ב-2 בנובמבר 2025, כאשר מאמינים ברחבי העולם התאספו בתפילה למען נשמות הנפטרים, עלה קולו של האפיפיור ליאו ה-14 מחלון הארמון האפוסטולי. דבריו, צלולים ועדינים, נדדו דרך הכיכרות, חדרו לבתים והגיעו ללבבות עייפים בתקופות קשות.
באותו יום, חוותה הכנסייה כולה מתח ייחודי: זה שבין זיכרון לתקווה. ראשית, זכר הנפטרים - אלה שאהבנו, אלה שעיצבו את חיינו, ואלה שאיש אינו זוכר עוד. לאחר מכן, תקווה - התקווה לחיי נצח, אותה הבטחה שמעניקה משמעות לאבלנו ומרגיעה את דמעותינו.
בפני אלפי עולי הרגל שהתאספו בכיכר פטרוס הקדוש, קרא ליאו ה-14 לתנועה פנימית עמוקה: לא להילכד בנוסטלגיה, לא להיאחז בקברי העבר, אלא להפוך את היום הזה ל"הנצחה של העתיד". מאחורי ביטוי מרגש זה, האפיפיור האיר נתיב רוחני: האמונה הנוצרית אינה רק מתאבלת על המתים, היא מכריזה על חיים.
הוא אמר, באיפוק בטוח: "היום, אם כן, הוא יום הקורא לזיכרון האנושי, כה יקר וכה שביר". ביטוי כמעט פיוטי זה מקיף את משמעות הנצחת המאמינים שנפטרו: זיכרון הוא יקר משום שהוא שומר על אהבה; הוא שביר משום שהוא תלוי בלב האדם, ששוכח כל כך בקלות. מכאן, לדבריו, החשיבות של הרחבתו, של מעבר לזיכרון המשפחה כדי להיכנס לזיכרון האלוהי - זה של אלוהים אשר, בניגוד לאלוהים, אינו שוכח איש.
מחווה סמלית: בבית הקברות ווראנו
באותו אחר הצהריים, ביקר ליאו ה-14 בבית הקברות וראנו ברומא. תמונתו של האפיפיור צועד באיטיות בין הקברים, מתפלל למען אלו ששמם נמוג מהאבן, הפכה ויראלית ברשתות החברתיות הקתוליות.
מול המצלמות הוא עוצר לרגע. עיניו נחות על קבר לא מסומן, המסומן בצלב עץ פשוט. שם הוא משתתק. אחר כך הוא אומר: "אנו מתפללים עבור אלה שאיש אינו זוכר, אך אבינו שבשמיים זוכר אותם".«
מחווה צנועה זו, המבוצעת ללא פרוטוקול, נושאת מסר אוניברסלי. בעולם שבו חיים כה רבים נעלמים אל תוך אנונימיות - קורבנות מלחמות, הגירות, בדידות - ליאו ה-14 מזכיר לנו שמבט השמיים לעולם אינו דועך.
זהו הקשר בין אמונה לאנושות פצועה שמעניק לאפיפיור שלו את מלוא משקלו. למחוותיו, שלעתים קרובות פשוטות להפליא, יש כוח סמלי: כל ברכה, כל תפילה, הופכת לסימן מוחשי של כנסייה שרוצה להישאר קרובה, שמסרבת להגן על עצמה מפני סבל העולם.
זיכרון שפנה אל התקווה
מה שהאפיפיור ליאו ה-14 מכנה "להנציח את העתיד" הוא כמעט מדהים. כיצד ניתן לזכור את מה שעדיין אינו? ניסוחו פרובוקטיבי, אך הוא חושף אמת עמוקה: עבור המאמין, המוות אינו סוף, אלא הבטחה הממתינה להגשמתה.
בהדהד את דבריו של בנדיקטוס ה-16 על חיי נצח - "טבילה באוקיינוס האהבה האינסופית, שם הזמן כבר אינו קיים" - הוא מדגיש את טבעה הפרדוקסלי של אמונתנו: אנו זוכרים לא רק את מה שהיה, אלא גם את מה שאלוהים יגשים.
