא יכול להיבנות אך ורק באמצעות אמנות והסכמי סחר. זה דורש עבודה מעמיקה על ייצוגים, ערכים והמטרה הסופית של הקיום האנושי.
מחרבות למחרשות: המרת כוחות המוות
התמונה המפורסמת ביותר מהתנ"ך
כעת אנו מגיעים ללב הטקסט, לדימוי הזה שחצה את גבולות מאות שנים וממשיך לרתק: "וְכַתְּתוּ חַרְבָּתָם לְאֵתִים וְחַנְתָּם לְמַזְמָרִים". משפט זה הוא כנראה אחד המצוטטים ביותר בכל הספרות המקראית. הוא היווה השראה לתנועות פציפיסטיות, יצירות אמנות ונאומים פוליטיים. הוא חקוק על קיר בניין האומות המאוחדות בניו יורק. מדוע עוצמה כה מעוררת השראה?
ראשית, התמונה פשוטה להפליא. היא לוקחת שתי מציאויות קונקרטיות מאוד - כלי מלחמה וכלי עבודה חקלאיים - ומראה את הטרנספורמציה שלהן זו בזו. לא הרס, לא השמדה: מטמורפוזה. הברזל ששימש להרג ישמש כעת להזנה. האנרגיה שהושקעה במוות מופנית מחדש אל החיים.
יתר על כן, תמונה זו נוגעת במשהו עמוק מאוד בחוויה האנושית. המלחמה חקלאות וחקלאות הן שתי פעילויות בסיסיות שעיצבו את כל הציוויליזציות. מאז קיומה של האנושות, היא עיבדה את האדמה ויצרה המלחמה. שתי פעילויות אלו מגייסות את אותם משאבים: כוח פיזי, ארגון קולקטיבי והטכנולוגיות המתקדמות ביותר של כל תקופה. ישעיהו אומר לנו שניתן להפנות מחדש את האנרגיה הזו, שניתן להשתמש באותה מתכת למטרות מנוגדות.
טרנספורמציה עמוקה
אבל הזהרו: זה לא רק עניין של התכת חרבות לייצור מחרשות. הכתוב אומר שהאומות עצמן יעשו את מלאכת הזיוף הזו. "וְכִתּוּ חַרְבָתָם לְמַחְרָשׁוֹת". שינוי כלי הנשק הוא הביטוי החיצוני של שינוי פנימי. העמים העולים לציון אינם פשוט מניחים את כלי הנשק שלהם כאילו הייתם משליך משא. הם יוצקים אותם מחדש, משנים אותם, נותנים להם צורה חדשה ותפקיד חדש.
תהליך חישול זה הוא משמעותי. הנפח מעבד את המתכת באש. הוא מחמם אותה עד שהיא הופכת לגמישה, לאחר מכן הוא מכה אותה, מעצב אותה ונותן לה צורה חדשה. זהו דימוי רב עוצמה של התמרה רוחנית. כדי להשתנות, על האדם לקבל את המעבר דרך האש, לאפשר לעצמו להתחמם, להתרכך ולהכות. שָׁלוֹם זה לא מצב נוח ונעים. זה דורש עבודה פנימית אינטנסיבית, הטלת ספק רדיקלית בהרגלי האלימות שלנו.
הנביא יואל מעלה את הדימוי הזה, והופך אותו בהקשר אחר: "כתתו את מחרשותיכם לחרבות ומגזמותיכם לחניתות" (יואל ד', י'). היפוך זה מראה ששינוי יכול ללכת לשני הכיוונים. אותה מתכת יכולה לשרת חיים או מוות, תלוי בכיוון שאנו נותנים לה. זוהי אחריות אדירה. עם כל דור ודור, האנושות חייבת לבחור לאיזה כיוון היא רוצה לעצב את עתידה.
לימוד שלום
המשפט הבא חשוב לא פחות: "לעולם לא יישא גוי חרב אל גוי; לא ילמדו עוד". המלחמה. הפועל "ללמוד" הוא קריטי כאן. המלחמה זה לא אינסטינקט טבעי, זה משהו שלומדים. לומדים איך לעשות את זה. המלחמה בדיוק כמו שלומדים כל טכניקה אחרת. ישנם בתי ספר צבאיים, מדריכי אסטרטגיה ומסורות לחימה שעוברות מדור לדור.
