קריאה מספר הנביא ישעיהו

כה אמר ה' קדוש ישראל: ציון יושב ירושלים, לא תבכו עוד. כי תצעקו אליו, חנן ה' אתכם. כששמע אתכם, ענה אתכם. ה' יתן לכם לחם בצרה ומים בצרה. לא יסתר עוד רבכם, ועיניכם יראונו. אזניך ישמעו אחריכם, "זאת הדרך, הלך בה!".

יִתֵּן יְהוָה לָכֶם מָטָר תַּזְרֵעַ בָּאֶדֶת וְהָיָה לֶחֶם הַאֲדָמָה שָׁבָה וְהָיָה לִשְׁפָּט וְהָיָה לַעֲבֹר מְרַעֶה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַחֲרָשִׁים חֹרְשִׁים יֹאכְלוּ מְרַשֵּׁר בְּחֵפֶד וּבְמַזְלַג׃ על כל הר גָּדוֹל ועל כל גבעה נִשְׁמָה יַפְרֹצוּ פְּלֵי מַים בְּיוֹם הַטְבָּחָה הַגָּדוֹל בְּנִפְלוֹת הַמְּבוּצִים וְזֹהֶר הַיָּרֵחַ כְּשֶׁמֶשׁ וְהַשֶׁמֶשׁ יִזְהֵר שִׁבעָה יְמֵי אוֹר בְּיוֹם אֲרֵפֵת יְהוָה אֶת פְּעֵי עַמּוֹ וְרָפֵא מַכְתָּם׃.

כאשר אלוהים עונה לצעקה: ההבטחה לשיקום מוחלט

גלו כיצד קטע נבואי מספר ישעיהו הופך את המתנה שלכם לתקווה ואת מצוקתכם להבטחה לשפע..

הנביא ישעיהו מבטיח הבטחה מדהימה: אלוהים ממתין לקריאתכם לשנות באופן קיצוני את מצבכם. פסוק זה, הלקוח מפרק 30 בספר ישעיהו, פונה לעם במצוקה ומכריז על חסד מיידי ושיקום מעבר לכל דמיון. בתוך הסבל, קול אלוהי מכריז על סוף הדמעות ועל שחר של תקופה חדשה שבה כל צורך מוצא את מענהו, כל דממה את קולה, כל יובש את אביבו.

תחילה נחקור את ההקשר ההיסטורי והרוחני של נבואה זו, ולאחר מכן ננתח את מנגנון החסד האלוהי המגיב לקריאה האנושית. לאחר מכן, נתעמק בשלושה ממדים עיקריים: האינטימיות של ההדרכה האלוהית, השפע החומרי והרוחני המובטח, והממד הקוסמי של השיקום. נסיים בהצעות קונקרטיות למימוש הבטחה זו כיום.

ההקשר: ירושלים על סף אסון

נבואת נבואית זו הופיעה ברגע קריטי בתולדות ישראל. זה היה סוף המאה ה-8 לפני הספירה, בתקופת שלטונו של המלך חזקיהו. האימפריה האשורית, מכונת מלחמה חסרת רחמים, התקדמה ללא הרף לעבר ירושלים. ערי יהודה נפלו בזו אחר זו. פאניקה אחזה במדינה. באווירה מחניקה זו, כמה יועצים מלכותיים הציעו לחתור לברית עם מצרים, המעצמה היריבה הגדולה של אשור.

ישעיהו מתנגד באופן ישיר לאסטרטגיה פוליטית זו. מבחינתו, אמון בסוסי מצרים ובמרכבותיהם במקום באלוהי ישראל מהווה בגידה רוחנית משמעותית. תחילת פרק ל' מהדהדת ככתב אישום חמור נגד התמרונים הדיפלומטיים הנואשים הללו. הנביא מגנה את התקשות הלבבות, את החירשות המכוונת לדבר האלוהי ואת ההסתערות הבלתי פוסקת לתוך בריתות אנושיות שבריריות.

אבל אז הטון משתנה בפתאומיות. לאחר גזר הדין, לאחר הכרזת הדין, מופיעה התערבותנו. זוהי הנחמה שבאה בעקבות העימות. אלוהים עצמו מדבר כדי להכריז על מהפך רדיקלי. האדון, אשר נראה היה שהעם נטש, מעולם לא נטש את עמו. הוא פשוט מחכה שצעקה אמיתית זו תעלה אליו, תפילה זו שסוף סוף מכירה בכך שרק הוא יכול להושיע.

