הבשורה של ישוע המשיח על פי לוקס הקדוש

באותו זמן, סיפר ישוע לתלמידיו את המשל הבא: "התבוננו בעץ התאנה ובכל העצים. התבוננו בהם: ברגע שהם מוציאים את ניצניהם, אתם יודעים שהעונה הקרובה. כך, כשאתם רואים את הדברים האלה מתרחשים, אתם יודעים שמלכות האלוהים קרובה. אמן אני אומר לכם, הדור הזה לא יעבור עד שיתרחשו כל אלה. השמים והארץ יעברו, אבל דברי יעמדו."«

הבחנה באותות המלכות: כיצד לזהות את קרבתו של אלוהים בעולמנו

כאשר ישוע מלמד אותנו לקרוא את הבלתי נראה דרך הגלוי, כדי שנוכל לחיות בתקווה פעילה לבואו.

בעולם רווי באסונות צפויים וחרדה קולקטיבית, ישוע מזמין אותנו לפרספקטיבה שונה. משלו על עץ התאנה (לוקס 21(29-33) מלמד אותנו את אמנות ההבחנה באותות המלכות שכבר צומחת בינינו. הרחק מלהשתתק אותנו מפחד מהסוף, ישוע מאמן אותנו בערנות בטוחה, המסוגלת לזהות את אלוהים בפעולה אפילו בעיצומה של טלטלה. מסר זה נותר עבורנו כיום בית ספר של בהירות רוחנית ותקווה מגולמת.

החוט המשותף: מהתבוננות בטבע ועד להכרה במלכות, ישוע מאמן אותנו בדרך חדשה של ראייה שהופכת את הציפייה שלנו לפעולה. תחילה נחקור את ההקשר של משל זה בשיח האסכטולוגי של לוקס, לאחר מכן ננתח את הפדגוגיה האלוהית של הסימן, לפני שנפתח שלושה נושאים: קריאת העולם כשפתו של אלוהים, הדחיפות השמחה של... הִתגַלוּת, ועוצמת הדבר אל מול כל מה שעובר.

מילת תקווה בלב המשבר

השיח האסכטולוגי על פי לוקס

קטע זה הוא חלק מהשיחה האסכטולוגית הגדולה של ישוע (לוקס 21(5-36), שנאמר בבית המקדש בירושלים מספר ימים לפני סבלו. התלמידים בדיוק התפעלו מהוד אבני המקדש כאשר ישוע הודיע על חורבנו הקרב. מה שבא לאחר מכן היה סדרה של נבואות על מלחמות, רדיפות וטלטלות קוסמיות - מציאויות שהיו מפחידות כל מאזין.

ובכל זאת, בתוך הנאום הקודר לכאורה הזה, ישוע מכניס את המשל הזוהר של עץ התאנה. הניגוד בולט: לאחר שהזכיר את מצוקתן של אומות וכוחות מזועזעים, הוא מדבר כעת על ניצנים ועל הקיץ המתקרב. זה כאילו ישוע רצה לנסח מחדש את חזוננו. אסונות אינם המילה האחרונה; הם ייסורי הלידה.

לוקס ממקם את הנאום הזה ברגע מכונן. ישוע זה עתה גינה את הסופרים ש"טורפים בתי אלמנות" (לוקס כ':47) והתפעל ממנחת האלמנה הענייה (לוקס 21, 1-4). בית המקדש, סמל לנוכחות האלוהית, ייחרב, אך משהו גדול יותר עומד להתרחש. נוכחותו האמיתית של אלוהים מתגלה כעת ב-עֲנָוָה וצדק, לא באבנים ובזהב.

משל עץ התאנה מתפקד אפוא כמפתח פרשני: הוא נותן לנו את העדשה שדרכה נוכל לקרוא אירועים טרגיים לא כסופים אלא כהתחלות. הוא מלמד אותנו שאלוהים פועל אפילו בכאוס לכאורה כדי להביא את מלכותו. זוהי הפדגוגיה האלוהית הזו של תקווה שעלינו לתפוס כיום.

הפדגוגיה של הסימן בתורתו של ישוע

היגיון סקרמנטלי: הגלוי מגלה את הבלתי נראה

ישוע משתמש כאן בשיטה פדגוגית שהוא מעדיף במיוחד: מתחיל מהקונקרטי כדי להוביל אל הבלתי נראה. "הביטו בתאנה ובכל העצים" (פסוק 29) – הציווי חזק. הוא לא אומר "הרהרו" או "הרהרו", אלא "הביטו". ההתבוננות בטבע כאן הופכת לאסכולה של תיאולוגיה.

גישה זו מושרשת בכל המסורת המקראית. תהילים כבר הזמינו אותנו לראות את כבוד הבורא בבריאה: "השמים מספרים כבוד אלוהים" (תהילים יט, ב'). ישוע מקצין את האינטואיציה הזו: לא רק שהטבע מגלה את אלוהים, אלא שהוא גם הופך לסימן לפעולתו בהיסטוריה. עץ התאנה הצומח אינו רק דוגמה נוחה; הוא באמת אנלוגי למלכות הקרבה.

