הבשורה של ישוע המשיח על פי מתי הקדוש

באותו זמן נכנס ישוע לבית המקדש, ובזמן שלימד, ניגשו אליו ראשי הכוהנים וזקני העם ושאלו: "באיזו סמכות אתה עושה את הדברים האלה, ומי נתן לך את הסמכות הזו?" ענה להם ישוע: "אשאל אתכם שאלה אחת, ואם תענו לי, אגיד לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה: טבילת יוחנן - מאיפה היא באה? מהשמיים או מבני אדם?" הם דנו ביניהם: "אם נאמר 'מן השמים', הוא ישאל אותנו: 'מדוע לא האמנתם לו'? אבל אם נאמר 'מבני אדם', אנחנו מפחדים מההמון, כי כולם חושבים שיוחנן הוא נביא." אז ענו להם ישוע: "אנחנו לא יודעים." הוא אמר להם: "וגם אני לא אגיד לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה."«

כאשר סמכות אלוהית חושפת את חישובי האדם

כיצד ישוע הופך את שאלת הלגיטימציה כדי לחשוף את אמת הלבבות ולקרוא לאבחנה אותנטית.

האם אי פעם הרגשתם לכוד בין מה שאתם יודעים שהוא נכון לבין מה שנראה בר-קיימא מבחינה פוליטית? מתח זה נמשך לאורך מאות שנים מאז אותו יום שבו, בתוך בית המקדש בירושלים, ניסו רשויות דתיות ללכוד את ישוע בשאלה פשוטה לכאורה לגבי הלגיטימיות שלו. המלכודת שלהם התהפכה, וחשפה לא רק את חוכמתו האלוהית של ישוע, אלא גם את הקושי שלנו לבחור את האמת כשהיא מאיימת על עמדותינו הקבועות. סיפור זה מדבר אלינו על סמכות, אומץ, תבונה והאמנות המרשימה של שאילת השאלות הנכונות.

היסודות המקראיים של סמכות רוחנית אמיתית, הנבדלת מכוח מוסדי • האסטרטגיה הרטורית של ישוע אל מול חוסר תום לב ותורתו על אבחנה • ההשלכות הקונקרטיות על בחירותינו היומיומיות בין אותנטיות לפשרה • מדיטציה מעשית להכרה ולעקוב אחר הסמכות שבאה מן השמיים.

העימות בבית המקדש: פענוח דו-קרב תיאולוגי

הבשורה על פי מתי ממקמת אותנו בפרק 21, במהלך ימי שירותו הציבוריים האחרונים של ישוע בירושלים. ההקשר המיידי הוא נפיץ: רק כמה פסוקים קודם לכן, ישוע גירש את הסוחרים מהמקדש וקילל את עץ התאנה העקרה, שני מעשים נבואיים רבי עוצמה שקראו תיגר על ניהול הפולחן הדתי על ידי הרשויות הממוסדות. מתי ממקם את חילופי הדברים הללו לאחר הכניסה המנצחת לירושלים, תקופה בה הפופולריות של ישוע הייתה בשיאה בעוד עוינותם של המנהיגים הדתיים התחזקה.

ההקשר המרחבי הוא קריטי: ישוע מלמד בבית המקדש, הלב הרוחני של ישראל, המקום בו מאמינים שהנוכחות האלוהית שוכנת. זוהי טריטורייתם, תחום סמכותם הלגיטימי. הכוהנים הגדולים וזקני העם מייצגים את הממסד הדתי, אלה המחזיקים רשמית בסמכות ללמד ולהוביל את הפולחן. שאלתם אינה ניטרלית: "באיזו סמכות אתה עושה זאת, ומי נתן לך סמכות זו?" היא מניחה מראש מערכת של האצלת סמכויות אנושית, שרשרת היררכית שהם הערבים לה. הם מנסים ללכוד אותו: או שישוע טוען לסמכות אלוהית (מה שיהיה חילול הקודש בעיניהם), או שהוא מודה שפעל ללא מנדט לגיטימי (מה שיפגע באמינות תורתו).

תגובתו של ישוע מגלה שליטה רטורית יוצאת דופן. במקום לענות ישירות, הוא מציג שאלה נגדית שחושפת את הדילמה המוסרית שלהם: "טבילת יוחנן - מהיכן הגיעה? מהשמיים או מבני אדם?" שאלה זו אינה התחמקות אלא מלכודת סימטרית שחושפת את צביעותם. יוחנן המטביל נהנה מפופולריות עצומה כנביא אמיתי, אך הרשויות מעולם לא הכירו בו רשמית, וחיכו בזהירות לראות כיצד תתפתח תנועתו. מתי נותן לנו גישה למחשבותיהם הפנימיות, וחושף את חישוביהם הפוליטיים ולא את חיפושם אחר האמת: "אם נאמר 'מן השמים', יאמר לנו 'מדוע לא האמנתם לו'? אבל אם נאמר 'מבני אדם', נפחד מההמון".«

תשובתם הסופית – "איננו יודעים" – מהווה הודאה מבלי דעת בחוסר יכולת רוחני. כיצד הם יכולים להעמיד פנים שהם יכולים לשפוט את סמכותו של ישוע אם אינם מסוגלים להבחין בסמכותו של יוחנן, שהיא בבירור נבואית? לאחר מכן, ישוע מפנה את שאלתם הלא נענית בחזרה אליהם: "וגם אני לא אגיד לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה". שתיקה לכאורה זו היא למעשה תשובה מהדהדת: סמכותו מגיעה מאותו מקור כמו זו של יוחנן, מהשמיים, אך הם עיוורים מבחינה רוחנית. לפיכך, הנרטיב של מתי מדגיש שסמכות אמיתית מוכרת לא על ידי תעודות מוסדיות אלא על ידי פירות רוחניים ועקביות נבואית.

סמכות שמימית מול כוח ארצי: ניתוח של קונפליקט יסודי

ניתוח מעמיק של קטע זה מגלה ניגוד מהותי בין שתי תפיסות סמכות, העוברות לאורך תולדות הישועה. מצד אחד, הסמכות המוסדית של הכוהנים הגדולים והזקנים נשענת על ירושה, תפקיד רשמי ושליטה במנגנון הפולחן. מצד שני, הסמכות הנבואית של יוחנן וישוע נובעת מקריאה ישירה מאלוהים, המעידה על ידי אותות, מילה חזקה והכרה ספונטנית של העם.

