קריאה מספר הנביא ישעיהו

דבר ישעיהו - אשר ראה על יהודה וירושלים.

בימים הבאים יִנָּשָׁה הַר בֵּית יְהוָה מִרְאֵל וְנָשָׁה מִגְּבָעוֹת וְנִנְהָל שָׁם כָּל־גּוֹיִם וְהִקָּהוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ נַעֲלָה אֶל־הַר יְהוָה אֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיַרְדֵנוּ דַּרְכֶּיו וְנָלַכֶּה בַּאֲרָתָיו תּוֹרָה מִצִּיּוּן דְּבַר־יְהוָה מִמִּיּוּשָׁלָיִם.

הוא יהיה שופט בין הגויים ופוסק לעמים רבים. וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. גוי אל גוי לא ישא חרב ולא ילמדו עוד אמנות מלחמה. המלחמה.

בואו בית יעקב, נלך באור ה'.

כאשר אומות מתרוממות לקראת שלום: החזון הנבואי שממציא מחדש את עתידנו

חלומו הבלתי אפשרי של ישעיהו הופך לאופק הכרחי לאנושיותנו השבורה

בעולם מקוטע על ידי סכסוכים, פילוגים אתניים ויריבויות אידיאולוגיות, חזון בן עשרים ושבע מאות שנים ממשיך לאתגר את מצפוננו הקולקטיבי. ישעיהו, נביא יהודה במאה ה-8 לפני הספירה, העז לבטא את הבלתי נתפס: התכנסות אוניברסלית סביב מרכז רוחני, המרה קולקטיבית של כלי מוות לכלי חיים, שלום שלא נסח אלא התקבל כמתנה מאלוהים. נבואה זו אינה מופנית רק למאמינים מתקופה קודמת, אלא לכל אלה המחפשים כיום משמעות בדו-קיום אנושי מעבר להיגיון השליטה. היא נוגעת לנו במיוחד בתקופה שבה חומות מתרבות, כאשר פוליטיקת זהויות מפרקת את המרקם החברתי, וכאשר אלימות נראית כשפה היחידה הזמינה לפתרון סכסוכים. כיצד יכול מסר עתיק זה להאיר את המבוי הסתום העכשווי שלנו ולטפח תקווה פעילה?

נתחיל בבחינת ההקשר ההיסטורי של חזון זה והיקפו התאולוגי הראשוני, לאחר מכן ננתח את הדינמיקה הפרדוקסלית שלו: שלום שנולד לא ממשא ומתן אלא ממפגש סביב תורה משותפת. בהמשך, נעמיק בשלושה ממדים מהותיים: תנועת ההתעלות הרוחנית, הטרנספורמציה הרדיקלית של אלימות ליצירתיות, והייעוד האוניברסלי החוצה את כל הגבולות. לבסוף, נראה כיצד חזון זה מחלחל למסורת הנוצרית וכיצד הוא יכול לשנות באופן קונקרטי את חיי היומיום שלנו.

הנביא נגד האימפריה: לידתה של חזון נגד-תרבותי

ישעיהו מילא את שליחותו הנבואית בממלכת יהודה בין 740 ל-700 לפנה"ס, תקופה שאופיינה בהתפשטות חסרת הרחמים של האימפריה האשורית, אשר טרפה את הממלכות הקטנות של... המזרח התיכון. ירושלים חיה תחת איום מתמיד של פלישה, מתנדנדת בין בריתות דיפלומטיות שבריריות לבין התפרצויות התנגדות. בהקשר זה של טרור גיאופוליטי, שבו נראה כי הישרדות לאומית תלויה בכוח צבאי ובריתות אסטרטגיות, ישעיהו משמיע מילים המאתגרות באופן קיצוני את ההיגיון השורר.

הספר הנושא את שמו אוסף נבואות שנאמרו במשך כמה עשורים, שנאספו והועשרו על ידי תלמידים שהמשיכו את חזונו זמן רב לאחר מותו. הקטע שלנו ממוקם בתחילת הקובץ, כמו פתיחה הקובעת את הטון לכל המסר הנבואי. זהו חזון, מונח טכני המציין התגלות המתקבלת במצב תודעה שונה, שבו הנביא תופס את המציאות העמוקה החבויה מאחורי הופעות היסטוריות.

