קריאה מתוך ספר שמות

בימים ההם שמע משה את קול ה' מן הסנה הבוער. הוא ענה את אלוהים: "אם אלך אל בני ישראל ואומר להם: 'אלוהי אבותיכם שלחני אליכם', והם ישאלו אותי: 'מה שמו'? מה אאמר להם?"«

ויאמר אלוהים למשה: "אני אשר אני. אמור לבני ישראל: 'אני שלחני אליכם'".«

ויאמר אלוהים אל משה: "כֹה תֹּאמֶר לְבֵי יִשְׂרָאֵל: 'ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וְאֱלֹהֵי יַעֲקֹב שלחני אליכם'. זה שמי לעולם, וכה תזכרו אותי לדורותיכם".

"לך, אסף את זקני ישראל, אמר להם: "ה' אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, נראה אלי." אמר: "באתי לבקר אתכם וראיתי אתכם במצרים. אמרתי: 'אעלה אתכם מעושי מצרים, אל ארץ הכנעני, החתי והאמרי והפרזי, החוי והיבוסי, ארץ זבת חלב ודבש."«

וַיִּשְׁמַעוּ בְקוֹלֶךָ וְלָכָה עִם זְקֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הַעֲבָרִים בָּא לִקְרָאֵנוּ עַתָּה נְלַכָּה אֶל הַמִּדְבָּר מֶרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לְהַקְרִיב זִבְחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ׃«

וְאֲנִי יָדַע כִּי לֹא יַשְׁלֵחַ מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֶלָּא אִכְפָּה לְכֹל אִמּוֹ. וּשְׁטַע יָדִי וְהִכִּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכָל־נִפְתָּא אֲשֶׁר־אֶעֱשֶׂה בָּתוֹ, וְאַחֲרֵי־כֵּן יַשְׁלֵחַ אֶת־כָּל־נִפְתָּא אֲשֶׁר־אֶעֱשֶׂה בָּתוֹ.»

«"אני מי שאני": גלו את השם שישנה את מערכת היחסים שלכם עם אלוהים

שמות ג', פסוק י"ד מגלה הרבה יותר משם מסתורי: זוהי הזמנה לפגוש את האל הנוכח לנצח, חופשי ומעורב בסיפור האישי שלך.

דמיינו משהיחף מול סנה בוער שסירב להיאכל, הוא העז לשאול את אלוהים על זהותו. התשובה שקיבל - "אני אשר אני" - מהדהדת במשך למעלה משלושה אלפים שנה כאחת האמירות האניגמטיות והחזקות ביותר בכל כתבי הקודש. פסוק זה משמות ג', יד אינו מציע רק שם אלוהי אחד מני רבים; הוא פותח צוהר אל טבעו של אלוהים, אל הווייתו המוחלטת, אל נוכחותו הבלתי משתנה. עבור כל מאמין המחפש עומק רוחני, עבור כל מי שחפץ להבין מיהו אלוהי התנ"ך באמת, גילוי זה מהווה אוצר תיאולוגי וקיומי בלתי נדלה.

במאמר זה, נחקור תחילה את ההקשר ההיסטורי והרוחני של גילוי זה בסנה הבוער, לפני שננתח את עושר השם האלוהי "אני הוא". לאחר מכן נפתח שלושה ממדים חיוניים: התעלותו המוחלטת של אלוהים, נוכחותו המשחררת בהיסטוריה האנושית, ומחויבותו האישית לכל אדם. ניצור קשרים עם המסורת הרוחנית הנוצרית הגדולה, ולאחר מכן נציע דרכים קונקרטיות להפוך גילוי זה למקור חי של טרנספורמציה פנימית.

הֶקשֵׁר

מדבר מדיין והסנה הבוער

פרשת הסנה הבוער מתרחשת ברגע מכונן בתולדות ישראל. משה, שנמלט ממצרים ארבעים שנה קודם לכן לאחר שהרג מפקח מצרי, מנהל כעת חיים צנועים כרועה בשירות חותנו, יתרו, כהן מדיין. הטקסט מעביר אותנו להר חורב, המכונה גם הר האלוהים, בסיני. שם, בבדידות המדבר, מתרחשת אחת התגליות המשמעותיות ביותר בתנ"ך.

סיפור שמות ג' מתחיל בסצנה מסתורית: סנה בוער מבלי להיאכל. דימוי פרדוקסלי זה שובה את משה וכבר מסמל משהו מהטבע האלוהי: כוח המתבטא מבלי להרוס את עצמו, נוכחות הפועלת מבלי להתיש. כאשר משה מתקרב, אלוהים קורא לו בשמו ומצווה עליו להסיר את סנדליו, כי המקום קדוש. אדמה רגילה הופכת למרחב קדוש באמצעות הנוכחות האלוהית. אלוהים מציג את עצמו תחילה כ"אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", ובכך מקים המשכיות עם האבות וברית האבות.

