קריאה מתוך ספר במדבר

בימים ההם, נביא בלעם הרים את מבטו וראה את ישראל חונה בשבטים. רוח אלוהים צלחה עליו, והוא אמר את המילים המסתוריות האלה: "נאום בלעם בן בעור, נאום חדי עין, נאום שומע דברי אלוהים. הוא רואה את אשר מגלה לו ה', הוא בטרמפ ועיניו פקוחות. מה יפים אוהליך יעקב, ומשכנותיך ישראל! כעמקים פרושים, כגנים על גדות נהר; כאלוות נטע ה', כארזים על גדות המים. גיבור יבוא ממשפחת יעקב, והוא ימשול בעמים רבים. מלכותו גדולה מגוג, וממלכתו תרמה."«

בלעם אמר את המילים המסתוריות הללו: "דברי בלעם בן בעור, דברי חדי עין, דברי שומע דברי אלוהים, יודע עליון. רואה את אשר מגלה לו שדי, מלא תדהמה ועיניו פקוחות. את הגבור הזה אני רואה - אך לא לעת עתה - אני רואה אותו - אך לא קרוב: כוכב יזרח מיעקב, שרביטו ינחת מישראל."«

כאשר אלוהים מדבר דרך פי נכרי: נבואתו של בלעם והתקווה המשיחית

נביא פגאני חושף את תוכניתו של אלוהים לישראל ומכריז על בואו של מלך אוניברסלי.

דמיינו אדם שאינו שייך לעם הנבחר, מגיד עתידות שכיר שנקרא לקלל את ישראל, שלפתע מוצא את עצמו כדובר ההבטחה הזוהרת ביותר של אלוהים. מצב פרדוקסלי זה אינו מקריות נרטיבית: הוא חושף אמת יסודית על אופן פעולתו של אלוהים בהיסטוריה האנושית. הטקסט של ספר במדבר שאנו חוקרים היום הופך את הקטגוריות הרגילות שלנו ומזמין אותנו להכיר בכך שהדבר האלוהי יכול לצוץ מהמקומות הכי בלתי צפויים. מחקר זה מיועד לכל מי שמבקש להבין כיצד אלוהים מוביל את האנושות לקראת הגשמתה, וכיצד ההבטחה המשיחית חורגת מהתקופות כדי להאיר את ההווה שלנו.

נתחיל בבחינת ההקשר ההיסטורי והספרותי של נבואה אניגמטית זו, לפני שננתח את הפרדוקס של נביא פגאני בהשראת הרוח. לאחר מכן נתעמק בשלושה ממדים עיקריים: האוניברסליות של התוכנית האלוהית, יופיו של העם הנבחר בעיני אלוהים, וההבטחה למלך משיחי. לבסוף, נבחן כיצד המסורת הנוצרית קיבלה והרהרה על טקסט זה, לפני שנציע הצעות קונקרטיות למסע הרוחני שלנו.

הנביא בעל כורחו

ה- סֵפֶר בַּמִדבָּר סיפור זה מתאר תקופה מכונן בתולדות ישראל: צעדת המדבר הארוכה שבין יציאת מצרים לכניסה לארץ המובטחת. פרק כ"ב מתחיל את מחזור בלעם, אחד הסיפורים הייחודיים ביותר בכל התורה. ישראל חונה בערבות מואב, בשערי הארץ המובטחת, ומספרם הרב מפחיד את בלק, מלך מואב. הוא קורא לבלעם, חוזה ידוע ממסופוטמיה, לקלל את העם הפולש הזה.

אופיו הייחודי של בלעם ראוי לתשומת לב. הוא אינו שייך לישראל; הוא מגיע מפטר, ליד נהר פרת, אזור המקושר לעתידות ולפרקטיקות קסם. בעולם העתיק, עתידים מקצועיים כמו בלעם נהנו מיוקרה רבה. הם נועצו כדי להשפיע על הגורל, למשוך ברכות או להביא קללות. בלק אפילו תולה את הבטחת העושר והכבוד בפני בלעם אם יסכים להטיל קללות נגד ישראל. עם זאת, למרות חמדנותו הברורה בסיפור, בלעם מוכיח את עצמו כבלתי מסוגל לקלל את אלה שאלוהים בירך.

הטקסט הליטורגי שאנו לומדים תואם את דבריו השני והשלישי של בלעם, הלקוחים מסדרה של ארבע הכרזות עוקבות. כל דבר עוקב אחר התקדמות דרמטית: בלעם מנסה לקלל, אך יכול רק לברך. נוסחת הפתיחה מדגישה את אופי דבריו בהשראה. הוא מציג את עצמו כמי ששומע את דברי אלוהים, הרואה את מה שה' מראה לו, שנופל באקסטזה, ועיניו נפקחות. ביטויים טכניים אלה מזכירים את החוויה הנבואית כפי שישראל מכיר אותה, אך מיושמים על נכרי.

אזכור רוח האל היורדת על בלעם הוא מרכיב תיאולוגי מרכזי. במסורת העברית, רוח האל מתייחסת לכוח האלוהי שלוקח על נביאים, שופטים ומלכים לבצע משימה מסוימת. העובדה שרוח זו משתלטת על עובד אלילים מגלה את ריבונותו המוחלטת של אלוהים: הוא בוחר את כלי עבודתו לפי רצונו, מבלי להיות מוגבל על ידי גבולות אתניים או דתיים. פריצה זו של הרוח הופכת את בלעם לנביא אמיתי, בניגוד לרצונו, בניגוד לאינטרסים החומריים שלו, בשירות מטרה העולה עליו.