מתח זה אינו חדש בכתובים. נביאי התנ"ך כמו עמוס, ירמיהו ויחזקאל נתקלו לעתים קרובות בהתנגדות מצד כוהנים רשמיים ונביאי חצר שקר. עמוס, רועה צאן פשוט שנקרא על ידי אלוהים, נאסר על עמוס להתנבא בבית אל על ידי הכהן אמציה, אשר ציווה עליו לחזור ליהודה כדי להתפרנס (עמוס ז': 10-17). ירמיהו נתקל בהתנגדות עזה מצד רשויות המקדש, שאיימו עליו במוות על שהודיעו על חורבנו (ירמיהו כ"ו). הקונפליקט בבשורת מתי הוא אפוא חלק ממסורת מקראית ארוכה שבה דבר אלוהים האותנטי מפריע לאלה שמיסדו את הדת.

גאונות האסטרטגיה של ישו טמונה ביכולתו להעביר את הדיון מהתחום המשפטי-פורמלי לתחום של אבחנה רוחנית. בני שיחו רוצים מסמכים, אישורים, אישור בירוקרטי. ישוע מפנה אותם לשאלת אמונה: האם הם זיהו ביוחנן את המבשר שחזה מלאכי? חוסר יכולתם לענות בכנות מסגיר את חוסר החופש הפנימי שלהם ואת כניעתם לחישוב פוליטי. מתי משתמש בפועל "dialogizomai" כדי לתאר את החשיבה הפנימית שלהם, מונח שבמקומות אחרים בבשורה מציין לעתים קרובות ספק, מבוכה חרדה, היסוס משתק (מתי ט"ז: 7-8; 21: 25).

מה שבולט במיוחד הוא הפחד השולט בדיונים שלהם: "עלינו לפחד מההמון" (phoboumetha ton elleron). הם לא יראו את אלוהים אלא את דעת הקהל. מעמדם בכוח הפך אותם לשבויים של הפופולריות, חסרי יכולת לקחת את הסיכון של האמת. דינמיקה זו מאירה מנגנון רוחני מכריע: כאשר אדם בוחר בכוח מוסדי כמטרה בפני עצמה ולא כשירות לאמת, הוא מאבד בהדרגה את היכולת להבחין באמת זו. סמכות אמיתית משחררת; כוח המשועבד לחישוב אנושי כולא אפילו את אלה המחזיקים בו. ישוע, לעומת זאת, מפגין חופש רדיקלי: הוא מלמד בסמכות (exousia), לא כמו הסופרים המצטטים סמכות קודמת (הר 7,29), משום שדברו נובע ישירות מהקשרו עם האב.

שלושת הממדים של סמכות אותנטית

זיהוי המקור: מהשמיים או מבני אדם

השאלה שישוע מעלה בנוגע לטבילתו של יוחנן - "מאין באה? מהשמיים או מבני אדם?" - יוצרת דיכוטומיה בסיסית המבנית את כל החיים הרוחניים. אלטרנטיבה זו אינה מטאפורית אלא אונטולוגית: ישנם שני מקורות שונים בתכלית של סמכות, לגיטימציה ופעולה. מה שבא "מן השמים" (ek ouranou) נובע מאלוהים, משתתף ביוזמת הישועה שלו, והוא חלק מתוכניתו. מה שבא "מבני אדם" (ex anthrôpôn) הוא מבנה אנושי, אולי לגיטימי בדרכו שלו, אך שונה באופן מהותי.

הבחנה זו עוברת לאורך כל התנ"ך. כבר ב דְבָרִים, משה מזהיר מפני נביאי שקר המדברים מבלי שנשלחו על ידי אלוהים (דברים יח: 20-22). הקריטריון לאימות? התגשמות מה שהוכרז, עקביות עם התגלות קודמת, ומעל הכל, העובדה שהמילה מצביעה על אלוהים ולא על האדם שמדבר אותה. יוחנן המטביל גילם בצורה מושלמת את הסמכות השמימית הזו: כל דרשותיו הצביעו על "זה שבא אחריי", הוא הקטין את עצמו כדי שהמשיח יוכל לגדול (יוחנן ג',30). טבילתו להמרת דת לא הייתה טקס שהוקם על ידי עצמו, אלא תגובה צייתנית לקריאה האלוהית, שהכינה את דרכו של האדון.

עם זאת, הכרה במקור אלוהי זה דורשת הבחנה פעילה ואמיצה. לכוהנים הגדולים ולזקנים היה את כל הכלים האינטלקטואליים והכתובים כדי לזהות נביא אותנטי. הם הכירו את הקריטריונים, את הטקסטים, את הנבואות המשיחיות. אך רצונם הושחת על ידי אינטרס אנוכי. מתי מראה לנו את חישובם: הם שקלו את ההשלכות הפוליטיות של כל תשובה אפשרית במקום פשוט לחפש את האמת. כאן טמונה הטרגדיה הרוחנית: מקור הסמכות השמימי אינו מוטל בכוח אלא מתגלה באמצעות אֱמוּנָה. זה דורש לב חופשי וישר, המסוגל להעמיד את אלוהים לפני האינטרסים האישיים של האדם.

דינמיקה זו נוגעת לנו ישירות כיום. בכנסיות שלנו, בקהילות שלנו ובבחירות האישיות שלנו, אנו מתמודדים ללא הרף עם השאלה הזו: מהו מקור מה שאנו עושים, אומרים ומחליטים? האם אנו פועלים מתוך התאמה חברתית, הרגל דתי או אינטרס עצמי מוסדי? או שמא פעולותינו נובעות מהקשבה אמיתית לרצון האלוהי, מקריאה פנימית המאומתת על ידי הבחנה קהילתית ועקביות עם הבשורה? הפיתוי קיים תמיד לתייג את הפרויקטים האנושיים שלנו כ"רצון האל", כאשר הם מונעים אך ורק על ידי הרצון לנוחות, יוקרה או ביטחון. ההיסטוריה של הכנסייה זרועה בהחלטות שהתקבלו "בשם האל" אשר, במציאות, שירתו שאיפות ארציות. השאלה שמעלה ישוע נותרה בחינת המצפון המתמדת שלנו.