מבנה ההיגיון פשוט אך עמוק: "ברגע שיבלטו, אתם יודעים כי הקיץ קרוב. וכן..." (פסוקים 30-31). ישוע קובע הקבלה קפדנית בין שני סדרי מציאות. בראשון, אנו מפעילים תבחנה באופן ספונטני: איש אינו מטיל ספק בכך שניצנים מבשרים על הקיץ. בשני, עלינו ללמוד להפעיל את אותה תבחנה. אבחנה רוחנית אירועים מסוימים מכריזים באופן בלתי דל על קרבת הממלכה.

היגיון זה הוא סקרמנטלי מובהק. הוא מניח מראש שהעולם החומרי אינו אטום לחסד, שההיסטוריה החילונית יכולה להפוך למקום שבו הקדושה מתגלה. זה בדיוק מה שהכנסייה חווה בסקרמנטים שלה: מים הופכים לסימן לידה חדשה, לחם הופך לנוכחותו של ישו. ישוע מאמן אותנו כאן לראות את כל המציאות כבעלת פוטנציאל ספוג בנוכחות אלוהית.

ההימור גבוה: אם נלמד לקרוא בדרך זו, נפסיק להיות צופים פסיביים של עולם בלתי נתפס ונהפוך לעדים פעילים של ממלכה שמתגלה לנגד עינינו.

ללמוד לקרוא את העולם כשפתו של אלוהים

הזמנתו הראשונה של ישוע היא לפתח פרשנות אמיתית של המציאות. לעתים קרובות מדי, אנו חיים במערכת יחסים אינסטרומנטלית עם הטבע והאירועים. אנו מחשבים, מנהלים, מתכננים - אך שוכחים להרהר ולהבחין.

עץ התאנה עליו דיבר ישוע היה עץ מוכר למאזיניו. בארץ ישראל, הוא סימל שָׁלוֹם ושגשוג: כל אחד "תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א' ה', ה'; מיכה ד', ד'). אבל ישוע לא מתייחס בתחילה לסמליות תרבותית זו. הוא מתחיל בתצפית פשוטה אף יותר: המחזור הטבעי של העץ. בחורף, עץ התאנה מאבד את כל עליו ונראה מת. ואז, באביב, מופיעים הניצנים הראשונים - וכולם יודעים שהקיץ מתקרב.

חוכמת איכרים זו הופכת לחוכמה תיאולוגית בישוע. אלוהים מגלה את עצמו במקצבי העולם הנברא. ישנו דבר אלוהים החקוק בעונות השנה, במחזורי המוות והלידה מחדש שחווה כל הבריאה. פאולוס יאמר זאת בצורה נהדרת: "כל הבריאה נאנחת בכאבי לידה" (חדר 8, 22). זו אינה מטאפורה פואטית אלא מציאות אונטולוגית: משהו חדש מבקש להיוולד לאורך כל ההיסטוריה הקוסמית.

במונחים מעשיים, פירוש הדבר שעלינו ללמוד מחדש כיצד להתבונן. בחיינו, עמוסי מידע אך חסרי קשב, ישוע מזכיר לנו את חשיבות המבט המהורהר. צפייה בניצן עץ אינה בזבוז זמן; היא מאמנת אותנו לזהות את אותותיו של אלוהים. אלו שלא יראו עוד את עונות השנה לא יוכלו גם להבחין בזמנים רוחניים.

הבנה זו של העולם מניחה גם אמון בסיסי בקוהרנטיות של הבריאה. אם ניצנים מבשרים באופן בלתי נמנע את הקיץ, זה בגלל שיש אמינות הטבועה בסדר הברוא. אלוהים אינו גחמני; הוא מגלה את עצמו על פי היגיון שאנו יכולים ללמוד. אמון זה הוא קריטי לחיינו הרוחניים: אנו יכולים לסמוך על הסימנים שאלוהים נותן לנו.

אבל היזהרו: ישוע לא אומר שהכל הוא אות. הוא מדבר על "זה" (פסוק 31), בהתייחסו לאירועים ספציפיים שתיאר זה עתה. אבחנה אינה מורכבת מקידוש סתם כל דבר, אלא מזיהוי הסימנים האמיתיים בתוך רעשי הרקע של ההיסטוריה. זוהי אמנות הדורשת אימון. עֲנָוָה, והתבססות בדבר ה'.

הדחיפות השמחה של אדוונט – חיים בחתירה לעבר המלכות

הלקח השני של משל זה נוגע לעמדתנו הקיומית. ישוע לא אומר בפשטות שהמלכות קרובה; הוא מאשר שאנו יכולים וחייבים "לדעת" שהיא קרובה (פסוק 31). ידיעה זו חייבת לשנות את האופן שבו אנו חיים בזמן.

הִתגַלוּת עבור נוצרי, שקריאת המשל הזה בבשורה שלו היא ליום ראשון הראשון, החיים אינם בעיקר ספירה לאחור לחג המולד. זוהי גישה בסיסית: לחיות בציפייה לביאת האדון. אבות הכנסייה הבחינו בין שלוש ביאות של ישו: בבשר ודם ל... בית לחם, בתהילה באחרית הימים, ובלבבות היום בחסד. הִתגַלוּת מאמן אותנו לזהות ולאמץ את שלושת הממדים הללו.