אבל משמעות המפגש הזה חורגת מעבר לאישוש שושלת רוחנית גרידא. אלוהים מגלה למשה שהוא ראה את סבלם של עמו במצרים, שהוא שמע את צעקותיהם תחת מכות מדכאיהם. הוא מכריז שהוא ירד להושיע את ישראל ולהוביל אותם אל ארץ זבת חלב ודבש. משה נבחר אז ככלי לשחרור זה. אל מול משימה עצומה זו, משה מעלה שאלה טבעית, אך בעלת חשיבות רבה: "הנה אנכי הולך אל בני ישראל ואמר אלהם: 'אלוהי אבותיכם שלחני אליכם'. ואם ישאלו אותי: 'מה שמו'? ומה אומר להם?"«

גילוי השם

כאן מתרחשת הגילוי המרכזי. אלוהים עונה למשה בעברית: "אהיה אשר אחיה", המתורגם באופן מסורתי כ"אני מי שאני". נוסחה אניגמטית זו נגזרת מהפועל העברי "הייתי", שפירושו "להיות", "להתקיים", "להיות". התרגום הצרפתי הקלאסי, "אני מי שאני", מרמז על הוויה מוחלטת, קיום עצמי וקביעות נצחית. תרגומים אחרים מציעים "אהיה מי שאני אהיה", תוך הדגשת המימד הדינמי והעתידי של השם, או אפילו "אני מי שאני", תוך ביטוי של הגדרה עצמית אלוהית.

עמימות זו אינה חולשה של הטקסט אלא חוזקו. השם הנגלה מתנגד לכל הגדרה מצמצמת. אלוהים מוסיף: "אמור לבני ישראל: 'אני אהיה שלחני אליכם'". לאחר מכן הוא ממשיך: "ה' אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם. זה שמי לעולם זכרי לדורות". הטטגרמטון יהוה, שהמסורת היהודית אינה מבטאת מתוך יראת כבוד, קשור אפוא ישירות לגילוי זה של "אני אהיה".

התגלות זו אינה מתרחשת במקדש, וגם לא במהלך טקס חגיגי, אלא במדבר, בפני אדם המטיל ספק ביכולותיו. היא פותחת פרק חדש ביחסים בין אלוהים לעמו, המבוסס לא על אליל גלוי וניתן לתמרון, אלא על שם המבטא את הנוכחות החיה ואת... נֶאֱמָנוּת בליטורגיה הקתולית, קטע זה מוכרז במהלך חגיגות מסוימות הקשורות לייעוד ולמשימה, ומזכיר למאמינים שאלוהים קורא לכל אחד בשמו ומגלה את עצמו באינטימיות של מפגש אישי.

אָנָלִיזָה

ההוויה המוחלטת אל מול האין של האלילים

הרעיון המרכזי של "אני מי שאני" טמון באישור קיומו המוחלט של אלוהים אל מול האפסות האונטולוגית של האלילים. על ידי גילוי שמו בדרך זו, אלוהים קובע הבחנה רדיקלית בינו לבין כל האלים המלאכותיים שסגדו להם עמים קדומים. האלים המצריים, הבבליים או הכנענים נשאו שמות הקשורים לכוחות טבע, מיקומים גיאוגרפיים או תפקידים ספציפיים. אך אלוהי ישראל מוגדר על ידי עצם קיומו, על ידי קיומו הטהור והבלתי מותנה.

גילוי זה טומן בחובו פרדוקס פורה: מצד אחד, הוא מאשר שאלוהים קיים, באופן מוחלט, מבלי להיות תלוי בשום דבר או באף אחד; מצד שני, הוא מסרב לצמצם את אלוהים למהות קבועה שהאינטליגנציה האנושית יכולה לתפוס ולגביל אותה בהגדרה. "אני מי שאני" פירושו גם "אני ההוויה עצמה, מקור כל הקיום" וגם "אני מה שאני בוחר להיות עבורך; לא אהיה מוגבל בקטגוריות שלך". זוהי גילוי שנותן ומעכב בו זמנית, שמאיר ומשמר את המסתורין.

סנט אוגוסטין הקדוש תומאס אקווינס ותומאס אקווינס שניהם הרהרו לעומק על פסוק זה. עבור אקווינס, שמות ג', יד מהווה את הבסיס המקראי למטאפיזיקה שלו של הקיום. אלוהים הוא "Ipsum Esse Subsistens", הישות שמתקיימת מעצמה, זו שמהותה היא להתקיים. כל היצורים מקבלים את הישויות מאלוהים, אך אלוהים הוא הוויה. הבחנה מכרעת זו מסבירה מדוע אלוהים אינו משתנה, מדוע הוא נצחי, מדוע הוא מושלם: הווייתו אינה תלויה בשום סיבה חיצונית; הוא מלוא הקיום.

המשמעות הקיומית של גילוי זה היא עצומה. משמעות הדבר היא שאלוהים אינו מבנה אנושי, השלכה של רצונותינו או פחדינו. הוא אינו רעיון מופשט או כוח לא אישי. הוא קיים, במלוא ובצפיפות הווייתו. אישור זה מבסס את ביטחונו של המאמין: אלו המסתמכים על "אני קיים" אינם מסתמכים על חול אלא על סלע ההוויה עצמה. כאשר הכל מתנדנד, כאשר ודאויות אנושיות מתפוררות, כאשר פרויקטים נכשלים ותקוות מתנפצות, "אני קיים" נשאר, בלתי מעורער, מקור כל היציבות וכל התקווה.

