וַיְצַר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מֵאֶרֶץ וַיַּפֵּחַ בְּאֶפְיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ ...ִּטְעַל גַּן בְּעֶדֶן בְּקֹדֶם וַיּוֹשַׁן שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יְצַר וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מֵאֶדֶם כָּל־עֵץ עֵץ חָפֶץ לַעֲין וְטוֹב לַמָּאֲכָל וְבַתַּחֲמַת הָאָדָם עֵץ־הַחַיִּים וְעֵץ־דַּעַת טוֹב וּרָע׃.
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכָּל חַיָּת הַרְעָם אֲשֶׁר בָּרָא יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־אֵשׁ הַאֲשֶׁר דָּבָר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכָּל־עֵץ בַּגָּן וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־אֵלֶּה מִפְּרֵי עֵץ הַגָּן לֹא תֹגְעוּ בָּהּ פֶּן־תָּמוּת׃«
ויאמר הנחש אל האישה לא תמותו כי ידע אלוהים כי תאכלו ממנו תיפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע«
ותרא האישה כי טוב פרי העץ למאכל, תאווה לעין, וחמדה לחכמה, ותקטוף מפריו ותאכלה, וגם לאישה נתנה, ויאכל. וייפקחו עיני שניהם, והם גילו כי עירומים הם.
כאשר אבק פוגש את הנשימה האלוהית: גילוי מחדש של כבודנו בבראשית ב':ז'
טקסט יסודי החושף את מקורנו הכפול ומזמין אותנו לחיות במלואו את ייעודנו האנושי. רוּחָנִי.
"ויצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה." פסוק זה מבראשית ב', ז' הוא אחד הקטעים המפורסמים ביותר, אך גם הכי פחות מובנים, בכל כתבי הקודש. בכמה מילים פשוטות ומרתקות, הוא חושף את תעלומת קיומנו: אנחנו גם ארץ וגם שמים, חומר ורוח, שבריריות וגדולה. פסוק זה פונה לכל מחפש משמעות שמטיל ספק בזהותו העמוקה ביותר, לכל מאמין שחפץ להבין את ייעודו, לכל בן אנוש השואף לפייס בין גוף לנפש לחיים מאוחדים ואותנטיים.
מאמר זה מזמין אתכם למסע בן חמישה שלבים: תחילה נמקם את הטקסט הזה בהקשרו המקראי והליטורגי; לאחר מכן ננתח את הפרדוקס המרכזי של טבענו הכפול; נחקור שלושה ממדים חיוניים (ה...עֲנָוָה מבחינה בריאתית, כבוד רוחני וייעוד יחסי); נגלה את ההדהודים של קטע זה במסורת האבות וברוחניות; לבסוף, נציע דרכים קונקרטיות לגלם מסר זה בחיי היומיום שלנו.
הֶקשֵׁר
בראשית ב':ז' שייך לסיפור הבריאה השני, בנפרד מהפרק הראשון של רֵאשִׁית באמצעות סגנונו, אוצר המילים שלו וגישתו התיאולוגית. בעוד בראשית א' בעוד שבראשית א' מציג בריאה מסודרת במשך שבעה ימים, כמעט ליטורגית במבנה שלה, בראשית ב' מאמץ נרטיב אינטימי יותר, שבמרכזו האנושות ומשתמש בשפה אנתרופומורפית כדי לתאר את הפעולה האלוהית. נרטיב שני זה, המיוחס לעתים קרובות למסורת יהוויסטית, אינו מבקש לסתור את הראשון אלא להשלים אותו בפרספקטיבה קיומית ויחסית יותר.
בהקשר המיידי, פסוק זה מגיע לפני בריאת גן העדן ולפני היווצרות האישה. הוא מתאר את הרגע היסודי שבו האנושות מקבלת את קיומה הייחודי, הנבדל משאר הבריאה. הטקסט העברי משתמש במונחים עשירי משמעות:« אָדָם רִאשׁוֹן »"עבור האדם, נגזר מ"« אדמה »"(האדמה), ו"« נשמת חיים » (כוח נשימה/חיים), אשר מעורר את המימד החיוני והרוחני.
מבחינה ליטורגית, קטע זה מוכרז במיוחד ביום רביעי של האפר, היום הראשון של התענית, ומזכיר למאמינים את מצבם התמותה: "עפר אתה ואל עפר תשוב". שימוש ליטורגי זה מדגיש את ממד התשובה ואת התזכורת למקורותינו הצנועים, אך גם, באופן פרדוקסלי, את כבודנו שאין שני לו, שכן אנו נושאים בתוכנו את נשימתו של אלוהים. הטקסט מהדהד גם במהלך הלוויות וחגיגות אחרות המזמינות אותנו להרהר על תעלומת חיי האדם.