למסגרת הספרותית עצמה יש חשיבות עליונה. הטקסט מתפתח בשני פרקים. ראשית, נאום ברכה חוגג את יופיו של מחנה ישראל, בהשוואה לעמקים ירוקים, גנים שופעים ועצים שתלו על ידי אלוהים ליד המים. לאחר מכן, נאום שני מכריז על בואו של גיבור, כוכב שנולד מיעקב, שרביט העולה מישראל. מעבר זה מהרהור בהווה לחזון עתידי מבנה את כל הקטע. בלעם רואה תחילה את מה שיש, לנגד עיניו, ואז מבטו הנבואי חודר את העתיד ומציץ במי שעתיד לבוא.

הדימויים בהם נעשה שימוש ראויים לבחינה מדוקדקת יותר. הכוכב והשרביט רומזים למלוכה. במזרח הקרוב הקדום, מלכים נקשרו באופן קבוע לגופים שמימיים, סמלים של קביעות, הדרכה ושליטה. השרביט מציין במפורש את סמל הכוח המלכותי. הכרזה זו על מלך עתידי, בהקשר של ספר במדבר, מקבלת אופי משיחי ברור לפרשנות נוצרית, אך כבר נשאה משקל ניכר של תקווה בציפיותיהם של ישראל.

נאום נבואי מעבר לגבולות

ניתוח קטע זה חושף דינמיקה תיאולוגית עמוקה שהופכת את הקטגוריות המוכרות לנו. בלב הטקסט הזה טמון פרדוקס חי: בלעם, החוזה השכיר הפגאני, הופך לדובר האמת האלוהית העליונה ביותר. סיטואציה אבסורדית לכאורה זו מאירה למעשה ממד מהותי של אופן פעולתו של אלוהים בהיסטוריה.

בלעם מייצג את כל מה שישראל בדרך כלל דוחה: נכרי, עוסק בניבוי עתידות, אדם חמדן המוכן למכור את שירותיו למרבה במחיר. חוקי דברים מגינים במפורש ניבוי עתידות ופרקטיקות כישוף. אך דרך אדם זה מהדהדת אחת הנבואות הזוהרות ביותר בתורה כולה. אירוניה נרטיבית זו אינה מקרית: היא מגלה את חירותו המוחלטת של אלוהים. ה' אינו יכול להיות מוגבל על ידי שום מערכת, אפילו לא דתית. הוא יכול להוציא את האמת בכל מקום שהוא רואה לנכון, אפילו בקרב אלה שנראים הרחוקים ביותר מבריתו.

ממד אוניברסלי זה של הטקסט ראוי לתשומת ליבנו המלאה. אלוהים מדבר אל בלעם, מעורר בו השראה ומעניק לו את חוכמתו. הנביא הפגאני מצהיר כי הוא מחזיק בידע של עליון, שהוא רואה את מה שה' מראה לו. הצהרות אלה מציבות את ניסיונו באותה רמה כמו זו של נביאי ישראל הגדולים. עמוס, ישעיהו וירמיהו ידברו במונחים דומים על ייעודם. לפיכך, הטקסט דוחה כל מונופול על ההתגלות האלוהית. אין ספק שישראל נשאר עם הברית, זה שבלעם מהרהר בו בפליאה, אך דבר האל יכול לצוץ מכל מקום.

לאמת זו השלכות עצומות על הבנתנו את פעולתו של אלוהים בעולם. היא משחררת אותנו מתפיסה שבטית או עדתית של אֱמוּנָה. אם אלוהים יכול לדבר דרך בלעם, אז איש אינו יכול לטעון שיש לו את הזכות הבלעדית לאמת. קול הרוח יכול להדהד במקומות בלתי צפויים. הכרה זו אינה מובילה לרלטיביזם: בלעם עצמו מכיר בכך שהוא יכול לברך רק את מי שאלוהים בירך. אך היא פותחת אותנו להקשבה רחבה וקשובה יותר לסימני הנוכחות האלוהית מעבר לגבולות הדתיים או התרבותיים שלנו.

הטקסט מדגיש גם את אופייה הלא רצוני של נבואתו של בלעם. הוא בא לקלל, הוא מקבל תשלום כדי לקלל, האינטרס העצמי החומרי שלו מאלץ אותו לקלל. אבל הוא יכול רק לברך. חוסר האונים הזה של הנביא מול הדבר שמאלץ אותו חושף את ההתעלות המוחלטת של המסר הנבואי. דבר אלוהים האותנטי לא ניתן למניפולציה, קנייה או מכשיר. הוא פורץ החוצה בכוח שאי אפשר לעמוד בפניו, שמתגבר על כל התנגדות אנושית. בלעם חווה ממקור ראשון מה המשמעות של להיות נביא: לא לומר מה אדם רוצה או מה שאחרים מצפים, אלא להעביר בנאמנות את מה שאלוהים מגלה ומכריז.