אימוץ הסיכון של האמת

הניגוד בין גישתו של ישוע לזו של הסמכויות הדתיות חושף מימד שני של סמכות אותנטית: אומץ האמת לעומת חישוב התבונה. הכוהנים הגדולים והזקנים הם אסירים של פחדיהם: פחד מאיבוד כבוד, פחד מתגובת הקהל, פחד מהעקביות שתכריח אותם להשתנות. תשובתם, "איננו יודעים", היא שקר שקוף. הם יודעים היטב מה הם חושבים על יוחנן המטביל; הם פשוט חוששים מההשלכות של היותם כנים.

ישוע, לעומת זאת, מפגין חירות רדיקלית. הוא אינו מבקש לרצות, להימנע מלפגוע באף אחד, או לשמור על ביטחונו. תשובתו, שאלת נגד, אינה פריחה רטורית ריקה, אלא שיטה פדגוגית עמוקה: הוא מחזיר את בני שיחו למצפונם, מאלץ אותם להתעמת עם חוסר העקביות שלהם. שיטה סוקרטית זו, בה ישוע מרבה להשתמש בבשורות (חשבו על האישה שנתפסה בבגידה, על הצעיר העשיר, על פטרוס לאחר הכחשתו), תמיד מכוונת לאמת פנימית ולא לניצחון דיאלקטי. הוא יכול היה בקלות למחוץ את יריביו עם הדגמה של אלוהותו; הוא בוחר במקום זאת להחזיר אותם לשיפוטם, תוך כבוד דרמטי לחירותם גם כשהם עושים בה שימוש לרעה.

גישה זו מלמדת אותנו משהו מהותי על מימוש סמכות רוחנית. היא לעולם אינה שליטה מוחצת, אלא הזמנה משחררת. ישוע אינו אומר "אני בן האלוהים, השתחוו", למרות שזה נכון. הוא מניח את היסודות להבחנה אותנטית: אם הייתם מסוגלים לזהות את יוחנן, תוכלו לזהות את זה שהוא ניבא. סמכות אמיתית יוצרת מרחב להכרה חופשית; היא אינה כופה את עצמה באמצעות אלימות. פאולוס הקדוש מפתח תובנה זו: "איננו שולטים באמונתכם, אלא אנו פועלים עמכם לשמחתכם" (קורינתים ב' א' 24).

הסיכון שלקח ישוע היה מוחלט. ימים ספורים לאחר עימות זה, אותם רשויות היו מתזמרים את גזר דין המוות שלו. הוא ידע זאת, אך עם זאת לא ויתר על האמת. עמדה בלתי מתפשרת זו לא הייתה גאווה אלא אהבה: לאהוב אנשים באמת פירושו לומר להם את האמת, גם כשהיא לא נוחה, לסרב לתת להם להילכד בשקרים הנוחים שלהם. הגישה הפסטורלית הקלה שנמנעת משאלות קשות, ההוראה המדוללת שלעולם לא מסתכנת בגרימת פגיעה, ההדרכה הרוחנית השאננה שמחזקת אשליה: כל זה נובע לא מאהבה אלא מפחדנות. ישוע מראה לנו דרך אחרת, תובענית יותר, מסוכנת יותר, אך משחררת לאין שיעור.

כדי להציג תוצאות מוכרות

המימד השלישי של סמכות אותנטית, המשתמע מהקטע שלנו, נוגע לפירות נצפים. ישוע אינו מבקש ממאזיניו להאמין בעיוורון בסמכותו; הוא מפנה אותם לחוויה הניתנת לאימות של יוחנן המטביל. "כולם רואים את יוחנן כנביא", מציין מתי. הכרה פופולרית זו אינה רק דמגוגיה; היא משקפת תפיסה רוחנית מוצקה שאליטות איבדו. פשוטי העם הכירו באותנטיות הנבואית של יוחנן משום שראו את פירותיה: חיים סגפניים התואמים את המסר שלו, דבר שהחזיר לבבות, יושרה שלא חששה לגנות אפילו את המלך הורדוס.

ישוע עצמו מיישם קריטריון זה של פירות להערכת הנביאים: "על פי פירותיהם תזהו אותם" (הר 7,(עמ' 16-20). עץ טוב מביא פרי טוב; עץ רע מביא פרי רע. אמת פשוטה אך מרשימה זו חלה על כל צורות הסמכות, כולל סמכות כנסייתית. סמכות שבאמת מגיעה מאלוהים תביא פירות של גיור, שחרור, צמיחה רוחנית ו... צְדָקָה אותנטי. סמכות הנובעת רק ממנגנונים אנושיים תייצר במקרה הטוב קונפורמיות חיצונית, במקרה הרע דיכוי, צביעות, ולגליזם עקר.

אבות הכנסייה שקלו בהרחבה את השאלה הזו של פירות הסמכות הרוחנית. יוחנן כריסוסטומוס, בדרשתו על מתי, מתעקש שסמכות פסטורלית מאומתת על ידי... קְדוּשָׁה חייו של הכומר ובניית הקהילה בפועל. גרגוריוס הגדול, ב"כלל הפסטורלי" שלו, מפתח את הרעיון שכל מי שמפעיל סמכות חייב תחילה לנהל את עצמו, ולבטא את המידות הטובות שהוא מלמד, אחרת דבריו ריקים. מסורת פטריסטית זו מתיישבת עם חוכמה מקראית: סמכות רוחנית אינה פונקציונלית בעיקרה (מחזיקה בתואר) אלא קיומית (מגלמת את האמת שמכריזים עליה).