הטקסט מופנה במפורש לעם ציון, תושבי ירושלים. דיוק גיאוגרפי ורוחני זה מעגן את ההבטחה במציאות. אין מדובר בנחמה מופשטת לאנושות כללית, אלא במסר המיועד לגברים ונשים אמיתיים, החיים בעיר נצורה, ניצבים בפני בחירות בלתי אפשריות, מתפתים לייאוש.

השימוש הליטורגי בקטע זה במסורת הנוצרית קישר אותו לעתים קרובות לזמן של הִתגַלוּת, תקופה זו של המתנה והכנה לפני חג המולד. הקהילה המתאספת להקשיב מזהה את עצמה בעם הנצור הזה, הממתינה גם היא להתערבות אלוהית. גם היא מתפתה לחפש פתרונות אנושיים גרידא למשברים המציפים אותה. גם היא נקראת לגלות שאלוהים עונה לצעקת העניים.

המבנה הספרותי של הקטע מגלה התקדמות מרתקת. ראשית, ההכרזה על סוף הבכי. לאחר מכן, ההבטחה לתגובה אלוהית מיידית. לאחר מכן מגיעה סיוע בעת מצוקה, ולאחר מכן הדרכה מתמשכת. לבסוף, הטקסט נפתח לחזון גדול של שפע חומרי וקוסמי. כל הבטחה מעצימה את קודמתה, כמו גלים עולים ומתעצמים. משלילי לחיובי, מחוסר לשפע, מחושך לאור כפול שבעתיים.

חילופי הדברים הבסיסיים: הצעקה פוגשת חסד

בלב טקסט זה רוטטת דינמיקה רוחנית מרתקת, כמעט יפה מכדי להיות אמיתית. אלוהים מאשר שהוא ירחם ברגע שישמע את הצעקה. ניסוח זה טומן בחובו עומק תיאולוגי עוצר נשימה. הוא חושף את טבע הקשר בין האלוהי לאנושי על פי התנ"ך: מפגש שבו היוזמה האלוהית תמיד קודמת, אך שבו התגובה האנושית נותרת הכרחית.

שימו לב לרצף הזמני הדחוס במילים המעטות הללו. הקריאה עולה. אלוהים שומע. חסד יורד. הכל קורה ברגע, בסינכרוניות מושלמת. אין עיכובים בירוקרטיים, אין הליכים ארוכים, אין בסיס להוכחה. המיידיות של התגובה האלוהית עומדת בניגוד חד לאיטיות ולחישובים של הבריתות הפוליטיות שגינו בתחילת הפרק. השליחים הנשלחים למצרים יבלו שבועות במשא ומתן על הסכמים שבסופו של דבר ייכשלו. הקריאה לאלוהים מוצאת את תשובתה בנשימת התפילה ממש.

מיידיות זו אינה מסמלת אוטומטיזם קסום. אלא, היא מגלה נוכחות מתמדת, אוזן קשבת תמיד, המתנה סבלנית. אלוהים אינו נעדר, מאלץ את המתפלל להעיר אותו או למשוך את תשומת ליבו. הוא כבר שם, כבר רוכן קדימה, כבר מוכן. הקריאה אינה יוצרת חן; היא משחררת אותו. היא פותחת את המנעולים שהגאווה או הייאוש שלנו הקימו. היא פותחת תעלה שהעצמאות שלנו חסמה.

למונח העברי המתורגם כחסד יש עושר סמנטי יוצא דופן. הוא מעורר הן חסד שלא מגיע לו והן חסד פעיל., סְלִיחָה משקם. זה לא חסד פסיבי, היעדר עונש גרידא. זהו חסד יצירתי שמשנה, מחדש ובונה מחדש. החסד שעליו מדבר ישעיהו אינו רק מוחק חובות; הוא משקם שפע. הוא אינו רק מתקן; הוא מתעלה על המצב הקודם.

דינמיקה זו של צעקה ותגובה עוברת לכל אורך התנ"ך. תהילים הם הדוגמה המובהקת לכך. ממעמקי המצוקה, המשורר צועק לאלוהים ומגלה שהוא כבר נשמע. איוב, במחאותיו הנמרצות, פוגש בסופו של דבר את אלוהים דווקא משום שהעז לצעוק את חוסר הבנתו וסבלו. הצעקה המקראית לעולם אינה נחשבת לחוסר אמונה, אלא לביטוי האותנטי ביותר שלה. שתיקה של השלמה, קבלה פטליסטית, היא שמטרידה יותר.