מה שישעיהו מכריז עליו הוא סוף החניכות הזו. הגויים יחדלו ללמד את אומנות ה... המלחמה לילדיהם. המשאבים האינטלקטואליים והחינוכיים שהושקעו באימונים צבאיים יופנו ללמידה אחרת. דמיינו עולם שבו אקדמיות צבאיות הופכות לבתי ספר לגישור, שבו תקציבי מחקר נשק מוקדשים למחקר רפואי או חקלאי.
לנקודת מבט זו השלכות קונקרטיות על חשיבתנו בנוגע לחינוך. אם המלחמה הוא תהליך למידה, שָׁלוֹם גם כן. אנחנו לא יורשים באופן אוטומטי את היכולת לפתור סכסוכים בצורה לא אלימה. את היכולת הזו יש לטפח, ללמד ולתרגל. כל משפחה, כל בית ספר, כל קהילה הם מקום שבו לומדים - או לא - את אמנות אי האלימות. שָׁלוֹם.
שלום כשפע
אל לנו לשכוח את המימד החומרי של חזון זה. מחרשות ומגלות אינם סמלים מופשטים. הם כלים חקלאיים המשמשים לייצור מזון. שָׁלוֹם מה שישעיהו מבטיח אינו שלום רוחני טהור, מנותק מגוף. זהו שלום שמתורגם ליבולים שופעים, ביטחון תזונתי ושגשוג משותף.
בעולם שבו ההוצאות הצבאיות העולמיות עולות על 2 טריליון דולר בשנה, חזון זה מאתגר אותנו. מה ניתן לעשות עם משאבים אלה אם יופנו למאבק נגד רָעָב, פיתוח חקלאי, הגנה על הסביבה? נבואת ישעיהו אינה הרהור בהקיץ המנותק מהמציאות הכלכלית. זוהי קריאה להקצאה מחדש רדיקלית של משאבי אנוש לשירות החיים.
ללכת באור: הקריאה לפעולה
תוכחה דחופה
הטקסט מסתיים בקריאה ישירה: "לכו בית יעקב, נלך באור ה'". לאחר החזון הגדול של הגויים המתכנסים לציון, לאחר ההכרזה על הפיכת כלי נשק לכלי עבודה, הנה קריאה אישית ומיידית. הנביא אינו מסתפק רק בתיאור עתיד רחוק. הוא קורא לבני דורו - ולנו איתם - לצאת לדרך עכשיו.
השינוי במנגנון הוא בולט. אנו עוברים מהעתיד הנבואי ("זה יקרה", "ייצרו", "לא ילמדו עוד") לציווי ההווה ("בואו", "נלך"). זה כאילו ישעיהו אומר: "ראיתם את החזון, עכשיו תורכם. אל תחכו שאחרים יתחילו. אל תישארו צופים בעתיד. הפכו לשחקנים שלו".«
הביטוי "בית יעקב" מתייחס לעם ישראל בהמשכיותו ההיסטורית, מיעקב האב ועד בני דורו של ישעיהו. אך בפרספקטיבה האוניברסליסטית של הטקסט, הוא משתרע על כל אלה המכירים בעצמם כיורשי הבטחה זו. "בית יעקב" הוא קהילת אלה ששמעו את הקריאה ומסכימים לצאת למסע.
אור כדרך
«"נלכה באור ה'." משפט הסיכום הזה עשיר באופן בלתי נדלה. בסמליות המקראית, האור מייצג את נוכחותו של אלוהים, את כבודו, את אמתו, את חסדו. ללכת באור פירושו לחיות תחת מבטו של אלוהים, לכוון את חייו לפי רצונו, לאפשר לעצמו להיות מודרך על ידי חוכמתו.
אבל האור הוא גם מה שמאפשר לנו לראות את הדרך. בחושך, אנו מועדים, אנו הולכים לאיבוד, אנו מסתובבים במעגלים. באור, אנו יכולים להתקדם בביטחון, להימנע ממכשולים ולהגיע ליעדנו. לכן, הליכה באור ה' משמעה ליהנות מהדרכה בסיסית המעניקה משמעות וכיוון לקיומנו.