שאיפה זו לעבר המלכות יוצרת דחיפות, אך דחיפות משמחת. "קומו והרימו את ראשיכם, כי קרובה גאולתכם" (לוקס 21(עמוד 28) – קריאת האללויה המלווה קטע זה חושפת. איננו בחרדה אפוקליפטית אלא בציפייה בטוחה. כמו אישה הרה שחשה את תנועותיו הראשונות של הילד ויודעת שהלידה מתקרבת, כך הכנסייה מבחינה באירועים בסימנים הראשונים של עולם חדש.

דחיפות זו צריכה לשנות את סדרי העדיפויות שלנו. ישוע אומר, "הדור הזה לא יעבור עד אשר יהיו כל אלה" (פסוק 32). כמה פרשנים ראו כאן קושי, שכן חלפו אלפיים שנה. אבל המילה היוונית "genea" מציינת פחות תקופה כרונולוגית ויותר איכות קיום: אנושות חוטאת, הסדר הישן. ישוע מאשר שהסדר הישן הזה נידון לכישלון, שהחדש כבר צץ, ושאנו נקראים לחיות עכשיו על פי חוקי המלכות הקרבה.

בואו נחשוב על פאולוס שכתב לרומים: "הלילה חלף, היום קרוב" (חדר 13, 12). מודעות זו לקרבות צריכה לשחרר אותנו מהיקשרות לדברים חולפים ולהפוך אותנו לזמינים למה שנשאר. לא בבריחה מהעולם, אלא במחויבות רדיקלית יותר: מאחר שהמלכות כבר גדלה, הבה נעבוד כדי להגשים אותה דרך הצדק שלנו, שלומנו, צדקתנו.

דחיפות שמחה זו עומדת בניגוד הן לפטליזם נואש והן לאופטימיות נאיבית. אל מול משברי זמננו - אקולוגיים, חברתיים ומוסריים - הנוצרי אינו היען המכחיש את הבעיות וגם לא נביא האבדון הרואה רק דעיכה. הוא זה שמכיר בכך שהסבל הנוכחי הוא חבלי לידה, סימנים לכך שמשהו חדש רוצה להיוולד אם נשתף פעולה בחסד.

קביעותה של המילה בתוך כל מה שעובר

הנקודה השלישית מובילה אותנו ללב הבטחתו של ישו: "שמים וארץ יעברו, אך דברי לעולם לא יעברו" (פסוק 33). הצהרה חגיגית זו מהווה את הבסיס לתקווה שלנו.

בתנ"ך, "שמים וארץ" מתייחסים למכלול הקוסמוס שנברא. ישוע משתמש כאן בביטוי פתגמי כדי להתכוון ל"הכל לחלוטין". אפילו המציאויות שנראות לנו יציבות ביותר - הכוכבים, ההרים, המוסדות - נתונות לשינוי ובסופו של דבר ייעלמו. חזון זה מהדהד את זה של איגרת פטרוס השנייה: "היסודות, באש, יאבדו" (פטרוס ב' ג':12).

אבל בתוך יחסיות אוניברסלית זו, רק דבר אחד נותר מוחלט: דבר המשיח. מדוע קביעות זו? משום שדבר זה אינו תורה אנושית בין אחרות, אלא ביטוי עצום של דבר הנצח. יוחנן ראה זאת מהפרולוג: "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם אלוהים, והדבר היה אלוהים" (יוחנן א', 1). דברי ישוע הם דברי הלוגוס האלוהי, ולכן הם חלק מנצחיותו של אלוהים.

לאמירה זו יש השלכות מעשיות עצומות. ראשית, משמעות הדבר היא שאנו יכולים לסמוך על דבר המשיח כאילו היה על הסלע היחיד שאינו מעורער. בעולם של טלטלה שבו כל הוודאויות שלנו מתערערות, דבר המשיח עומד איתן. ישוע כבר אמר זאת במשל שני הבתים: מי ששומע את דבריו ומיישם אותם, דומה לאדם הבונה על הסלע (הר 7, 24-25).

יתר על כן, זה שם את כל השאר בפרופורציה. אימפריות נופלות, אידיאולוגיות מתפוררות, מגמות אינטלקטואליות באות והולכות - אבל הדבר נשאר. בית המקדש בירושלים, שאבניו המפוארות העריצו התלמידים, אכן נהרס בשנת 70 לספירה. ציוויליזציות שנראות לנו נצחיות אינן כאלה. רק הדבר מתעלה על הדורות מבלי לאבד את הרלוונטיות שלו.

קביעות זו עומדת גם בבסיס משימתה של הכנסייה: להעביר בשלמותה את פיקדון האמונה. בנדיקטוס ה-16 הזכיר לנו לעתים קרובות שהכנסייה אינה אדונית הדבר אלא משרתת אותו. היא אינה יכולה לשנותו בהתאם לזמנים. עליה לשמרו בנאמנות ולהכריזו בכל רדיקליותו, גם כשהוא מטריד. שכן דבר זה, שאינו משתנה, הוא המספק עוגן לאנושות הנסחפת.