מדוע אלוהים מחכה לצעקה זו כדי להגיב? לא מתוך גחמה או צמא לכוח, אלא משום שהצעקה מסמנת נקודת מפנה פנימית. מי שצועק לאלוהים מכיר באופן מרומז בכך שאינו יכול להציל את עצמו. הוא מוותר על אשליית העצמאות. הוא פותח מרחב בתוך עצמו כדי לקבל בברכה משהו שאינו משאביו שלו. הצעקה היא כבר התנצרות, חזרה למקור החיים האמיתי.

ההבטחה מתרחבת לאחר מכן: ה' יתן לכם לחם בצרה ומים בצרה. מצוקה וצרה אינן נעלמות בן רגע, אך הן אינן שולטות עוד לבד. בלב הקושי, מופיעה הפרנסה. אלוהים לא תמיד מושך אותנו מיד ממשברינו, אלא מזין אותנו בתוכם. הבחנה זו היא קריטית. האמונה המקראית אינה מבטיחה הימנעות מכל הניסיונות, אלא נוכחות תומכת בתוכם.

הדרכה מתמדת: אלוהים שמדבר ומראה

ההבטחה הגדולה השנייה של הטקסט נוגעת להדרכה. המורה לא יסתר עוד. עיניך יראוהו. אזניך ישמעו דבר. טרילוגיה חושית ופדגוגית זו מתארת סוג חדש של מערכת יחסים בין אלוהים לעמו. חלפו הימים שבהם אלוהים נראה נסתר, דומם, בלתי נגיש. כעת, הוא הופך גלוי, נשמע, נוכח כמו מדריך שהולך ממש מאחוריו ולוחש את ההוראות שיש ללכת בהן.

התמונה מרשימה. המדריך אינו הולך רחוק קדימה, ויוצר מרחק מאיים. הוא עומד ממש מאחור, קרוב מספיק כדי שקולו יישמע, אך דיסקרטי מספיק כדי לאפשר לאחרים ללכת לפניו. עמדה סמלית זו חושפת פדגוגיה אלוהית מכבדת. אלוהים אינו מחליף את חירותנו; הוא מאיר אותה. הוא אינו גורר אותנו בדרך הנכונה; הוא מראה לנו איזו מהם לקחת. ההחלטה והצעד נשארים שלנו, אך איננו הולכים עוד בעיוורון.

הנה הדרך, לכו בה. ציווי קצר וברור זה עומד בניגוד חד לבלבול ששרר קודם לכן. העם שוטט בין אפשרויות פוליטיות, חיפש בריתות סותרות, ואיבד את עצמו בחישוב הסתברויות אנושיות. כעת, קול חותך את הערפל. הוא אינו מציע עשר אפשרויות להשוואה; הוא מצביע על הדרך. לא להתנשא, אלא לפשט. בהירות מתאפשרת משום שהאמון שוחזר.

ההבהרה הבאה מעשירה עוד יותר את ההבטחה: וזה חל בין אם אתם הולכים ימינה או שמאלה. במילים אחרות, ההדרכה מופעלת בפרטים הקונקרטיים של הקיום, לא רק בכיוונים גדולים. בכל צומת דרכים, קטנה כגדולה, הקול נשמע. המשכיות זו של נוכחות אלוהית בהחלטות זעירות יומיומיות הופכת את כל החיים לדיאלוג. שום דבר אינו טריוויאלי או חסר משמעות עוד. כל בחירה הופכת למפגש אפשרי עם חוכמה אלוהית.

הבטחה זו מתייחסת ישירות לחוויה הכואבת של היעדרות שחווה העם. בזמני משבר, נראה כי אלוהים נסוג. תפילות מהדהדות על רקע שמי ברונזה. נביאים משתתקים. חסרים סימנים. חוויה זו של דממה אלוהית עוברת לאורך כל תולדות האמונה. היא בוחנת, מטפחת צמיחה, אך שוקלת כבד. ישעיהו מכריז כאן על סוף תקופה זו. לא שאלוהים מעולם לא היה שם, אך העם יחזור ליכולתו לחוש את נוכחותו ולשמוע את דברו.

כיצד מתבטאת הדרכה זו בפועל? הטקסט אינו מפרט את המנגנונים, וסביר להניח ששקול דעת זה הוא מכוון. הדרכה אלוהית אינה פועלת לפי פרוטוקול אחד. היא יכולה לבוא באמצעות דבר נבואי, אינטואיציה פנימית חזקה, נסיבות משכנעות, עצתו של אדם חכם או הרהור על כתבי הקודש. המרכיב החיוני אינו הערוץ, אלא נכונות הלב לזהות ולפעול לפי ההדרכה המתקבלת.