המאפיין הבולט של טקסט זה טמון באוניברסליזם המוקדם שלו. בתקופה שבה כל עם ראה באלוהיו את המגן הבלעדי של שטחו ואינטרסים שלו, ישעיהו מכריז על התכנסות כל העמים אל אלוהי ישראל, לא באמצעות כיבוש צבאי אלא באמצעות משיכה רוחנית. חזון זה מקדים בכמה מאות שנים את התאולוגיה של דברים-ישעיהו של העבד הסובל ואת הדרשה האוניברסליסטית של ישוע. הוא מהווה אחת מפריצות הדרך העיקריות של ההתגלות המקראית: אלוהים אינו מרשה לעצמו להיות מוגבל בגבולותיו של עם יחיד; דאגתו חובקת את כל האנושות.

הטקסט הוא גם חלק ממסורת ליטורגית חיה. הוא חוזר כמעט מילה במילה במיכה ד', מעיד על תפוצתו בקרב קהילות מאמינות כהמנון של תקווה. הנוצרים הראשונים ראו בו את ההכרזה הנבואית של הכנסייה, קהילה אוניברסלית שנולדה מחג השבועות, שבה מתעלים על מחסומים לשוניים ותרבותיים. הליטורגיה הנוכחית מציעה אותו בתחילת... הִתגַלוּת, זמן בו אנו מהרהרים בביאת המשיח, נסיך שָׁלוֹם.

ההיפוך הבלתי אפשרי: הר שעולה בחסד

בלב חזונו של ישעיהו טמון פרדוקס גיאוגרפי ותיאולוגי. הר בית ה', כלומר הר ציון, עליו עומד בית המקדש בירושלים, הוא רק גבעה צנועה בגובה 743 מטרים. היא אינה יכולה להתחרות בפסגות המלכותיות של... לבנון או של חרמון. ובכל זאת, הנביא מכריז שהוא יתנשא מעל כל הרים וגבעות. חוסר האפשרות הפיזית הזו מאותת מיד שאיננו נמצאים בתחום הגיאופוליטיקה הרגילה, אלא בתחום הגילוי האסכטולוגי.

ההתעלות אינה נובעת מאסון גיאולוגי אלא משינוי בפרספקטיבה הרוחנית. מה שצומח הוא ההכרה האוניברסלית בנוכחות האלוהית במקום זה, הסמכות המוסרית והרוחנית הנובעת מהתורה. ההר מתנשא לא באמצעות הצטברות אבנים אלא באמצעות זוהר האור. היפוך זה של ערכים קונבנציונליים מהווה קבוע נבואי: אלוהים בוחר במה שקטן, חלש ובזוי כדי להפגין את כוחו ולבלבל את ההיגיון האנושי של שליטה.

התנועה המתוארת היא גם פרדוקסלית. בתפיסה העתיקה, האלים שכנו בגבהים בלתי נגישים, והיה צריך לטפס במאמץ רב כדי להגיע אליהם. כאן, להיפך, ההר עצמו הוא שעולה, הופך את עצמו לנגיש, ועמים מגיעים באופן ספונטני, נמשכים על ידי כוח בלתי נראה. דינמיקה זו מעוררת את התאולוגיה היוהנית של עלייתו של ישו על הצלב: "כאשר ארים מן הארץ, אמשוך את כל האנשים אליי". עלייתו האלוהית אינה יוצרת מרחק אלא קרבה; היא אינה דוחה אלא מושכת.

באופן עמוק אף יותר, הטקסט מגלה כי שָׁלוֹם לא ניתן לבסס אוניברסליות באמצעות משא ומתן אופקי בין מעצמות יריבות, אלא רק באמצעות התייחסות משותפת לישות נשגבת. אומות אינן... שָׁלוֹם ביניהם, הם מקבלים שָׁלוֹם על ידי פנייה משותפת אל מרכז שמתעלה עליהם. זוהי ההוראה האלוהית, התורה היוצאת מציון, שהופכת לעקרון האיחוד. גיוון העמים אינו מוכחש אלא מתמזג בהרמוניה בחיפוש משותף אחר חוכמה אלוהית. תובנה זו נותרת רלוונטית באופן בולט: כל שלום מתמשך דורש בסיס אתי שמתעלה על אינטרסים פרטיים.

