קריאה מתוך איגרתו של שאול השליח אל הרומים
אחים,
אני מדבר במונחים אנושיים, המותאמים לחולשתך. העמדת את איברי גופך לעבודת טומאה והוללות, המובילים להוללות; כך גם העתה העמיד אותם לעבודת צדקה, המובילה לקדושה.
כאשר הייתם עבדים לחטא, הייתם חופשיים מכל חובה לצדק. מה הרווחתם אז בדברים שאתם מתביישים בהם עכשיו? כי דברים אלה מובילים למוות.
אבל עכשיו, מששוחררתם מן החטא והפכתם למשרתי אלוהים, אתם קוצרים את מה שמוביל לקדושה, וזה מביא לחיי נצח.
כי שכר החטא הוא מוות, אך מתנת האלוהים היא חיי עולם במשיח ישוע אדוננו.
משוחררים מחטא, עבדי אלוהים: ההבטחה לחיים שעברו שינוי צורה מלא
איך לעשות לתפוס את החופש החדש מה שאול הקדוש מציע בספרו מכתב אל הרומאיםאיזו מהפכה מעשית, אתית ורוחנית טמונה בקריאה זו להשתחרר מכבללי הרוע ולהסכים מרצונו החופשי? נֶאֱמָנוּת ולקדושה, "עבדי אלוהים", במונחים פרדוקסליים? טקסט נועז זה פונה בראש ובראשונה לאלו אשר, גם כיום, מבקשים לתת משמעות לקיומם, נאבקים בהרגלים משפילים, חפצים לחיות ישר ובשלום. מה משמעות השינוי הזה, וכיצד הוא יכול לשנות את ההיסטוריה שלנו?
מכתב זה ידריך אתכם דרך ההקשר הרדיקלי של דרישתו של פאולוס, יפתח את הדינמיקה העמוקה שלה, ולאחר מכן יציג נתיבים קונקרטיים ל"קציר מה שמוביל לקדושה". לאחר טבילה במסורת, יוצעו לכם צעדים למדיטציה והמלצות מעשיות: מספיק כדי לגרום לקריאה זו להדהד בכל פרט ופרט בחייכם.
הדגשת ההקשר: מעבדות ועד לחופש שהוצע
הפסוקים מספר הרומים האיגרות ו':19-23 מהוות חלק מאיגרת מרכזית, בסיסית להרהוריו של פאולוס על מצבו האנושי, החסד והישועה. איגרת זו, שנכתבה כנראה בין השנים 56 ו-58 לספירה, לפני שהשליח ביקר ברומא, מופנית לקהילה קוסמופוליטית של יהודים וגויים שהתנצרו. כולם מכירים את אחיזת החוק והחטא, וכולם כמהים לחיים מחודשים.
בעולם היווני-רומי, עבדות וחירות היו מציאויות קונקרטיות, חלק בלתי נפרד מהסדר החברתי. לדברי פאולוס, לדבר על "עבדות החטא" זה לציין מצב של שעבוד פנימי: לא מדובר בפגם בודד, אלא בכוח הרסני המתבטא בתשוקות מוטעות, הרגלים משפילים ואוריינטציה כללית של החיים כלפי המוות. בהקשר זה, פאולוס משתמש ב"שפה אנושית, המותאמת לחולשתכם": הוא מדבר בשפת הזמן כדי להגיע למצפונים ולגופים.
הקטע המצוטט הוא חלק מדיון על טבילה כהשתתפות במוות וב... התחייה מתורתו של ישו: שחרור "האני הישן" מרמז על חובת גיור בבשר ודם, אפילו באיברי הגוף. רחוק מלהיות שינוי פשוט של תווית מוסרית או חברתית, זהו מעבר מעבדות לחירות אמיתית: "להעמיד [את האיברים] כעת לשירות הצדקה, המובילה לקדושה".
לאחר מכן, פאולוס מעז להשמיע אמירה פרדוקסלית, כמעט פרובוקטיבית: משוחררים מחטא, "הפכנו לעבדים של אלוהים". הדימוי הקשה בולט: מאחוריו, השליח מזמין אותנו לרדיקליזם חדש, ל... נֶאֱמָנוּת נבחר, לציות מלא אמון. שכר החטא: מוות; מתנת אלוהים: חיי נצח. התמונה קשה, אך ההבטחה עצומה: חירות אינה חזרה לאנומיה, היא מתממשת בשגשוג תחת חסד, בשירות משחרר, ולא בעבדות שהורגת.