נוכחות פדגוגית זו של אלוהים מעוררת את דימוי הרועה המוביל את עדרו. תהילים כ"ג, המפורסם כל כך, מפתח את המטאפורה הזו. הרועה יודע את הדרך, יודע את הסכנות, יודע את המרעה הטוב. הצאן לא צריך להבין הכל; הוא צריך ללכת בעקבותיו. אבל כאן, ישעיהו מעשיר את הדימוי. זה כבר לא רק עניין של מעקב פסיבי, אלא של קבלת הוראות מילוליות מדויקות. המימד האישי והדיאלוגי מתעצם.

שפע משוחזר: כאשר כל הבריאה משגשגת

לאחר מכן, הטקסט עובר לחזון של שפע חקלאי, בעל היקפה מדהים. הגשם מגיע בזמן הנכון, הזרע מניב יבול שופע, בעלי החיים רועים על מרחבים עצומים, ואפילו בהמות העבודה מקבלות מזון איכותי. הצטברות זו של פרטים חומריים עשויה להיראות מפתיעה בטקסט נבואי. האם לא כדאי לנו להתעלות מעל דאגות ארציות אלה?

להיפך, תשומת לב זו לקונקרטי חושפת תאולוגיה מקראית של התגלמות. אלוהים דואג לכלל האדם, גוף ונפש, חומר ורוח. רוחניות מקראית לעולם אינה מתעלמת מצרכים פיזיים. היא אינה מקדשת אותם. עוֹנִי כאידיאל בפני עצמו. כאשר אלוהים משקם, הוא משקם הכל: את הקשר הרוחני, אך גם את התנאים החומריים לחיים בכבוד. השפע המובטח אינו גמול על יראת כבוד; זהו הסימן הנראה לעין לכך שהקללה מעל הארץ הוסרה.

נקודת מבט זו נעוצה בנרטיבים של רֵאשִׁית. לאחר החטא הקדמון, הארץ הפכה פרועה, והניבה קוצים וקוצים, ודרש עבודה קשה כדי לספק את מחייתה. החטא ניפץ את ההרמוניה בין האנושות לבריאה. הבטחתו של ישעיהו מבשרת חזרה, ואף התגברות על, ההרמוניה המקורית הזו. לא רק שהאדמה הופכת שוב פורייה, אלא שהיא גם פורייה בשפע. הלחם יהיה עשיר ומזין, המספוא מלוח ובאיכות הגבוהה ביותר.

אפילו חיות עבודה נהנות משחזור זה. פרט זה מרגש מאוד. בכלכלה החקלאית של ישראל העתיקה, שוורים וחמורים ייצגו הון חיוני. טיפול טוב בהם הבטיח את שגשוג משק הבית כולו. אך מעבר לחישוב כלכלי, תשומת לב זו לרווחת בעלי חיים מגלה חזון שבו הברכה האלוהית משתרעת על כל הבריאה, לא רק על בני האדם. אֵקוֹלוֹגִיָה המקראי, אם נוכל להשתמש במונח אנכרוניסטי זה, מופיע כאן במלוא עוצמתו.

הנחלים הזורמים במורד כל הר גבוה מרחיבים את חזון השפע הזה. בארץ שבה מים הם המשאב היקר ביותר, שבה גשם הוא נדיר, ובצורת היא איום מתמיד, דימוי זה של מים זורמים לכל מקום מקבל כוח סמלי עצום. מים הם חיים, פוריות, עצם האפשרות לקיום. נחלים ברמות מסמלים שאף מקום לא נשאר צחיח. אפילו האזורים הצחיחים ביותר, הגבוהים ביותר והעוינים ביותר מתעוררים לחיים.

שפע חומרי זה קשור ישירות לשיקום הרוחני שהוזכר קודם לכן. זוהי אינה תוספת שאינה קשורה, אלא תוצאה נראית לעין של חזרת החסד האלוהי. כאשר הקשר עם אלוהים משוחזר, כל המציאות משתנה. החומרי והרוחני אינם שני עולמות נפרדים, אלא שני ממדים של אותה מציאות מאוחדת תחת מבטו של אלוהים.

חזון שפע זה עומד בניגוד חד למצור שאיים על ירושלים. במצור, הרעב הופך לנשק העיקרי של התוקף. העיר מורעבת כדי לאלץ את כניעתה. המזון הופך נדיר, המים מוקצבים, ואנשים בסופו של דבר אוכלים את הדברים הדוחים ביותר כדי לשרוד. ישעיהו משווה את הסיוט הזה לחזון מנוגד: לא מחסור אלא שפע, לא יובש אלא השקיה אוניברסלית, לא מוות איטי אלא חיים פורצים בכל מקום.