לבסוף, הבטחה זו מזינה את תקוותנו האסכטולוגית. אם דברי המשיח לא יחלפו, הבטחותיו יתגשמו. כאשר הוא יכריז, "מלכות האלוהים קרובה", אנו יכולים להיות בטוחים בכך. כאשר הוא מבטיח, "אני עמכם תמיד, עד קץ העולם" (הר 28(עמוד 20), אנו יכולים לבטוח בכך לחלוטין. מהימנותו של אלוהים מחויבת לדברו.

יישומים מעשיים בתחומים שונים של החיים

בחיינו הרוחניים האישיים

משל זה מזמין אותנו תחילה לטפח מבט מהורהר על קיומנו. היכן אנו רואים את אלוהים בפעולה? מהם ה"ניצנים" בחיינו הרוחניים המבשרים צמיחה חדשה? אולי מדובר ברצון מחודש להתפלל, צמא לדבר האל, רגישות מוגברת לאי צדק, יכולת חדשה לסלוח.

מבחינה מעשית, נוכל לקבוע זמן שבועי להרהור שבו נזהה את סימני נוכחותו של אלוהים בשבוע שלנו. לא כדי לברך את עצמנו, אלא כדי להכיר בכך ש"הוא הוא הפועל בנו לרצות ולפעול" (פיליפים ב' 13). נוהג זה מפתח את יכולת האבחנה שלנו ומזין את הכרת התודה שלנו.

במערכות היחסים שלנו ובחיי המשפחה שלנו

בתוך המשפחה, פדגוגיה זו של סימנים מלמדת אותנו לזהות רגעי חסד בדברים הקטנים של חיי היומיום. חיוך של ילד, פיוס לאחר ויכוח, מעשה שירות חסר אנוכיות - כל אלה הם ניצנים של המלכות. אנו יכולים ללמד את ילדינו לתת שם לרגעים אלה: "אתם מבינים, כשחלקתם את הצעצוע שלכם, זו הייתה מלכות האלוהים שגדלה בינינו".

קשב זה משנה גם את האופן שבו אנו מנווטים בקשיים משפחתיים. מחלה, קונפליקט ואבל אינם סימנים לכך שאלוהים נוטש אותנו. אם נתמודד איתם באמונה, הם יכולים להפוך להזדמנויות לקרבה מחודשת למשיח הסובל ולאירועים לסולידריות שכבר מפגינים את רוך המלכות.

במחויבות החברתית והמקצועית שלנו

בעבודתנו ובמעורבותנו האזרחית, משל זה משחרר אותנו הן מציניות והן מאוטופיות. איננו טוענים לבנות את המלכות בכוחנו שלנו - זוהי אשליה פרומתאית. אך אנו מכירים בכך שכל מעשה של צדק, סולידריות וכבוד לבריאה הוא ניצן של המלכות, סימן לכך שאלוהים פועל בהיסטוריה.

האם אתה עובד בחינוך? כל תלמיד שמגלה את כבודו הוא סימן למלכות. האם אתה מטפל? כל מטופל שטופל בו בחמלה מתגלה... חֶמלָה של ישו. האם אתה בעסקים? כל מערכת יחסים מקצועית שחיה ביושרה ובכבוד כבר מעצבת את עולם הצדק שאלוהים חפץ בו.

חזון זה מעניק משמעות עמוקה למעשינו מבלי למחוץ אותנו תחת משקל המשיחיות. איננו מושיעי העולם - המושיע כבר הגיע. אך אנו נקראים לשתף פעולה עם עבודתו, להכין את הדרך, להנגיש את מה שצומח באופן בלתי נראה.

בקריאתנו את האירועים הנוכחיים וההיסטוריה

לנוכח החדשות המעוררות חרדה שמציפות את המסכים שלנו, משל זה מציע לנו פרספקטיבה שונה. במקום להיסחף על ידי שטף המידע הקטסטרופלי, אנו יכולים להפעיל תבונה: היכן אלוהים פועל למרות הכל? היכן רוח הקודש מעוררת תגובות של סולידריות, אומץ ויצירתיות?

בכל פעם שקהילה מתגייסת לקבל את פני הפליטים, בכל פעם שצעירים מתחייבים לצדק אקלימי, בכל פעם שתנועת פיוס צצה בסכסוך - אלה הם ניצנים של הממלכה. תפקידנו אינו להכחיש את הטרגדיות, אלא גם לזהות ולעודד את סימני התקווה המופיעים בתוך החושך.

הדים במסורת

ההרמנויטיקה הפטריסטית של הסימן

אבות הכנסייה הרהרו רבות על משל זה. אוגוסטינוס, בפרשנויותיו על הבשורה, רואה בו דוגמה ל"תיאולוגיה טבעית": אלוהים מגלה את עצמו דרך הבריאה עוד לפני שגילה את עצמו דרך הנביאים והמשיח. עץ התאנה הופך אפוא למטאפורה לכלל האנושות, אשר, כשמסתכלים עליה דרך עיני האמונה, נושאת את אותות הגאולה העתידה לבוא.

אוריגנס מפתח פרשנות אלגורית נועזת יותר: עץ התאנה מייצג את ישראל, ו"העצים האחרים" את העמים הפגאניים. יחד, הם פורחים באביב הבשורה, ומוכיחים כי הישועה היא אוניברסלית. קריאה כריסטולוגית ואקלסיולוגית זו הופכת את המשל לנבואת שליחות: בכל מקום בו מוכרזת הבשורה, המלכות פורחת.