אור זה אינו מסנוור עד כדי סינוור. הוא עדין, הוא מלווה, הוא חושף בהדרגה את הדרך ככל שמתקדמים. החיים הרוחניים אינם הארה מיידית שפותרת את כל הבעיות בבת אחת. זוהי הליכה סבלנית, מסע יומיומי, גילוי הדרגתי.
הליכה משותפת
הפועל הוא ברבים: "בואו נלך". זו אינה הזמנה להרפתקה בודדה. זוהי קריאה ללכת יחד, כקהילה. שָׁלוֹם מה שישעיהו מבטיח אינו שלום אינדיבידואליסטי, שלווה פנימית מנותקת מגורלם של אחרים. זהו שלום קהילתי, הרמוניה חברתית, פיוס בין עמים.
"נלכה" זה יוצר גם תחושת סולידריות בין הנביא לעמו. ישעיהו אינו מציב את עצמו מעל מאזיניו, כמרצה. הוא כולל את עצמו בקריאה; הוא מכיר בכך שגם הוא צריך ללכת, לצמוח, להתגייר. נבואה אינה זכות נחלתם של מעטים נבחרים. זוהי דרך פתוחה לכולם, בה אנו מתקדמים יחד.
זֶה מימד קהילתי המסע הרוחני הוא חיוני. אי אפשר בניית שלום לגמרי לבד. איננו יכולים להפוך חרבות למחרשות באופן אינדיבידואלי. חזונו של ישעיהו מניח גיוס קולקטיבי, מחויבות משותפת, התנצרות קהילתית.
הדחיפות של נקיטת הצעד הראשון
יש דחיפות בקריאה האחרונה הזו. "בוא!" זו אינה הצעה מנומסת, אלא קריאה דוחקת. נראה שהנביא אומר: הזמן להיסוס, לחישוב ולדחיינות הסתיים. העתיד שתיארתי לכם לא ייפול מהשמיים. הוא מתחיל עכשיו, בהחלטתכם לצאת לדרך.
דחיפות זו נותרה רלוונטית מתמיד. לנוכח הסכסוכים הקורעים את עולמנו לגזרים, התפשטות הנשק והאיומים על האנושות, הפיתוי גדול להתמסר, לוותר, לחשוב על כך. שָׁלוֹם הוא חלום בלתי מושג. ישעיהו אומר לנו את ההפך: שָׁלוֹם זה אפשרי, זה מתחיל בצעד ראשון, והצעד הראשון הזה תלוי בך.
הצעד הראשון לא חייב להיות מרהיב. הוא יכול להיות פשוט מאוד: מילת פיוס, מחווה של סליחה, החלטה לא להגיב לאלימות באלימות. אבל צעד קטן זה, שחוזר על עצמו, משותף, מוגבר, יכול לעורר תנועה שאי אפשר לעמוד בפניה. שינויים היסטוריים גדולים החלו לעתים קרובות במחוות צנועות, שנעשו על ידי אנשים רגילים שהאמינו שהבלתי אפשרי הוא אפשרי.
מאבות הכנסייה ועד מיסטיקנים
הפרשנות הפטריסטית
המסורת הנוצרית הרהרה בטקסט זה מספר ישעיהו בעוצמה מיוחדת, וראתה בו הכרזה על בוא המשיח והכנסייה. אבות הכנסייה פיתחו קריאה כריסטולוגית של הנבואה: הר ציון הוא המשיח עצמו, המורם על הצלב ואז בתפארת... התחייה, מושך את כל בני האדם אליו. "ואני, כשארים מן הארץ, אמשוך את כל בני האדם אליי", אומר ישוע בבשורה על פי יוחנן.
אוריגנס, התיאולוג האלכסנדרוני הגדול בן המאה ה-3, ראה בטקסט זה תיאור של הכנסייה כמקום התכנסות לגויים. עבורו, "התורה היוצאת מציון" אינה אלא הבשורה, הבשורה הטובה הזו שהתפשטה מירושלים ועד קצה העולם. "דבר ה'" היוצא מירושלים הוא הדבר שהתגלם כבשר ודם, הלוגוס האלוהי שהתגלם בישוע מנצרת.