שיקום קוסמי: כאשר השמיים עצמם משתנים

הטקסט אינו נעצר בארץ. הוא עולה אל הכוכבים. הירח יזרח כשמש, והשמש תזרח שבעה פעמים בהירות יותר, בהירות כשבעת ימי אור. הרחבה קוסמית זו מדהימה. ישעיהו אינו מסתפק עוד בהבטחה לשיפור בתנאי החיים הארציים. הוא מכריז על שינוי של סדר הבריאה עצמו. גופי השמיים, שנקבעו על ידי אלוהים ביום הרביעי לפי רֵאשִׁית, עוברים מוטציה אדירה.

המספר שבע, מסמל מלאות ושלמות בתרבות המקראית, מופיע כאן כמסמן עוצמה מקסימלית. פי שבעה יותר אור מאור רגיל - זהו אור בלתי נתפס. אור שמתעלה על הפיזיקה הרגילה ונכנס לתחום הסמלי והאסכטולוגי. אור זה מבשר מצב חדש של מציאות, עולם שעבר שינוי צורה שבו אפילו חוקי הטבע כפופים לשיקום אלוהי.

הבטחה זו לאור מרובה מהדהדת בעוצמה רבה במיוחד עם אנשים שידעו את חושך המשבר. פשוטו כמשמעו, חושך הפלישה, ההרס והגלות. באופן סמלי, חושך היעדרותו לכאורה של אלוהים, של ספק ושל ייאוש. העלייה שבעת הצללים באור מסמלת שלא יישאר צל. הכל ייחשף, יואר ויתגלה בבהירות אלוהית.

ההקשר של השינוי הקוסמי הזה ראוי לתשומת לב. ישעיהו ממקם אותו ביום הטבח הגדול, כאשר מגדלי ההגנה יפלו. דיוק מטריד זה משלב שיפוט ושיקום. מגדלי ההגנה מסמלים את מבני הכוח האנושי, את מערכות הדיכוי, את מבצרי העוול. נפילתם הכרחית כדי שייווצר העולם החדש. אי אפשר פשוט לשפר את הסדר הישן; הוא חייב לקרוס כדי שמשהו חדש באופן קיצוני יקום.

פרדוקס זה עובר לאורך כל נבואות התנ"ך. יום ה' הוא גם נורא וגם נפלא, הרסני וגם יצירתי. הוא שם קץ לכל המתנגד לאלוהים, אך סוף זה מפנה את המרחב להגשמת הבטחותיו. הטבח הגדול עליו מדבר ישעיהו אינו נקמה אלוהית סדיסטית, אלא טיהור הכרחי של עולם חולה. זהו ההיבט הכירורגי של הגאולה.

הדימוי האחרון בטקסט מקיף את כל הקודמות לו: היום בו יחבר ה' את פצעי עמו וירפא את חבורותיהם. לאחר האור הקוסמי, הטקסט חוזר לגוף הפצוע של העם. אלוהים הופך לרופא, לאחות, זה שמרפא בעדינות. הפצעים מעוררים את פציעותיהם של המלחמה, אבל גם הטראומות הפנימיות, הפילוגים, הבגידות, כל מה שקרע לגזרים את המרקם החברתי והרוחני של ישראל.

חבישה וריפוי אינם מילים נרדפות. חבישה היא טיפול מיידי, מקרה חירום, חבישה שמגנה ומקלה. ריפוי הוא התהליך השלם שמשקם שלמות. אלוהים עושה את שניהם. הוא לא רק מרגיע את הכאב באופן זמני; הוא משקם לחלוטין. הבחנה זו מגלה סבלנות ומיומנות אלוהית שלוקחת את הזמן הדרוש לריפוי עמוק, לא רק לתיקון שטחי.

הדים במסורת הרוחנית הנוצרית

אבות הכנסייה הרהרו על קטע זה מספר ישעיהו, וראו בו דוגמה מוקדמת לעבודתו של ישוע. ההבטחה שאלוהים יגלה חסד ברגע שישמע את הצעקה מתגשמת בהתגלמותו ובצלב. ישוע הוא חסד אלוהי שהתגלם כבשר ודם, תשובתו המוחלטת של אלוהים לצעקת האנושות הסובלת. על הצלב, הוא שומע את צעקת הנטושים ומגיב בצעקת השממה שלו, שהופכת למקור הישועה.