עבורנו כיום, פירוש הדבר שעלינו לבחון כל הזמן את פירות מעשינו, קהילותינו ומחויבויותינו. פעילות דתית אינטנסיבית שאינה מייצרת צמיחה ב... צְדָקָה, שָׁלוֹםצֶדֶק, רַחֲמִים, זה צריך לגרום לנו לעצור. תורה שמרבה תלמידים תלויים במקום תלמידים חופשיים ובוגרים מבחינה רוחנית חושפת סמכות מעוותת. מבנה כנסייה שמגן על המוסד על חשבון קורבנותיו, שחונק קולות נבואיים למען שלווה, שמעדיף מראית עין על פני אמת, איבד קשר עם מקורו השמימי. בחינת פירותיה של אמונה זו היא דיסציפלינה תובענית אך חיונית לשמירה על האותנטיות של חיי האמונה שלנו.

להבחין ולבחור סמכות אמיתית בחיינו הקונקרטיים

כיצד מתורגמת הרהור תיאולוגי זה על סמכות לחיינו היומיומיים? השאלה אינה רק אקדמית אלא חיונית. מדי יום אנו מתמודדים עם קולות הטוענים שהם אומרים לנו כיצד לחיות, להאמין ולפעול. חלקם מגיעים מהשמיים, אחרים מהאנושות; חלקם משחררים, אחרים משעבדים. לימוד ההבחנה הופך למיומנות רוחנית חיונית.

בתחום אמונתנו האישית, עלינו להבחין בין ציות מכני לנורמות דתיות לבין תגובה חופשית לקריאתו של אלוהים. הכוהנים הגדולים והזקנים הכירו את התורה בצורה מושלמת, קיימו בקפידה את חוקיה, ותפסו תפקידים לגיטימיים בתוך המערכת הדתית. אך הם החמיצו לחלוטין את ביאת המשיח. מדוע? משום שהפרקטיקה הדתית שלהם רוקנה ממהותה היחסית עם אלוהים, והצטמצמה לניהול פולחני גרידא ולשימור כוח. אנו מסתכנים באותה כליאה: פרקטיקה סקרמנטלית קבועה, ידע דוקטרינלי מוצק והשתתפות פעילה בחיי הקהילה יכולים להתקיים יחד עם חירשות עמוקה למה שהרוח אומרת כיום. הקריטריון לאימות? פוריות רוחנית אמיתית: האם הפרקטיקה שלי הופכת אותי לאהוב יותר, חופשי יותר, קשוב יותר לעניים ומאוחד יותר מבפנים?

במערכות היחסים ובקהילות שלנו, שאלת הסמכות עולה בצורה שונה אך באותה דחיפות. כאשר מישהו טוען שהוא מפעיל סמכות עלינו - כומר, מדריך רוחני, מנהיג קהילה, הורה - עלינו להבחין במקור הסמכות הזו. האם היא נובעת משירות אמיתי המבקש את רווחתנו וחירותנו? או שמא מדובר בשליטה מוסווית, מניפולציה רגשית, צורך בשליטה אצל האדם האחר? התעללויות סכסוכים רוחניים בתוך הכנסייה והקהילות הנוצריות נובעים לעתים קרובות מבלבול בין סמכות לכוח, בין הדרכה לשליטה. סמכות רוחנית בריאה מרחיבה את חירותנו, עוזרת לנו לשמוע את קולו של אלוהים בעצמנו, ומובילה אותנו בחזרה למצפוננו המואר. סמכות כוזבת הופכת אותנו לתינוקות, הופכת אותנו לתלויים, ומחליפה את יכולת ההבחנה האישית שלנו.

במרחב הציבורי והאזרחי, הלקח של קטע הבשורה שלנו נותר רלוונטי. אנו חיים בחברות שבהן רשויות פוליטיות, תקשורתיות וכלכליות מתחרות על לזכות בתמיכתנו, להנחות את בחירותינו ולעצב את דעותינו. כמו הכוהנים הגדולים מול יוחנן וישוע, רשויות אלו עשויות להתפתות לתעדף את ניהול תדמיתן ושימור מעמדן על פני חתירה כנה אחר טובת הכלל. אמונתנו קוראת לנו לאבחנה ביקורתית ואמיצה: אילו קולות ראויים לאמון שלנו? אילו מהם מניפולציות בנו? על פי אילו קריטריונים אנו שופטים: פופולריות, עקביות, פירות קונקרטיים של צדק ושלום? הפחד מאי-רצון או דחיקה יכול לשתק אותנו כפי ששיתק את הרשויות היהודיות. נֶאֱמָנוּת האמת היא שלפעמים זה דורש שחייה נגד הזרם, לגנות את מה שאינו צודק גם כשהוא כרוך ביוקר חברתי.

לבסוף, במימוש ההשפעה והאחריות שלנו, עלינו לבחון את עצמנו באותה בהירות. הורים, מורים, מנהיגים מקצועיים, מנהיגי כנסיות - כולנו מחזיקים סמכות כלשהי על אחרים. מאיפה היא נובעת? האם אנו משרתים את האגו שלנו, את הצורך שלנו בהכרה, את הנוחות שלנו? או שאנו באמת מחפשים את טובתם של אלה המופקדים בידינו, תוך סיכון של חוסר רצון לאחרים, אובדן הפופולריות שלנו או התמודדות עם התנגדות? הפיתוי "לא לדעת" כדי להימנע מההשלכות של עמדה ברורה אורב לכולנו. אבל דוגמתו של ישוע מזכירה לנו שהסמכות שמגיעה מהשמיים מקבלת על עצמה את הסיכון של האמת, גם כשהיא מובילה לצלב.

כאשר המסורת הנוצרית מהרהרת על סמכות ותבחנה

אבות הכנסייה התעמקו בקטע זה מתוך מתי כ"א בתשומת לב מיוחדת, וגילו בו עושר תיאולוגי שעדיין מזין את מחשבותינו. יוחנן כריסוסטומוס, בדרשותיו על מתי, מתפעל מחוכמתו הפדגוגית של ישו, שאינו מגיב ישירות אלא מוביל את בני שיחו להכיר בעיוורונם. עבור כריסוסטומוס, שיטה זו מגלה פילנתרופיה אלוהית: אלוהים לעולם אינו מרסק אותנו בכוחו אלא מבקש בסבלנות לעורר את חירותנו. הדוקטור מאנטיוכיה מציין גם את ההבדל בין הפחד המשתק את הרשויות ("עלינו לפחד מההמון") לבין האמון הבן-ילדי שמחייה את ישו ביחסיו עם האב.