קירילוס מאלכסנדריה מדגיש את המימד האסכטולוגי: הניצנים אינם הפרי הסופי, אלא ההכרזה הוודאית שלו. באופן דומה, סימני המלכות בהיסטוריה אינם עדיין מלוא הפרי, אך הם מבטיחים באופן בלתי נמנע שמלוא זה יגיע. הבחנה זו חיונית כדי למנוע כל ניצחון: אנו נמצאים בזמן הניצנים, עדיין לא בזמן הקציר.

תהודות ליטורגיות וסקרמנטליות

הליטורגיה של הִתגַלוּת זה הופך את המשל הזה לציר מרכזי ברוחניות הנוצרית בת זמננו. הזמן אינו חזרה מחזורית כמו בדתות הקוסמיות, וגם לא זרימה ליניארית חסרת משמעות כמו ב... נִיהִילִיזם מודרני. זהו "ממוקד" בזמן, ממוקד כלפי מטרה שהיא גם הישג.

הסקרמנטים הם עצמם פועלים לפי היגיון זה של הסימן: מי הטבילה הם באמת מים, אך הם מסמלים ומביאים את הלידה החדשה. לחם האוכריסטי הוא באמת לחם, אך הוא מסמל ומביא את נוכחותו של ישו. כל סקרמנט הוא "ניצן" של המלכות, ציפייה אמיתית לחיי הנצח שאנו כבר חיים באמונה.

פרספקטיבה סקרמנטלית זו מזמינה אותנו לא להפריד בין הנראה לבלתי נראה, בין החומרי לרוחני. נַצְרוּת זו אינה גנוסיס שבז לבשר, אלא אמונה התגלמותית שמכירה בכך שחסד מגיע דרך מציאויות קונקרטיות. זו הסיבה שמחוות ליטורגיות - מים, לחם, יין, שמן, הנחת ידיים - כה חשובות: הן מדגימות שהישועה מגיעה לאדם כולו, גוף ונפש.

היקף אסכטולוגי ותקווה נוצרית

משל זה מנסח בצורה מופתית את ה"כבר כאן" ואת ה"עדיין לא" של המלכות. תאולוגים פרוטסטנטים מהמאה ה-20, ובמיוחד אוסקר קולמן, דיברו על "זמן הכנסייה" כזמן ביניים: בין ניצחונו המכריע של ישו בחג הפסחא ("יום הפלישה") לבין התגלמותו המלאה של ניצחון זה בפרוסיה ("יום הפלישה").

הניצנים מסמלים שהקרב המכריע הושג - האביב כבש את החורף - אך התגלמותו המלאה של ניצחון זה עדיין דורשת זמן. מתח זה טבוע בקיום הנוצרי: אנו חיים בוודאות של תקווה, אך עדיין לא בחזון. "באמונה אנו הולכים, ולא במראה" (קורינתים ב' ה':7), תוך ידיעה שאמונה זו נשענת על סימנים מוחשיים.

לאסכטולוגיה זו יש השלכות אתיות משמעותיות. היא מונעת מאיתנו לקדש את הסדר הנוכחי (מכיוון שהוא נועד לחלוף) ובמקביל מעניקה ערך נצחי למעשי האהבה שלנו (מכיוון שהם פורחים למען המלכות). היא משחררת אותנו מאקטיביזם חרד (אלוהים מביא את מלכותו) מבלי לאפשר פסיביות (עלינו לשתף פעולה כסוכנים נאמנים).

מסלול מדיטציה

תרגיל שבועי בזיהוי סימנים

בכל ערב ראשון או בוקר שני, הקדישו חמש עשרה דקות לסקירה רוחנית של השבוע שלכם. במחברת ייעודית, רשמו תחת שלוש עמודות: "ניצנים" (סימני תקווה, חסד, צמיחה), "חורף" (ניסיונות, יובש, קשיים) ו"ערנות" (מה אני נקרא לשים לב אליו השבוע).

תרגול קבוע זה מעצב בהדרגה את נקודת המבט שלכם. אתם לומדים לראות מעבר לשלילי, אבל גם להכיר במציאות קשה. אתם מטפחים את "שיכרון הרוח המפוכח" עליו דיברו האבות: צלילות ותקווה יחד. לאחר מספר חודשים, קראו שוב את הרשימות שלכם - תופתעו לראות כמה "ניצנים" באמת נשאו פרי.

מדיטציה מהורהרת בהשראת הטבע

בחרו עץ בקרבת ביתכם – אם אפשר עץ נשיר המציג בבירור את עונות השנה. בקרו בו באופן קבוע, לפחות פעם בחודש. התבוננו בשינויים שלו: הופעת ניצנים באביב, פריחת עלים בקיץ, צבעי הסתיו, חורף ריק.

ברגעי התבוננות אלה, התפללו ממה שאתם רואים. שאלו את עצמכם: באיזו עונה רוחנית אני נמצא? היכן ניצני? מה חייב למות בתוכי כדי שמשהו חדש יוכל להיוולד? תנו לעץ להפוך למורה הרוחני שלכם, זה שמלמד אתכם את קצב החסד.