העלייה לרגל האוניברסלית: כאשר האנושות בוחרת גובה

התנועה הראשונה בחזון זה מתארת נהירה ספונטנית ושמחה של כל העמים אל הר ה'. נושא זה של עלייה לרגל של עמים מחלחל לכל ספרות הנבואה ומהווה את אחד הדימויים החזקים ביותר של תקווה מקראית. שלא כמו ההגירות הכפויות, הכיבושים הקיסריים או הגירושים המאפיינים את ההיסטוריה העתיקה, זוהי תנועה חופשית, המונעת על ידי הרצון ללמוד.

הביטוי "בואו נעלה" חושף דינמיקה קהילתית ומתקדמת. אנשים אינם נקראים בצו אלא מעודדים זה את זה, מגרים זה את זה ברוח של חיקוי. עלייה זו לירושלים אינה חזרה נוסטלגית לגן עדן אבוד, אלא צעידה לעבר עתיד חדש, עלייה שמשנה את אלו העושים אותה. כל צעד לעבר הגבהים הוא צעד לעבר אור, בהירות ואמת גדולים יותר.

הסיבה לעלייה זו נאמרה במפורש: "ילמדנו דרכיו ונלך בנתיבותיו". עמים אינם באים לחפש זכויות יתר חומריות, יתרונות מסחריים או הגנה צבאית. הם באים ללמוד, להקשיב, לקבל חוכמה שתנחה את חייהם. צמא זה להוראה מעיד על בגרות רוחנית: הכרה בכך שאין ברשותו את כל האמת, שיש מילה המסוגלת להאיר את החושך שלנו, שאנו צריכים להיות מונחים בדרכים שאיננו מכירים.

האוניברסליות של קריאה זו מנפצת באופן קיצוני את ההדרות הדתיות והאתניות. לא מוטלים תנאים מוקדמים, לא מבחני כניסה, לא גיורים כפויים. אלוהי ישראל מגלה את עצמו כאלוהי הכל, וביתו הופך לבית כל האנושות. פתיחות זו צופה את מעשה גירוש הסוחרים מבית המקדש על ידי ישוע, תזכורת לכך ש"ביתי ייקרא בית תפילה לכל הגויים". היא גם מבשרת את ייעודה המיסיונרי של הכנסייה, שנשלחה לאסוף את ילדיו המפוזרים של אלוהים.

בהקשר העכשווי של פיצול הזהות, חזון זה מאתגר את פחדינו מהאחר ואת הפיתויים שלנו להסתגר בתוך עצמנו. הוא מרמז על קיומו של חיפוש אנושי בסיסי החוצה את הייחודיות התרבותית, צמא למשמעות ולצדק השוכן בלב כל אדם. הוא מזמין אותנו לראות את ההבדלים בינינו לא כאיומים אלא כנתיבים משלימים לעבר אמת העולה על כולנו. האחדות המבוקשת אינה אחידות אלא התכנסות של נקודות מבט לעבר אור משותף.

פירוק לבבות: חישול חיים עם כלי נשק של מוות

התנועה השנייה של החזון מתארת טרנספורמציה מרהיבה וקונקרטית: המעבר מכלי מלחמה לכלי עבודה חקלאיים. דימוי זה בולט בחומריותו. זה אינו שלום מופשט, הפסקת אש דיפלומטית גרידא, אלא המרה רדיקלית של אנרגיות אנושיות, כיוון מחדש מוחלט של משאבים ומיומנויות.

הפועל "לזייף" הוא קריטי כאן. העבודה הנפח הופך חומר גלם לחפץ פונקציונלי; זה דורש חום עז, פטישים חוזרים ונשנים, סבלנות ומומחיות. באופן דומה, המרת אלימות ליצירתיות אינה מושגת באמצעות צו מוסרי בלבד, אלא דורשת טרנספורמציה עמוקה, מעבר דרך אש מטהרת. יש לשבור חרבות, ליצוק אותן מחדש ולחבוט בהן שוב כדי להפוך לאתים. מטלורגיה רוחנית זו מעוררת... העבודה של חסד בלבבות, שאינו הורס את האדם אלא מעצב אותו מחדש מבפנים.

גם כיוון השינוי משמעותי: אנו עוברים ממה שהורג למה שמזין, מהרס לעיבוד, מעקרות לפוריות. מחרשות מעבדות את האדמה כדי לייצר חיטה, חרמשים קוצרים את היבולים המקיימים חיים. כלכלת חיים זו מחליפה את כלכלת המוות. משאבי אנוש, אינטליגנציה טכנית ואנרגיה קולקטיבית, לאחר שגויסו למען... המלחמה מוקדשים כעת לטיפוח יצירתיות.

