לפני הפדרציה הקתולית המקראית, ליאו ה-14 הוא הזכיר אמת יסודית: הכנסייה אינה עצמאית. היא חיה מהבשורה, מהדבר החי הזה הנובע ממשיח, בן זוגה.
הרשעה זו מתייחסת לחוקה דיי וורבום, טקסט מרכזי של המועצה הוותיקן II. מסמך זה פתח את כתבי הקודש לכל המאמינים, כמקור רוחני ושכלי כאחד, המזין את אמונתם של דורות שלמים.
עֲבוּר ליאו ה-14, חזרה למקור זה אינה נוסטלגיה, אלא הכרח דחוף. כי דרך דבר הקודש, הכנסייה תמיד מגלה מחדש את נעוריה: היא מתחדשת על ידי הקשבה לקול האדון שעדיין מדבר כיום.
"הקשבה לדבר" אינה תרגיל פסיבי. זהו מעשה של אהבה ו...עֲנָוָהבנאומו של אַפִּיפיוֹר, אנו תופסים את הקריאה לתנועה כפולה: קבלה פנימית והעברה.
לפני שאנחנו מכריזים, עלינו לקבל. לפני שאנחנו מדברים על אלוהים, עלינו לתת לאלוהים לדבר אל ליבנו. איזון זה בין התבוננות לשליחות, שהוא כל כך אופייני לתנ"ך, הוא המפתח להפצת הבשורה אותנטית.
הקשבה קשובה זו היא הבסיס ללגיטימיות של כל שיח נוצרי. בלעדיה, קיים סיכון להפוך את הכרזת הבשורה לרטוריקה גרידא, או אפילו לאידיאולוגיה. בעזרתה, מדברים בקולו של ישו עצמו.
ליאו ה-14 הוא מדגיש נקודה מרכזית: הגישה הרחבה ביותר האפשרית לכתבי הקודש. בעולם שבו מידע מסתובב בחופשיות, יהיה זה פרדוקסלי שדבר אלוהים יישאר מוגבל.
תרגומי התנ"ך מוצגים כאן כיצירות מיסיונריות אמיתיות. כל טקסט המוצג בשפה חדשה פותח מרחב למפגש בין אלוהים לעם חדש.
אבל מעבר לתרגום, מדובר בטיפוח טעם למפגשים. אַפִּיפיוֹר לצטט את קריאה אלוהית, זה קריאה בתפילה ומדיטטיבי, אשר הופך את הטקסט לדיאלוג פנימי. במקום בו נקרא התנ"ך, אלוהים מדבר; במקום בו הוא משותף, נולדת אמונה.
הפצת הבשורה בעידן המסכים
היבשות הדיגיטליות החדשות
העולם הדיגיטלי הוא שדה המשימה של המאה ה-21. רשתות חברתיות, פורומים, משחקים מקוונים, בינה מלאכותיתכל מרחב וירטואלי הופך למקום של חוויה אנושית... או שכחה רוחנית.
ליאו ה-14 הוא אינו משתמש במונחים טכניים, אך הוא מבין את ההשלכות התיאולוגיות. במקום שבו בני אדם מבטאים את עצמם, חושבים, אוהבים ומחפשים, ניתן למצוא את אלוהים.
אף על פי כן, מרחבים אלה רוויים לעתים קרובות ברעש, מחלוקת ומידע שגוי. הבשורה נחנקת או מעוותת שם. מכאן הקריאה ל... אַפִּיפיוֹרלא לברוח מהמקומות האלה, אלא לאכלס אותם אחרת.
להפיץ את הבשורה בלי לשלוט
לא מספיק "לפרסם פסוקים" בדף. הפצת הבשורה לעולם הדיגיטלי פירושה אימוץ נוכחות: צנועה, עקבית, מגולמת.
הסיכון יהיה להפוך את המשימה הדיגיטלית לשיווק דתי. אבל ישו לא מנהל קמפיין; הוא מזמין. בעולם המחובר, אמונה חייבת להיות מועברת דרך איכות העדות: טוב לב, הקשבה, אותנטיות.