סנט אוגוסטין, בפרשנויותיו על הבשורות, הוא מהרהר בהרחבה על "איננו יודעים" של הכוהנים הגדולים והזקנים. עבור הבישוף של היפו, הודאה כוזבת זו בבורות ממחישה את השקר הבסיסי של החטא: העדפת החושך על פני האור משום שמעשינו רעים (יוחנן ג',(עמ' 19-20). אוגוסטינוס רואה בסצנה זו סמל מוקדם למשפט: לפני ישו, כל ההתחמקויות ייעלמו, כל ההצדקות הצבועות יתמוססו. אך הוא גם מדגיש רַחֲמִים זה נוכח בשאלה הנגדית של ישוע: עד הסוף, האדון מציע דרך מוצא, אפשרות של התנצרות. אילו היה להם האומץ לומר, "טבילת יוחנן באה מן השמים", הם היו יכולים להודות, "וגם אתם באתם מן השמים".«

המסורת המנזרית, ובמיוחד באמצעות כתביו של סנט בנדיקטוס וג'ון קסיאן, הפך את האבחנה של רוחות ואת הציות לסמכות לגיטימית לשני עמודי תווך של החיים הרוחניים. אבל זהו תמיד ציות חופשי ומואר, לא כניעה עיוורת. כלל ה... סנט בנדיקטוס מתעקש: על אב המנזר ללמד יותר באמצעות דוגמה מאשר באמצעות מילים, וסמכותו מאומתת על ידי התאמתו למשיח, הרועה הטוב. מסורת רוחנית זו מהדהדת את קטע הבשורה שלנו: סמכות רוחנית אותנטית מוכרת על ידי מקורה (המושרש בבשורה ובחיים הסקרמנטליים), על ידי פירותיה (קְדוּשָׁה של החיים, בניית הקהילה), ולמטרתה (להוביל אל ישו, לא אל עצמך).

במגיסטריום המודרני, ה- מועצת הוותיקן השנייה חידשה את התאולוגיה של הסמכות בכנסייה בכך שהזכירה שכל סמכות כנסייתית היא שירות (דיאקוניה) ולא שליטה. החוקה Lumen Gentium מתעקשת ש... כמרים חייבים לבצע את חובותיהם "בעקבות דוגמתו של הרועה הטוב", ב«עֲנָוָה ושירות. חזון קונציליארי זה מהדהד את הקטע שלנו: ישוע אינו טוען לסמכות שתמחץ או תשלוט, אלא הוא מזמין אבחנה והכרה חופשית. אַפִּיפיוֹר פרנסואה, בספר "אוונגלי גאודיום", הוא מגנה את "המבנים הכנסייתיים שיכולים לטפח רוח מנותקת של הכנסייה", שבה הסמכות הופכת לעצמה במקום לשרת את המשימה. ביקורת זו מרחיבה ישירות את עימותו של ישוע עם הכוהנים הגדולים והזקנים שאיבדו את המטרה הנבואית של תפקידם.

תיאולוגיה עכשווית, במיוחד עם סופרים כמו הנס אורס פון בלתזר או יוזף רצינגר (בנדיקטוס ה-16רצינגר, בספרו *ישוע מנצרת*, בחן עוד יותר את ההבדל בין כוח לסמכות. כוח יכול להישמר באמצעות כפייה, מניפולציה ומיומנות פוליטית; סמכות, במובן התאולוגי, נובעת מאמת המוכרת והמוקירה בחופשיות. הבחנה זו מאירה את הקטע שלנו: הכוהנים הגדולים מחזיקים בכוח מוסדי, אך הם איבדו את הסמכות הרוחנית שהעם מזהה באופן ספונטני ביוחנן ובישוע. בספרו *ישוע מנצרת*, רצינגר דן בהרחבה במחלוקותיו של ישוע בבית המקדש, ומדגים כיצד ישוע מגלה צורה חדשה של סמכות, המושרשת לא בירושה מוסדית אלא בקשר מיידי עם האב, המעיד על ידי אותות והוראה.

מדיטציה בת ארבע תנועות לקבלת פנים לסמכותו של ישו

צעד ראשון: למקם את עצמך במקדש חייך
התחילו ברגע של דומייה, ודמיינו את עצמכם בתוך בית המקדש בירושלים, מקום תפילה זה שהפך גם למקום של מסחר וכוח. זהו את "המקדשים" של חייכם: אותם מרחבים, מערכות יחסים ופעילויות שאתם מחשיבים כקדושים, חשובים ומבינים. לאחר מכן שאלו את עצמכם את השאלה שישוע מעלה במשתמע: מי באמת מלמד שם? אילו קולות, השפעות וסמכויות מנחים את בחירותיכם בתחומים מכריעים אלה? שימו לב לעצמכם (או על הנייר) לקולות השונים הללו מבלי לשפוט אותם עדיין, פשוט על ידי מתן שמותיהם: דעת המשפחה, סטנדרטים מקצועיים, ציפיות הכנסייה, התקשורת, רצונותיכם, דבר אלוהים...

תנועה שנייה: הבחנת המקור (מהשמיים או מבני אדם)
קחו כל אחד מהקולות שזוהו ושאלו אותו את שאלתו של ישוע: "מאין מגיעה סמכות זו? מהשמיים או מבני אדם?" באופן ספציפי, עבור כל השפעה על חייכם, שאלו את עצמכם: האם היא מניבה פירות של שלום, חופש ו... צְדָקָה האם זה אותנטי (סימנים משמיים)? או שזה יוצר חרדה, תלות ואנוכיות (סימנים ממקור אנושי גרידא)? שימו לב במיוחד לתחומים שבהם אתם "לא יודעים", שבהם אתם מעדיפים לא לשאול את השאלה משום שהתשובה תמריץ שינוי משהו. כמו הכוהנים הגדולים, לכולנו יש אזורים של עיוורון מכוון שבהם אנו נמנעים מצלילות מחשבה מחשש לתוצאות.