בלב הטקסט: הדינמיקה של השחרור הנוצרי
במבט ראשון, שימוש במונח "עבדות" כדי לדבר על אלוהים נראה מזעזע וסותר את האידיאל של חירות נוצרית. אך כאן, פאולוס מוביל אותנו להבין את טבעו האמיתי של השחרור שמציע ישו. אין מדובר רק בהקלה של הנטל, וגם לא באוטונומיה בלתי מבוקרת, אלא דווקא בשינוי במרכז הכובד של הקיום. להשתחרר מחטא פירושו להיות נתון לתלות חדשה, מקור לצמיחה וחיים.
המפתח להבנת זאת טמון במשפטו של פאולוס, "מתנת אלוהים". פרידה עם החטא פותחת את הדרך לקבלת חסד, לא להרוויח אותו. זהו היפוך פרספקטיבה: במקום בו החטא מגביל אותנו לבושה ולמוות, אלוהים מציע הרבה יותר מהבטחה: הוא מציע חיי נצח, המתקבלים במשיח. הקטע הוא אפוא קריאה להבין את הקדושה כדינמיקה של יחסים: להפוך ל"עבד של אלוהים" פירושו להסכים להיאחז, להשתנות ולהדריך אותו. פירוש הדבר הוא להפקיד את עצם השימוש בגוף האדם ("איבריכם") לשירות מרומם.
פרדוקס זה מבנה את כל מחשבתו של פאולוס: מצד אחד, האדם שננטש לנפשו - או לתשוקותיו - הופך בסופו של דבר לריק, מאבד את אנושיותו. מצד שני, ישנה תלות נבחרת, שמקבלים הסכמה ב... אַהֲבָהזה פותח מרחב של פוריות. האופי הרדיקלי של המתנה הופך אז למוקד של חירות אותנטית. כאן הטקסט מצטרף שוב למסורת המקראית הגדולה, הרואה בחופש מסע, לא דבר מובן מאליו: יציאת מצרים מעבדות מלווה תמיד במתנה של תורה, ברית, הבטחה לארץ. כאן שוב, מדובר בעניין של עזיבה של שעבוד לאחריות, של התקשרות הרסנית לטובת נאמנות נותנת חיים.
חופש, העיקר בהמרה
קטע זה אינו מזמין הטפה מוסרית חרדתית או תשישות כתוצאה ממאמץ; הוא מציע פרשנות מחודשת של עצם מושג החירות. פאולוס חושף אשליה מושרשת עמוק - שחופש פירושו פשוט "לעשות כל מה שאדם רוצה", לברוח מכל הכללים. הוא מראה כיצד אוטונומיה כביכול זו מובילה לסגירה, בידוד ומעגל של בושה. לעומת זאת, אימוץ שחרור מחטא דורש הסכמה ל"עבודת צדקה": אוריינטציה כלפי אחרים, כלפי טוב, כלפי קדושה.
המרה פנימית זו אינה מיידית, אלא הדרגתית. היא מתעצבת בחינוך של מחוות, בערנות לבחירות הקטנות של חיי היומיום. להעמיד את גפיו "לשירות הצדק" פירושו טקסיות. חֶסֶדלשלב בהדרגה את הדאגה למשיח בכל תחומי החיים: מערכות יחסים, עבודה, פנאי. לכן, חירות נוצרית אינה מובנת "בניגוד" לתורה, אלא כהגשמת משמעותה: לאהוב את אלוהים ואת רעך כמוך.
ההיסטוריה מראה כיצד שחרור רוחני אינו מושג ללא מאבק: עולי רגל, קדושים ומומרים מעידים על "לידה שנייה" זו, שלעתים קרובות ארוכה, הכוללת ויתורים ומחויבויות חדשות. לפיכך, פאולוס מציב כל אדם בפני אחריות: חירות, המתקבלת כמתנה, נבחנת בכיוון חייו של האדם. היא נבנית באמצעות בחירות חוזרות ונשנות, לעיתים נגד הזרם, אך חושפות בהדרגה את פניו של ישו בתוך האדם.
הפרדוקס הפורה של "עבדותו" של אלוהים
דמותו של העבד, פרובוקטיבית ככל שתהיה, בולטת באופייה הרדיקלי. בעת העתיקה, העבד לא היה אדון לעצמו: הוא היה תלוי לחלוטין באחר. פאולוס, לעומת זאת, הופך את הפרספקטיבה הזו. עבדות החטא היא דה-הומניזציה משום שהיא שוללת את החירות והכבוד של האדם: היא משאירה את האדם "בבושה" ומובילה למוות, במילים אחרות, לחיים מצומצמים, אבודים ועקרים. לעומת זאת, "עבדותו" של אלוהים אינה נובעת מניכור: היא פרי של מחויבות של אמון והבחירה להפקיד את חייו בידי זה שחפץ בטובתו.