הטקסט מוסיף פרט יוצא דופן: "לעולם לא יישא גוי חרב אל גוי; לא ילמדו עוד המלחמה. » שָׁלוֹם אינו רק מצב רגעי בין שני קונפליקטים; הוא הופך לאופק הקבוע של האנושות. יתר על כן, המלחמה היא חדלה להילמד, להיות מועברת ולהלל. הדורות הצעירים אינם מאומנים עוד בשימוש בנשק אלא בחקלאות ובשירות החיים. חוסר למידה זה של אלימות דורש מהפכה תרבותית וחינוכית כוללת.

חזון זה מהדהד בכאב בעולמנו העכשווי, שבו הוצאות הצבא מגיעות לגבהים מסחררים בעוד... רָעָב ו עוֹנִי מתמשך. זה מטיל ספק בסדרי העדיפויות הקולקטיביים שלנו: מה אנחנו בוחרים ליצור? לאן אנחנו מכוונים את הגאונות היצירתית שלנו? האם הטכנולוגיות שאנו מפתחים משרתות חיים או איום? נבואת ישעיהו אינה מציעה פציפיזם נאיבי המתעלם ממציאות הרוע, אלא מאשרת כי היגיון אחר אפשרי, שחזרת לבבות אכן יכולה לשנות את מהלך ההיסטוריה.

אלוהי הבוררות: צדק כבסיס לשלום

אלמנט אחד בחזון זה, שלעתים קרובות מתעלמים ממנו, ראוי לתשומת לב מיוחדת: "שופט בין הגויים ופסק בין עמים רבים".« שָׁלוֹם צדק אוניברסלי אינו נשען על מאזן כוחות שביר או על סובלנות חלשה הנמנעת משאלות קשות. הוא מושרש בכינון צדק אמיתי, שבו סכסוכים נפתרים לא על ידי חוק החזקים אלא על ידי שיח צודק המכיר בזכויותיו של כל אדם.

תפקיד זה של בוררות אלוהית חושף אנתרופולוגיה ריאליסטית. הנביא אינו מכחיש את קיומם של מחלוקות בין עמים, תביעות מתחרות או אינטרסים מנוגדים. הוא אינו מטיף להרמוניה ספונטנית המתעלמת ממקורות הסכסוך האמיתיים. להיפך, הוא מכיר בצורך בבית משפט שיפוט המסוגל להכריע בצורה הוגנת, סמכות מוסרית המוכרת על ידי כולם משום שהיא מתעלה על כל הפרטים.

תפקיד זה של פוסק שהופקד בידי אלוהים מרמז על כך שצדק אמיתי אינו יכול להיעשות על ידי כוח ארצי מסוים, אשר תמיד חשוד בהטיה. רק שיפוט הנובע מחוכמה אלוהית, הרואה מעבר למראה ושוקל לבבות, יכול לכונן שלום מתמשך. אמונה זו עוברת לאורך כל התנ"ך: הצדק האנושי תמיד נשאר חסר מושלם, מאוים על ידי שחיתות, עיוורון או אינטרס אישי, ועליו להתייחס ללא הרף לסטנדרט נשגב כדי לא לסטות.

המסורת הנוצרית רואה בקטע זה רמז למשפט הסופי שבו ישו, נסיך... שָׁלוֹם, זה יפריד באופן סופי בין טוב לרע, ויבסס את מלכות האל במלואה. אך ממד אסכטולוגי זה אינו מבטל את אחריותנו הנוכחית. כל מאמץ לבסס צדק רב יותר במערכות היחסים שלנו, במוסדות שלנו ובמבנים החברתיים שלנו כבר תורם לבוא המלכות הזו. בכל פעם שאנו דוחים את חוק הנקמה כדי לחפש פתרון צודק, אנו מחיים את חזונו של ישעיהו.

תקופתנו, המאופיינת במשבר המוסדות הבינלאומיים ובפיתוי לנקוט בכוח, מדגישה באכזריות את היעדרו של גוף בוררות בלתי תלוי באמת. ארגונים רב-צדדיים נותרים משותקים מיריבויות בין מעצמות גדולות, והמשפט הבינלאומי נותר שביר לנוכח דינמיקת הכוח. הנבואה מזכירה לנו שלא ניתן לבנות שלום בר-קיימא ללא מחויבות כנה לצדק, ללא הכרה בסדר אתי החורג מחישובים אסטרטגיים. היא קוראת לנו לפעול ללא לאות כדי שיצמחו מוסדות צודקים - בלתי מושלמים, בוודאי, אך מכוונים לאידיאל הצדק הזה ששופט בין אומות.