תנועה שלישית: התמודדות עם הפחדים והחישובים של האדם
רשויות המקדש טענו, "אם נאמר... אז יקרה..." זהו בחייכם את החישובים האלה שמונעים מכם להכיר באמת או לפעול על פיה. ממה אתם חוששים במיוחד? משיפוטם של אחרים, מאובדן ביטחון, ערעור איזון שביר, התמודדות עם סבל? ציינו את הפחדים האלה בפני האדון, מבלי לזלזל בהם אך גם מבלי לתת להם את הכוח לשתק אתכם. ישוע עצמו חווה פחד בגת שמנים, אך הוא התגבר עליו בכך שנכנע לאב. שאלו חֶסֶד להעדיף את האמת המשחררת על פני השלווה השקרית של שקרים או פשרה.

תנועה רביעית: בחירת ציות חופשי
סיימו בציון מעשה קונקרטי של ציות לסמכות שזיהיתם כבאה מהשמיים. אלה לא בהכרח חייבות להיות החלטות דרמטיות, אלא בחירות קטנות ויומיומיות שמתאימות את חייכם לרצון האלוהי הנתפס דרך תפילה, הבחנה קהילתית וכתבי הקודש. אולי הודאה באמת לא נוחה, אולי ויתור על תחושת ביטחון כוזבת, אולי אימוץ ייעוד שהתנגדתם לו. בקשו מרוח הקודש את האומץ לומר "כן" למה שבאמת מגיע מאלוהים, ו"לא" - בכבוד אך בתקיפות - למה שנובע רק ממוסכמות אנושיות או פחד. סיימו בהפקדת רצונכם לאותנטיות ואת הצורך שלכם בעזרה לחיות אותה בידי המשיח.

התמודדות עם אתגרים עכשוויים של סמכות ותבונה

תקופתנו חווה משבר סמכות עמוק בכל צורותיו: פוליטי, מוסרי, דתי ואינטלקטואלי. למשבר זה יש היבטים חיוביים - דחייה מבורכת של סמכותנות, אישור לגיטימי של חירותו וכבודו של כל אדם - אך גם הגזמות מדאיגות: רלטיביזם שהופך כל אבחנה לבלתי אפשרית, אינדיבידואליזם הדוחה את כל הקולות החיצוניים, ספקנות המערערת את עצם האפשרות של אמת. כיצד קטע הבשורה שלנו שופך אור על מתחים אלה?

ראשית, סיפורו של מתי מאשר את הלגיטימיות של השאלות. ישוע אינו נוזף ברשויות על כך ששואלות "באיזו סמכות?"; הוא נוזף בחוסר תום לבם, בחוסר יכולתם לחפש באמת את התשובה. בחברה פלורליסטית שבה אלף קולות מתחרים טוענים שיש להם את האמת, לא רק לגיטימי אלא גם הכרחי לשאול על מקור המידע והלגיטימיות שלו. הבעיה מתעוררת כאשר שאלה זו הופכת לרטורית גרידא, למשחק ציני שאינו מחפש באמת תשובה. זמננו סובל פחות מעודף שאלות מאשר מחוסר קפדנות בחיפוש אחר תשובות, מעצלות אינטלקטואלית ורוחנית שמסתפקת ב"אנחנו לא יודעים" מבלי אפילו לנסות לברר.

לאחר מכן, הפרק מזהיר אותנו מפני שני פיתויים סימטריים. מצד אחד, פונדמנטליזם, אשר ממחליש את הסמכויות האנושיות (טקסטים, מוסדות, מנהיגים) בטענה שהן מגיעות ישירות מהשמיים, ובכך נמנע מכל בחינה ביקורתית. גישה זו משקפת את זו של הכוהנים הגדולים שהאמינו שהם בעלי לגיטימציה דתית וסירבו להכיר בכל דבר נבואי מחוץ למערכת שלהם. מצד שני, רלטיביזם, אשר דוחה כל סמכות טרנסצנדנטלית ומצמצם את כל הטענות לאמת למבנים אנושיים שווי ערך בלבד. עמדה זו אף מסרבת לשאול את השאלה "מן השמים או מבני אדם?" בטענה אפריורי שהכל מגיע מהאנושות. בין שתי המלכודות הללו, הבשורה מציעה דרך שלישית: הבחנה סבלנית וצנועה, קשובה לפירות, פתוחה להפתעתו של אלוהים שיכול לדבר בדרכים בלתי צפויות (כמו יוחנן במדבר), אך גם מסוגלת לזהות אותנטיות כשהיא מתגלה.

אתגר מיוחד נוגע לקשר בין הסמכות המוסדית של הכנסייה לבין חופש המצפון של המאמינים. הפרק במתי כ"א מזכיר לנו ששתי מציאויות אלו אינן בהכרח מנוגדות: סמכות לגיטימית (זו של הכוהנים הגדולים והזקנים הייתה בעלת בסיס אובייקטיבי בתורת משה) חייבת לאמת ולחדש את עצמה ללא הרף באמצעות נאמנותה למקורה האלוהי ודרך הפירות שהיא מניבה. כאשר סמכות כנסייתית מפעילה את שירותה באופן אותנטי, ב...’עֲנָוָה ובמרדף אחר טובת הנשמות, היא מסייעת למצפונים להתגבש ולהבחין; היא אינה מדכאת אותם. אך כאשר סמכות זו הופכת להיות מתייחסת לעצמה, דואגת מעל הכל לשמירה על עצמה, היא מאבדת את אמינותה ואת פוריותה. השערוריות שזעזעו את הכנסייה בעשורים האחרונים נובעות במידה רבה מסמכות שהופעלה כדי להגן על המוסד ולא כדי לשרת את האמת ואת הקורבנות. קטע הבשורה שלנו הוא תזכורת נבואית המופנית לכל הרשויות הכנסייתיות: הן יישפטו על פי יכולתן לזהות את אותות הזמן, לקבל בברכה אפילו הצהרות נבואיות מטרידות, ולבחור באמת על פני חישוב פוליטי.