סנט אוגוסטין, בספרו "עיר האלוהים", התייחס בהרחבה לחזון של שָׁלוֹם אוניברסלי. עבורו, שלום זה כבר קיים בכנסייה, אך באופן לא מושלם ותחת מאבק. הוא ימצא את מימושו המלא רק בירושלים השמימית, כאשר אלוהים יהיה "הכל בכל". אך פרספקטיבה אסכטולוגית זו אינה מאפשרת קוויטיזם: נוצרים נקראים להיות עושי שלום מרגע זה ואילך, עדים לאפשרות של פיוס.
קריאה ליטורגית
הטקסט של’ישעיהו ב', 1-5 מוכרזים בליטורגיה הקתולית ביום ראשון הראשון של הִתגַלוּת, בתחילת השנה הליטורגית. מיקום זה אינו חסר משמעות. הִתגַלוּת זהו זמן של המתנה, הכנה ותקווה. על ידי פתיחת זמן זה בקריאת ישעיהו, הכנסייה מזמינה את המאמינים להרים את עיניהם אל האופק, לא להיות מוגבלים להווה, ולטפח את התקווה לעולם פיוס.
קריאה ליטורגית זו יוצרת קשר בין ביאתו הראשונה של ישו ב’עֲנָוָה של האבוס וביאתו הסופית בתפארת. המשיח שיבוא בחג המולד הוא זה שיום אחד יגשים את חזונו של ישעיהו במלואו. אך בין שתי ביאות אלו, ישנו זמן הכנסייה, זמן ההיסטוריה שלנו, הזמן בו אנו נקראים להכין את דרך האדון.
ההמנונים והאנטיפונים של הִתגַלוּת הם חוזרים על הנושאים של הטקסט שלנו: האור שבא בחושך, העמים המתכנסים אל המושיע, שָׁלוֹם אשר מגיע. הליטורגיה גורמת, אם כן, לנבואה העתיקה להדהד בלבבות המאמינים של ימינו, ומזכירה להם שתקווה אינה אופציה אלא ממד מכונן של האמונה הנוצרית.
מיסטיקנים ושלווה פנימית
המיסטיקנים הנוצרים הגדולים חקרו את המימד הפנימי של חזון שלום זה. עבורם, הר ציון מייצג גם את פסגת הנשמה, אותו מקום אינטימי שבו אלוהים שוכן והאדם יכול לפגוש אותו. שָׁלוֹם השלום האוניברסלי עליו הכריז ישעיהו מתחיל בהרגעת לב האדם, בפיוס האדם עם עצמו ועם אלוהים.
המאסטר אקהרט, המיסטיקן הריין בן המאה ה-14, דיבר על "מעמקי הנפש" כמקום שבו אלוהים נולד ללא הרף באדם. יוחנן של הצלב תיאר את העלייה אל "הר השלמות", אותה דרך רוחנית המובילה את הנשמה לאיחוד עם אלוהים. תרזה מאווילה השווה את הנשמה ל"טירה פנימית" עם אחוזות רבות, כשהפנימית ביותר היא מקום הנוכחות האלוהית.
קריאות רוחניות אלה אינן סותרות את המימד החברתי והפוליטי של טקסט ישעיהו. הן מהוות בסיס לו. שכן בלב שעבר שינוי נולד הדחף לצדק. שָׁלוֹם. האיש שחווה שָׁלוֹם העצמי הפנימי שלו הופך להיות מסוגל להפיץ אותו סביבו. התבוננות אינה בריחה מהעולם אלא מקור למחויבות מחודשת לשינוי שלו.
שבעה צעדים בדרך להפוך למשכין שלום
הטקסט של ישעיהו אינו אמור להישאר חזון יפהפה ללא השלכות מעשיות. הוא קורא לנו להפוך בעצמנו לעושי שלום, לחרשות ההופכות חרבות לאתים. הנה כמה צעדים להגשמת מסר זה בחיי היומיום שלנו.
תתחיל עם הלב שלך עצמך. לפני שאתם מנסים להביא שלום לעולם, בחנו את אזורי המלחמה שבתוככם. אילו טינות אתם מטפחים? איזה כעס אתם מטפחים? אילו שיפוטים אתם יוצרים? שָׁלוֹם החיצוני מתחיל עם שָׁלוֹם שלווה פנימית. קחו זמן בכל יום לשקט, להרהר, לתת לנוכחותו של אלוהים להרגיע את הסערות הפנימיות שלכם.