רעיון זה מהדהד במיוחד בחברות החילוניות שלנו, שלעתים קרובות מתפתות לשכחה. בתי קברות הופכים למקומות שקטים, נטושים או פשוט תועלתניים. האפיפיור, לעומת זאת, משיב את משמעותם העמוקה: מקומות אלה אינם קצוות תבל, אלא ספים. הם מזכירים לנו שהחיים משאירים את חותמם בזיכרונו של אלוהים, שכל נשימה, כל סבל, כל מעשה של חסד שחווים כאן למטה ממשיכים בדרך מסתורית אל הנצח.
פניו של עולם במשבר
אבל ליאו ה-14 לא נשאר בהרהורים. באותו אנג'לוס, קולו קיבל גוון קודר. הוא דיבר על סודן, טנזניה וכל אותן אדמות מדממות שבהן השלום הפך לאשליה.
תפילתו למען המתים משתרעת מיד על אלו הגוססים כיום, תחת פצצות, בטבח או בעוני קיצוני. זוהי אינה דרשה קפואה בליטורגיה: זוהי מילה חיה המתערבבת עם זעקות העולם.
סודן, הוא מזכיר לנו, "חוות טרגדיה אנושית בעוצמה בלתי נסבלת". יותר מ-24 מיליון בני אדם סובלים מרעב, על פי האו"ם. מלחמת האזרחים, שהחלה לפני יותר משנתיים, ממשיכה להימשך, ולכודה את הפגיעים ביותר. המתקפה הנוראית על בית החולים ליולדות אל-פאשר, שם נספו מאות אזרחים, עדיין רודפת את המצפון הבינלאומי.
האפיפיור לא חוסך במילים: הוא מדבר על "כאב", אפילו "בושה", לנוכח הפרות בוטות אלה של כבוד האדם. דבריו ישירים: "נשים, ילדים ואזרחים חסרי הגנה הם הקורבנות הראשונים של היגיון מוות שאינו מכבד דבר".«
לאחר מכן, בקריאה נלהבת, הוא קרא ל"הפסקת אש מיידית" ול"פתיחת מסדרונות הומניטריים". זה לא היה נאום מופשט: זו הייתה זעקה, זעקתו של כומר שסירב להתרגל לברבריות.
שלום על פי ליאו ה-14: לא אוטופיה, אלא אחריות
בעולם רווי בשיח פוליטי, לקולו של האפיפיור יש מנגנון שונה. הוא אינו מדבר על דיפלומטיה, אלא על גיור. קריאתו לשלום אינה נשענת רק על הסכמים בין מדינות או על מוסדות בינלאומיים, אלא על שינוי בלב.
מבחינתו, שלום יכול להיוולד רק כאשר כל אדם מכיר באחר כאח, לא כיריב. "לא מספיק להימנע ממלחמה", הוא מרבה לומר, "עלינו לבנות אחווה".«
חזון אוונגליסטי עמוק זה מחדש את החשיבה החברתית של הכנסייה. הוא מצטלב עם קריאותיו של יוחנן ה-23 ב-*Pacem in Terris*, אלו של פאולוס השישי ב-*Populorum Progressio*, אלו של יוחנן פאולוס השני לתרבות החיים, ואלו של אפיפיורים אחרונים בנושא אקולוגיה אינטגרלית. ליאו ה-14 ממשיך במסורת זו, אך עם דגש חדש: זכירת המתים כבר פועלת למען שלום. שכן שלום תמיד מתחיל בכבוד לתעלומת החיים, אפילו במצבם הכבוי.
כהונתו של אפיפיור המאופיינת בחמלה
מאז בחירתו, ליאו ה-14 ביסס את עצמו כאפיפיור הנחמה. האנציקליקות הראשונות שלו, שהתמקדו בכבוד האדם ובגילוי מחדש של תפילה משותפת, מצאו תגובה מיידית. הוא מדבר לעתים קרובות על "רוך מיסיונרי": דרך להכריז את הבשורה לא באמצעות שיעורים, אלא באמצעות מחוות של דאגה.
הטון שלו לעולם אינו מוסרי. הוא מעדיף משלים על פני פולמוס, שתיקה על פני גינוי. רבים רואים בו יורש רוחני של פרנציסקוס, אך עם גישה מהורהרת יותר. בעוד פרנציסקוס הדגיש פעולה, ליאו ה-14 מזמין התבוננות. סגנונו הפסטורלי הוא של מדריך פנימי.
ב-2 בנובמבר, על ידי העלאת זיכרון הנשכחים, הוא גם מלמד אותנו להרהר - להביט במתינו ללא פחד, לקרוא מחדש את חיינו לאור הרחמים. זה אינו מסר עצוב: זהו מסר של פיוס.