הכניעה הכפויה של בלעם לאמת האלוהית פותחת מדיטציה על גיור. הנביא הפגאני אינו מתגייר לישראל, הוא אינו מצטרף לעם הנבחר, הוא אינו הופך למאמין במלוא מובן המילה. אך לרגע חולף, הוא נתפס על ידי הרוח והופך לכלי של התגלות. חוויה קיצונית זו מעוררת אותנו לשאול: באיזו תדירות האמת עוברת דרכנו מבלי שנחבק אותה באמת? באיזו תדירות אנו מכריזים דברי צדק מבלי לגלם אותם בחיינו? בלעם מגלם את דמותו המטרידה של העד המסרב, נביא של יום שחייו אינם תואמים את המסר שהוא נושא.

האוניברסליות של התוכנית האלוהית ותיווכיה

הציר התמטי הראשון המתפתח בטקסט שלנו נוגע לאוניברסליות הרדיקלית של תוכניתו של אלוהים. בלעם, כעובד אלילים בהשראה, הופך לסמל חי של אמת יסודית: אדוני ישראל הוא גם אדון כל העמים, ותוכניתו מקיפה את כל האנושות. אישור זה אינו נובע מאוניברסליזם מופשט או סובלנות חלשה. להיפך, הוא מושרש בהיגיון של הברית עצמה.

מרגע שאברהם נקרא, ה' הכריז שכל משפחות הארץ יתברכו בו. הבטחה זו עוברת כחוט השני לאורך כל ההיסטוריה הקדושה. ישראל לא נבחרה לשמה, כזכות בלעדית, אלא כדי להפוך לכלי לברכה אוניברסלית. בחירת ישראל והפתיחות לעמים אינן סותרות אפוא: הן מהוות שני צדדים של אותה מציאות תיאולוגית. בלעם, הזר המברך, מבשר על תנועה זו של פתיחות שתתממש במלואה בהתגלות הנוצרית.

אוניברסליות זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בעצם העובדה שאלוהים מדבר אל בלעם. ה' נכנס לדיאלוג עם עובד אלילים זה, מתגלה אליו ומודיע לו את רצונו. התנשאות אלוהית זו מגלה שאף אחד אינו מודר מראש מקשר עם עליון. בוודאי, ברית סיני יוצרת קשר מיוחד בין אלוהים לישראל, אך ייחודיות זו אינה שוללת צורות אחרות של קשר. ה' יכול לגלות את עצמו למי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, וכיצד שהוא רוצה. חירות ריבונית זו מחלחלת לכל כתבי הקודש: מלכיצדק, כהן האל העליון, המברך את אברהם; ; רות המואבי השתלב בגנאלוגיה המשיחית; המאה הרומי אשר אֱמוּנָה ישוע מתפעל.

מבטו של בלעם על ישראל חושף, אם כן, ממד נוסף של אוניברסליות זו. הוא מתבונן בעם הנבחר מבחוץ, בעיני עובד אלילים, ופרספקטיבה חיצונית זו חושפת משהו מהותי. בלעם רואה את יופיו של ישראל, את ברכתו, את פוריותו הרוחנית. הוא מבחין במה שבני ישראל עצמם, השקועים בתלונותיהם ובמרידותיהם במדבר, מתקשים לפעמים לזהות. לפרספקטיבה חיצונית זו יש ערך שאין לו תחליף: היא מלמדת אותנו שאחרים יכולים לראות בנו סימנים של נוכחות אלוהית שאנחנו עצמנו לא תופסים. כך הופך האחרות למקום של התגלות.

דינמיקה זו חלה כיום על אופן חיינו בעולם. אם אלוהים דיבר דרך בלעם, אזי עלינו להישאר קשובים לדברי אמת שעשויים לצוץ מפיות בלתי צפויות. נוצרים אל תחזיקו במונופול על חוכמה, צדק, חֶמלָה. הרוח נושבת לאן שהיא רוצה, ועלינו לטפח זאת. עֲנָוָה אשר מזהה את זרעי המילה הפזורים בכל התרבויות, בכל המסורות הרוחניות, בכל החיפושים האנושיים אחר משמעות. פתיחות זו אינה מרמזת על סינקרטיזם: להיפך, היא נובעת מ... אֱמוּנָה באל שברא את הכל, שלעולם אינו נוטש את ברואיו וזורע עקבות מנוכחותו בכל מקום.

האוניברסליות האלוהית קוראת אפוא לתשומת לב מחודשת לעולם. לעתים קרובות מדי, מאמינים נסוגים לעמדת הגנה, משוכנעים שכל אמת חיצונית מאיימת על אמונתם. דוגמתו של בלעם משחררת אותנו מפחד זה. בלק רצה להשמיד את ישראל באמצעות קללה; אלוהים הפך ניסיון זה לברכה שופעת. באופן דומה, מה שאנו תופסים כעוין או זר יכול להפוך, באמצעות השגחה אלוהית, להזדמנות לחסד ולצמיחה. ביטחון זה אינו נובע מתמימות מבורכת, אלא מאמונה איתנה בריבונותו המוחלטת של אלוהים על ההיסטוריה.