זהה את ה"חרבות" שלך. לכולנו יש מילים, גישות והתנהגויות שפוגעות באחרים. אלו הן חרבותינו. הן יכולות לכלול ביקורת שיטתית, סרקזם, אדישות ובוז. ערכו רשימה של כלי הנשק בהם אתם משתמשים, במודע או שלא במודע, במערכות היחסים שלכם. לאחר מכן שאלו את עצמכם: כיצד אוכל להפוך אותם לכלי בנייה?
למד את השפה של שָׁלוֹם. אִם המלחמה זה נלמד, שָׁלוֹם כמו כן, התאמנו בתקשורת לא אלימה, ניהול סכסוכים והקשבה אקטיבית. מיומנויות אלו אינן מולדות; הן מעובדות. ישנם ספרים, תוכניות הכשרה וסדנאות שיכולים לעזור לכם לפתח את היכולות הללו. השקיעו בלמידה זו כפי שהייתם משקיעים בכל מיומנות מקצועית אחרת.
הרחב את המעגל שלך. חזונו של ישעיהו מציג אומות מגוונות המתכנסות למרכז אחד. האם בחייך, אתה נוטה להגביל את עצמך למעגלים הומוגניים, ולהתרועע רק עם אנשים כמוך? עשה מאמץ לפנות לאחרים, לאלה ששונים, לזרים. לא כדי להמיר אותם לרעיונות שלך, אלא כדי ללמוד מהם, כדי לגלות מה הם יכולים ללמד אותך.
היו מעורבים בצורה קונקרטית. שָׁלוֹם זה לא רק עניין של כוונות טובות. זה דורש מחויבות קונקרטית ופעולות גלויות. זה יכול ללבוש צורות רבות: מעורבות בארגון הומניטרי, השתתפות ביוזמות דיאלוג בין-תרבותיות או בין-דתי, תמיכה בפרויקטים של פיתוח או תרגול סחר הוגן. מצאו את צורת המעורבות התואמת את כישרונותיכם ונסיבותיכם.
התפללו עבור שָׁלוֹם. תפילה אינה כניעה לפעולה; היא מקור לפעולה נכונה. התפללו עבור אזורי סכסוך ברחבי העולם, עבור מנהיגים שיש להם החלטות לגבי מלחמה או שלום לקבל, עבור קורבנות אלימות. תפילה מחברת אתכם למקור אנרגיה שעולה על כוחכם. היא מזכירה לכם ש שָׁלוֹם היא בסופו של דבר מתנה מאלוהים, גם אם היא דורשת את שיתוף הפעולה הפעיל שלנו.
העבירו תקווה. ישעיהו אומר שהגויים "לא ילמדו עוד" המלחמה »משמעות הדבר היא שמישהו חייב ללמד אותם משהו אחר. היו אותו מישהו עבור הסובבים אתכם, במיוחד עבור הצעירים ביותר. העבירו להם חזון חיובי של העתיד, ביטחון ביכולתה של האנושות לשינוי, תקווה שמתנגדת לציניות השוררת. חינוך ב... שָׁלוֹם היא אחת ההשקעות החשובות ביותר שאנחנו יכולים לעשות.
הזמנה לשנות את העולם
בסוף המסע הזה דרך הטקסט של ישעיהו, מה עלינו לזכור? ראשית, ש... שָׁלוֹם פיוס אינו אוטופיה נאיבית אלא הבטחה אלוהית, החקוקה בתוכניתו של אלוהים לאנושות. הבטחה זו אינה פוטרת אותנו מפעולה - להיפך, היא מבססת ומנחה את מעשינו. איננו פועלים לשווא כשאנו שואפים לפיוס. אנו משתפים פעולה בפרויקט שמתעלה עלינו לאין שיעור אך דורש את השתתפותנו.