פרדוקס פורה זה מודגם לאורך כל התנ"ך: אברהם מקבל את העקירה למען הבטחה, משה מוביל את עמו ממצרים לחירות, הנביאים מזכירים את הקריאה ל... נֶאֱמָנוּתישוע עצמו, בציותו לצלב, מעיד כי הכוח האמיתי טמון בנתינה עצמית. לומר "אני עבד של אלוהים" פירושו בסופו של דבר להכיר בכך שהשייכות לאלוהים אינה משתקת, אלא הבסיס לכל כבוד. רחוק מלהיות מגבילה, היא משחררת: היא מאפשרת את קבלת חיי הנצח, כאן ועכשיו.
שירות זה, רחוק מלהיות עבדות, הופך להשתתפות בקדושה: "אתה קוצר את מה שמוביל לקדושה". לכן זהו תהליך דינמי: הסכמה לרצון האל אינה מגבילה, אלא מרחיבה, מרפאת ומכוונת מחדש את הקיום. תלות זו אינה אלא חופש אמיתי, שכן היא מאפשרת לאדם להימלט מעריצות התשוקות של האדם עצמו ולאמץ זהות חדשה.
השלכות קונקרטיות ויישום מעשי
לחיות כ"עבד של אלוהים" פירושו קודם כל לקבל את העובדה שכל היבט בחייו של אדם יכול להשתנות על ידי חסד. פאולוס אינו מגביל את קוראיו לכללים מופשטים: הוא מציע דרך חיים מחודשת, "קדושה" המתבטאת במעשים הפשוטים ביותר. להעמיד את מעשיו, הרגליו, אפילו גופו של אדם "לשירות הצדקה" פירושו להעריך מחדש את סדרי העדיפויות של האדם, לאמץ משמעת אישית ולחוות... שִׂמְחָה של קיום המתמקד בטוב.
מחויבות זו אינה מיידית ואינה קסומה. היא דורשת התמדה, לימוד הכרת תודה, ו...עֲנָוָה להכיר בהיותך מוטב של תרומה. זה גם פותח אפשרויות סְלִיחָההיכולת לקבל את נפילותיו של האדם לא כתבוסות, אלא כהזדמנויות להתחבר מחדש נֶאֱמָנוּתיישום קטע פאולוס זה פירושו להמר שהחופש האמיתי טמון ב... נֶאֱמָנוּת ונתינה, לא אישור עצמי בכל מחיר.
ב- החברה העכשוויתבעולם שבו תפיסת החופש מעוותת לעתים קרובות או מצטמצמת לצריכה גרידא, "עבדות לאלוהים" זו נראית כדרך של התנגדות: מדובר בהעזה לרצות משהו מלבד המיידיות של סיפוק אישי. מדובר גם בבחירה להתחייב לטווח ארוך: בניית מערכות יחסים יציבות, כיבוד התחייבויות, טיפוח... העבודה לעשות טוב פירושו לשרת את החלשים ביותר. במעשי נאמנות קונקרטיים אלה טמונה הקדושה שקידם פאולוס.
שורשים והדים במסורת: מפטריסטיקה ועד לליטורגיה של ימינו
קבלת הקטע הזה בקרב אבות הכנסייה מראה את עומק חשיבותו: סנט אוגוסטיןבפרט, הוא מדגיש את ההבדל בין "החופש לעשות רע" - שהוא נפילה, לא התקדמות - לבין חופש אמיתי, החופש לאהוב ולשרת את אלוהים. מבחינתו, "ככל שאדם אוהב את אלוהים יותר, כך הוא חופשי יותר, כי אַהֲבָה "הוא מצווה על מה שהוא מבקש." כל המסורת של ימי הביניים מאמצת מוטיב זה, ומתעקשת שחסד אינו הורס את חירות האדם, אלא מרומם אותה למלואה.
בליטורגיה, קטע זה מהדהד לעתים קרובות במהלך חגיגות טבילה: הוא מזכיר את האופי הרדיקלי של ה"כן" המוצהר לרוע וה"כן" לחיים חדשים. רוחניות מנזרית, של סנט בנדיקטוס עבור שארל דה פוקו, תלות נבחרת זו הפכה לסוד של שמחה עמוקה ויציבה למרות ניסיונות.