לבסוף, אוניברסליות זו מתגשמת בהכרזה המשיחית. המלך הבא, הכוכב שיצא מיעקב, לא רק ימלוך על ישראל אלא גם ימשול על עמים רבים. מלכותו תעלה מעל כל המלכות הארציות. הבטחה זו, הנקראת לאורו של ישו, חושפת את מלוא היקפה: המשיח בא לאסוף לאחדות את ילדי האלוהים המפוזרים, להרוס את חומות ההפרדה, ליצור אנושות חדשה שבה אין עוד יהודי או יווני, עבד או חופשי. בלעם, נביא ליום אחד, ראה מציאות זו חמש עשרה מאות שנים לפני שהתגלמה בגלגול.

יופיו של עם אלוהים כפי שהוא נראה מבחוץ

הציר התמטי השני המבנה את פרשתנו טמון בהתבוננות המבולבלת ביופיו של ישראל. בלעם, מרים את עיניו, רואה את מחנה העם הנבחר וקורא: "מה יפים אוהליך יעקב, ומושבותיך ישראל!" קריאה זו אינה רק מחמאה אסתטית. היא חושפת ממד תיאולוגי מהותי: העם שאלוהים מברך מקרין יופי שמתעלה עליהם ומושך את מבטי הגויים.

הדימויים בהם משתמש הנביא ראויים לתשומת לב רבה. ישראל מושווה לעמקים רחבים, לגנים על גדות נהר, לאלוות ולארזים שנטעו על ידי ה' על גדות המים. מטאפורות צמחים ומים אלו מנוגדות בחדות למציאות הגיאוגרפית המיידית. העם חונה בערבות מואב הצחיחות, אזור של בצורת ושממה. אך בלעם אינו רואה... עוֹנִי חיצוני: הוא מהרהר במציאות הרוחנית, בפוריות הפנימית שאלוהים מעביר לעמו.

חזון נבואי זה מלמד אותנו פרספקטיבה מחודשת על הכנסייה ועל קהילת המאמינים. מבחוץ, אספת המאמינים עשויה להיראות בינונית, שברירית, מסומנת בחטאים ובפילוגים של חבריה. עם זאת, בעיני... אֱמוּנָה, זה נשאר הגן הזה שנטע אלוהים, מושקה במים חיים של הרוח, נושא פירות של קְדוּשָׁה שמזינים את העולם. יופי נסתר זה לעתים קרובות חומק ממבטים שטחיים, אך הוא לא פחות אמיתי. בלעם מלמד אותנו לראות בעיני אלוהים.

למים יש תפקיד סמלי מרכזי במטאפורות אלה. הגנים נמצאים על גדות נהר, העצים נטועים על שפת המים. בהקשר המדברי של המזרח התיכון בימי קדם, מים סימלו חיים, פוריות וברכה אלוהית. גן מושקה ייצג שפע, שגשוג ויציבות. במעבר לרמה רוחנית, דימוי זה מעורר חֶסֶד מים אלוהיים המזינים את נשמת המאמין והקהילה. ללא הזנה מתמדת זו, הכל נובל ומת. אך היכן שזורמים מי הרוח החיים, חיים שופעים.

לעצים שהוזכרו, אלוורה וארזים, יש גם משמעות סמלית. ארז לבנון, בפרט, עץ הארז מייצג לאורך התנ"ך כוח, הוד וקביעות. הארז אינו נרקב; הוא עומד בפני איתני הטבע ומגיע לשמיים. ישראל הוא כמו ארז שתול על ידי אלוהים: מושרש בברית, הוא עומד בסערות ההיסטוריה מבלי להיעקר. דימוי זה מנבא את אופיו העמיד של עם אלוהים למרות רדיפות, גלות וניסיונות. הוא גם מבשר את איתנותה של הכנסייה, הבנויה על הצוק, אשר כוחות המוות לא יגברו עליה.

היופי שראה בלעם לא היה סטטי. הוא לווה בהבטחה לפרי והתרחבות. עמקים התרחבו, גנים התרבו ועצים צמחו. עם ישראל לא היה מוגבל לשלמות קבועה; הם נקראו לגדול, להתפתח ולשאת פרי עוד ועוד. דינמיקה זו של צמיחה עוברת לאורך כל תולדות הישועה, מההבטחה שניתנה לאברהם על צאצאים רבים ועד למשימה האוניברסלית שהופקדה בידי תלמידיו של ישו.

נקודת המבט של בלעם על ישראל מאתגרת אותנו גם באופן שבו אנו תופסים אחרים. לעתים קרובות מדי, אנו שופטים את אחינו ואחיותינו על פי קריטריונים שטחיים, מתעכבים על פגמיהם הגלויים ובוזים לבינוניותם לכאורה. הנביא הפגאני מלמד אותנו דרך ראייה שונה, כזו המחפשת ומכירה ביופי נסתר, בעבודת האל בחיי אדם. כל אדם שאנו פוגשים הוא בפוטנציאל אותו גן שנטע ה', אותו עץ שניזון מחסדו. עינינו חייבות ללמוד להבחין ביופי הרוחני הזה מתחת למראה מטעה לעיתים.