לבסוף, הקושי העכשווי של האבחנה בעולם רווי במידע סותר מהדהד עם סיפורנו. הכוהנים הגדולים והזקנים משותקים לא מחוסר מידע אלא מעודף שיקולים: "אם נאמר כך... אם נאמר ש..." תקופתנו מרבה את ה"אם" עד אינסוף, ויוצרת שיתוק של קבלת החלטות. חוכמתו של ישוע מלמדת אותנו לפשט: מהי השאלה החשובה באמת? מהי האמת הבסיסית שמנחה את כל השאר? עבורו, השאלה המרכזית אינה "כיצד אשמור על כוחי?" אלא "מאיפה מגיעה סמכותו של יוחנן?" - שאלה שבסופו של דבר מובילה חזרה ל"מי נשלח על ידי אלוהים?". גילוי מחדש של יכולת זו לתעדף שאלות, לזהות את הקריטריון המכריע, הופך למשמעת רוחנית חיונית בהקשר שלנו של עומס מידע ומורכבות גוברת.

תפילה לקבל את סמכותו של ישו לחיינו

אדון ישוע, דבר האב החי,
אתה שלימדת בבית המקדש בסמכות שבאה מן השמים,
אנו מכירים בך כאדוננו ואדוננו היחיד.
בעולם שבו כל כך הרבה קולות טוענים שהם מנחים אותנו,
תן לנו את יכולת האבחנה לזהות את קולך.,
החוכמה להבחין בין מה שבא ממך
של מה שנובע אך ורק ממבנים אנושיים.

סלח לנו כאשר, כמו הכוהנים הגדולים והזקנים,
אנחנו מחשבים את ההשלכות לפני שאנחנו מחפשים את האמת.,
כאשר אנו מעדיפים את נוחות הבורות המכוונת
בסיכון התובעני של צלילות דעת.
סלח לנו על כל הפעמים שאמרנו "אנחנו לא יודעים"«
למרות שידענו היטב אך חסר לנו אומץ
להניח את ההשלכות של הידע שלנו.

שחררו אותנו מהפחד שמשתק את אמונתנו:
פחד להישפט על ידי אחרים, פחד לאבד את הביטחון שלנו,
פחד משיבוש ההרגלים שלנו, פחד להתמודד עם האמת שלנו.
תן לנו את אומץ ליבו של יוחנן המטביל
אשר בישר על בואך מבלי לחפש את כבודו,
אשר העידו על האמת אפילו אל מול כוח,
אשר הלך ופוחת כדי שתוכל לגדול.

למד אותנו להתאמן בדיוק רב
כל סמכות שעשויה להיות לנו על אחרים:
במשפחות שלנו, בקהילות שלנו, באחריות המקצועית שלנו.
שלעולם לא נשאף לשלוט אלא תמיד לשרת,
שמעולם לא ניהלנו מניפולציות אלא שחררנו,
שלעולם לא כופים על עצמנו אלא מעידים בענווה
של האמת שעולה עלינו לאין שיעור.

לחזק את יכולתנו להבחין ברוחות:
לזהות מה נובע ממך ומה מנוגד לך,
להבחין בין סמכות אמיתית לבין סמכות לא לגיטימית,
לזהות את נביאי האמת ואת משיחי השקר.
תן לנו לחפש את הפירות ולא את המראה,
עקביות במקום פופולריות,
שָׁם קְדוּשָׁה במקום הצלחה עולמית.

אדוני, אנו מתפללים עבור כל בעלי סמכות:
בכנסייה שלכם, בחברות שלנו, במשפחות שלנו.
תן להם להבין שכל הסמכות מגיעה ממך.
וחייבים להתממש בהתאם לרוח השירות והאמת שלך.
המירו לבבות קשים, האירו מוחות אפלים,
מחזק את אלו שעומדים באומץ בפני לחץ.
להישאר נאמן לרצונך.

אנו מפקידים בידך, במיוחד את אלה הסובלים.
ניצול לרעה של סמכות רוחנית, מניפולציה דתית,
שליטה במסווה של שירות פסטורלי.
נחם אותם, שחרר אותם, רפא את פצעיהם.
תנו להם את ההזדמנות לפגוש עדים אמיתיים לאהבתכם.
שחושפים בפניהם את פרצופך האמיתי.,
כל כך שונים מהקריקטורות שנכפו עליהם.

מי ייתן ורוח הקודש שלך תגרום לנו להיות צייתנים לדבריך,
חופשיים מכוחות העולם הזה,
באומץ לבטא עדות לאמת,
רחום כלפי אלו המחפשים בכנות,
מטופלים עם האיטיות וההתנגדות שלנו.

הפכו אותנו לתלמידים אמיתיים,
שמכירים בסמכותך לא בכוח
אלא מתוך אהבה שמחה לאמת המשחררת שלך.
כדי שנוכל לשאת פירות הראויים לחייך בתוכנו:
אַהֲבָה, שִׂמְחָה, שָׁלוֹם, סַבְלָנוּת, חֶסֶד,
חֶסֶד, נֶאֱמָנוּת, עֲדִינוּת, שליטה עצמית.

דרך התערבותך, נָשׂוּי, אתה שאמרת "כן"«
לסמכות דבר האל הנישא על ידי המלאך,
למד אותנו ציות חופשי ופורה
אשר יולדת את המשיח בחיינו ובעולמנו.

אָמֵן.

להפוך לתלמידים של סמכות אותנטית

חילופי הדברים בבית המקדש בין ישוע לרשויות הדתיות מותירים אותנו עם שאלה בוערת: בצד של מי אנחנו? האם אנו באמת מבקשים להכיר במה שבא מן השמיים, או שאנו שוקלים בקפידה את היתרונות והחסרונות של כל עמדה? הסוגיה חורגת הרבה מעבר לוויכוח תיאולוגי מופשט; היא כוללת את כל אורח חיינו. אֱמוּנָה, לממש את אחריותנו, למקם את עצמנו בעולם.