תפילת אדוונט עם פסוקים כתובים

לאורך כל התקופה של הִתגַלוּת, הרהרו מדי יום על פסוק מהקטע הזה בספר לוקס. בחרו פסוק אחד ליום: יום שני "ראו את עץ התאנה", יום שלישי "ברגע שיצמח", יום רביעי "הקיץ קרוב" וכו'. חזרו על הפסוק לאט, תנו לו להדהד בתוככם, שימו לב אילו רצונות, שאלות או נחמות הוא מעורר.

ניתן גם להתפלל עם הגוף: אימצו תנוחת ערנות, עמדו כשזרועותיכם מורמות מעט (כמו הקריאה "קום זקוף והרם את ראשך"). שמרו על תנוחה זו במשך מספר דקות, וחזרו על דבריכם בשקט: "בוא, אדון ישוע". תפילה גופנית זו מבטאת ומזינה את גישת ההמתנה הפעילה שישוע רוצה לעורר בנו.

שיתוף והשתקפות קהילתית בתוך הכנסייה

אם אתם שייכים לקבוצת תפילה או תנועה, הציעו זמן לשיתוף שבו כל אדם יצביע על שם "ניצן של המלכות" שראה לאחרונה בחייו, בכנסייה או בעולם. שיתוף זה של אותות תקווה הוא אוונגליסטי עמוק: הוא בונה את הקהילה, מזין את אמונתם של הפגיעים ביותר, ונותן כבוד לאלוהים הפועל.

עם זאת, עלינו להיזהר שלא ליפול לאידיאליזם נאיבי. שיתוף הפעולה שלנו חייב להישאר מציאותי: אנו מכירים גם בחורפים, בלילות, בבצורות. אך אנו מכירים בהם לאור חג הפסחא, כלומר, מודים שגם שם, אלוהים יכול להביא משהו חדש. וידוי אמונה משותף זה מחזק את תקוותנו האישית.

אתגרים עכשוויים

כיצד נוכל להבחין מבלי ליפול לאילמיניזם?

אתגר ראשון נוגע לאבחנה עצמה. כיצד נוכל לדעת אם מה שאנו מזהים כ"אות למלכות" הוא באמת אות כזה? האם איננו בסיכון להקרין את רצונותינו על אירועים, לראות סימנים במקום שאין כאלה?

סיכון זה הוא ממשי, וההיסטוריה של הכנסייה כוללת למרבה הצער מקרים של סטיות אילומיניסטיות שבהן יחידים או קבוצות טענו כי הם קוראים מסרים אלוהיים דמיוניים באירועים. התשובה טמונה בשלושה קריטריונים להבחנה: עקביות עם כתבי הקודש, אישור על ידי הקהילה הכנסייתית ותוצאות קונקרטיות בחיים.

אות אמיתי של המלכות לעולם לא יסתור את הבשורה. אם מישהו טוען שהוא מבחין שאלוהים קורא לו לשנאה, לבוז לעניים ולעוול, זוהי בהחלט אשליה. יתר על כן, הבחנה אינה יכולה להיות אישית לחלוטין: היא חייבת להיות מאושרת על ידי מאמינים בוגרים אחרים, באופן אידיאלי בקשר למסורת ולמגיסטריום. לבסוף, אותות אמיתיים נושאים פירות של שלום, שמחה וצדקה - לא מהומה, פילוג או גאווה.

האם דחיפות אסכטולוגית לא מובילה להתנתקות?

התנגדות שנייה: אם "השמים והארץ יעברו", מדוע להתחייב לשיפור העולם? האם איננו מסתכנים בנפילה לשקטיזם מחליש?

ההיסטוריה מראה, לעומת זאת, שתקווה אסכטולוגית נוצרית הייתה מנוע רב עוצמה לשינוי חברתי. היו אלה נזירים שפינו אדמות ברחבי אירופה, שימרו תרבות עתיקה ופיתחו חקלאות. היו אלה הנוצרים שייסדו בתי חולים, בתי ספר וארגוני צדקה. מדוע? דווקא משום שהם האמינו שלמעשיהם יש משמעות נצחית.

המפתח הוא להבחין בין "להיעלם" לבין "להיעלם לחלוטין". בתאולוגיה הקתולית, ובמיוחד אצל תומאס אקווינס ובגאודיום וספרות, נקבע שכל מה שחי באהבה ישונה וייכנס למלכות. שמים וארץ "יעברו" במובן שהם ישתנו, יטוהרו וייפותו - לא יושמדו. לפיכך, מעשי הצדק והצדקה שלנו אינם אובדים; הם מכינים ומצפויים לעולם החדש.

כיצד נוכל לשמור על תקווה לנוכח אסונות?

אתגר שלישי: המשברים האקולוגיים, החברתיים והמוסריים של זמננו הם חסרי תקדים בקנה מידה. כיצד נוכל להמשיך "לראות את הניצנים" כאשר הכל נראה כאילו קורס?

ראשית, על ידי דחיית הקטסטרופליזציה של התקשורת, הרואה רק את השלילי. מסיבות מסחריות, התקשורת מדגישה טרגדיות ומתעלמת מאלפי היוזמות החיוביות שפורחות בכל מקום. נדרש מידע חלופי: חיפוש פעיל אחר "חדשות טובות", פרויקטים של סולידריות וחידושים המשרתים את טובת הכלל.