לבסוף, להתבוננות זו ביופייה של ישראל יש ממד מיסיונרי. אם עם ישראל מקרין הוד והדר כזה שהוא אפילו מפליא את אויביו, אז הם הופכים לאות לגויים. יופיו של... קְדוּשָׁה זה מושך, מרתק, מגייר. הנוצרים הראשונים כבשו את האימפריה הרומית לא בכוח אלא בהשפעתם צְדָקָה, של אחדותם, של תקוותם. אפילו כיום, הכנסייה מבשרת תחילה על ידי מה שהיא לפני שהיא מבשרת על ידי מה שהיא אומרת. הקוהרנטיות בין המסר לחיים, יופיו של קיום שעבר צורה שונה על ידי אהבה אלוהית - זה מה שפותח לבבות ל אֱמוּנָה.

הכוכב העולה: הבטחה ותקווה

הציר השלישי מגיע לשיאו בהכרזה הנבואית עצמה: "כוכב יזרע מיעקב, שרביטו יוּרם מישראל". מילים אניגמטיות אלו, שנאמרו על ידי בלעם על סף הארץ המובטחת, הזינו את תקוות ישראל במשך מאות שנים ומוצאות את התגשמותן בדמותו של ישו. הן ראויות לניתוח מעמיק הן בשל משמעותן המקורית והן בשל משמעותן המשיחית.

בהקשר המיידי של ספר במדבר, נבואה זו מכריזה על הקמת המלוכה בישראל. הגיבור שיצמח מצאצאיו של יעקב מתייחס ככל הנראה לדוד, המלך הגדול הראשון של ישראל, זה שאיחד את הממלכה והביא אותה לזהור בקרב העמים השכנים. הנבואה מעוררת את שלטונו על עמים רבים, את מלכותו הנעלה. לפרשנות היסטורית זו יש לגיטימציה משלה: בלעם מנבא את העתיד הקרוב, את הופעתה של מלוכה חזקה שתמלא את הבטחותיו האלוהיות.

אבל הטקסט חורג הרבה מעבר למשמעות הראשונית הזו. דמותו של הכוכב העולה, בפרט, פותחת אופקים רחבים הרבה יותר. במסורת המקראית, הכוכב מעורר קביעות שמימית, את האור המדריך בחושך, את התגלמות התהילה האלוהית. תהילים ונביאים יאמצו סמליות זו כדי לציין את המלך האידיאלי, המשיח המיוחל. בלעם רואה את הגיבור הזה, אך לא לעת עתה; הוא מביט בו בחטף, אך לא מקרוב. מרחק זמני זה מדגיש את אופיו האסכטולוגי של החזון: הוא נוגע להגשמה עתידית, אירוע החורג מעבר להיסטוריה המיידית.

המסורת היהודית הפוסט-מקראית הרהרה בהרחבה על נבואה זו מנקודת מבט משיחית. בזמן מרד בר כוכבא נגד רומא במאה השנייה לספירה, מנהיג המורדים כונה בר כוכבא, בן הכוכב, בהתייחסות ישירה לנבואת בלעם. זיהוי זה מראה עד כמה טקסט זה הזין את התקווה למשחרר פוליטי ודתי. אם נוצרים למרות שזיהו את המשיח בישוע מנצרת, היהודים המשיכו לחכות לזה שבלעם ראה לנגד עינינו.

עבור הנוצרים הראשונים, הקשר בין נבואתו של בלעם לבין לידתו של ישוע היה ברור באופן בולט. הבשורה על פי מתי מספרת כיצד חכמים מן המזרח, בהנחיית כוכב, באו לעבוד את מלך היהודים שזה עתה נולד. כוכב מסתורי זה הגשים פשוטו כמשמעו את האורקל: גוף שמימי עלה, והביש את בואו של מלך המשיח. החכמים, עובדי אלילים כמו בלעם, זיהו וסגדו למי שהרשויות היהודיות בירושלים התכוננו לדחות. ההיסטוריה חזרה על עצמה: דווקא הזרים אימצו את הגילוי שקרובים אליהם סירבו לו.

השרביט המוזכר על ידי בלעם מעורר במפורש סמכות מלכותית. אך איזה סוג של מלכות מפעיל ישו? לא שליטה פוליטית כמו זו של בעלי הכוח של העולם הזה, אלא מלכות של אמת וחיים, של קְדוּשָׁה ושל חסד. ישוע שולט באהבה, בשירות, במתנת חייו. שרביטו הוא הצלב, כלי עינויים שהוסב לכס כבוד. היפוך רדיקלי זה של ערכים אנושיים מגשים את נבואתו של בלעם בצורה בלתי צפויה ופרדוקלית.

ראוי להדגיש את היקפה האוניברסלי של מלכות משיחית זו. בלעם מכריז כי מלך זה ימלוך על עמים רבים. המשיח שקם לתחייה שולח את תלמידיו ברחבי העולם כדי להפוך את כל העמים לתלמידים. אדוננו משתרע הרבה מעבר לגבולות האתניים או הגיאוגרפיים של ישראל. הוא מלך היקום, זה שלפניו תכרע כל ברך, בשמים, בארץ ומתחת לארץ. אוניברסליות זו ממלאת את התנועה שכבר קיימת בנביאתו של בלעם: הפגאן המתנבא מבשר את העמים שיעבדו את משיח ישראל.