ללכת באור: האחריות הנוכחית אל מול ההבטחה

החזון מסתיים בפנייה דחופה לעם ישראל: "לכו בית יעקב נלך באור ה'". עידוד אחרון זה יוצר מתח פורה בין ההבטחה העתידית לבין הדרישה הנוכחית. הנביא אינו רק מהרהר בעתיד רחוק; הוא קורא לעמו להיכנס עכשיו לתנועה שהוא מתאר.

אתגר זה חושף ממד יסודי של התקווה המקראית: היא לעולם אינה רק ציפייה פסיבית לנס הנופל מן השמים, אלא קריאה לתשובה ולמחויבות מיידית. אם העמים ינהרו יום אחד לציון כדי ללמוד את דרכי האל, אזי עם ישראל חייב ללכת בדרכים אלה בעצמו, ולגלם צדק בחייו הקולקטיביים. שָׁלוֹם שהוא מכריז. אמינות ההבטחה תלויה בעדותם הנוכחית של נושאי ההבטחה.

דימוי האור מעורר הן בהירות מוסרית, את האמת שמפזרת את חושך השקרים והעוול, ואת נוכחותו המחייה של אלוהים המחממת ומזינה. ללכת באור פירושו לחיות בשקיפות, לדחות את צללי הכפילות והפשרה. פירושו גם לקבל את היותנו נראים, נשפטים ואולי אף מאתגרים, כי אור מגלה לא פחות משהוא מאיר. הליכה זו דורשת אומץ ו... עֲנָוָה אומץ לחשוף את עצמך, עֲנָוָה להכיר בחושך של עצמך ולקבל את השינוי.

הקריאה מופנית אל "בית יעקב", תוך זיכרונות לאב הקדמון אשר לאחר שנאבק כל הלילה עם המלאך, קיבל את השם החדש ישראל. התייחסות זו מרמזת כי הליכה באור כרוכה במאבק רוחני, טרנספורמציה של זהות, מעבר מעורמה לצדק. היא מזמינה את ההיסטוריה הקולקטיבית של העם, את הבטחותיו ובגידותיו, כדי להזמין אותו להתחלה חדשה, לנאמנות מחודשת.

עבורנו כיום, מסקנה זו מהדהדת כאתגר מתמיד. כל קהילה נוצרית, כל מאמין, נקרא לגלם משהו מ... שָׁלוֹם הובטח, שיהפוך לסימן נבואי לפיוס שמתעלה על הפילוגים שלנו. איננו יכולים להכריז באופן אמין שָׁלוֹם של ישו, אם הקהילות שלנו יישארו מאופיינות בהדרה, יריבות ודעות קדומות. איננו יכולים להזמין את העולם להתפרק מנשקו אם ליבנו יישאר משוריין בהגנות ובתוקפנות. חזונו של ישעיהו דוחק בנו: הבה נתחיל ללכת עכשיו, צעד אחר צעד, לעבר אותו אור שכבר מושך בסתר את כל האנושות.

המסורת המיסטית של עלייה לרגל פנימית

מעבר למשמעותו המילולית והאסכטולוגית, חזונו של ישעיהו טיפח פרשנות רוחנית ומיסטית עשירה בתוך המסורת הנוצרית. אבות הכנסייה, ובמיוחד אלו מהאסכולה האלכסנדרונית כמו אוריגנס וגרגוריוס מניסה, פיתחו פרשנות אלגורית שבה המסע לירושלים מסמל את עליית הנשמה אל אלוהים. כל מאמין נושא בתוכו את ריבוי האומות הזה, את הקולות המרובים ולפעמים הסותרים הללו, שחייבים להתכנס לעבר אחדות פנימית בהדרכת הרוח.