ההבטחה להדרכה מתמדת מהדהדת עם שליחת רוח הקודש. מי שמלמד לא יפנה עוד עורף הופך למציאות בחג השבועות. הרוח לוחשת בפנימה את הכיוון שיש לנקוט, היא מלמדת את כל הדברים, היא מזכירה את דברי המשיח. נוכחות פנימית וקבועה זו של הרוח ממלאת ועולה על ההבטחה שניתנה על ידי ישעיהו. לא עוד רק קול מאחורי האדם, אלא נוכחות בלב ליבו של האדם.

המסורת המנזרית הוקירה במיוחד את דימוי הלחם במצוקה והמים בקושי. המדבריות הרוחניים שעברו הסגפנים מצאו את נחמתם בהבטחה זו. אלוהים לא תמיד מבטל את הקשיים, אך הוא מזין את אלה הסובלים אותם. אמונה זו קיימה דורות של מהרהרים בלילותיהם האפלים ביותר. השפע היומיומי, בין אם חומרי או רוחני, מעיד על... נֶאֱמָנוּת אלוהי גם כשהכל נראה עוין.

הליטורגיה של הִתגַלוּת, הכנסייה, אשר לעתים קרובות משלבת טקסט זה, הופכת אותה למקום של תקווה עבור הכנסייה הממתינה. כמו ירושלים הנצורה, הקהילה הנוצרית חווה את עצמה לעיתים כמיעוט, לא מובנת, מאוימת. הבטחתו של ישעיהו מזכירה לה שזעקתה נשמעת, שהתגובה האלוהית כבר בדרך. תקווה זו אינה מתכחשת לקשיחות ההווה, אך היא מעניקה לה פרספקטיבה המונעת ייאוש.

ממד השפע החומרי והשיקום הקוסמי היוו השראה לתיאולוגיות שחרור עכשוויות. הן מסרבות להפוך את ההבטחות המקראיות לשפע לרוחניות יתר על המידה. אם אלוהים מבטיח לחם, זהו לחם אמיתי שיש לצפות לו ולפעול כדי לייצר אותו. אם נחלים אמורים לזרום במורד ההרים, הדבר מרמז על שינוי של המבנים הכלכליים והאקולוגיים היוצרים יובש וסבל. ההבטחה הופכת לתוכנית פעולה לצדק ושיתוף.

המיסטיקה הנוצרית ראתה באור שבעת העמודים את דימוי החזון המבורך. בסוף המסע הרוחני, הנשמה תתבונן באלוהים באור העולה לאין שיעור על כל אור שנברא. אור זה אינו מגיע מבחוץ אלא נובע מהנוכחות האלוהית עצמה. הוא משנה את המקבל אותו, ומייצר אותו בהדרגה לאלוהות. הבטחתו הקוסמית של ישעיהו מצביעה על שינוי צורה מוחלט זה שבו אלוהים יהיה הכל בכל.

דרכים למימוש ההבטחה הזו

כדי לחיות את המסר הנבואי הזה היום, התחילו בזיהוי הקריאה שלכם. מה, עמוק בתוככם, דורש תגובה אלוהית? אל תצנזרו את הקריאה הזו בטענה שהיא נראית חומרנית מדי או לא אצילית מספיק. אלוהים שומע את הקריאה ללחם כמו גם את הקריאה לחוכמה. הביעו זאת בבירור, גם אם זה רק לעצמכם.

בשלב הבא, התאמנו בזיהוי תשובותיו של אלוהים בחייכם. הן לא תמיד לובשות את הצורה הדרמטית שאנו מדמיינים. לפעמים זו עזרה שמגיעה בזמן הנכון, מילה שמתקבלת שמהדהדת עם השאלה שלכם, שלווה פנימית שיורדת למרות ששום דבר לא השתנה כלפי חוץ. נהלו יומן שבו אתם רושמים את רגעי החסד הללו. קראו אותו שוב ושוב באופן קבוע כדי להזכיר לעצמכם שאלוהים באמת עונה.

טפחו הקשבה לקול הפנימי הזה שלוחש בתוככם. בתוך ההמולה היומיומית, צרו מרחבים של שקט שבו הקול הזה יכול להישמע. חמש דקות של שקט לפני קבלת החלטה חשובה יכולות להספיק. שאלו את השאלה בשקט, ואז הקשיבו. אל תצפו בהכרח לגילויים רועמים. הדרכה אלוהית מתבטאת לעתים קרובות כבהירות הדרגתית, אמת שמתגלה בעדינות.