הדינמיקה של נוכחות והבטחה

ניתוח השם האלוהי אינו יכול להיות מוגבל למטאפיזיקה סטטית של הוויה. המילה העברית "אהיה אשר אהיה" מאפשרת גם את התרגום "אהיה אשר אהיה", ופותחת ממד זמני ודינמי מהותי. אלוהים אינו רק מאשר את קיומו הנצחי מחוץ לזמן; הוא מתחייב להיות נוכח בזמן, בהיסטוריה הקונקרטית של עמו. המילה "אהיה" מבטאת הבטחה: "אהיה עמך, אהיה שם כשתצטרך אותי, אהיה נאמן לבריתי".«

קריאה דינמית זו מאירה את כל ההקשר של ההתגלות. משה אינו מבקש הסבר תיאולוגי על הטבע האלוהי, אלא ביטחון מעשי למשימתו הבלתי אפשרית: כיצד לשכנע עם משועבד ופרעה כל יכול? תשובת האל אינה "זה מי שאני בתוכי", אלא "אני עמך, אהיה נוכח בכל צעד ושעל, אתה יכול לסמוך עליי". השם האלוהי הופך אפוא לערובה לנוכחות פעילה ומשחררת.

דינמיות זו של "אני הוא" עוברת לאורך כל תולדות הישועה. אלוהים מלווה את ישראל ביציאתו ממצרים, בחציית ים סוף, במדבר ובכיבוש הארץ המובטחת. בכל דור ודור, השם המתגלה בסנה הבוער מזכיר לנו שאלוהים אינו רק הבורא הרחוק שהניע את העולם כמכונה אוטונומית, אלא האל הקרוב, המעורב, ומתערב כדי להושיע ולשחרר. קרבה זו אינה מבטלת את התעלותו: אלוהים נשאר האחר לחלוטין, הקדוש שלפניו משה מסתיר את פניו. אך התעלות זו אינה משמעותה אדישות; להיפך, היא מסמלת יכולת אינסופית לנוכחות ולפעולה.

בברית החדשה, ישוע חוזר לנוסחת "אני הנני" הזו בבשורת יוחנן, ומאשר שוב ושוב את המילה "אני הנני" ("Ego eimi"), בעיקר ביוחנן ח':58: "לפני שהיה אברהם, אני הנני". הצהרה זו מעוררת את זעמם של הפרושים משום שהם מבינים שישוע מזדהה עם אלוהי שמות ג':14. ה"אני הנני" הנצחי הפך לבשר ודם, נכנס להיסטוריה שלנו, והקים את אוהלו בינינו. הגלגול הופכת אפוא להרחבה האולטימטיבית של גילוי הסנה הבוער: אלוהים לעולם אינו מפסיק להיות ה"אני הנני" המוחלט והטרנסצנדנטלי, אך הוא בוחר להיות נוכח בצורה האינטימית והפגיעה ביותר האפשרית.

ההתעלות המשחררת מכל עבודת אלילים

הגילוי של "אני מי שאני" מהווה שחרור רדיקלי מעבודת אלילים על כל צורותיה. במצרים העתיקה, שם גדל משה, האלים היו בכל מקום: רע השמש, אוזיריס מלך המתים, אפיס הפר הקדוש, הורוס הבז השמימי. כל כוח טבע, כל חיה מעוררת יראה, כל תופעה קוסמית יכלו להפוך למושא פולחן. אלוהויות אלה יוצגו על ידי פסלים שניתן היה לראות, לגעת בהם ולשאת אותם. הן נתנו אשליה של שליטה: הוקרבו להם קורבנות כדי לזכות בחסדם, והם תומרנו באמצעות טקסים קסומים.

האל המתגלה למשה שובר את ההיגיון הזה. בכך שהוא מסרב לתת שם תיאורי או נטורליסטי, פשוט על ידי אישור "אני הוא", הוא נמלט מכל ניסיון מניפולציה. לא ניתן לצמצמו לתפקוד, להגביל אותו למקדש, או לייצג אותו על ידי תמונה. המצווה השנייה של עשרת הדברים, שהתקבלה כמה פרקים מאוחר יותר על הר סיני, אוסרת במפורש על יצירת תמונות אלוהיות. איסור זה אינו שרירותי: הוא נובע ישירות מטבעו של "אני הוא". כיצד ניתן לייצג את ההוויה עצמה? כיצד ניתן לפסל את הקיום הטהור? כיצד ניתן לצייר את מי שמעבר לכל צורה?

התעלות אלוהית זו משחררת את האנושות מחרדה קסומה. בדתות עבודה זרה, אנשים חיים בפחד מתמיד מפגיעה באלים גחמניים, מהחמצת טקס, מהזנחת קורבן. הם הופכים לעבדים ליצירותיהם הדתיות. ה"אני הנני" הופך את הקשר הזה: האנושות אינה צריכה להמציא את אלוהים או לשלוט בו, אלא להגיב ליוזמתו, לקבל בברכה את נוכחותו ולבטוח בנאמנותו. הדת הופכת לדיאלוג עם אלוהים אישי ולא לטכניקה למניפולציה של הקדושה.