הקטע המלא מבראשית ב':7-9 מציב את בריאת האדם בתוך תוכנית רחבה יותר: "ויצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. וינטע יהוה אלוהים גן בעדן במזרח וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח יהוה אלוהים מן האדמה כל עץ עץ חפץ לעין וטוב למאכל". קטע זה מגלה שהאדם אינו נברא באופן מופשט, אלא למטרה ספציפית: לגור בגן, לעבדו וליצור קשר עם אלוהים ועם הבריאה.
משמעותו של פסוק זה משתרעת הרבה מעבר לתחום ההיסטורי או המדעי. זה אינו תיאור טכני של מקורותינו הביולוגיים, אלא אישור תיאולוגי של זהותנו העמוקה. קריאת קטע זה מזמינה אותנו להכיר בכך שקיומנו אינו תאונה קוסמית ואף לא הופעה טבעית בלבד: הוא נובע ממעשה מכוון, אישי ואינטימי של אלוהים, המעצב אותנו ומחיה אותנו בנשימתו שלו.
ניתוח: הפרדוקס של הטבע הכפול
בלב בראשית ב':7 טמון פרדוקס בולט המגדיר את הקיום האנושי: אנו בו זמנית עפר ונשימה, חומר ורוח, ארץ ושמים. מתח זה אינו סתירה שיש לפתור, אלא מציאות שיש להתגורר בה, ייעוד שיש לאמץ במלואו. ניתוח פרדוקס זה חושף את הדינמיקה העמוקה של מצבנו האנושי.
מצד אחד, הטקסט מאשר באופן חד משמעי את מקורנו החומרי הצנוע: אלוהים "יצר את האדם מעפר מן האדמה". הפועל "ליצור" (יאצר מעורר (בעברית) העבודה של הקדר המעצב חרס בידיו. דימוי זה מדגיש את הקשר ההדוק שלנו לבריאה החומרית: אנו עשויים מאותו חומר כמו האדמה, אותה "אדמה" שממנה נובעים צמחים ובעלי חיים. אין שום דבר מפואר, שום דבר נצחי באבק הזה; הוא מבטא את שבריריותנו הבסיסית, את פגיעותנו, את מצבנו התמותי. "עפר אתה ואל עפר תשוב": הכרזה אלוהית זו לאחר הנפילה רק מאשרת את מה שהיינו מראשית.
אבל הסיפור לא נגמר שם. מיד לאחר שעיצב את הגוף הזה מחימר, אלוהים ביצע מעשה יוצא דופן: "וַיַּפֵּחַ בְּאֶפְיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." נשימה אלוהית זו (נשמת חייםנשימה זו אינה רק עיקרון ביולוגי המפעיל מנגנון אדיש. אבות הכנסייה והמסורת היהודית זיהו בנשימה זו את רוח האל עצמה, את נוכחותו האישית שבאה לשכון באדם ולהפוך אותו ל"ישות חיה" במלוא מובן המילה. האדם אינו מתעורר לחיים באמצעות הנפשה ביולוגית בלבד; הוא מתעורר לחיים משום שהוא מקבל בתוכו משהו מהחיים האלוהיים עצמם.
חוקה כפולה זו יוצרת מתח דינמי המגדיר את קיומנו. איננו רוחות טהורות וגם לא חיות גרידא. שלא כמו מלאכים, יש לנו גוף; אנו התגלמות, מושרשים בחומר וכפופים לחוקי הטבע. שלא כמו בעלי חיים, אנו נושאים בתוכנו ממד רוחני, יכולת להתעלות, פתיחות לאינסוף. אנתרופולוגיה מקראית עברית מבטאת מורכבות זו באמצעות מספר מונחים: נפש (הנשמה החיונית, המשותפת לבעלי חיים), רואה (הנפש, הנשימה הרגשית והמוסרית), ו נשמה (הנשמה האינטלקטואלית והרוחנית, אנושית כשלעצמה).
הטקסט המקראי מאשר אפוא שהאדם הוא "יצור חי" (נפש חיהביטוי זה, המתורגם לעיתים כ"נשמה חיה", אינו מתייחס לנשמה בת אלמוות נפרדת מהגוף, אלא לאחדות החיה של החומר המונפשת על ידי הנשימה האלוהית. לאדם אין גוף; הוא גוף המונפש על ידי הרוח. אין לו נשמה; הוא נשמה בגשמיות. חזון הוליסטי זה מתנגד לדואליות שמתעלמות מהגוף לטובת הנשמה או שמצמצמות את האדם למימד החומרי הטהור שלו.
המשמעות הקיומית של טבע כפול זה היא עצומה. היא מזכירה לנו שאיננו יכולים להגשים את עצמנו לא על ידי הכחשת מצבנו הפיזי (באמצעות רוחניות חסרת גוף) ולא על ידי התעלמות מייעודנו הרוחני (באמצעות חומרנות רדוקטיבית). אנו נקראים לחיות באחדות הווייתנו, לכבד את גופנו ואת רוחנו, את שורשינו הארציים ואת פתיחותנו השמימית. מתח יצירתי זה מהווה את מוקד חירותנו ואחריותנו: בין האבק הקורא לנו אל...עֲנָוָה ועם הנשימה האלוהית הקוראת לנו לגדולה, עלינו לבחור, בכל רגע, את נתיב ההאנושה האותנטי שלנו.