הנפטרים, מורי שלום
בקטכזה שלו, האפיפיור מציע דימוי רב עוצמה: הנפטרים מלמדים אותנו שלום. הם עושים זאת ללא מילים, ללא נשק, ללא צעדות או מניפסט. שלומם דומם, אך מדבק. בביקור בבית קברות, הוא אומר, מרגישים את הזמן מאט את פעולתו, הפילוג מתפוגג. שם, אותה אדמה מקבלת בברכה את הצנועים והחזקים, את המאמינים האדוקים ואת המרדנים.
המוות, במובן זה, הופך לבית ספר של שוויון. הוא מזכיר לכולם את הבל הבטן של המריבות, את שבריריות התהילה האנושית. ומעל הכל, הוא מחזיר אותנו למה שחשוב: לאהוב, לסלוח, לקוות.
מנקודת מבט זו, האפיפיור מקשר את זיכרון המתים למחויבות לחיים. להתפלל עבור הנפטרים פירושו לפתוח את ידינו כדי לעזור לאלה שעדיין סובלים. קודש הקדושים אינו מושג רחוק: הוא מאחד את מעשינו כיום עם נשמותיהם של אלה שהלכו לפנינו.
נושא חם: טנזניה
רגעים ספורים לאחר שדיבר על סודן, הזכיר האפיפיור גם את טנזניה. גם שם פרצה אלימות בעקבות בחירות שנויות במחלוקת. מתחים אתניים ופוליטיים פתחו מחדש פצעים ישנים.
מבלי לנקוב בשמו של אף אחד האחראי, ליאו ה-14 קרא לאנשים "להימנע מכל אלימות ולבחור בדיאלוג". מילים אלה, המוכרות מתורתו, לא היו נוסחה גרידא: הן הופנו לעמים שלמים אלא גם למצפון של כל אחד ואחת.
חזונו הפסטורלי חוצה גבולות: בעודו מתפלל בוותיקן עבור מתיו של וראנו, הוא בוכה גם עבור מתיו של אפריקה. הקשר בין השניים ברור: למותם של חפים מפשע יש תמיד אותו ערך. סבלו של ילד באל-פאשר או דודומה מרגש את אלוהים באותו אופן כמו דמעה שנשפכת ברומא.
תקווה, תרופה לאדישות
אולי המילה המרכזית של המלאך היא תקווה. בעולם רווי בפחד ובדיסאינפורמציה, ליאו ה-14 רוצה להצית מחדש את להבת התקווה הנוצרית.
לא תקווה נאיבית, אלא ביטחון חד-ממדי, המושרש באמונה בתחיית המתים. "אלה המאמינים אינם אסירים של העבר", הוא אומר. האמונה הנוצרית, על ידי הפיכת זיכרון האבל להבטחה, מאפשרת שלום בין אומות.
המסר שלו נוגע גם בנושאים אקולוגיים וחברתיים: הוא קורא ל"המרה של הזיכרון". כלומר, לזכור לא להתאבל, אלא להתאושש. ללמוד מהעבר כדי להגן טוב יותר על ההווה.
כל מלחמה, כל משבר הומניטרי, כל צעד פוליטי שגוי צריכים לגרום לאומות לבחון מחדש את ההיסטוריה שלהן. בלי זיכרון, הוא מזכיר לנו, אין שלום מתמשך.
ליטורגיה כמנוף לפיוס
אחד ההיבטים המגדירים את כהונתו של ליאו ה-14 היה השימוש שלו בליטורגיה כמרחב לריפוי קולקטיבי. החגיגות לזכר המתים שניהל לא היו טקסים נוקשים: הן היו מעבדות של אחווה.
במהלך מיסת וראנו, הוא בחר תפילות פשוטות בכמה שפות, אותן ביצעו מקהלות של ילדים ומבוגרים. הוא אוהב לחזור ולומר ש"הליטורגיה היא השפה שאלוהים מדבר בה כדי לנחם את עמו".
על ידי תפילה משותפת למען המתים ברחבי העולם, המאמינים מגלים אחדות חזקה יותר מגבולות. זהו, הוא מאמין, סימן לאם כנסייה המתאבלת עם המתאבלים ומקווה עם המקווים.