סיפור זה קורא לנו להמרה משולשת. ראשית, המרה אינטלקטואלית: קבלה של קיומה של האמת, שניתן לדעת אותה, שהיא שופטת אותנו במקום שאנחנו שופטים אותה. אַקלִים מנקודת מבט תרבותית רלטיביסטית, הטענה שיש אמת ושקר, צדק ואי צדק, סמכות לגיטימית וכוח לא לגיטימי, כבר מהווה מעשה של התנגדות. אך טענה זו אינה יהירה אם היא מלווה ב...’עֲנָוָה אנו מכירים באמת, איננו יוצרים אותה; אנו משרתים אותה, איננו מחזיקים בה.

בשלב הבא, התנצרות הלב: בחירה בחופש האמת על פני עבדות החישוב. כוהנים גדולים וזקנים הם אסירים של פחדיהם, מעמדם ודעת הקהל. כולנו כאלה, במידה כזו או אחרת. אֱמוּנָה האמונה הנוצרית מציעה שחרור הדרגתי מכבלי הקשר אלה: "וידעתם את האמת, והאמת תשחרר אתכם" (יוחנן ח':32). חופש זה אינו מושג בבת אחת, אלא מעובד יום אחר יום, בבחירות קטנות בהן אנו מקבלים אובדן כדי לזכות באותנטיות, בהן אנו מסתכנים בקונפליקט כדי לא לבגוד במצפוננו, בהן אנו אומרים את האמת שמטרידה במקום את השקר שמנחם.

לבסוף, גיור מעשי: העמדת חיינו תחת הסמכות שבאה באמת מן השמיים. באופן קונקרטי, פירוש הדבר הוא מתן עדיפות להקשבה לדבר אלוהים, הבחנה בתפילה והשתתפות בסקרמנטים שבהם ישוע מפעיל את סמכותו החסדית. פירוש הדבר גם לבחון באופן קבוע את פירות הבחירות שלנו, המחויבויות שלנו ומערכות היחסים שלנו: האם הם נושאים פרי? שָׁלוֹם, שִׂמְחָה, צְדָקָה אילו מעידים על הרוח? או שמא הם יוצרים פילוג, מרירות, עקרות רוחנית? בחינת הפירות דורשת זמן, של סַבְלָנוּת, אנחנו צריכים פרספקטיבה; תרבות המיידיות שלנו מתנגדת לה. אבל אין קיצורי דרך להבחנה אותנטית.

הדרך שפותח לנו ישוע בקטע זה היא תובענית אך משחררת מאוד. הוא אינו מבקש כניעה עיוורת אלא מחויבות צלולה, לא ציות עבדותי אלא חיבוק חופשי ושמח של מה שבא מהאב. רשויות המקדש החמיצו את רגע הביקור האלוהי משום שהעדיפו את המערכת הנוחה שלהם על פני החידוש המטריד של המלכות. הבה אל לנו לעשות את אותה טעות. הבה נאפשר למשיח להטיל ספק בוודאויות שלנו, לאתגר את הנחותינו, להוביל אותנו מעבר לפחדינו אל האמת המושיע.

מה שאתה יכול לעשות כרגע

• זיהוי החלטה ממתינה היכן שאתם מהססים מחשש מההשלכות; שאלו את עצמכם בכנות את השאלה: "מהי האמת לומר או הפעולה הנכונה לנקוט אם לא היה לי פחד?" ואז התפללו לקבל את האומץ הדרוש.
• בחן הרגל דתי שאתם מתרגלים באופן קבוע (מיסת יום ראשון, תפילה יומית, עבודת צדקה) תוך כדי שאתם שואלים את עצמכם: "האם זה עדיין נובע מתשוקה חיה לפגוש את אלוהים או שזה הפך לשגרה מכנית?"«
• זהה סמכות (אדם, מוסד, מסורת) שאליהם אתם מתייחסים לעתים קרובות בבחירות שלכם; בדקו את הפירות שהוא מייצר באופן קונקרטי בחייכם: חופש או תלות? שלווה או חרדה? צְדָקָה או אנוכיות?
• תרגול שתיקה מבחינה על ידי הקדשת רגע שבועי להקשבה לקול האל ללא סדר יום, ללא ציפיות ספציפיות, פשוט פתוחים לכל מה שעשוי לצוץ מעומקכם הרוחניים.
• השתתף בשיחה אמיתית עם מישהו שאתה סומך עליו (חבר, מדריך רוחני, קבוצת שיתוף) על שאלה שבה אתה "לא יודע" כי אתה מעדיף לא לדעת; הסכים לקבל עזרה לראות בצורה ברורה יותר.
• קרא טקסט נבואי מקראי (לדוגמה, ירמיהו ז' או עמוס ה') אשר מגנה דת ריקה ושטחית; תן למילה זו לערער על הנוהג שלך עצמך של אֱמוּנָה.
• הציעו מילה אמיתית למישהו שצריך לשמוע את זה, גם אם זה עלול להרתיע או לסבך את מערכת היחסים שלכם; בחרו באהבת אמת על פני השלווה המזויפת של שאננות.

הפניות

טקסטים מקראיים
מתי 21:23-27 (קטע ראשי) • מתי ז',15-20 (פירות נביאי אמת ושקר) יוחנן ג',27-30 (עדותו של יוחנן המטביל על סמכותו משמיים) • עמוס ז':10-17 (סכסוך בין הנביא עמוס והכוהן אמזיה) • ירמיהו כ"ו (משפטו של ירמיהו על נבואה נגד בית המקדש)

מסורת פטריסטית
יוחנן כריסוסטום, דרשות על הבשורה על פי מתי, דרשה LXVII • אוגוסטינוס מהיפו, הערות על ההרמוניה של הבשורות • גרגוריוס הגדול, שלטון פסטורלי (על מימוש סמכות פסטורלית)

מגיסטריום ותיאולוגיה עכשווית
מועצת הוותיקן השנייה, לומן ג'נטיום, מס' 27 (בסמכות כשירות) • פרנסואה, אוונגלי גאודיום, מס' 49 (ביקורת על מבנים כנסייתיים בעלי התייחסות עצמית) • יוזף רצינגר / בנדיקטוס ה-16, ישוע מנצרת, כרך ב' (פירוש על המחלוקות בבית המקדש) • הנס אורס פון בלתזר, האמת היא סימפונית (ההבחנה בין כוח לסמכות)