ענווה של יצור: קבלת שבריריותנו
המימד הראשון של המסר שבבראשית ב':7 נוגע למצבנו כיצורים, למצבנו... עֲנָוָה יסודי מול הבורא. התזכורת למקורנו המאובק אינה גינוי אלא הזמנה לצלילות והכרה.
תמונת האבק (אפר (בעברית) עובר לאורך כל כתבי הקודש כסמל רב עוצמה שלעֲנָוָה ושל סופיות האדם. מדוע בחר אלוהים בעפר, ולא בחומר אצילי יותר, כדי לעצב את האדם? שאלה זו סקרנה פרשנים לאורך הדורות. התשובה טמונה בפדגוגיה אלוהית: בכך שברוא אותנו מעפר, אלוהים מלמד אותנו כבר מההתחלה שאנחנו כלום בפני עצמנו, שקיומנו הוא מתנה חינם, שאנו תלויים לחלוטין ברצונו היצירתי.
מקור צנוע זה מגן עלינו מפני שני פיתויים סימטריים ומסוכנים באותה מידה. ראשית, פיתוי הגאווה והעצמאות: כיצד נוכל להיות גאים, אנו שבאו מעפר ונשוב אליו? שנית, פיתוי הייאוש והבוז העצמי: אם אנו עשויים עפר, זה דווקא משום שאלוהים רצה לברוא אותנו כך, ואבק זה הופך לאציל מעצם העובדה שהוא בוחר בו ומעצב אותו בידיו.
קבלת השבריריות האנושית שלנו פותחת דרך לחופש רוחני. הכרה בכך שאנו עפר פירושה לזנוח את אשליות הכל-יכולות הכובלות אותנו לחרדה ולתחרות. פירושה לקבל את המגבלות הפיזיות, האינטלקטואליות והמוסריות שלנו מבלי להיכנע לויתור. פירוש הדבר להבין שערכנו אינו תלוי בביצועינו, בכוחנו או בשלמותנו, אלא במבט האוהב של מי שברא אותנו.
זֶה עֲנָוָה ליצור יש השלכות קונקרטיות על מערכת היחסים שלנו עם הבריאה. אנו נוצרים מאותה אדמה כמו צמחים ובעלי חיים, וחולקים איתם מקור ארצי משותף. רחוק מלהסמיך אותנו לשלוט בטבע ביהירות, קרבה זו קוראת לנו לניהול אחראי, סולידריות אקולוגית וכבוד עמוק לכל היצורים החיים. איננו הבעלים הרודנים של הבריאה אלא שומריה, הנקראים "לעבוד ולטפל" בגן שהופקד בידינו.
יתר על כן, המודעות לשבריריות המשותפת שלנו יוצרת אחווה אוניברסלית בין כל בני האדם. יהיו אשר יהיו מוצאנו האתני, מעמדנו החברתי, השכלתנו או כישרונותינו, כולנו חולקים את אותו מצב: אבק המונע על ידי הנשימה האלוהית. שוויון אונטולוגי זה מכונן סולידריות החורגת מכל חלוקה מלאכותית: בפני אלוהים, כולנו יצורים שווים, שבריריים באותה מידה, אהובים באותה מידה. להכיר במקורו הצנוע של אחר פירושו להכיר בו כאח, כמשתתף באותה אנושיות פגיעה ויקרה.
לבסוף, ה-עֲנָוָה היצור מכין אותנו לקבל את פני החסד האלוהי. סנט אוגוסטין הוא ביטא זאת יפה: אלוהים ברא את האדם יש מאין (עפר) כדי להוכיח שכל דבר שבו הוא מתנה חינם. איננו יכולים להתפאר בשום דבר, כי הכל בא ממנו. אמת זו משחררת אותנו מעול ההצדקה העצמית ופותחת את המרחב להכרת תודה בשמחה. לקבל את היותנו עפר פירושו לקבל את היותנו מלאים באהבה שאינה תלויה במעלותינו.
כבוד רוחני: כיבוד הנשימה האלוהית
אם האבק מזכיר לנו את שלנו עֲנָוָההנשימה האלוהית מגלה את כבודנו שאין שני לו. בראשית ב', ז' אינה נעצרת במקורנו הארצי; היא מגיעה לשיאה בנשימה שהופכת אותנו ליצורים חיים המונפשים על ידי אלוהים עצמו.
פעולתו של אלוהים הנושף את נשימתו באפי האדם היא מרגשת מאוד. היא מעוררת קרבה, רוך, חוסר אנוכיות שעולים על כל מה שאנחנו יכולים לדמיין. אלוהים אינו בורא את האדם מרחוק, במילה גרידא כפי שהוא עושה עם הכוכבים או הצמחים; הוא מעצב אותו בידיו ומעניק לו ישירות את נשימת החיים שלו. תקשורת אישית זו יוצרת קשר ייחודי בין הבורא לבריאה האנושית שלו.