לאחר מכן, על ידי הצבת חרדותינו בפרספקטיבה לאור ההיסטוריה הארוכה. כל תקופה חוותה את האפוקליפסות שלה: פלישות ברברים, מגפות, מלחמות עולם. ובכל זאת, הכנסייה החזיקה מעמד בכל זה, האנושות שרדה, ואלוהים המשיך להקים קדושים ונביאים. זמננו אינו גרוע ואינו טוב יותר מכל זמננו - זהו זמננו, הזמן שבו אלוהים קורא לנו לשאת עדות.

לבסוף, על ידי טיפוח תקווה תיאולוגית שאינה תלויה בנסיבות. תקווה נוצרית אינה אופטימיות המאמינה ש"הכל יהיה בסדר". זוהי הוודאות שאלוהים נאמן ושתוכנית אהבתו תתגשם, מה שלא יקרה. גם אם הגרוע מכל יקרה, גם אם הציוויליזציה שלנו תקרוס, אלוהים יישאר אלוהים, ואהבתו תישאר המילה האחרונה בהיסטוריה.

תפילה להמתנה ולקבלת פנים

אדון ישוע, דבר האב הנצחי,

אתה שלימדת את תלמידיך את אמנות האבחנה,
למד אותנו לראות את העולם דרך עיניך.
פתח את ליבנו העיוור ליופי של מלכותך שכבר נובטת בקרבנו.

הפכו אותנו לשומרים ערניים,

וגם לא ישן באדישות,
וגם לא משותק מחרדה,
אלא עומדים בציפייה שמחה לבואך.

כמו עץ התאנה הנוצץ שמבשר על הקיץ,

מי ייתן וחיינו יהיו אותות למלכותך:
דרך צדקנו, הבה נהיה ניצני שלומך;
דרך צדקתנו, הבה נהיה ניצנים של אהבתך;
דרך תקוותנו, הבה נהיה ניצני ניצחונך.

כשהלילה מתעבה סביבנו,

כאשר חדשות העולם מכבידות בכבדות על כתפינו,
כאשר ניסיונותינו שלנו גורמים לנו לפקפק,
אמרו שוב לליבנו את הבטחתכם הבלתי מעורערת:
"שמים וארץ יעברו, אך דברי לעולם לא יעברו."

עגן אותנו בדבר הזה שלא יחלוף,

סלע איתן בתוך הסערות,
אור בטוח בתוך החושך
דרך בטוחה בתוך נדודינו.

בוא, אדון ישוע,

בואו לכנסיות שלנו, שמחכות לכם.
בואו אל משפחותינו הצמאות לשלומכם,
בואו אל חברותינו הפצועות המחפשות את פניכם,
בוא אל ליבנו שמשתוקקים אליך.

תן לנו את החסד להכין את דרכיך,

על ידי שיטוח סְלִיחָה הרי הגאווה,
על ידי מילוי עמקי האדישות באמצעות סולידריות,
על ידי יישור נתיבים עקומים של שקר דרך האמת.

מי ייתן וההתגלות שלנו לא תהיה תקופת המתנה פסיבית בלבד,

אבל מחויבות פעילה לשתף פעולה עם הרוח שלך,
לזהות את הסימנים שלך,
להכריז על בשורתך הטובה,
להוכיח דרך חיינו שממלכתך כבר כאן.

הרם אותנו כשאנו כפופים תחת משקל החטא,

הרימו את ראשיכם כאשר ייאוש משתלט עליכם.
כי אתה גאולתנו המתקרבת,
אתה השמחה הקרבה שלנו,
אתה התקווה שלנו שלא תאכזב.

אנו מודים לך, אדון ההיסטוריה,

על כל ניצני מלכותך אשר צפינו בהם:
על כל מעשה פיוס שמפרק שנאה,
על כל יד מושטת המרימה את העני,
על כל מילת אמת שחושפת את השקר,
על כל תפילה שעולה אליכם מלב ילדיכם.

הוביל אותנו מחורף חטאינו אל מעיין חסדך.

משנת האדישות להתעוררות האהבה,
ממוות שעובר לחיים שנשארים,
כי אתה ה' הבא,
היום, מחר, ולנצח נצחים.

מרנתה! בוא, אדון ישוע!

אָמֵן.

להפוך לקוראים פעילים של אותות האל

משל עץ התאנה מציע לנו הרבה יותר מאשר הוראה מופשטת על אחרית הימים. הוא מכשיר אותנו בדרך חדשה לחיות את ההווה שלנו. בעולם שבו נראה שחסרה משמעות, שבו מצטברים אסונות, שבו רבים כל כך מבני זמננו מתנדנדים בין ציניות מאוכזבת לאקטיביזם קדחתני, ישוע מציע לנו דרך שלישית: דרך של ערנות בוטחת.

ללמוד להבחין באותות המלכות פירושו לדחות הן את העיוורון שאינו רואה דבר והן את האשליה שאינה רואה דבר. פירוש הדבר הוא פיתוח מבט שהוא גם מהורהר וגם ביקורתי, מבט שיכול לזהות את אלוהים בפעולה מבלי לבלבל אותו עם התחזיות שלנו. חוכמה רוחנית זו דורשת זמן, תרגול ו...עֲנָוָה – אבל זה נושא פירות של שלום ותקווה.

