יום שלישי, 18 בנובמבר 2025, מול מעון הקיץ שלו בקסטל גנדולפו, ה- אַפִּיפיוֹר ליאו ה-14 דיבר בגילוי לב שהעולם מתחיל להכיר בו בזכותו. בחילופי דברים ספונטניים עם עיתונאים, הוא גינה את היחס שנגרם לו מהגרים בארצות הברית, הם תיארו זאת כ"חסר כבוד קיצוני". מאחורי מילים פשוטות אלה מסתתר מסר המושרש עמוק בחזון החברתי של הבשורה: כבודו של כל אדם אנושי, ללא קשר למוצאו.
נולד בשיקגו, ליאו ה-14 הוא יודע על מה הוא מדבר. בתור הראשון אַפִּיפיוֹר כאמריקאי היסטורי, הוא נושא בחייו את המפגש הזה בין אמונה, תרבות והגירה. לכן, דבריו אינם רק דעות פוליטיות: הם משקפים מתח שהוא רואה לנגד עיניו, בין ארץ הולדתו לבין המשימה האוניברסלית שהוא מגלם כעת.
מילים שמהדהדות מעבר לוותיקן
"לכל מדינה יש את הזכות לקבוע מי יכול להיכנס, מתי ואיך", אַפִּיפיוֹראך הוא הוסיף מיד שזכות כזו לעולם אינה מוחקת את החובה המוסרית להתייחס לאנשים בצורה אנושית. מסר כפול זה - תקיפות מוסדית מצד אחד, חמלה אוונגליסטית מצד שני - מגדיר בבירור את קו ה... ליאו ה-14 מאז בחירתו במאי 2025.
דבריו נופלים גם הם תחת אַקלִים אמריקאי מתוח. תחת נשיאותו של דונלדחֶברְמַןמדיניות ההגירה הפכה מחמירה יותר, במיוחד כלפי משפחות שהתגוררו בארצות הברית במשך עשרות שנים. גירושים המוניים, הפרדות משפחות ומרכזי מעצר עוררו מחאות נרחבות.
בתגובה לכך, ה- אַפִּיפיוֹר קרא ל"כל אחד בארצות הברית" להקשיב לבישופים האמריקאים, שקראו לאחרונה לסיום ה"אַקלִים "פחד" סביב נושא ההגירה. הוא הבהיר שזה לא עניין של ליאו ה-14, להכחיש את אתגרי הביטחון, אך לגלות מחדש את משמעות הפנים האנושיות שמאחורי המספרים והסיסמאות.
פנייה למצפון האישי
הטון של אַפִּיפיוֹר זה לא נועד לגנות אומה או להחמיא ליריביה הפוליטיים. זה הופנה בעיקר למצפונה האישית. בקסטל גנדולפו, המסר שלו דמה פחות לנאום ויותר לשיחה בפינת גן: תזכורת לכך שאמונה אינה מסתפקת בעקרונות מופשטים, אלא מחייבת פעולות קונקרטיות.
"עלינו למצוא דרך להתייחס לאנשים באנושיות", התעקש. מילים אלה מהדהדות כסיכום של מחשבתו הפוליטית: אנושיות לפני מכניקת הכוח. בנאומיו, ליאו ה-14 לא קוראת לפתיחה מוחלטת של גבולות, אלא לפתיחת לבבות.
האתגר המוסרי של אמריקה
משבר שמעבר למספרים
סוגיית ההגירה בארצות הברית אינה חדשה, אך היא קיבלה ממד כמעט קיומי. מיליוני משפחות חיות בחוסר ודאות. חלק מהילדים, שנולדו על אדמת אמריקה, רואים את הוריהם מאוימים בגירוש; אחרים גדלים במחנות מסוכנים על גבול מקסיקו. מאחורי כל נתון נתוני, יש שם, תפילה, תקווה שברירית.
ליאו ה-14 מזמין אותנו להסתכל על המציאויות הללו בצורה שונה: לא כנטל, אלא כהזדמנות לאחווה. התערבותו ב-18 בנובמבר היא המשך למחויבותו שכבר הוצהרה נגד עונש המוות, לצדק גזעי ולהגנה על כדור הארץ. במובן זה, היא נראית כהרחבה רוחנית של האפיפיור של פרנציסקוסאבל עם נגיעה אמריקאית: פרגמטית, ישירה ואפילו קצת פרובוקטיבית.