"נשימת החיים" (נשמת חיים) אינו רק עיקרון חיים ביולוגי אלא השתתפות בחיים האלוהיים עצמם. המסורת היהודית והנוצרית זיהתה נשימה זו עם רוח האל (רוח אלוהים), נוכח כבר מהבית הראשון של רֵאשִׁית, מרחף מעל מימי הכאוס הקדמוני. על ידי נשיפת רוחו באדם, אלוהים מעביר משהו מטבעו שלו: אינטליגנציה, חופש, יכולת לאהוב, מצפון מוסרי ופתיחות להתעלות. כך האדם הופך לקאפקס דאי, "מסוגל לאלוהים", מסוגל להכיר ולאהוב אותו.
כבוד רוחני זה מתבטא תחילה ביכולתנו לדעת ולהבין. בניגוד לבעלי חיים, המגיבים על פי אינסטינקט, בני אדם יכולים להרהר, להפשט, להרהר באמת ולחפש את משמעות הדברים. במסורת העברית, ה... נשמה זה מתייחס בדיוק לאותה נשמה אינטלקטואלית, מושב האינטואיציה וההיגיון, המחברת כל אדם למקור האלוהי. יכולת אינטלקטואלית זו הופכת אותנו לאחראים למעשינו, מסוגלים להבחנה מוסרית, ונקראים לבחור בחופשיות בין טוב לרע.
הנשימה האלוהית מעניקה לנו גם יכולת לאהוב המשקפת את אהבתו של אלוהים עצמו. האדם אינו רק יצור חושב (הומו סאפיינס) אלא ישות אוהבת, שנבראה למערכת יחסים, לנתינה עצמית, לאיחוד. המסורת הפרסונליסטית של המאה ה-20, המגולמת במיוחד על ידי ה- אַפִּיפיוֹר יוחנן פאולוס השניהוא הדגיש כי האדם הוא "היצור היחיד עלי אדמות שאלוהים ייעד אותו למען עצמו", כלומר, למטרת מערכות יחסים אוהבות. ייעוד זה לאהבה מושרש בנשימה האלוהית שמחייה אותנו ודוחפת אותנו לעבר אחרים.
כבודנו הרוחני מרמז גם על ייעוד לחירות. האנושות, שנבראה בצלם אל חופשי, נקראת לממש את חירותה באחריות. חירות זו אינה שרירותית או גחמנית; היא מכוונת את עצמה באופן טבעי אל הטוב, האמיתי והיפה, משום שהיא נוטלת חלק בנשימה האלוהית, שהיא עצמה אמת, טוב ויופי. המסורת האוגוסטיניסטית מדברת על חירות זו כ"חירות למען" (הטוב) ולא כ"חירות" פשוטה (לבחור באדישות).
כיבוד הנשימה האלוהית שבתוכנו פירושו להתייחס ברצינות לייעוד האינטלקטואלי, המוסרי והרוחני שלנו. פירוש הדבר הוא טיפוח האינטלקט שלנו באמצעות לימוד והתבוננות, זיקוק מצפוננו המוסרי באמצעות בחינה והבחנה, והזנת חיינו הרוחניים באמצעות תפילה ו... הסקרמנטיםזוהי דחייה של כל מה שמבזה את אנושיותנו: בורות מכוונת, בינוניות מוסרית, שעבוד לתשוקות, כליאה באופק החומרי.
כבוד רוחני זה עומד גם בבסיס זכויות אדם בסיסיות. אם כל בן אנוש נושא בתוכו את נשימתו של אלוהים, אזי לכל אחד מהם ערך בל יינתן, ללא קשר לתועלת החברתית שלו, ליכולותיו או לביצועיו. מהחלש ביותר ועד החזק ביותר, מהילוד ועד לקשישים, מהחולים ועד הבריאים, כולם חולקים את אותו כבוד אונטולוגי המצריך כבוד והגנה. כל מערכת חברתית, כלכלית או פוליטית המפרה את כבודו הבסיסי הזה מתנגדת לתכנון היצירתי של אלוהים.
הייעוד היחסי: להיות בחיים במלואם
המימד החיוני השלישי של בראשית ב':7 נוגע לייעודו של האדם ביחסים. הטקסט מאשר כי באמצעות השראה אלוהית, "האדם נהיה לנפש חיה" (נפש חיהביטוי זה אינו מתייחס רק לקיום ביולוגי, אלא לאיכות חיים המשגשגת במערכת היחסים עם אלוהים, עם אחרים ועם הבריאה.