שחרור זה מעבודת אלילים נותר נושא בוער. האלילים המודרניים שלנו אינם עוד פסלי אבן או עץ, אך הם לא פחות אמיתיים: כסף, כוח, הצלחה חברתית, דימוי עצמי, טֶכנוֹלוֹגִיָהדעת הקהל. אנו מחפשים את ביטחוננו, את זהותנו, את משמעותנו במציאויות אלו, אשר, כמו אלילים עתיקים, אינן יכולות לראות, לא לשמוע ולא להושיע. ה"אני" של שמות ג', יד מהדהד כקריאה להכיר במקור האמיתי היחיד של הוויה ומשמעות. אלוהים לבדו הוא באמת קיים; כל השאר מקבל ממנו את ההוויה וחוזר לאין בלעדיו.

המסורת של אבות הכנסייה, ובמיוחד הקדוש אתנסיוס במאבקו נגד האריאניזם, פיתחה את התאולוגיה הזו של הישות האלוהית. אם אלוהים הוא "הוא אשר הינו", אזי ישו, הדבר בהתגלמותו, משתתף באופן מלא בישות האלוהית הזו. הוא אינו יצור, גם אם נעלה, אלא ה"אני הנני" עצמו שנעשה אדם. אישור זה מגן על האמונה הנוצרית מפני חזרה לפוליתאיזם או צורה עדינה של עבודת אלילים שתצמצם את ישו לגיבור דתי בלבד. ה"אני הנני" של הסנה הבוער מבטיח את אחדותו והתעלותו של אלוהים, ובמקביל פותח את האפשרות של התגלמות אמיתית.

הנוכחות שמלווה ומשחררת

אם ההתעלות של "אני הוא" משחררת מעבודת אלילים, אזי נוכחותו של אלוהים משחררת מדיכוי. ההקשר המיידי של גילוי השם האלוהי הוא סבלם של ישראל במצרים. אלוהים מצהיר שראה את סבלם של עמו, שמע את צעקותיהם וידע את סבלם. אישור משולש זה - ראייה, שמיעה וידיעה - מבטא אמפתיה אלוהית פעילה. "אני הוא" אינו עיקרון פילוסופי מופשט אדיש לגורל האנושות, אלא אלוהים העוסק באופן אישי בהיסטוריה כדי לשחרר את המדוכאים.

ממד משחרר זה של שם האל חודר לכל כתבי הקודש. לאחר גילוי הסנה הבוער, משה חוזר למצרים, ובשם "אני אהיה", מתעמת עם פרעה. עשר המכות הפוקדות את מצרים מדגימות את עליונותו של אלוהי ישראל על כל האלים המצריים. המכה העשירית, מות הבכורות, מגיעה לשיאה בהקמת הפסח, זיכרון נצחי לשחרור. חציית ים סוף משלימה את הגאולה: המים הסובבים את צבא מצרים מתאספים כדי לאפשר לעם האל לעבור דרכו. בכל האירועים הללו, נוכחותו של "אני אהיה" באה לידי ביטוי ככוח החיים כנגד כוחות המוות והעבדות.

נוכחות משחררת זו אינה מסתיימת ביציאת מצרים ההיסטורית. היא ממשיכה בענן ובעמוד האש המנחים את ישראל במדבר, במן המזין אותם מדי יום, במים הנובעים מן הסלע. ה"אני הוא" מלווה באופן קונקרטי את עמו בכל ניסיונות מסעם. כאשר העם מתיישב מאוחר יותר בארץ המובטחת, בית המקדש בירושלים הופך למקום הסמלי של נוכחות זו, אך הנביאים מזכירים לנו שוב ושוב שאלוהים לא יכול להיות כלוא בתוך בניין אבן: נוכחותו שורצת את כל המקומות, ישותו ממלאת את השמים והארץ.

תאולוגיה זו של נוכחות משחררת מוצאת את התגשמותה במשיח. השם "עמנואל", שניתן לישוע בבשורה על פי מתי, פירושו "אלוהים עמנו". ה"אני הנני" הנצחי הופך לנוכחות בגוף, חולק את מצבנו, נוטל על עצמו את סבלנו, גוסס את מותנו כדי לשחרר אותנו. תחיית המתים מעשיו של ישו משקפים את הניצחון הסופי של "אני הוא" על כל כוחות הדיכוי והמוות. וההבטחה של הקדוש הקם לתחייה, "אני עמכם תמיד, עד קץ העולם", מרחיבה אלינו את נוכחותו של אלוהי הסנה הבוער.

בחיינו הרוחניים האישיים, נוכחות זו של "אני הנני" משחררת אותנו מבדידות קיומית, מתחושות נטישה, מייאוש לנוכח ניסיונות. אנחנו אף פעם לא לבד: האחד שהוא איתנו, בתוכנו, בשבילנו. ודאות זו אינה פוטרת אותנו ממאמץ או מאבק, אך היא מעניקה לנו כוח פנימי בלתי נדלה. קדוש תרזה מאווילה ביטא בצורה יפה את המודעות הזו לנוכחות האלוהית: "אלוהים לבדו מספיק". כאשר אדם מחזיק ב"אני הינו", כאשר הוא ניחן בו, שום דבר לא יכול באמת לחסר לנו או להרוס אותנו.