תרגלו הכרת תודה על השפע בחייכם. אפילו צנועים, אפילו חלקיים, אלה מבשרים על השפע המובטח. הודו על לחם יומכם, על המים הזורמים, על השמחות הקטנות. הכרת תודה זו פותחת את לבכם להכיר במתנות אלוהיות ומכינה אתכם לקבל מתנות גדולות יותר.

נקטו פעולה קונקרטית כדי להפוך את השפע המובטח למציאות עבור אחרים. אם אלוהים מבטיח לחם ומים, פעלו כדי להבטיח שאף אחד סביבכם לא יחסר להם. אם נחלים יזרמו במורד ההרים, תמכו בפרויקטים אקולוגיים המשקמים מערכות אקולוגיות. ההבטחה הנבואית אינה רק משהו להרהר בו; היא משהו שיש להגשים באמצעות מחויבות קולקטיבית שלנו.

הרהרו באופן קבוע על האור המרובה. בקשו מאלוהים להאיר את הצללים בחייכם, בהבנתכם ובלבכם. התפללו שאורו יפזר את החושך המכביד על עולמנו. דמיינו את האור האלוהי הזה חודר ומשנה את כל המציאות. תנו לו להפוך למקור של תקווה כאשר ייאוש מאיים.

לבסוף, הצטרפו לקהילה שחולקת את התקווה הזו. לבד, אפשר להתייאש ולשכוח את ההבטחות. יחד, אנחנו מזכירים זה לזה אותן. אנחנו חוגגים את התשובות שהתקבלו, אנחנו תומכים באלה שעדיין מחכים, אנחנו שומרים על להבת התקווה חיה. הקהילה עצמה הופכת לסמל של נֶאֱמָנוּת לְנַחֵשׁ.

לחיות היום את ההבטחה של המחר

קטע זה מהנביא ישעיהו מעמת אותנו עם הבטחה כמעט בלתי נתפסת. אלוהים שעונה לצעקותינו באופן מיידי, שמנחה אותנו בכל צומת דרכים, שמבטיח שפע חומרי ורוחני, שמשנה אפילו את האורות השמימיים, שחובר פצעים ומרפא חבורות. לנוכח הצטברות כזו של הבטחות, ספקנות יכולה להתעורר בקלות. הניסיון לימד אותנו שדברים לא תמיד מסתדרים כך. לפעמים נראה שצעקות אינן נענות. ניסיונות נמשכים. שפע מתעכב. החושך נמשך.

אף על פי כן, טקסט זה אינו מזמין אותנו להכחיש את קשיחות המציאות, אלא להתמודד איתה בתקווה חזקה יותר. הוא קורא לנו להאמין שמצוקתנו הנוכחית אינה המילה האחרונה על ההיסטוריה. הוא מעודד אותנו לשמור על להבת הציפייה חיה, גם כאשר הכל נראה כאילו מכבה אותה. תקווה זו אינה נאיבית. היא יודעת את מחיר הדם, היא יודעת שמגדלי ההגנה חייבים ליפול, היא מקבלת את המעבר הגדול דרך המוות לפני... התחייה.

לחיות את ההבטחה הזו היום פירושו לסרב להתפטרות. לסרב להתרגל לאי צדק, לסבל שניתן להימנע ממנו, לאבסורד לכאורה של כל כך הרבה מצבים. לסרב לשתוק כשצריך לצעוק. לדחות את העצמאות הטוענת להסתדר בלי אלוהים. לדחות גם את הפטליזם הטוען שדבר לא ישתנה לעולם. בין שתי המלכודות הללו, הבטחתו של ישעיהו פותחת נתיב צר אך זוהר.

דרך זו דורשת מאיתנו התנצרות עמוקה. התנצרות של ראייה שתלמד להבחין בסימני החסד שכבר פועלים. התנצרות של לב שמקבל את צעקתו במקום להסוות אותה. התנצרות של התודעה שתגלה את ההיגיון הפרדוקסלי של הממלכה שבה מגדלים נופלים כדי שנחלים יוכלו לזרום. התנצרות של רצון שמחליט ללכת בעקבות הקול הנשמע מאחורינו, גם כאשר הדרך המצוינת מטעה.

הקריאה הנבואית מהדהדת ברלוונטיות עכשווית בוערת. עולמנו חווה משברים משלו: משברים אקולוגיים, עוולות בוטות, צורות מרובות של אלימות וחושך רוחני. החברות שלנו מחפשות נואשות בריתות שיוכלו להציל אותן, בדיוק כפי שיהודה חיפשה ברית עם מצרים. אך פתרונות אנושיים גרידא, מתוחכמים ככל שיהיו, נתקלים במגבלות חוכמתנו המקוטעת. הטקסט של ישעיהו מזכיר לנו שקיים מקור אחר של ישועה, שיכול לפעול היגיון אחר, שיכול לצוץ שפע אחר.