להיות בחיים במלואם, במובן המקראי, פירושו קודם כל להיות בקשר עם אלוהים. הנשימה האלוהית שמחייה אותנו אינה עיקרון לא אישי, אלא נוכחות אישית הקוראת לנו להתאחדות. אלוהים לא ברא את האנושות כדי להתקיים באופן אוטונומי ובבידוד, אלא כדי להיכנס לדיאלוג אוהב איתו. ההמשך המיידי של הנרטיב בבראשית ב' מאשר זאת: אלוהים מניח את האנושות בגן, מדבר אליהם, נותן להם מצוות והולך איתם בקרירות הערב. אינטימיות מקורית זו מגלה את ייעודנו העמוק: נבראנו להכיר את אלוהים ולהיות מוכרים על ידו, לאהוב אותו ולהיות נאהבים על ידו.
המסורת הפטריסטית פיתחה את החזון היחסי הזה בצורה מפוארת. הקדוש אירנאוס מליון, במאה השנייה, מדבר על האנושות כמי שנקראת לקשר עמוק יותר ויותר עם אלוהים, בתהליך של התבגרות רוחנית שהוא מכנה "סיכום". עבור אירנאוס, אדם הראשון (זה שבבראשית ב') מבשר את האדם השני, המשיח, שבא לשקם ולמלא את ייעודה היחסי של האנושות על ידי איחוד מושלם של הטבע האנושי והאלוהי. האנושות הופכת לחיה במלואה רק על ידי איחוד עם דבר אלוהים בגוף.
ייעוד יחסי זה משתרע גם על בני אדם אחרים. הנרטיב בבראשית ב' ממשיך עם בריאת האישה, ומדגיש כי "לא טוב היות האיש לבדו". בני אדם הם חברתיים ביסודם, נבראו לקהילה, לשיתוף, לאהבה הדדית. הנשימה האלוהית שמחייה אותנו באופן טבעי מושכת אותנו לאחרים, שכן היא הופכת אותנו למשתתפים באהבה השילוש הקדוש שהיא קהילת אנשים. יוחנן פאולוס השני הוא הדגיש את המימד ה"זוגתי" הזה של הקיום האנושי: אנו נבראנו לנתינה הדדית, להפוך לעצמנו על ידי נתינה של עצמנו לאחר.
הייעוד היחסי מרמז גם על אחריות כלפי הבריאה. הטקסט המקראי מציין שאלוהים שם את האנושות בגן "לעבדה ולדאוג לה". משימה כפולה זו מגלה שמערכת היחסים שלנו עם העולם הנברא אינה מערכת של ניצול או זלזול, אלא של טיפוח ושמירה. נוצרנו מאותה אדמה כמו צמחים ובעלי חיים, אנו נקראים למערכת יחסים הרמונית איתם, תוך כיבוד שלמותם תוך סיוע להם לשגשג. טובת הכלל.
לכן, להיות חי במלואו פירושו לחיות את שלושת הממדים היחסיים הללו באחדותם. זה לחיות בדיאלוג מתמיד עם אלוהים באמצעות תפילה ו... הסקרמנטים מדובר בבניית מערכות יחסים אותנטיות עם אחרים, המבוססות על כבוד, צדק ואהבה; מדובר במימוש האחריות האקולוגית שלנו בחוכמה ובמתינות. בכל פעם שאנו מזניחים אחד מהממדים הללו, אנו מרשיעים את עצמנו, אנו סוטים מייעודנו, אנו הופכים פחות חיים.
רוחניות נוצרית תמיד הכירה בכך שחיי השפע שהובטחו על ידי ישו (יוחנן י':10) מושרשים במערכת יחסים משולשת הרמונית זו. איננו יכולים למצוא סיפוק על ידי התרחקות אל תוך עצמנו, בריחה מהעולם או התעלמות מאלוהים. להיפך, דווקא על ידי פתיחת עצמנו לאלוהים, לאחרים ולבריאה אנו מגלים את זהותנו האמיתית והופכים במלואם ל"ישויות חיות" ש... רצון האל לראות אותנו הופכים להיות מההתחלה.
מָסוֹרֶת
הקטע מבראשית ב':7 השפיע עמוקות על המסורת והרוחניות הנוצרית לאורך מאות שנים. אבות הכנסייה, תאולוגים מימי הביניים ומיסטיקנים מודרניים שאבו ממנו מקור בלתי נדלה להרהורים על תעלומת האנושות.
סנט אוגוסטין אוגוסטינוס מהיפו (354-430), אחד מארבעת אבות הכנסייה הלטיניים הגדולים, פיתח אנתרופולוגיה שהושפעה עמוקות מבראשית ב':7. עבור אוגוסטינוס, השראה אלוהית יוצרת באנושות יכולת ייחודית לפנות אל אלוהים ולמצוא בו בלבד מנוחה לליבה. חיבורו המפורסם... וידויים זה נפתח באינטואיציה זו: "אתה עשית אותנו לך, ה', וליבנו ינוחה עד אשר ינוח בך." חוסר המנוחה הקדוש הזה, החיפוש אחר אלוהים החרוט בלב האנושות, נובע דווקא מהנשימה האלוהית שמחייה אותנו ומנחה אותנו באופן טבעי אל מקורנו.