מסר מעבר לוותיקן
התגובות לאנג'לוס היו חיוביות ברובן. מנהיגים נוצרים, כמו גם מוסלמים ויהודים, קיבלו בברכה את דברי האפיפיור כקריאה אוניברסלית לאחריות רוחנית ומוסרית.
מסרים של שלום הועברו מחרטום, זנזיבר, ירושלים ובואנוס איירס. רבים רואים בכך ניצוץ של אחדות בתקופה שבה הקהילה הבינלאומית נאבקת למצוא שפה משותפת.
בתקשורת מוזכר לעתים קרובות כי ליאו ה-14 - ששמו האמיתי היה לואיג'י קונטי - היה בעצמו דיפלומט מטעם הכס הקדוש לפני בחירתו. אך הוא לא השתמש בדיפלומטיה כפוליטיקאי: הוא הפך אותה לשירות פסטורלי, לעבודת פיוס בין מצפונים.
מזיכרון למשימה
2 בנובמבר 2025 יישאר אבן דרך בתורתו: הוא מנסח את רוחניות הזיכרון עם משימת השלום.
עבור ליאו ה-14, זכירת המתים הייתה יותר מחובת אדיקות: זה היה הצעד הראשון בגיור חברתי. על ידי ביקור בבית קברות, אמר, "לומדים לשים דברים בפרספקטיבה, לסלוח, להתחיל לאהוב מחדש".
שלום נולד מחוויה אינטימית זו - המפגש עם המוות והבטחת החיים. זה מה שמוביל את האפיפיור לקשר תקווה אישית למשימה האוניברסלית: להתפלל, לפעול, להתפייס.
«"בואו לא נשכח את הנשכחים"»
הנושא החוזר בנאומיו הוא: הנשכחים. ישנם המתים חסרי השם, אך גם החיים חסרי הקול: פליטים, אסירים, קשישים מבודדים, חולים נטושים.
בכך שהתפלל עבור "אלה שאיש אינו זוכר אותם", הרחיב ליאו ה-14 את היקף ההנצחה לכלל בני האדם המודרים לשוליים. הוא הזכיר לנו שכל מעשה של זיכרון הופך למעשה של צדקה.
וכאשר הוא מבקש מכולם לבקר את הקברים בתקווה, הוא מזמין אותם לפעולה קונקרטית: הדלקת נר, אמירת תפילת האדון, הגשת מעשה רחמים. אלה, הוא אומר, הן "טיפות האור" שמפזרות את חושך העולם.
הסגנון של ליאו ה-14
ענווה, עדינות ועומק: אלה הן התכונות שאפיינו את כהונתו. ליאו ה-14 לא ביקש להרשים, אלא לרגש אנשים. דרך דיבורו על המוות הייתה מרגיעה, מעולם לא חולנית. גינוי המלחמה שלו היה נחרץ, אך ללא שנאה.
הניגוד בולט: מצד אחד שאון העולם, מצד שני רחש התפילה. ובכל זאת, זהו הרחש הזה, אט אט, משנה את הלבבות.
האפיפיור מאמין באמת ובתמים ששלום עולמי מתחיל בשתיקה של נשמה מפויסת. תורתו מ-2 בנובמבר מסכמת אמונה זו: זכירת העבר ובניית שלום הם שני צדדים של אותו פעימת לב רוחנית.
הזיכרון המרפא
בסוף המלאך, הרים ליאו ה-14 את ידו לברך את הקהל. כמה מילים פשוטות, ואז רגע ארוך של דומייה. אלפי אנשים התפללו איתו, אחרים מרחוק; רבים כתבו מאוחר יותר שחשו, באותו יום, "שלום בלתי צפוי".
ואולי זהו סודו של האפיפיור הזה: בעולם במשבר, הוא משמיע את קול התקווה. הוא מראה שזיכרון המתים, אם נחיה באמונה, הופך למעשה של התנגדות לאלימות.
על פי ליאו ה-14, הנצחת העתיד משמעה נקיטת פעולות המלכות כיום: לזכור, להתפלל, לסלוח, להגן.
לפיכך, ה-2 בנובמבר 2025 לא יהיה רק יום של זיכרון דתי, אלא אבן דרך של תקווה קולקטיבית. בעולם מפולג, קולו של האפיפיור ממשיך לקרוא: "אל נפחד מהזיכרון. באמצעות הזיכרון אלוהים מעצב שלום".«