אוגוסטינוס מהיפו, בספרו "עיר האלוהים", מהרהר בהרחבה על נבואה זו כדי לתאר את ייעודה של הכנסייה כמפגש אסכטולוגי של כל העמים ב... שָׁלוֹם של ישו. הוא מבחין בין העיר הארצית, המבוססת על אהבה עצמית עד כדי בוז לאלוהים, לבין העיר השמימית, המבוססת על אהבת אלוהים עד כדי בוז עצמי. האחרונה נבנית בהדרגה לאורך ההיסטוריה בכל פעם שגברים ונשים בוחרים צְדָקָה נגד חמדנות, שירות נגד שליטה. המרת חרבות לאתים הופכת לסמל לשינוי הפנימי שחייב להתרחש בכל אדם שהוטבל.

המסורת המנזרית הבנדיקטית התעמקה במיוחד בטקסט זה בקשר לשלטון היציבות והחיפוש אחר אלוהים. המנזר הופך להר גבוה שבו מתכנסים אנשים מכל הרקעים כדי ללמוד את דבר אלוהים ולחיות. שָׁלוֹם משותף. לפיכך, החיים הקנוביטיים צופים את ההתכנסות האסכטולוגית, ומציעים טעימה שברירית אך אמיתית ממנה. המנזרים הגדולים מימי הביניים תפסו את השפעתם הרוחנית והתרבותית כהשתתפות במשיכה אוניברסלית זו לחוכמה אלוהית.

פרנציסקוס מאסיזי מגלם באופן רדיקלי את החזון הזה על ידי חציית קווי החזית של מסעי הצלב כדי לנהל דיאלוג עם סולטן מצרים, בחיפוש אחר שָׁלוֹם לא באמצעות נשק אלא באמצעות מפגש אחווה. גישתו הנועזת ממחישה את האמונה הנבואית שדרכי האל מתעלות מעל עוינות אנושית ושהתנצרות אמיתית מנטרל לבבות מנשקם לפני ידיים.

קרוב יותר לבית, תיאולוגיות שחרור באמריקה הלטינית פירשו מחדש את הטקסט הזה כהכרזה על סדר חברתי חדש באופן קיצוני שבו צדק עבור העניים היא מכוננת שלום אמיתי. עלייתן של אומות לציון הופכת לסמל של התעוררותם של עמים מדוכאים לקראת כבודם, שחרורם ממבני העוול המשעבדים אותם. פירוק נשק אינו עוד רק רוחני אלא גם חברתי וכלכלי: פירוק המערכות המייצרות אלימות מבנית על מנת לבנות מערכות יחסים צודקות המאפשרות לכולם לעבד את אדמתם בשלום.

כניסה לחזון: נתיבים קונקרטיים לניכוס

כיצד נוכל באופן אישי להגשים את החזון הנבואי הגדול הזה? כיצד נוכל לאפשר לו לשנות את נקודות המבט והפעולות היומיומיות שלנו? הצעד הראשון הוא לטפח באופן מכוון תודעה אוניברסלית, להרחיב את מעגל הדאגה שלנו מעבר לשיוך המיידי שלנו. במונחים מעשיים, פירוש הדבר יכול להיות למידה קבועה על מצבם של עמים ותרבויות אחרות, פיתוח חברויות עם אנשים מרקעים מגוונים ותמיכה ביוזמות סולידריות בינלאומיות. כל מאמץ לחרוג מגבולותינו המנטליים והרגשיים מכין את ליבנו לאמץ את האוניברסליות של תוכניתו של אלוהים.

שנית, זה כרוך בזיהוי ה"חרבות" בחיינו שיש להמיר ל"מחרשות". אילו אנרגיות תוקפניות, רפלקסים הגנתיים ומילים פוגעניות עדיין מאכלסים את מערכות היחסים שלנו? התנצרות נבואית מזמינה אותנו לעבודה רוחנית של פירוק נשק פנימי, להכרה באלימות שלנו במסווה של הצדקות מוסריות. תרגול קבוע של בחינה עצמית, הווידוי הכנה בקשיחות ליבנו וההחלטה הקונקרטית לוותר על הרגלים מסוימים של רכילות או שיפוטיות מהווים את עבודת הסבלנות הזו של חישול פנימי.

שלישית, חיפוש פעיל אחר תורתו של אלוהים הופך לעדיפות רוחנית. זה כרוך בביסוס או העמקת תרגול קבוע של קריאה בתפילה מהכתובים, לעסוק בהכשרה תיאולוגית או מקראית, להשתתף בקבוצות שיתוף בהן מהרהרים יחד בדבר. הגויים עולים לציון כדי ללמוד: צמא זה ללמידה מאפיין את התלמיד האמיתי, שלעולם אינו מסתפק בוודאויות שנרכשו אלא נשאר תלמיד מתמיד של חוכמה אלוהית.