אירנאוס הקדוש מליון (בערך 130-200), עד למסורת האפוסטולית, הרהר בבראשית ב':7 במאבקו נגד הגנוסטיות. אירנאוס מאשר כנגד הכופרים שבזו לגוף ולחומר. חֶסֶד של בריאה חומרית וכבוד גוף האדם שעוצב בידי אלוהים. עבורו, נשימת החיים שניתנה לאדם מבשרת את מתנת רוח הקודש אשר, במשיח, באה לשקם ולמלא את האנושות שנפלה. ה"סיכום" שביצע אדם השני (משיח) מורכב דווקא מחידוש בתוכנו את האיחוד המקורי הזה של חומר ורוח, של הארצי והשמימי.
הליטורגיה הקתולית שילבה את בראשית ב':7 בצורה משמעותית, במיוחד בחגיגות המציינות רגעים מרכזיים בקיום האנושי. ביום רביעי של האפר, הכנסייה מכריזה על פסוק זה כדי להזכיר למאמינים את תמותתם ולקרוא להם להתנצר. טקס הטלת האפר, המלווה בנוסחה "זכר כי עפר אתה ואל עפר תשוב", יוצר קשר ישיר עם מותנו. אך תזכורת זו לשבריריותנו לעולם אינה מופרדת מהתזכורת לכבודנו: עפר אנחנו, בוודאי, אך עפר המונע על ידי נשימת האל, נקראים לקום שוב במשיח.
המסורת הרוחנית גם הרהרה על סמליות הנשימה (רואה, דלקת ריאות) כנוכחות רוח הקודש. תרגילי הנשימה המבוצעים על ידי מסורות מנזריות מסוימות נוצרים בהשראת אינטואיציה זו: לנשום באופן מודע פירושו לזכור שכל נשימה היא מתנה מאלוהים, השתתפות ברוחו. תפילת היסיכסט, במסורת המזרחית, מקשרת באופן אינטימי את החזרה על שם ישוע לקצב הנשימה, ובכך יוצרת תפילה "בלתי פוסקת" המאחדת גוף ונפש.
תיאולוגים בני זמננו עדכנו את המסר של בראשית ב':7 בדיאלוג עם המדע המודרני. תיאולוגיית הבריאה אינה מתנגשת עם תורת האבולוציה הביולוגית, משום ששני הדיונים פועלים ברמות שונות: המדע מתאר את המנגנונים החומריים של הופעתה האנושית, בעוד שהאמונה חושפת את המשמעות התיאולוגית של הופעתה זו. האם האנושות מקורה בתהליך אבולוציוני ארוך או מעיצוב מיידי חשובה פחות מהאמת הבסיסית המאשרת את הטקסט: האנושות רצונה על ידי אלוהים, נבראה בצלמו, מונעת על ידי רוחו, ונקראת להתרועע איתו.
המועצה הוותיקן II, בחוקה גאודיום וספסדבר זה אישרר מחדש את החזון האינטגרלי של האנושות כ"אחדות גוף ונפש", שנבראה בצלם אלוהים ונקראת לייעוד נשגב. האנתרופולוגיה הקונציליארית מושרשת ישירות בבראשית ב', ז', ודוחה כל דואליזם שיפריד או יתנגד בין גוף לרוח. האנושות היא שלם מאוחד, שבו הגוף מונפש על ידי הנשמה, אשר עצמה מונפשת על ידי הרוח.
לבסוף, רוחניות עכשווית מגלה מחדש את חשיבות הגלגול ושל אֵקוֹלוֹגִיָה לאור בראשית ב':7. האנציקליקה לאודטו סי'’ שֶׁל אַפִּיפיוֹר פרנציסקוס מזמין אותנו להכיר במקור המשותף שלנו עם כל הבריאה ולממש את אחריותנו כשומרי הגן הארצי. התזכורת לכך שנוצרנו "מעפר הארץ" אוסרת עלינו כל יהירות אנתרופוצנטרית וקוראת לנו לסולידריות ענווה עם כל היצורים.
מדיטציות
כיצד נוכל ליישם באופן קונקרטי את המסר של בראשית ב':7 בחיי היומיום שלנו? הנה שבעה צעדים מעשיים לשילוב חוכמה מקראית זו במסע הרוחני והקיומי שלנו.
1. תרגול הכרת תודה בבוקר בכל בוקר, עם היקיצה, קחו כמה רגעים לנשום במודע ולהודות לאלוהים על מתנת החיים. לפני שאתם קמים מהמיטה, הניחו את ידכם על ליבכם ואמרו בשקט, "תודה לך, אלוהים, על נשימת החיים שנתת לי היום". תרגול פשוט זה מבסס את יומכם בהכרה במעמדכם כיצור אהוב.
2. מדיטציה על הטבע הכפול פעם בשבוע, התבוננו במשך חמש עשרה דקות בפרדוקס של זהותכם: עפר ונשימה, ענווים ומכובדים, מוגבלים ונקראים לאינסוף. קראו את בראשית ב':7 לאט, ואז הישארו בדממה, והרהרו באמת הזו על עצמכם. תנו למדיטציה הזו לשנות את האופן שבו אתם רואים את עצמכם ואת אחרים.