מסר נבואי זה מזמין אותנו להפוך בעצמנו לנושאי תקווה. לא תקווה מעורפלת וסנטימנטלית, אלא תקווה המושרשת בהבטחה האלוהית ומגולמת במעשים קונקרטיים. נושאי תקווה דרך סירובנו להתייאש. נושאי תקווה דרך עבודתנו כדי שהשפע המובטח יהפוך למציאות משותפת. נושאי תקווה דרך עדותנו שאלוהים באמת עונה לצעקותיהם של אלו הקוראים אליו.

אז ההבטחה תתגשם, לא באופן קסום, אלא באמצעות עבודתו הסבלנית של אלוהים איתנו ובתוכנו. הדמעות ייפסקו באמת. ההדרכה תהפוך לחוויה יומיומית. השפע יזרום. האור יזרח שבעתיים חזק יותר. ונגלה שאלוהי ישעיהו עדיין אותו הדבר, תמיד מוכן לגלות חסד, תמיד מקשיב לצעקה, תמיד נאמן להבטחותיו העתיקות שדורנו נקרא לראות את התגשמותן.

פרקטיקות רוחניות

• קבעו זמן יומי לצעקה ולהקשבה, חמש דקות בהן אתם מציגים את הצורך האמיתי שלכם בפני אלוהים ולאחר מכן נשארים בדממה קשובה.
• צרו יומן חסד שבו תרשמי לפחות שלוש פעמים בשבוע מתי חווית תשובה אלוהית לתפילותיכם.
• תרגול צום לחם פעם בחודש כדי להחזיר את ערכו הסמלי והרוחני תוך חלוקת הכסף שנחסך עם הרעבים.
• הרהרו בכל בוקר על פסוק מהקטע הזה של ישעיהו, שאלו כיצד ניתן לגלם אותו ביום שלכם, ואז חזרו אליו בערב כדי לראות כיצד.
• לעסוק בפרויקט אקולוגי קונקרטי שגורם לנחלים לזרום על הרים צחיחים, באופן סמלי או פשוטו כמשמעו, כדי לגלם את הבטחת השיקום.
• הצטרפו או צרו קבוצת שיתוף קטנה שבה כל אחד יוכל לבטא את זעקתו ולהעיד על התשובות האלוהיות שקיבלו בחייו.
• שנן את הפסוק המרכזי ודקלם אותו כמנטרה בזמנים של קבלת החלטות קשות כאשר הדרכה אלוהית נדרשת במיוחד.

הפניות

טקסט המקור ישעיהו ל', 19-21, 23-26 במסורת תרגום השבעים והוולגטה, תוך התמקדות מיוחדת בניואנסים של גרסאות המסורה העבריות.

הקשר היסטורי דברי ימי אשור הנוגעים למסעותיו של סנחריב נגד יהודה, ארכיונים בבל מהמאה ה-8 לפני הספירה, תיאורים מקבילים ב ספר מלכים שני.

פירושים פטריסטיים דרשותיו של יוחנן כריסוסטומוס על ישעיהו, פירושיו של אוריגנס על הנביאים, קריאות טיפולוגיות של המסורת האלכסנדרונית בנוגע להבטחות משיחיות.

מסורת מנזרית כלל של סנט בנדיקטוס על השגחה אלוהית בעתות ניסיון, כתביו של יוחנן קסיאנוס על הדרכה רוחנית, עדויות של אבות המדבר על הלחם הרוחני.

תיאולוגיה עכשווית חיבורים על תקווה נוצרית בתאולוגיה של המאה ה-20, מחקרים על צדק חברתי בנביאים, פרשנויות אחרונות של ספר ישעיהו וחיבורו.

פּוּלחָן לקטורנים של הִתגַלוּת במסורות הקתוליות והאורתודוקסיות, תפילות אוכריסטיות העוסקות בנושא הלחם במצוקה, הימנוגרפיה ביזנטית על אור אלוהי.

אקולוגיה מקראית מחקרים על בריאה אצל הנביאים, תיאולוגיות של שיקום קוסמי, הרהורים עכשוויים על הקשר בין רוחניות לאחריות סביבתית.

פרקטיקות רוחניות מדריכי אבחנה איגנטיאניים לשמיעת הקול האלוהי, מסורות מהורהרות על הקשבה פנימית, שיטות תפילה המתמקדות בכתבי הקודש שפותחו על ידי לקציה דיווינה.