המחויבות האישית המהווה את הבסיס לברית

ההיבט השלישי של הבנת "אני מי שאני" נוגע למחויבותו האישית של אלוהים במערכת יחסים של ברית. השם המתגלה בסנה הבוער אינו מידע ניטרלי על הטבע האלוהי, אלא מבוא למערכת יחסים. אלוהים אינו אומר בפשטות "זה מי שאני", אלא "זה מי שאני בשבילך, זה מי שאני אהיה איתך". התאולוגי ברוס וולטקה מסכם בצורה הולמת את המימד הזה: "אני מי שאני בשבילך". השם האלוהי מבטא נוכחות המופנית אלינו, הוויה-למען-האחר שמגדירה את אהבת האל עצמה.

פרסונליזציה זו של השם האלוהי מתבטאת מיד לאחר הגילוי. אלוהים אינו אומר בפשטות "אני", הוא מוסיף: "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב". הוא מגדיר את עצמו דרך מערכות היחסים שלו, דרך הבריתות שכרת עם האבות, דרך ההיסטוריה שחלק איתם. הגדרה יחסית זו משלימה את ההגדרה האונטולוגית. אלוהים הוא ישות מוחלטת, אך ישות מוחלטת זו בוחרת להיכנס למערכת יחסים, לקשור את עצמה באמצעות הבטחות, לעסוק בהיסטוריה משותפת עם אנשים קונקרטיים.

הברית שנכרתה בסיני, שבועות ספורים לאחר גילוי הסנה הבוער, חתמה את המחויבות ההדדית הזו. אלוהים הציע את הגנתו, את נוכחותו, את חוק החיים שלו; העם התחייב לעבוד אותו לבדו ולקיים את מצוותיו. ברית זו לא הייתה חוזה מסחרי בין שותפים שווים, אלא ברית נאמנות שבה אלוהים לוקח יוזמה והאנושות מגיבה בחופשיות. ה"אני" הופך ל"אני אלוהיך", וישראל משיבה, "אתה אלוהינו". הדדיות זו מהווה את הבסיס לזהותו של ישראל, ובאופן רחב יותר, לזהותו של כל מאמין.

המחויבות האישית של "אני הוא" מגיעה לשיאה בהתגלמות ובצלב. יוחנן הקדוש, בפרולוג שלו, מאשר כי הדבר "היה עם אלוהים, והדבר היה אלוהים", מהדהד את שפת ההוויה המוחלטת. אך דבר זה "נהיה בשר וישכן בתוכנו". הישות האלוהית מתחייבת אפילו להפוך לאנושית, אפילו לסבל ולמות למען אהבה. הצלב מגלה את העומק הבלתי נתפס של המחויבות של "אני הוא": אלוהים לא רק איתנו בזמנים טובים, הוא איתנו בתהום הסבל והמוות. הוא הופך את המציאויות הללו מבפנים לנתיבי חיים ותחיית המתים.

עבור חיי האמונה שלנו, ממד יחסי זה של "אני הנני" משנה הכל. אלוהים אינו עיקרון פילוסופי שיש להרהר בו מרחוק, אלא אדם חי שיש לאהוב ולדבר אליו. תפילה הופכת לדיאלוג עם ה"אני הנני", לא מונולוג מיוסר אל מול ריקנות. ציות למצוות הופך לתגובה אוהבת למי שאהב אותנו ראשון. הסקרמנטים מפגשים אלה הופכים למציאותיים עם נוכחות ה"אני הנני" בבשרנו ובהיסטוריה שלנו. כל קיומנו יכול להתפתח תחת מבטו הנדיב של זה שקורא לנו בשמנו ואומר לנו: "אני עמכם".«

מָסוֹרֶת

אבות הכנסייה והמטאפיזיקה של ספר שמות

המסורת האבות הפכה את שמות ג':14 לעמוד תווך בתאולוגיה הנוצרית. סנט אוגוסטיןביצירותיו המרכזיות כמו "עיר האלוהים" ו"וידויים", הוא מהרהר בהרחבה על "אני מי שאני". מבחינתו, פסוק זה מגלה שאלוהים הוא הישות הבלתי משתנה מובהק, זו שאינה עוברת שינוי, לא שינוי, לא השחתה. כל מה שקיים בזמן נתון לשינוי ולכן הוא חלק מהאין במידה שהוא עובר מאי-הוויה להוויה ואז חוזר לאי-הוויה. אלוהים לבדו הוא באמת קיים, בקביעות נצחית שמעבר לזמן.

מדיטציה אוגוסטינית זו מקימה "תיאולוגיה אפופטית", כלומר, תיאולוגיה המכירה בחוסר היכולת של השפה האנושית לתפוס במלואה את המסתורין האלוהי. אוגוסטינוס טוען שבעוד שאנו יכולים לומר מה אלוהים אינו - הוא אינו בן תמותה, אינו משתנה, אינו מורכב, אינו מוגבל - לעולם איננו יכולים לבטא כראוי את מה שהוא הווה. ה"אני" תמיד נשאר מעבר למושגים שלנו, לדימויים שלנו, לניסוחים שלנו. זה עֲנָוָה הגנה אינטלקטואלית מגנה על האמונה מפני סכנת עבודת אלילים מחשבתית, שתכלול בלבול בתפיסות שלנו על אלוהים עם אלוהים עצמו.