לתקווה המשיחית המועברת בטקסט זה יש גם ממד אסכטולוגי שאין להכחישו. בלעם רואה את הגיבור הזה, אך לא לעת עתה. אפילו לאחר ביאת המשיח, אפילו לאחר תחייתו ועלייתו לשמיים, המימוש המלא של מלכותו טרם הגיע. אנו חיים בזמן שבין לבין: המשיח הגיע, אך שלטונו טרם התגלה במלואה. הכוכב עלה, אך אנו מצפים ליום בו יזרח בכל הדרו, בשובו המפואר של האדון.

מתח זה בין מה שכבר לבין מה שעדיין לא מבנה את כל הקיום הנוצרי. אנו חוגגים את ניצחונו של ישו על החטא והמוות, אך אנו ממשיכים להיאבק נגד הרוע. אנו טועמים את ערבותו של הרוח, אך אנו נאנחים בציפייה לגאולת גופינו. האורקל של בלעם שומר עלינו בערנות של תקווה זו: המלך כאן, בינינו, אך אנו שואפים לקראת התגלותו הסופית. תקווה פעילה זו מונעת מאיתנו להתייצב בתחושת ביטחון כוזבת או להתייאש לנוכח ניסיונות הזמן הנוכחי.

הדים במסורת

המסורת הפטריסטית והליטורגית התעמקה בטקסט זה של בלעם בעומק יוצא דופן. מהמאות הראשונות, אבות הכנסייה זיהו בו נבואה מרכזית על ביאת המשיח ופיתחו תאולוגיה עשירה מהצהרה אניגמטית זו שנאמרה על ידי עובד אלילים. קריאתם הרוחנית עוזרת לנו לחדור לעומק רב יותר למשמעות הקטע הזה.

אוריגנס, הפרשן האלכסנדרוני הגדול מהמאה השלישית, מקדיש קטעים ארוכים לאורקל של בלעם בדרשותיו על מספרים. הוא מדגיש שהכוכב שראה הנביא אינו אלא ישו עצמו, אור הגויים, כוכב הבוקר המבשר את יום הישועה החדש. זיהוי כריסטולוגי זה עובר לאורך כל המסורת שלאחר מכן. ישו הוא הכוכב האמיתי שמנחה אנשים אל מחוץ לחושך הבורות והחטא אל ידיעת האל החי.

אוגוסטינוס, מצידו, מהרהר בהרחבה על הפרדוקס של בלעם. פגאני חמדן זה, שבא לקלל, הופך, בניגוד לרצונו, לנביא אמת. הבישוף של היפו רואה בכך דוגמה לתורת... חֶסֶד אלוהים יכול להוציא טוב מהרע, ולהפוך כוונות רעות לכלי בתוכניתו. בלעם מבשר את הדמויות הרבות בהיסטוריה של הישועה אשר, מבלי דעת או אפילו מבלי דעת, משרתות את מטרות האל. קיפא מנבא את מותו הגאולה של ישוע, פילטוס מכריז על חפותו תוך שהוא מרשיע אותו, החיילים הרומאים מקיימים את כתבי הקודש על ידי צליבתו של המושיע: כל הדמויות הללו מהדהדות את בלעם.

הליטורגיה הלטינית שילבה קטע זה בזמן של הִתגַלוּת ושל חג המולד, ובכך מדגישים את המימד המשיחי והלידתי שלו. האורקל של בלעם מהדהד במיוחד בתקופה זו של הכנה והמתנה. המאמינים, כמו הנביא, סורקים את האופק כדי להציץ בכוכב העולה. הם שומרים על המשמר בתקווה למי שעתיד לבוא, המלך המובטח ששלטונו לא ידע קץ. הוספה ליטורגית זו אינה בחירה שרירותית: היא מגלה את האחדות העמוקה בין ציפיית ישראל לצפיית הכנסייה.

מזמורים ורצפים מימי הביניים משתמשים לעתים קרובות בדימוי כוכב יעקב. ב"ואני עמנואל" המפורסם, האנשים שרים: בוא כוכב מזרח, שפוך אורך על חשכינו. קריאה זו מושרשת ישירות בנבואתו של בלעם. הכוכב הופך לסמל של תקווה נוצרית, סימן של נֶאֱמָנוּת אלוהי, אשר ממלא את הבטחותיו. כנסיות מימי הביניים מתארות לעתים קרובות את כוכב ה בית לחם הנחיית המגי, הגשמה גלויה של דבר הנבואה.

בפרשנויותיו המקראיות, תומאס אקווינס מציע קריאה שיטתית יותר של הטקסט. הוא מבחין בכמה רמות של משמעות: מילולית, אלגורית, טרופית ואנאגוגית. במובן המילולי, בלעם מנבא את דוד; במובן האלגורי, הוא מכריז על ישו; במובן הטרופי, הוא מעורר את אורו של... אֱמוּנָה בנשמתו של המאמין; במובן אנאגוגי, זה מבשר את התהילה השמימית שבה שולט ישו שקם לתחייה. פרשנות מרובעת זו מעשירה במידה ניכרת את הבנתנו את הטקסט על ידי חשיפת מלוא עומקו הסמנטי.

רוחניות כרמליתית, המיוצגת במיוחד על ידי יוחנן של הצלב, מהרהר על נביאתו של בלעם באמצע הלילה החשוך. הכוכב העולה בחושך מסמל את התקווה התיאולוגית המנחה את הנשמה דרך ניסיונותיה. כאשר כל האור הטבעי כבה, כאשר אלוהים נראה נעדר, אֱמוּנָה הוא נשאר כמו כוכב רחוק אך ודאי. הוא מבטיח למאמין שהשחר יגיע, שהיום יפרח, שהמפגש הסופי עם האהוב מתקרב.