3. בחינת מצפון על ידי יצור במהלך בדיקת המצפון היומית שלכם, הוסיפו שתי שאלות ספציפיות בהשראת בראשית ב':7. ראשית: "האם חייתי היום ב...עֲנָוָה, בהכרה במצבי כיצור התלוי באלוהים? שנית: "האם היום כיבדתי את הנשימה האלוהית שבתוכי, וטיפחתי את חיי האינטלקטואליים, המוסריים והרוחניים?" שאלה כפולה זו תעזור לכם להבחין בזמנים שבהם חייתם בהתאם לייעודכם, ובזמנים שבהם סטיתם ממנו.
4. תרגול גופני של התגלמות מאחר וגופכם עוצב על ידי אלוהים ומונפש על ידי רוחו, התייחסו אליו בכבוד ובהכרת תודה. אימצו אורח חיים בריא (תזונה מאוזנת, פעילות גופנית, שינה מספקת) לא מתוך יהירות אלא מתוך כבוד ליצירה האלוהית שאתם. דחו דיונים שבזים לגוף או, להיפך, מעריצים אותו. חפשו את האחדות ההרמונית של הווייתכם הפיזית והרוחנית.
5. מחויבות יחסית זהה מישהו בחייך שאתה נוטה להזניח או לבוז לו. זכור שגם הוא "עפר שנעשה על ידי נשימת אלוהים", שהוא נושא בתוכו את אותה כבוד בלתי ניתן להפקעה כמוך. עשה צעד קונקרטי של דאגה, כבוד או שירות כלפי אדם זה, תוך הכרה בערכו הפנימי. תן לבראשית ב':7 לשנות את מערכות היחסים שלך בכך שתהפוך אותך מודעת לנוכחות הנשימה האלוהית בכל אדם.
6. אחריות סביבתית בחרו פעולה ידידותית לסביבה קונקרטית שתוכלו לשלב בחיי היומיום שלכם (הפחתת פסולת, חיסכון באנרגיה, צריכה אחראית). עשו זאת לא מתוך אידיאולוגיה פוליטית, אלא מתוך נאמנות לייעודכם כשומרי כדור הארץ. זכרו שאתם עשויים מאותה אדמה כמו כדור הארץ שעליו אתם הולכים, ושהקשר הזה מחייב אתכם לאחריות מיטיבה.
7. תפילת הנשימה אימצו צורת תפילה המאחדת נשימה ותפילה. לדוגמה, בשאיפה, התפללו בשקט: "אדוני אלוהים"; בנשיפה: "נשימת חיים בתוכי". תרגלו תפילה זו במשך מספר דקות בכל יום, בזמן נסיעה, הליכה או לפני השינה. זה יעזור לכם להיות מודעים לכך שנשימה היא פעולה רוחנית., קשר מתמיד עם אלוהים שמניע אותך.
הכוח הטרנספורמטיבי של הנשימה האלוהית
בראשית ב':7 אינו רק סיפור מקור, קוריוז ארכיאולוגי של טקסט עתיק. זוהי מילה חיה שממשיכה לחשוף בפנינו את זהותנו העמוקה ביותר ואת ייעודנו הנעלה ביותר. בכך שהוא מזכיר לנו שאנו עפר המונע על ידי נשימת אלוהים, פסוק זה מיישב את הסתירות לכאורה של קיומנו ופותח בפנינו נתיב להומניזציה אותנטית.
כוחו הטרנספורמטיבי של קטע זה טמון דווקא בפרדוקס היצירתי שלו. קבלת האבק שלנו משחררת אותנו מגאווה וחרדת ביצוע; הכרה בנשימה האלוהית שבתוכנו מרוממת אותנו לכבוד בלתי ניתן להפרכה המבסס את זכויותינו וחובותינו. מודעות כפולה זו יוצרת שיווי משקל דינמי המגן עלינו הן מפני בוז עצמי והן מפני יהירות, הן מפני ייאוש והן מפני יומרה.
בעולם המאופיין בפיצול, ניכור ואובדן משמעות, המסר של בראשית ב':7 מהדהד בדחיפות מיוחדת. הוא מזכיר לנו שאנחנו לא מכונות ביולוגיות חסרות תכלית וגם לא רוחות מנותקות מגוף המרחפות מעל העולם. אנחנו ישויות גופניות ורוחניות, מושרשים באדמה ופתוחות לשמיים, נקראות לחיים אנושיים מלאים המשלבים גוף ורוח, חומר והתעלות.
ההזמנה האחרונה של טקסט זה היא מהפכנית: היא קוראת לנו לשינוי עמוק בנקודת המבט שלנו על עצמנו, על אחרים ועל הבריאה. ראיית כל בן אנוש כ"אבק המונע על ידי הנשימה האלוהית" משנה באופן קיצוני את מערכות היחסים החברתיות שלנו, את המחויבויות הפוליטיות שלנו ואת הבחירות האתיות שלנו. זה יוצר... אחווה אוניברסלית אשר חורגת מכל חלוקה מלאכותית של גזע, מעמד, תרבות או דת. דבר זה גם מטיל אחריות אקולוגית הנובעת באופן טבעי ממקורנו המשותף עם כל הבריאה.