במאה ה-13, תומאס אקווינס הקדוש תיאר את ההרהור הזה בספרו "סומה תיאולוגית". הוא הקדיש מספר שאלות לשמו האלוהי ולהוויתו של אלוהים. עבור תומאס, שמות ג':14 מגלה שמהותו של אלוהים היא להתקיים. בכל יצור ניתן להבחין בין מהות (מה שהיא) לקיום (העובדה שהיא קיימת); באלוהים לבדו, מהות וקיום חופפים בצורה מושלמת. אלוהים אינו מקבל קיום ממקור חיצוני; הוא הקיום עצמו, מתקיים מעצמו. מתובנה בסיסית זו, תומאס הסיק את כל התכונות האלוהיות: פשטות, שלמות, אינסוף, חוסר שינוי, נצחיות ואחדות.

"המטאפיזיקה של יציאת מצרים", כפי שכינה זאת אטיין גילסון, השפיעה עמוקות על התיאולוגיה המערבית. היא קובעת כי הפילוסופיה הנוצרית אינה בנויה על התגלות מקראית אלא עליה. ההיגיון האנושי, המואר על ידי אמונה, יכול להרהר ב"אני הווה" ולגלות את השלכותיו המטאפיזיות מבלי לבגוד בתעלומה הנגלית. הרמוניה זו בין אמונה והיגיון, בין התגלות לפילוסופיה, מאפיין את המסורת הקתולית הגדולה ומבדיל את נַצְרוּת של פידיזם שבז לאינטליגנציה או של רציונליזם שיטען למצות את המסתורין.

המסתורין של השם ברוחניות הנוצרית

מעבר לתאולוגיה ספקולטיבית, ה"אני הנני" הזינה מסורת מיסטית ורוחנית עשירה. הפילוקליה, אוסף של טקסטים רוחניים מהמזרח הנוצרי, מלמדת את "תפילת ישוע" או "« תפילה של הלב »"אדוני ישוע המשיח, בן האלוהים, רחם עליי חוטא." תפילה בלתי פוסקת זו, החוזרת על עצמה בסנכרון עם הנשימה, שואפת לעגן את התודעה בנוכחות ה"אני" שהתגלם בישוע. היא משנה בהדרגה את המתפלל, מטהרת את ליבו ומאחדת אותו עם המשיח.

קתרינה הקדושה מסיינה, בכתביה המיסטיים, מדברת ללא הרף על אלוהים כ"הוא אשר הינו" בניגוד לעצמה, שהיא בסך הכל "היא אשר איננה". מודעות חדה זו לחוסר הפרופורציה האונטולוגית בין אלוהים לבין היצור אינה מולידה ייאוש אלא פליאה. אם אלוהים, אשר הינו במלואו, מתכופף אליה אשר אינה כלום, זה מתוך אהבה טהורה וחסרת תנאי. זה עֲנָוָה מיסטיקה פותחת את הדלת לחוויית האהבה האלוהית בחוסר התמורה הרדיקלי ביותר שלה.

הכרמליטים הספרדים הגדולים של המאה ה-16, קדושים יוחנן של הצלב וקדוש תרזה מאווילההם פיתחו רוחניות של איחוד עם אלוהים, המניחה מראש את הסרת כל הדימויים, כל המושגים, כל הנחמות החושיות. כדי להתאחד עם ה"אני הווה", יש לקבל את המעבר דרך "הלילה האפל של הנשמה", כור המצרף הפנימי הזה שבו אלוהים נראה נעדר אך במציאות הוא פועל במעמקי הנשמה. החוויה המיסטית האולטימטיבית, אשר יוחנן של הצלב זה נקרא "נישואים רוחניים", והוא השתתפות בעצם הווייתו של אלוהים, איחוד כה אינטימי עד שהנשמה יכולה לומר עם פאולוס הקדוש: "לא אני עוד חיה, אלא ישוע חי בי." ה"אני" האלוהי מועבר לנשמה, אשר הופכת, בחסד, למשתתפת בטבע האלוהי.

מסורת מיסטית זו אינה שמורה לאליטה של מהורהרים מורחקים מהעולם. היא קוראת לכל אדם שהוטבל לטפח חיים פנימיים עמוקים, לחפש את נוכחות ה"אני" בדממה ובתפילה, ולא להסתפק באמונה שטחית או אינטלקטואלית גרידא. הסקרמנטים, בִּמְיוּחָד האוכריסטיהאלו הם המקומות המיוחסים שבהם ה"אני הנני" נותן את עצמו לנו תחת הופעות של לחם ויין. המיסה הופכת אפוא לסנה הבוער היומי שבו ישו, הנוכחות האמיתית של ה"אני הנני", מגלה את עצמו ונותן את עצמו כמזון.

מֶדִיטָצִיָהש

כיצד נוכל להפוך את הגילוי שבשמות ג', 14, לא רק מושא ללימוד תיאולוגי, אלא גם למקור לשינוי רוחני? הנה שבעה צעדים קונקרטיים להגשמת מסר "אני הוא" בחיי היומיום שלכם.