אפילו כיום, "עבדות האל" נותרה מקור השראה: בתנועות רוחניות רבות, ליווי, הכוונה רוחנית וחיים דתיים מציעים דרכים מגוונות לחיות את הפתיחות הזו, אפילו עד כדי נתינה עצמית מוחלטת. פעולת הקדשת חייו של אדם לאלוהים, בין אם בפרישות או בנישואין, נתפסת לא כחסך, אלא כשחרור - משום שהיא מכוונת את כל הבחירות לעבר פוריות חדשה.
נתיבים לחופש: הצעות למדיטציה ולפעולה
- קחו רגע בכל בוקר כדי לחזור באופן מודע לעבודת אלוהים בתפילה.
- בחן מחדש את פעולותיך היומיומיות ושאל את עצמך: האם הן משרתות צדק? שָׁלוֹםאו שהם עלולים לגרום להפרעה?
- זהה הרגל שמשעבד (הִתמַכְּרוּתגישה שלילית, מילים פוגעניות) ולבקש באופן קונקרטי להפקיד זאת בידי ישו.
- לעסוק באופן קבוע בפעולה חופשית וללא אנוכיות לטובת אחרים.
- תרגלו בחינה עצמית: ראו היכן החופש שקיבלתם קמל, היכן הוא צמח.
- קראו קטע משלים מהתנ"ך (גלטים ה', יוחנן ח'...) והרהרו על חירות נוצרית.
- פתיחת העצמי להדרכה רוחנית כדי להגביר את הפתיחות של האדם לאלוהים.
העזו לאמץ נאמנות פורייה
קטע קצר זה מתוך מכתב אל הרומאים מציע מהפכה אמיתית: חירות נוצרית אינה מצטמצמת לעצמאות, אלא מאומתת בנתינה, ציות, נֶאֱמָנוּת בחירה חופשית. לעזוב את עבדות החטא כדי להפוך ל"עבד של אלוהים" פירושו לקבל את ההזמנה לקדושה, לחוות בכל נימי הוויית האדם את האפשרות לחיים שעברו שינוי צורה. טקסט זה, באופיו הרדיקלי, מזכיר לנו שהמוות המובטח על ידי החטא אינו בלתי נמנע: קריאתו של ישו מזמינה כל אדם לחצות את בתי הכלא הפנימיים שלו, לנוע לעבר פוריות שמקורה נותר החסד שניתן בחופשיות.
לחיות את הקריאה הזו, במעשה ובאמת, דורש אמון בלתי מעורער, בחירה שחוזרת על עצמה מדי יום: להעמיד את גפיו, גופו ודבריו לשירות הצדק. שם - בזמינות קונקרטית זו - מתגלה החירות שמציע אלוהים: חירות שאינה מתכלה על ידי צרכנות או אנוכיות, אלא בונה את הפרט, הקהילה והחברה. עבור פאולוס, החיים האמיתיים מתחילים כאשר אנו מקבלים את עצמנו לא עוד, אלא נתפסים על ידי אלוהים. אַהֲבָה, כדי להפוך, בתורו, למקור של חיים ושלום.
ארגז כלים להתקדמות
- לקחת זמן יומי לשקט כדי לקבל את נוכחותו של אלוהים ולהציע את חירותו של האדם.
- קראו את האיגרת אל הרומים בתפילה, במיוחד פרק ו', ושימו לב לתהודותיה.
- לעסוק במעשה צדק קונקרטי: פיוס, עזרה לאדם פגיע, התנדבות.
- לשתף את עצמך בחבר או במדריך רוחני על מאבקים כרוניים או הרגלים משפילים.
- כתבו "מעשה של קורבן" בהשראת תפילתו של שארל דה פוקו.
- הרהרו בכל ערב על פירות היום: אילו פעולות שירתו את החיים, אילו היו להן השפעה הפוכה?
- בחינת נתיב של התגיירות: ריטריט, ליווי, שירות.
הפניות
- פאולוס מטארסוס, איגרת אל הרומאיםפרקים 6–8
- אוגוסטינוס מהיפודרשות על ה איגרת אל הרומאים
- תומס אקווינס, Summa Theologica, Ia-IIae, מסכת על חסד וחירות
- קטכיזם של הכנסייה הקתולית, סעיפים 1730-1748 (חירות)
- ר. קנטלמסה, דרשות על רוח הקודש וחופש נוצרי
- ג'ון קסיאן, כנסים על החיים הרוחניים
- דידאכה (תורת השליחים) ושיטות ליטורגיות של טבילה
- יצירות עכשוויות: פרנסואה קסינגנה-טרבדי, התשוקה לחופש; פבריס חג'אדג', חופש בציות