רביעית, לתרום באופן קונקרטי ליוזמות שלום וצדק בסביבתנו הקרובה. זה יכול להיות פשוט וצנוע: גישור בסכסוך שכונתי, התנדבות בארגון מקבל פנים עבור... מהגרים, השתתפות במעגלים של דיאלוג בין-דתי, תמיכה בפרויקטים של פיתוח באזורי סכסוך. כל מחווה של פיוס, צנועה ככל שתהיה, כבר טווה משהו מהממלכה המובטחת.

חמישית, לפתח נוהג של תפילה מתחננת עבור שָׁלוֹם ברחבי העולם, תוך ציון שמות של אזורי סכסוך, עמים סובלים ומנהיגים פוליטיים המקבלים החלטות קשות. תפילה נאמנה זו שומרת על ליבנו פתוח למימד האוניברסלי של הישועה ומונעת מאיתנו לסגת לדאגות האישיות שלנו. היא מבטאת את אמונתנו שאלוהים פועל בהיסטוריה ושתפילתנו משתתפת באופן מסתורי בבוא מלכותו.

שישית, תרגול מכוון של’הַכנָסַת אוֹרְחִים כסגולה נבואית, קבלת פנים לזר לא כאיום אלא כנושא פוטנציאלי של נוכחותו של ישו. אבות המדבר הם הזכירו לנו שהמלאך יכול להופיע בתחפושת של מבקר בלתי צפוי. כל מחווה אמיתית של קבלת פנים מצפה להתכנסות האוניברסלית ומנפצת את מחסומי הפחד.

לבסוף, עלינו לטפח תקווה פעילה הדוחה פטליזם ומעזה לדמיין חלופות להיגיון הדומיננטי של אלימות ופילוג. תקווה זו ניזונה מהרהור קבוע בחזונות המקראיים הגדולים, מתקיימת על ידי מגע עם עדים שהפכו באמת חרבות לאתים, ומתחזקת בקהילה הכנסייתית שבה אנו מעודדים זה את זה לא להתאים את עצמנו לעולם הזה אלא לאפשר לעצמנו להשתנות על ידי חידוש תודעתנו.

האופק שלפנינו ומושך אותנו

חזון ישעיהו על קיבוץ הגויים ב שָׁלוֹם מלכות האל הנצחית אינה מתארת חלום אתרי המרחף מעל המציאות שלנו. היא מכריזה על האמת העמוקה של גורלנו המשותף, על המטרה החקוקה בלב הבריאה מראשיתה. כנגד כל המראית עין הסותרת אותה, כנגד מחזורי האלימות החוזרים ונשנים הפוקדים את ההיסטוריה שלנו, היא מאשרת שהאנושות נוצרה לאחדות ולא להרס, להרמוניה ולא לכאוס.

הבטחה זו משנה באופן קיצוני את מערכת היחסים שלנו עם ההווה. היא אוסרת על הייאוש שישתק אותנו בהשלמה פטליסטית לנוכח הרוע. היא מגנה את האשליה של אלו המאמינים שהם יכולים לבסס שָׁלוֹם בכוח הנשק בלבד או במיומנות דיפלומטית. זה חושף את התמימות של אלו המדמיינים הרמוניה ספונטנית תוך התעלמות ממקורות הסכסוך העמוקים. זה מציב אותנו במתח פורה בין מה שכבר לבין מה שעדיין לא, בין הסימנים הצפויים של המלכות שכבר קיימת לבין ההגשמה המלאה שעדיין צפויה.

ללכת באור ה' כיום פירושו לסרב להסתגל לחושך הסובב אותנו, לשמור על הקריאה הנבואית לתשובה אישית וקולקטיבית, ולהעז לנקוט בפעולות שנראות בלתי סבירות על פי חישובים אנושיים אך מעידות על היגיון אלוהי. זה דורש אומץ מיוחד בעידן הציני שלנו, שבו אידיאליזם לועג לעתים קרובות ושבו דיבורים על שלום חשודים כמסתירים אינטרסים נסתרים.