מדיטציה אישית

לאחר שבחנו את הממדים התאולוגיים והרוחניים של האורקל של בלעם, ראוי להציע כמה צעדים קונקרטיים לשילוב מסר זה בחיי האמונה שלנו. הצעות אלה נועדו להקל על מסע אישי, המותאם לקצב של כל אדם, ולאפשר לדבר להעשיר את חיינו.

הצעד הראשון הוא להכיר בענווה בכך שאלוהים יכול לדבר דרך קולות בלתי צפויים. הבה ניקח זמן לבחון את חיינו האחרונים: אילו דברי אמת שמענו מאנשים שאינם מאמינים, מזרים למסורת שלנו, מאנשים שאולי בזנו להם? האם הרוח דיברה דרכם כדי להורות לנו, לתקן אותנו או לעודד אותנו? הכרה זו משחררת אותנו מגאווה רוחנית ופותחת אותנו לטווח רחב יותר של הקשבה.

הצעד השני מזמין אותנו להרהר ביופיו של עם האלוהים, שאנו חלק ממנו. לעתים קרובות מדי, אנו מתעכבים על חסרונותיה של הכנסייה, על שערוריותיה, על פילוגיה, על בינוניותה. בלעם מלמד אותנו פרספקטיבה שונה. הבה ננסה לראות את קהילתנו הכנסייתית כגן שנטע אלוהים, מושקה בחסדו. אילו פירות של קְדוּשָׁה האם נוכל להבחין בו? אילו סימנים של תקווה? התבוננות מחודשת זו מזינה את אהבתנו לכנסייה ואת מחויבותנו אליה.

הצעד השלישי מוביל אותנו להצית מחדש את תקוותנו המשיחית. בעולם המאופיין באלימות, אי צדק וייאוש, האם אנו באמת מאמינים שהכוכב עלה, שהמלך הגיע, שהניצחון הושג? הבה ניקח זמן למדיטציה שקטה כדי לאפשר לרוח לחזק את הוודאות הזו בתוכנו: המשיח שולט, גם אם שלטונו נותר מוסתר. הבה נעטגן את חיינו בתקווה זו שאינה מאכזבת.

הצעד הרביעי מזמין אותנו להרהר על ייעודנו הנבואי. דרך הטבילה, כולנו מתארים את עצמנו כמשיח, כהן, נביא ומלך. כמו בלעם, בניגוד לרצונו, אנו נקראים להכריז על האמת האלוהית בהקשר חיינו. היכן וכיצד נוכל להיות דוברים לברכה אלוהית כיום? למי מבוקשת במיוחד עדותנו? הבה נשאל. חֶסֶד של חוצפה נבואית.

הצעד החמישי מזמין אותנו לבחון את מצפוננו בנוגע לאוניברסליות של הישועה. האם אנו נוטים להגביל את אלוהים לקטגוריות הצרות שלנו? האם אנו מסרבים להכיר בפעולתו מעבר לגבולות הגלויים של הכנסייה? הבה נתפלל שליבנו יתרחב לממדי ליבו של אלוהים, החפץ שכל בני האדם ייגאלו ויגיעו לידיעת האמת.

הצעד השישי כרוך בזיהוי ספציפי של אדם שאנו נוטים לבוז לו או לשפוט אותו באופן שלילי, ושאלה חֶסֶד לראות בו את הגן הזה שנטע אלוהים, את העץ הזה שניזון מהשגחתו. אולי אז נגלה תכונות בלתי צפויות, אורות בלתי צפויים, סימנים של נוכחות אלוהית שמבטנו הרגיל לא קלט.

הצעד השביעי, לבסוף, מזמין אותנו להביט אל העתיד בביטחון. בלעם רואה את הכוכב, אך לא לעת עתה; הוא מביט בו במבט חטוף, אך לא מקרוב. גם אנחנו חיים בתקופה זו של המתנה וערנות. הבה נשאל. חֶסֶד של התמדה, הכוח להחזיק חזק בתקווה, האור להבחין כבר בהווה במבשרי השלטון הקרב ובא.

מסר נבואי להיום

הנאום של בלעם, שנאמר לפני יותר משלושת אלפים שנה בערבות מואב, לא איבד מאום מהאתגר העוצמתי שלו. להיפך, הוא מהדהד ברלוונטיות בולטת בעולמנו העכשווי, עולם קרוע במתחים בין פרטיקולריזם לאוניברסליזם, בין זהות לפתיחות, בין תקווה לייאוש. טקסט זה קורא לנו לתשובה הן של הפרספקטיבה והן של הלב.

השיעור הראשון שלו נוגע ליחס שלנו לאחרות. בהקשר המאופיין בפוליטיקת זהויות, קהילות סגורות ופחדים מהאחר, בלעם מלמד אותנו שהזר יכול להפוך לנושא אמת. הכרה זו אינה מובילה לרלטיביזם חלש שיכחיש את הספציפיות של ההתגלות הנוצרית. במקום זאת, היא מזמינה אותנו להקשבה מכבדת וקשובה לכל המסורות הרוחניות, לדיאלוג כן המחפש ומקבל בברכה את זרעי הדבר הפזורים ברחבי העולם. הרוח נושבת לאן שהיא רוצה: אישור יוחנן זה מוצא דוגמה נבואית בדבריו ההשראה של החוזה הפגאני.