להפוך באופן מלא ל"יצורים החיים" שאלוהים ייעד לנו להיות, כרוכה אפוא במסע רוחני תובעני: טיפוח... עֲנָוָה להיות אנושיים מבלי ליפול לבוז עצמי; לכבד את כבודנו הרוחני מבלי להיכנע לגאווה; לחיות את ייעודנו היחסי בכל ממדיו (עם אלוהים, עם אחרים, עם הבריאה). רק על ידי אכלוס מלא של המתח היצירתי הזה בין עפר לנשימה, בין הצנוע לנשגב, נגלה את חירותנו האמיתית ואת שמחתנו האמיתית.
מי ייתן ובראשית ב':7 יהפוך עבורכם לא רק למושא להרהור אינטלקטואלי, אלא גם, מילה פעילה שמעצבת חיי היומיום שלך. מי ייתן ותברך, יום אחר יום, בהכרת תודה את הנשימה האלוהית שמחייה אותך, תקבל בשלווה את מצבך כעפר, וחיה בנדיבות את ייעודך כיצור חי שנברא לאיחוד. כי על ידי אימוץ מלא של זהות פרדוקסלית זו, תהפוך באמת לעצמך, בדמותו של זה שעיצב אותך בידיו ונפח את רוחו לתוכך.
מַעֲשִׂי
- לנשום במודע בכל בוקר, קחו שלוש נשימות עמוקות, תוך הכרה מודעת בכך שכל נשימה היא מתנה אלוהית מחודשת, השתתפות ברוח היוצרת.
- מדיטציה שבועית הקדישו חמש עשרה דקות בשבוע ל- קריאה אלוהית מבראשית ב':7, לאפשר לדבר לחדור ללבכם ולשנות את נקודת המבט שלכם.
- תרגולעֲנָוָה בהצלחותיך, זכור כי עפר אתה; בכישלונותיך, זכור שאתה נושא את הנשימה האלוהית.
- כבדו את גופכם אימצו אורח חיים המכבד את אחדות הווייתכם הפיזית והרוחנית, תוך דחיית כל דואליזם מנותק או כל חומרנות רדוקטיבית.
- הכרה בכבודם של אחרים בכל יום, התבוננו בהרהור לפחות באדם אחד, והכירו בו בנוכחות הנשימה האלוהית העומדת בבסיס כבודו הבלתי ניתן להפקעה.
- קחו אחריות על ההשפעה הסביבתית שלכם שלבו פעולה קונקרטית לשמירה על הבריאה בחיי היומיום שלכם, בהתאם לייעודכם כשומרי הגן הארצי.
- התפללו עם הנשימה שלכם שלבו תפילה ונשימה בתפילה פשוטה וקצבית שמעגנת את קיומכם ב- נוכחותו המתמדת של אלוהים שמניע אותך.
הפניות
- טקסט מקראי : ספר בראשית, פרק 2, פסוק 7. תרגומים שנבדקו: תנ"ך ירושלים, תרגום ליטורגי רשמי, תנ"ך סגונד 21, תנ"ך הזורע.
- פירושים מקראיים תנ"ך מבואר, פירושים פרשניים על בראשית א'-2, מחקרים על שני סיפורי הבריאה והמסורות שלהם.
- אבות הכנסייה : סנט אוגוסטין של היפופוטם (וידויים, עיר האלוהים), אירנאוס הקדוש מליון (נגד כפירות, הדגמה של הטפה אפוסטולית), מסורת פטריסטית לטינית ויוונית.
- אנתרופולוגיה מקראית עברית מחקרים על המושגים של נפש, רואה, נשמה במסורת היהודית והנוצרית, הקבלה העברית ורבדי הנשמה שלה.
- מגיסטריום קתולי המועצה הוותיקן ב' (גאודיום וספס), יוחנן פאולוס השני (תיאולוגיה של הגוף, אנתרופולוגיה הולמת), הוועדה התאולוגית הבינלאומית על האדם שנברא בצלם אלוהים.
- תיאולוגיה עכשווית אנתרופולוגיה נוצרית על פי המסורות הקתוליות והאורתודוקסיות, תיאולוגיה של הבריאה בדיאלוג עם המדעים, אקולוגיה אינטגרלית (לאודטו סי'’).
- משאבים ליטורגיים לקטורון ליטורגי קתולי, שימוש בבראשית ב':7 בליטורגיה של יום רביעי של האפר וחגיגות חיי אדם.
- רוחניות מעשית תרגילי נשימה מודעים ותפילה היסיכאסטית, תרגול של התגלמות גופנית ורוחנית, הבחנה מוסרית ובחינת מצפון.