צעד ראשון התחילו כל יום ברגע של דממה, והיו מודעים לנוכחותו של "אני הנני". לפני שאתם מתחילים בפעילויות כלשהן, שבו בשקט, עצמו את עיניכם וחזרו בשקט, "אני עמכם". תנו למילה האלוהית הזו לשכון בלבכם. קבלו את נוכחותו של אלוהים לא כרעיון מופשט, אלא כמציאות חיה המקיפה אתכם וחודרת אתכם. חמש דקות הן כל מה שצריך כדי לעגן את יומכם במודעות בסיסית זו.

שלב שני זהה את האלילים האישיים שלך. מה בחייך תופס את מקומו של "אני הנני"? כסף, דעות של אחרים, הצלחה מקצועית, בריאות, משפחה? כל הדברים האלה טובים כשלעצמם, אך הם הופכים לאלילים כשאנו נותנים להם את הכוח להגדיר את זהותנו וערךנו. כתוב רשימה של האלילים הפוטנציאליים שלך, ואז בקש מה"אני הנני" שלך את החסד לשים את ההיקשרות הללו בפרספקטיבה ולמקם את הביטחון האולטימטיבי שלך בו בלבד.

שלב שלישי תרגול ה קריאה אלוהית על שמות ג':1-15. קראו את הטקסט של הסנה הבוער לאט, ותנו לו להדהד בתוככם. דמיינו את עצמכם במקומו של משה, שומעים את אלוהים קורא לכם בשמכם. מה אומר לכם ה"אני" היום? לאיזו משימה הוא שולח אתכם? מהם הפחדים וההתנגדויות שלכם, כמו של משה? קיימו דיאלוג תפילה עם אלוהים, בגלוי ובפשטות. שימו לב לתובנות העולות מהרהור זה.

שלב רביעי בזמנים של ניסיון או חרדה, עגנו את עצמכם ב"אני קיים". כשאתם מרגישים מוצפים בנסיבות, כשהעתיד מדאיג אתכם, כשאתם מפקפקים בעצמכם, חזרו על כך לעצמכם או לאחרים. קוֹל בס: "אני מי שאני." הצהרה זו אינה מנטרה קסומה, אלא מעשה של אמונה: אתם מכירים בכך שאלוהים קיים, שהוא נשאר איתן גם כשכל דבר מתערער, שהוא הסלע והמבצר שלכם. תרגול פשוט אך עוצמתי זה יכול לשנות את מערכת היחסים שלכם עם חרדה.

שלב חמישי היו מעורבים בעבודה קונקרטית של שחרור. ה"אני הוא" התגלה למשה כדי לשחרר עם מדוכא. הוא ממשיך גם היום לפעול לשחרור מכל צורות העבדות. בחרו מטרה שבה עוול זועק לשמיים: חסרי הבית, מהגרים, קורבנות האלימות, העניים, החולים מבודד. תן מזמנך, מכישוריך, ממשאביך. בכך שאתה הופך לכלי שחרור עבור אחרים, אתה משתתף במשימה של "אני הנני".

שלב שישי טפחו מנהג אוכריסטי עמוק. אם אתם קתולים, התקרבו אליו האוכריסטיה עם מודעות מחודשת לכך שישוע, "אני הנני" בהתגלמותו, באמת נותן את עצמו לכם. לפני סעודת הקודש, פתחו את לבכם לקבל את פני מי שהוא. לאחר סעודת הקודש, הישארו בהודיה שקטה, ואפשרו לנוכחותו של "אני הנני" לשנות אתכם מבפנים. אם אינכם יכולים לקבל סעודת קודש סקרמנטלית, תרגו סעודת קודש רוחנית, ובקשו ממשיח לבוא ולשכון בתוככם.

שלב שביעי סיימו כל יום בבחינה עצמית המתמקדת בנוכחותו של "אני הנני". סקרו את יומכם לא בעיקר מנקודת מבט מוסרית (מה עשיתי נכון או לא נכון?) אלא מנקודת מבט של נוכחות: היכן זיהיתי את "אני הנני" היום? באילו אנשים, מצבים ואירועים? היכן נכשלתי בזיהויו? היכן התעלמתי ממנו או דחיתי אותו? הודו לאל על נוכחותו הנאמנה, בקשו סליחה על עיוורונו וחידשו את רצונכם לחיות בקשר איתו. לאחר מכן שימו את עצמכם בידיו למשך הלילה.

מַסְקָנָה

הגילוי של שמות ג', 14 - "אני אשר אני" - מהווה את אחת מפסגות הכתובים והתיאולוגיה. הוא חושף אלוהים אשר מתעלה לאין שיעור על כל הקטגוריות שלנו, אשר נמצא במלוא הקיומו המוחלט, אשר נמלט מכל ניסיונות מניפולציה או עבודת אלילים. בו זמנית, אלוהים נשגב זה, באופן אינסופי, מגלה את עצמו כקרוב לאין שיעור, מעורב בהיסטוריה שלנו, נוכח במאבקינו, נאמן להבטחותיו. ה"אני" אינו הפשטה פילוסופית, אלא אדם חי שאוהב אותנו, קורא לנו ושולח אותנו.