הלקח השני נוגע לאקלסיולוגיה שלנו. לנוכח השערוריות שמעוותות את הכנסייה, הפילוגים שקורעים אותה לגזרים והבינוניות שמשתקת אותה, אורב לנו פיתוי הגועל או הייאוש. בלעם מזכיר לנו שיופייה של הכנסייה אינו טמון בשלמות המוסרית של חבריה, אלא ב... חֶסֶד מים אלוהיים שמזינים אותו ללא הרף. כמו הגן שליד הנהר, הוא חי על מים חיים אלה שהישוע הבטיח ושהרוח מעניקה לו. מבטנו חייב ללמוד להבחין בכך קְדוּשָׁה נסתרת, פוריות רוחנית זו נשארת גם כאשר המראה סותר אותה.

הלקח השלישי נוגע לתקווה האסכטולוגית שלנו. הכוכב עלה בישוע המשיח, אך שלטונו נותר מוסתר, שנוי במחלוקת ומתעלם ממנו על ידי רוב האנושות. מצב זה עלול להוביל אותנו לייאוש. עם זאת, נבואתו של בלעם מזכירה לנו שתזמונו של אלוהים אינו תזמונו, שסבלנותו עולה על חוסר סבלנותנו, שתוכניתו מתפתחת על פי היגיון שלעתים קרובות חומק מאיתנו. הנביא רואה את הגיבור, אך לא לעת עתה. מרחק זמני זה מלמד אותנו את מעלת ההמתנה הפעילה, ערנות סבלנית ותקווה בלתי מעורערת.

הקריאה הנובעת מטקסט זה היא אפוא רב-גונית אך מתכנסת. היא מזמינה אותנו לצאת מהוודאויות הנוחות שלנו ולקבל בברכה את חידושו של אלוהים, לטהר את ראייתנו כדי להרהר ביופיו הנסתר של פועלו, להצית מחדש את תקוותנו להתמיד בלילה תוך כדי המתנה ליום. המרה משולשת זו - של דעת, לב ורצון - הופכת אותנו פתוחים לפעולתה המשתנה של הרוח. היא הופכת אותנו לנביאים לזמננו, המסוגלים להבחין ולהכריז על אותות נוכחות המלכות בעיצומה של ההיסטוריה הסוערת שלנו.

מי ייתן והאורקל האניגמטי הזה, שנאמר על ידי עובד אלילים בהשראה בשערי הארץ המובטחת, יהפוך עבורנו למקור להתחדשות רוחנית. מי ייתן ויעזור לנו להרחיב את נקודת המבט שלנו, לחזק את תקוותנו ולחיות את ייעודנו הנבואי באומץ לב וב... עֲנָוָה. ומעל לכל, מי ייתן וזה ישמור אותנו בוודאות השמחה שהכוכב עלה, שהמלך הגיע, שהניצחון הושג, ועכשיו עלינו להיות עדים לאור הזה שלעולם לא יכבה.

פרקטיקות

• הרהרו מדי יום על פסוק מנזר בלעם, ושאלו את עצמכם כיצד הוא שופך אור על מצבכם הנוכחי.
• זהה אדם שונה ממך והתפלל להבחין בו בסימני נוכחות אלוהית.
• הקדישו זמן ל קריאה אלוהית מגזין שבועי על הטקסטים המשיחיים של הברית הישנה.
• נהלו יומן רוחני ובו ציינו את הפעמים שבהן אלוהים דיבר אליך דרך קולות בלתי צפויים.
• השתתף באופן פעיל בפגישות בין-דתיות כדי להעמיק את הבנתך את פעולתה האוניברסלית של הרוח.
• התבונן באופן קבוע באייקון של ישו פנטוקרטור כדי לטפח את תקוותך במלכותו האוניברסלית.
• לעסוק בעבודה של צְדָקָה קונקרטי כסימן נבואי למלכות הקרבה.

הפניות

• סֵפֶר בַּמִדבָּר, פרקים עשרים ושניים עד עשרים וארבעה, הנרטיב המלא של מחזור בלעם.
• הבשורה על פי מתי הקדוש, פרק שני, סיפורם של המגים המודרכים על ידי הכוכב.
• תהילים שבעים ובן, נבואת מלכות משיחית המהדהדת עם נבואתו של בלעם.
• אוריגנס מאלכסנדריה, דרשות על מספרים, פרשנות פטריסטית של מחזור בלעם.
• אוגוסטינוס מהיפו, עיר האלוהים, הרהור על ההשגחה האלוהית והנביאים למרות עצמם.
• יוחנן של הצלב, הלילה האפל, סמליות הכוכב בניסיון רוחני.
• תומאס אקווינס, סיום תיאולוגי ופרשנויות מקראיות, הרמנויטיקה מרובעת של הנבואה.
• החוקה הדוגמטית של לומן ג'נטיום מועצת הוותיקן השנייה, אקלסולוגיה של אחדות ומשימה אוניברסלית.