ההבטחה המרכזית נותרה בעינה: דבר המשיח לא יחלוף. בעולם של שינוי בלתי פוסק שבו הכל משתנה וקורס, עוגן זה הוא קריטי. אנו יכולים לבנות את חיינו על צוק דבר זה, להשקיע את אנרגיותינו במה שעומד, ולכוון את חיינו אל עבר המלכות הקרבה. לא כדי להימלט מהדחיפות של ההווה, אלא כדי להתעמת איתן בחוכמתו של מי שיודע כיצד להבחין בין הנצחי למתכלה.

לכן, הקריאה היא לשינוי פרספקטיבה. הבה נפסיק לראות את העולם כמכלול של בעיות שיש לפתור או איומים שיש להימנע מהם. הבה נראה אותו כמקום שבו אלוהים זורע את מלכותו, שבו הרוח מביאה דברים חדשים, שבו ישו הולך לפנינו ומחכה לנו. בכל מקום שבו צומח צדק, בכל מקום שבו מתגלה סולידריות, בכל מקום שבו נאמרת האמת באומץ, בכל מקום שבו... סְלִיחָה להתפייס – שם, עץ התאנה ניצני, שם, המלכות מתקרבת.

מי ייתן ונהפוך לאותם עדים צלולים ושמחים שזמננו כה זקוק להם: לא נביאי האבדון המתנבאים אסון, וגם לא האופטימיסטים התמימים המכחישים את הדרמות, אלא השומרים היודעים לזהות את השחר באמצע הלילה, אשר בדרך חייהם כבר מגלים את אור היום הקרב ובא.

פרקטיקות קונקרטיות ליישום

• קבעו זמן שבועי להתבוננות רוחנית שבו אתם מזהים שלושה סימנים לנוכחותו של אלוהים בשבוע שלכם, ומציינים אותם במחברת ייעודית כדי לעקוב אחר ההתקדמות שהושגה.
• אימצו עץ ליד ביתכם כבן לוויה רוחני, על ידי ביקור בו באופן קבוע כדי להתבונן בשינויים שלו ולהרהר בעונות חייך הרוחניים.
• צרו פינת "אדוונט" בביתכם עם נר שאתם מדליקים בכל ערב תוך כדי קריאת פסוק מהקטע הזה ושיתוף אות של תקווה שנצפה במהלך היום.
• הצטרפו או הקמו קבוצת שיתוף קטנה שבו כל אדם מדי חודש נותן שם ל"ניצן של המלכות" המזוהה בחייו, בעבודתו או בסביבתו, כדי לבנות אמונה הדדית.
• בחרו סיטואציה קשה מחייכם ושאלו את עצמכם בתפילה: "היכן אלוהים פועל כאן? איזה ניצן יכול לצמוח דרך הניסיון הזה?" מבלי לכפות תשובה אלא בפתיחות מלאת אמון.
• טיפוח צום תקשורתי חלקי על ידי החלפת חמש עשרה דקות של חדשות מעוררות חרדה בחמש עשרה דקות של קריאת עדויות נוצריות או פרויקטים של סולידריות המבטאים את המלכות.
• שינן את פסוק 33 "שמים וארץ יעברו, אך דברי לא יעברו" כדי לחזור על כך כמו עוגן ברגעי ספק, ייסורים או ייאוש.

הפניות עיקריות

• הבשורה על פי לוקס הקדושפרק 21 – השיח האסכטולוגי המלא מספק את ההקשר החיוני להבנת משל עץ התאנה ומסר התקווה שלו.
• חוקה פסטורלית Gaudium et Spes (הוותיקן II, 1965) – במיוחד מספרים 39 עד 45 על כבוד הפעילות האנושית וקשרה למלכות האלוהים.
• אוגוסטינוס מהיפו, פירוש על הבשורה על פי יוחנן – על הרהוריו על סימנים ופדגוגיה אלוהית דרך הבריאה וההיסטוריה.
• הנס אורס פון בלתסאר, דרמה אלוהית (כרך ד') – על התאולוגיה שלו על ההיסטוריה כמקום של התגלמות הדרגתית של תכניתו של אלוהים.
• אוסקר קולמן, ישו והזמן (1946) – מחקר יסודי על התפיסה הנוצרית של זמן כזמן המתמקד בין הגשמה במשיח לבין הפרוסיה.
• יורגן מולטמן, תיאולוגיה של התקווה (1964) – על הרהוריו על האסכטולוגיה ככוח המניע של מעורבות נוצרית בהיסטוריה ולא כבריחה מהעולם.
• בנדיקטוס ה-16, אנציקליקה "ספֶה סַלווי" (2007) – על מעלתה של התקווה הנוצרית, ההבדל בינה לאופטימיות ויכולתה לשנות את תפיסת ההווה שלנו.
• רומנו גווארדיני, סוף הזמנים המודרניים – על פרשנותו התאולוגית את אותות הזמן והזמנתו ל... אבחנה רוחנית של ההיסטוריה העכשווית.