לגילוי זה כוח טרנספורמטיבי מהפכני. הוא משחרר אותנו מייסורים קיומיים בכך שהוא מעגן אותנו בהוויתו של אלוהים. הוא משחרר אותנו מעבודת אלילים בכך שהוא מנתק אותנו מכל ביטחון כוזב ומחבר אותנו למקור החיים האמיתי היחיד. הוא משחרר אותנו מבדידות בכך שהוא מבטיח לנו נוכחות בלתי מותנית ובלתי משתנה. הוא מחייב אותנו למשימת שחרור עבור כל המדוכאים, בדמותו של האל ששמע את צעקת העבדים במצרים.

לחיות מנקודת מבט של "אני הנני" פירושו לקבל המרה רדיקלית של תפיסתנו את אלוהים, את עצמנו ואת העולם. פירושו לוותר על אשליית האוטונומיה המוחלטת כדי להכיר בעצמנו כיצורים התלויים לחלוטין במי שהוא. פירושו לנטוש את החיפוש החרד אחר משמעות וביטחון בדברים מתכלים כדי לנוח באלוהים בלבד. פירושו להפוך לעדים וכלי עבודה של נוכחותו המשחררת בעולם צמא למוחלט ורעב למשמעות.

הקריאה האחרונה של שמות ג', פסוק י"ד מהדהדת עבור כל אחד מאיתנו כיום. כמו משה במדבר, אנו מוזמנים להסיר את הסנדלים מרגלינו משום שהמקום בו אנו עומדים - כאן ועכשיו - יכול להפוך לאדמה קדושה דרך נוכחותו של ה"אני הוא". אנו נקראים לא לברוח מהעולם אלא להכיר ולשרת את האל החי שבתוכו. מי ייתן ונלמד, יום אחר יום, לחיות במודעות נפעמת שה"אני הוא" הנצחי נמצא איתנו, בתוכנו ולמעננו. ממודעות זו תצמח. שָׁלוֹם כוח פנימי, אהבת אחים ואומץ המשימה. כי השולח אותנו אמר לנו: "אהיה עמכם".

מַעֲשִׂי

• מדיטציית בוקר יומית : הקדישו חמש דקות בכל בוקר לקבלת פנים אל פנים בנוכחות ה"אני הנני" בדממה, לפני כל פעילות או הסחת דעת.
• הזדהות והסרת עבודת אלילים ערכו רשימה של אלילים אישיים שלכם ובקשו את החסד למקם את ביטחונכם האולטימטיבי באלוהים בלבד, מקור כל הקיום.
• לקטיו דיווינה שְׁבוּעִי הרהרו על שמות ג':1-15 פעם בשבוע, ודמיינו שאלוהים קורא לכם באופן אישי ומגלה לכם את שמו.
• עיגון בתוך החוויה הקשה כאשר ייסורים או ספק תוקפים אותך, חזר על כך בבטן "אני מי שאני" כמעשה של אמונה בקביעות אלוהית.
• התחייבות סולידריות קונקרטית בחרו בעבודת שחרור המדוכאים שבה אתם משקיעים את עצמכם באופן קבוע, ובכך משתתפים במשימת ה"אני הנני" המשחרר.
• העמקת האוכריסטיה גִישָׁה האוכריסטיה עם המודעות המחודשת לכך שישוע, "אני הנני" בהתגלמותו, באמת נותן את עצמו לכם תחת מראה של לחם.
• בחינת נוכחות בערב בכל ערב, סקרו את יומכם, זהו היכן זיהיתם את נוכחותו של "אני הנני" והיכן התעלמתם ממנה, וסיימו בהודיה.

הפניות

• טקסט מקראי שמות ג':1-15, ובמיוחד פסוק 14 בתרגומיו הצרפתיים השונים (תנ"ך ירושלים, TOB, תנ"ך סגונד החדש).
• פטריסטיק : סנט אוגוסטין, מהשילוש הקדוש ו עיר האלוהים, למען התאולוגיה של ישותו הבלתי משתנה והנצחית של אלוהים.
• תיאולוגיה של ימי הביניים תומאס אקווינס הקדוש, סומה תיאולוגית א', שאלות 2-13, על קיומו וטבעו של אלוהים מתוך שמות ג', 14.
• רוחניות מיסטית קתרינה הקדושה מסיינה, הדיאלוג, על הניגוד בין "הוא אשר" לבין "היא אשר איננה".
• מסורת מזרחית : הפילוקליה, אוסף טקסטים בנושא תפילה של הלב והמודעות המתמשכת לנוכחות האלוהית.
• מיסטיקן כרמליטי קָדוֹשׁ יוחנן של הצלב, העלייה לכרמל ו הלילה האפל, על האיחוד הטרנספורמטיבי עם ה"אני הנני".
• פרשנות עכשווית ברוס וולטקה ופרשנים מקראיים אחרים על המשמעות היחסית של השם האלוהי: "אני מי שאני בשבילך".
• פילוסופיה נוצרית אטיין גילסון, רוח הפילוסופיה של ימי הביניים, על "המטאפיזיקה של יציאת מצרים" והשפעת שמות ג', י"ד על המחשבה המערבית.