נוצרי יכול להפוך ל"משל חי" באינטראקציות היומיומיות שלו, דרך האופן שבו הוא מגיב, מעודד ומשרת. זה דורש משמעת פנימית: להתפלל לפני פרסום, להבחין לפני תגובה.
יצירת נאות מדבר של משמעות
מרחבים דיגיטליים אינם נידונים לשטחיות. הם יכולים להפוך למקומות של תקווה.
פרויקטים נוצריים רבים כבר מחדשים: ספריות כתבי קודש מקוונות, יישומים של קריאה אלוהית, שרשראות תפילה אינטראקטיביות, קהילות לשיתוף הבשורות היומיות.
אבל האתגר נותר בעינו: כיצד להבטיח שהכלים הללו לא יחליפו את מערכת היחסים החיה? ליאו ה-14 זה קורא ל"הקלת מפגש", לא להחלפתו בתוכן. טכנולוגיה דיגיטלית צריכה להיות נקודת התחלה, לא מטרה בפני עצמה. גשר המוביל לקהילה אמיתית, לחיים סקרמנטליים, לדבר הקודש.
דבר אלוהים אל מול אלף קולות העולם
להפוך שוב לאותיות חיות
משפט הסיכום של הנאום אַפִּיפיוֹר מסכם את הכל: להפוך ל"אותיות חיות שנכתבו לא בדיו אלא ברוח אלוהים חיים".
בעולם רווי במסרים, התקשורת הטובה ביותר נותרת זו של עדות שקטה ונאמנה. כל נוצרי, כל קהילה, יכולים להיות "כתבי קודש חיים" של הבשורה: פנים, חיים, גישה שחושפת את ישו מבלי בהכרח לנקוב בשמו.
גישה זו מחזירה למשימה ממד סקרמנטלי: המאמין הופך לערוץ, לאות, לשקיפות של הדבר.
אבחנה דיגיטלית
הכרזת הבשורה באינטרנט דורשת ערנות אתית.
מהירות הטכנולוגיה הדיגיטלית עלולה להוביל למידע שגוי דתי או לוויכוחים עקרים. ליאו ה-14 מזמין אותנו להתנגד למיידיות כדי לגלות מחדש את איטיותו של הדבר.
איטיות זו היא צורה של התנגדות רוחנית. קרא את התנ"ך, מדיטציה, ולאחר מכן שיתוף ממקום של התבוננות פנימית ותפילה, הופכת לפעולה מיסיונרית בפני עצמה. המאמין הופך אז למסנן של שלום בזרם הכאוטי של רעיונות.
אחדות בתוך גיוון
הפדרציה הקתולית המקראית, הנמצאת במספר יבשות, כבר מגלמת ייעוד זה. תרגומיה, יוזמותיה האקומניות ועבודתה התרבותית בונות גשרים.
גם בעולם הדיגיטלי, אחדות זו חייבת להתבטא: לא סטנדרטיזציה, אלא רשת של קולות הנטועים באותו מקור.
האינטרנט יכול, באופן פרדוקסלי, לממש את רוח ה... דיי וורבוםלהפיץ את הדבר "כדי שכולם ישמעו, איש איש בלשונו". עם זאת, כוונת המיסיונריות חייבת לגבור על היגיון ההשפעה.
משימה שתמיד חדשה
ליאו ה-14 זה מזכיר לנו שמשימתה של הכנסייה לא השתנתה: להודיע על ישו. מה שמשתנה הוא העולם שבו דבר זה מהדהד.
כיום, העולם הזה דיגיטלי, מהיר ומלא ניגודים. אבל הוא נשאר אנושי. שם האמונה חייבת להכות שורש.
הפצת מרחבים דיגיטליים אינה עניין של כיבוש, אלא של מפגש. מדובר בזריעת מילה חיה באמצעות מבטים, מסרים וחילופי דברים.
וכאשר הזרע הזה נופל בלב המוכן להקשיב, אז אפילו מאחורי מסך, מלכות האלוהים גדלה.
