יושבמקום של שלווה והתנצרות פנימית, שימש כרקע לסיום האסיפה הכללית של הוועידה האפיסקופלית האיטלקית (CEI) ב-20 בנובמבר 2025. אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14, שנבחר פחות משנה קודם לכן, נשא נאום שציפו לו מאוד. רבים ציפו לטון תקיף, אפילו מגונה, לאחר פרסום דו"ח מרשיע על הטיפול בהתעללות מינית בכנסייה האיטלקית. להפתעת כולם, ליאו ה-14 בחר בעידוד על פני נזיפה.
בחירה זו אינה חסרת משמעות. לנוכח משבר המאיים על אמינותו המוסרית של המוסד, ה... אַפִּיפיוֹר הוא בחר להתמקד בגיור פנימי של קהילות ולא בכפייה מנהלית. לדעתו, הרפורמה המתמשכת של הכנסייה האיטלקית לא תגיע דרך פחד, אלא דרך גילוי מחדש של שירות אוונגליסטי ואחריות משותפת.
כנסייה מתמודדת עם התנגדותה שלה
חודש קודם לכן, פרסמה הוועדה האפיפיורית להגנת קטינים דו"ח מדאיג. הוא הדגיש "התנגדות תרבותית ניכרת" בדיוקסיות איטלקיות רבות ליישום סטנדרטים למניעת התעללות. פחות ממחצית הגיבו לשאלון הביקורת, עדות לאינרציה מדאיגה. שתיקה זו השפיעה עמוקות על רומא.
עם זאת, רחוק מלהלבין את העימות, ליאו ה-14 בחר סַבְלָנוּת אוונגליסטי. הוא דיבר על הצורך ב"שינוי מנטליות" לפני כל ארגון מחדש מוסדי. מילת המפתח הזו - המרה, סולידריות, אמת - מסכמת בצורה מושלמת את רוח כהונתו הצעירה כאפיפיונר.
הדיפלומטיה של רפורמה רכה
ירושה בלי להפיל
ליאו ה-14 המשיך את עבודתו של פרנציסקוס, שכבר יזם ארגון מחדש טריטוריאלי עמוק באיטליה. דיוקסיות רבות, לעיתים קטנות מדי מכדי לתפקד ביעילות, אוגדו יחד כדי לקדם שקיפות ואיחוד משאבים. החדש אַפִּיפיוֹר אישרו את המשך ההתאגדויות הללו, אך התעקשו לכבד את המציאות המקומית.
גישה זו משקפת אמונה: יעילות אדמיניסטרטיבית לבדה אינה יכולה לרפא פצעים רוחניים. מיזוגים של דיוקסיות, שלעתים קרובות חווים כאובדן זהות, חייבים להיות מלווים בטיפול פסטורלי אנושי ואחווה. עבור ליאו ה-14, רפורמה משמעותה בניית גשרים לפני פירוק מבנים.
בחירת דיאלוג על פני ענישה
רבים קיוו לאות חזק, או אפילו לסנקציות לדוגמה נגד הבישופים שהואשמו בחוסר מעש נוכח ההתעללות. אַפִּיפיוֹר, הוא, לעומת זאת, העדיף פנייה למצפון ולאחריות. הוא יודע ששינוי שנכפה על ידי רומא עלול להידחות או להישלל ממהותו. לעומת זאת, שינוי עממי יכול להימשך, בתנאי שהוא מעודד ונתמך.
נאומו לבש אפוא צורה של בחינת מצפון קולקטיבית. הוא הזמין את הכמרים האיטלקים "לא להסתתר מאחורי שתיקה" אלא להפוך שוב ל"סימנים של חֶמלָה "אלוהים לפצועים ביותר." רפורמה אינה רק תוכנית ארגון מחדש; היא מתחילה קודם כל בלב.
הקשבה קשובה למציאות המקומית
בדיונים סגורים שלו, ה- אַפִּיפיוֹר על פי הדיווחים, הוא הקשיב ארוכות לבישופים של האזורים שנפגעו הכי הרבה מהשערורייה. הוא ביקש מהם ליצור יחידות תמיכה והקשבה לקורבנות, עם נקודת קשר אחת בכל דיוקסיה. צעדים אלה, אף על פי שהם צנועים למראה, מסמנים נקודת מפנה. הם מציגים תרבות חדשה: תרבות של שקיפות, דיאלוג ותשומת לב קפדנית לסיפוריהם של הקורבנות.
האתגרים של כנסייה בתקופת מעבר
שאלה של אמינות רוחנית
עבור הכנסייה, הטיפול בהתעללות מינית הפך למבחן לאמת. זה כבר לא רק עניין של צדק, אלא של עדות. כאשר קורבנות לא נשמעים, עצם משימתה של הכנסייה - להיות קרובה לפגיעים, לפצועים ולנשכחים - מאבדת כל אמינות. ליאו ה-14 מודע לכך לחלוטין. נימת קולו העדינה אינה סימן לחולשה, אלא לאבחנה.
ה- אַפִּיפיוֹר הוא מבקש לחולל רפורמה באמצעות אמון. במקום להטיל סטיגמה, הוא רוצה לשכנע את הבישופים שהם שותפים באחריות לריפוי הכנסייה. היגיון זה של אחריות משותפת מזכיר את הגישה הסינודלית: אף אחד לא מעל, כולם נקראים ללכת יחד.
בין מסורת לשינוי
האופי הספציפי של הקתוליות האיטלקית - מושרש עמוק בתרבות המקומית אך מתנגד להנחיות מרומא - הופך את הרפורמה לעניין עדין. באזורים מסוימים, בישופים חוששים ששקיפות מוחלטת תשחק עוד יותר את אמונת המאמינים. אחרים חוששים מהשלכות משפטיות או תקשורתיות.
ליאו ה-14 ניסה להפיג את הפחדים הללו. הוא טען שהאמת אינה הורסת, אלא משחררת. נקודת מבט זו התבססה על תיאולוגיה של סליחה: הכרה בעוולה סללה את הדרך לפיוס. באמצעות זאת, אַפִּיפיוֹר הופך את המשבר להזדמנות רוחנית, ומזמין את הכנסייה האיטלקית לגלות מחדש את פשטות הבשורה.
סימני תקווה
בכמה דיוקסיות, יוזמות מקומיות כבר נושאות פרי. כמרים משתתפים בהכשרה למניעת התעללות, אנשים מן השורה ממונים לוועדות עצמאיות, וטקסי חזרה בתשובה ציבוריים מאורגנים. צעדים אלה, למרות שעדיין בודדים, מגלמים את חזון ה... אַפִּיפיוֹר רפורמה אורגנית, היוצאת מן היסוד, מושרשת במצפונם של המאמינים.
כמרים צעירים מתחילים לדבר ללא חשש על נושאים שהיו בעבר טאבו, סימן לכך ש... אַקלִים הסדר החדש מתבסס אט אט. ליאו ה-14 סומך על הדור החדש הזה, שפחות מסומן בתרבות של סודיות, ויותר פתוח לשקיפות.
בקיצור, ה- אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14 ביסס את עצמו כרפורמטור סבלני. נאומו אל יושב זה משקף אסטרטגיה ברורה: לא לשבור מערכת שכבר שברירית, אלא לעזור לכנסייה האיטלקית להתאושש מבפנים. במקום למשול באמצעות צווים, הוא בוחר למשול באמצעות שכנוע. ובזמן שבו הפיתוי לאלתר צעדים מרהיבים יהיה גדול, הוא נזכר באמת הבשורה: הרפורמה החזקה ביותר היא זו שמתחילה בתשובה של הלב.