הקריאה הנבואית דוחקת בנו להמשיך: הזמן להמתנה פסיבית הסתיים, הזמן למעורבות פעילה הגיע. כל אחד מאיתנו נושא באחריות להגשמתו או לדחייתו של חזון זה. בחירותינו היומיומיות, מילותינו, שתיקותינו, זעמנו, מעשי הסולידריות שלנו שוזרים או פורמים את מרקם השלום האוניברסלי הזה. איננו יכולים לטעון שאנו מאמינים בהבטחה אם לא נתחיל עכשיו לחיות לפי ההיגיון שלה.

מי ייתן וחזון גדול זה יחדור להרהורינו ויזין את החלטותינו. מי ייתן וירחיב את ליבנו לממדי אהבת האל המקיפה את כל העמים. מי ייתן ויחדד את צמאוננו ללמוד את דרכי ה'. מי ייתן ויתן לנו את האומץ לחשל אתי מחרשה במקום בו אחרים עדיין מחשלים חרבות. מי ייתן ויהפוך אותנו לאומני שלום, זורעי צדק ושומרי תקווה בעולם הזה, אשר מבלי דעת ממתין להתכנסות הגדולה אל הר ה'.

שיטות להגשמת החזון

• הקדישו חמש עשרה דקות מדי יום למדיטציה על פסוק מקטע זה של ישעיהו, ואפשרו לדבר לחדור אט אט לאינטליגנציה ולרגישות שלכם כדי לשנות את נקודת המבט שלכם.
• זהו מערכת יחסים פגועה בחייכם וקחו צעד קונקרטי לקראת פיוס השבוע, צנוע ככל שיהיה, כמחרשה הראשונה שחושלו מחרבכם האישית.
• הישארו מעודכנים לגבי אזורי סכסוך ברחבי העולם, התפללו עבור האנשים שנפגעו, ואם אפשר, תמכו בארגון הפועל שם. שָׁלוֹם ופיתוח.
• הצטרפו או צרו קבוצת שיתוף תנ"ך שבה מאמינים מרקעים שונים מהרהרים יחד על כתבי הקודש, ובכך צופים את ההתכנסות האוניברסלית סביב דבר ה'.
• בחנו את תקציבכם האישי או המשפחתי: איזה חלק אתם מקצים לביטחון ולנוחות שלכם, ואיזה חלק לסולידריות ושירות? התאמו את עצמכם בהדרגה בהתאם להיגיון הנבואי.
• לְתַרְגֵל’הַכנָסַת אוֹרְחִים כלפי אדם מרקע תרבותי שונה, ויוצר מרחב לדיאלוג וגילוי הדדי המבשר את מפגש האומות.
• שנן את הקטע הזה מספר ישעיהו כדי שתוכל לדקלם אותו בלבך ברגעי ייאוש נוכח אלימות העולם, ולתת לתקווה הנבואית להחיות את מחויבותך.

הפניות

ספר הנביא ישעיהו, פרקים 1 עד 12, ובפרט ישעיהו ב', 1-5 ומקבילה לו במיכה ד, 1-5, טקסטים נבואיים מהמאה ה-8 לפני הספירה.

הבשורה על פי יוחנן הקדוש, פרק 12, פסוק 32, על התעלותו של ישוע אשר מושך את כל בני האדם אליו, התגשמות חזון ישעיהו בברית החדשה.

אוגוסטינוס מהיפו, עיר האלוהים, ספרים י"ד עד כ"ב, הרהור על שתי הערים וההתגשמות האסכטולוגית שלהן בירושלים השמימית.

אוריגנס, דרשות על ישעיהו, פרשנות אלגורית ורוחנית על נבואות ישעיהו מאת אחד הנציגים העיקריים של האסכולה האלכסנדרונית.

תומאס אקווינס, Summa Theologica, IIa-IIae, שאלות 29-30, חיבור על שָׁלוֹם ו המלחמה, יסודות תיאולוגיים של אתיקה של שָׁלוֹם.

יוחנן פאולוס השני, אנציקליקה Centesimus Annus, 1991, פסקאות 18-19, על שָׁלוֹם כתוצאה מצדק והתגברות על היגיון השליטה.

דורותי דיי, ציות עד מוות, אוטוביוגרפיה של מייסדת תנועת הפועלים הקתולית, עדות לפציפיזם רדיקלי המושרש באמונה הנוצרית.

גוסטבו גוטיירז, תיאולוגיית השחרור, פרספקטיבות, פרק על היסטוריה והבטחה, קריאה לטינית-אמריקאית של נבואות הישועה והצדק האוניברסליים עבור העניים.