יתר על כן, הפיכת חרבות למחרשות אפשרית, אך היא דורשת המרה עמוקה. אי אפשר לשנות את העולם מבלי לשנות את עצמך. שָׁלוֹם חיצוני הוא תוצאה של שָׁלוֹם פנימי. אלו המעוניינים להיות עושי שלום חייבים תחילה לקבל את המעבר דרך האש המטהרת, שתאפשר לאנושות חדשה להיווצר בתוכם.
לבסוף, הגיע הזמן להתקדם. "בואו נלך באור ה'!" קריאה זו מהדהדת גם היום כפי שהדהדה בימי ישעיהו. היא משחררת אותנו מהפאסיביות שלנו, מההשלמה שלנו, מהפיתוי שלנו להאמין שהדברים לא יכולים להשתנות. היא מעמידה אותנו על רגלינו ודוחפת אותנו לעבר העתיד.
חזונו של ישעיהו הוא מהפכני במובן האמיתי של המילה: הוא מבשר על היפוך מוחלט של ההיסטוריה האנושית. אך מהפכה זו לא תתרחש באמצעות אלימות - זה יהיה סותר. היא תתרחש באמצעות גיור הלבבות, באמצעות הפצת התקווה, באמצעות ריבוי מעשי שלום. כל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, באמצעיו שלו, יכול לתרום לה.
אז למה אנחנו מחכים? החרבות כאן, מוכנות לחושול. האש דולקת, מסוגלת להפוך מתכת. הר ה' מתנשא באופק, נראה מכל נקודה עלי אדמות. וקול הנביא מהדהד דרך הדורות: "בואו! נלך באור ה'!"«
כדי להמשיך הלאה במסע שלך
• כל בוקר, לפני תחילת היום, קראו שוב לאט את חמשת הפסוקים של’ישעיהו ב' ושאל את עצמך, "כיצד אוכל ללכת באור ה' היום?"«
• זיהוי מערכת יחסים סותרת בחייכם והתחייבו לעשות צעד קונקרטי לקראת פיוס השבוע, קטן ככל שיהיה.
• קרא ספר על אי-אלימות אקטיבית (גנדי, מרטין לותר קינג, ז'אן-מארי מולר) כדי להעמיק את הבנתכם לגבי שָׁלוֹם כדרך לשינוי חברתי.
• הצטרף לקבוצת לימוד תנ"ך היכן שתוכלו להרהר יחד על פסוקים נבואיים ולעודד זה את זה במחויבותכם.
• תרגול בדיקה עצמית יומיומית על ידי שאילת עצמך בכל ערב: "היכן הייתי היום כעושי שלום? היכן נכשלתי בייעוד הזה?"«
• לספק תמיכה כספית ארגון שעובד למען שָׁלוֹם, פירוק נשק או פיוס בין עמים.
• שינן את הפסוק האחרון ("בואו בית יעקב, נלך באור ה'") וחזרו על כך כתפילה לאורך כל היום.
הפניות
- ספר ישעיהו, פרקים 1-39, בתנ"ך ירושלים או בתרגום האקומני של התנ"ך (TOB).
- אלונסו שוקל, לואיס וסיקרה דיאז, חוסה לואיס, פרופטאס, כרך א', מדריד, Ediciones Cristiandad, 1980 – פרשנות פרשנית על הנביאים.
- ברוגמן, וולטר, ישעיהו א'-ל"ט, הוצאת ג'ון נוקס עכשווית, 1998 – פרשנות תיאולוגית עכשווית לישעיהו הראשון.
- אוריגן, דרשות על ישעיהו, מקורות Chrétiennes n° 232 – קריאה פטריסטית בסיסית.
- סנט אוגוסטין, עיר האלוהים, ספרים XIX-XXB – הרהורים על שָׁלוֹם יבשתי ו שָׁלוֹם שְׁמֵימִי.
- מולטמן, יורגן, תיאולוגיה של תקווה, סרף, 1970 – תיאולוגיה עכשווית של תקווה אסכטולוגית.
- מולר, ז'אן-מארי, עקרון אי האלימות, Desclée de Brouwer, 1995 - פילוסופיה של אי אלימות מנקודת מבט נוצרית.
- מסמך המועצה הוותיקן ב', גאודיום וספס, מס' 77-82 – תורת הכנסייה הקתולית בנושא שָׁלוֹם וקהילת העמים.