האפיפיור והבישופים האמריקאים: חזון משותף
מספר ימים לפני הצהרתו, פרסמה ועידת הבישופים הקתולים של ארצות הברית הודעה הקוראת ליחס הוגן יותר כלפי מהגרים ומגנים את הפחד שטופח למטרות פוליטיות. אַפִּיפיוֹר חזר על הצהרה זו, והציב אותה בלב טיעונו: "כל אחד בארצות הברית צריך להקשיב למסר הזה."
תמיכה מפורשת זו אינה חסרת משמעות. היא מדגימה את רצונם של אַפִּיפיוֹר כדי לחזק את הקוהרנטיות בין רומא לכנסיות המקומיות. במציאות, ליאו ה-14 נראה שהוא רוצה להשיב את האמון לאפיסקופטים שלעתים קרובות מפולגים על ידי ויכוחים פנימיים וסדקים אידיאולוגיים. על ידי הדגשת עדיפות הכבוד האנושי, הוא מכוון את הדיאלוג הזה לתחום הרוחני ולא לתחום המפלגתי.
גבולות החוק וכוחו של החסד
אחד המשפטים שזכו ביותר לתגובות בנאומו – "לכל מדינה יש את הזכות לקבוע מי יכול להיכנס, מתי ואיך" – מסכם את הדילמה העכשווית. אַפִּיפיוֹר הוא אינו מכחיש את הלגיטימיות של זכותן הריבונית של מדינות. אך הוא מעמיד אותה תחת חוק עליון, זה של המצפון. במסורת הנוצרית, חוק ללא מוסר הופך לטכניקה חסרת נשמה.
ליאו ה-14 לכן היא מציעה חזון מאוזן: הגנה על גבולות, כן, אבל בלי לסגור לבבות. כיבוד החוק חייב ללכת יד ביד עם רַחֲמִיםמסר זה, רחוק מלהיות נאיבי, הוא מציאותי ביותר: חברה לא מתפרקת משום שהיא מקבלת בברכה, אלא משום שהיא שוכחת את ערכו של האדם.
אפיפיור עם סגנון חדש
בין דיפלומט לכומר
ליאו ה-14 הוא לא מתנהג כאידיאולוג. אלה שפוגשים אותו מתארים אדם פשוט, בעל סגנון דיבור ישיר, שלעתים קרובות מלווה באנקדוטות. דרך הדיבור שלו על... מהגרים, כמו ב המלחמה אוֹ אַקלִיםזה משלב חוסן מוסרי עם אינטימיות אישית. הוא לא מבקש לזרוח; הוא מבקש לגעת.
מורשתו הכפולה, אמריקאית וקתולית, מקנה לו מעמד ייחודי. הוא מדבר אל הממשל האמריקאי בחופש של אזרח עולם, אך גם במשפחתיות של בן יליד. יש הרואים בכך דיפלומטיה עדינה, אחרים כסיכון למתח עם וושינגטון. הוא מעדיף לדבר על עקביות אוונגליסטית.
ניגריה, ראי של טרגדיה נוספת
השיחה ב-18 בנובמבר קיבלה תפנית בלתי צפויה כאשר ה- אַפִּיפיוֹר הזכיר את המצב ב ניגריההנשיא האמריקאי הזכיר לאחרונה התערבות צבאית אפשרית כדי "להגן על הקהילה הנוצרית". ליאו ה-14 הגיב בזהירות, וציין כי הסכסוך שמשתולל במדינה זו אינו רק עניין של התנגדות דתית.
"יש סכנה עבור נוצרים"אבל לכולם", אמר. על ידי הדגשת הסבל המשותף של נוצרים ומוסלמים, הוא הרחיב את הפרספקטיבה: שָׁלוֹם זה לעולם לא בנוי על פחד מהאחר. עקביות מוסרית זו - דחיית הפחד והפילוג - עוברת לאורך כל כהונתו הצעירה כאפיפיונר.
חיי היומיום של אדם רגיל
הפגישה הסתיימה בנימה אינטימית יותר. בקסטל גנדולפו, אַפִּיפיוֹר הוא התוודה שהוא מבלה את זמנו הפנוי "בקצת ספורט, קצת קריאה, קצת עבודה". הוא מדבר על האיזון בין "גוף לנפש" כאמנות חיים. פרט זה קסם לתקשורת: מאחורי תפקידו המקצועי, האיש נותר נגיש, כמעט מוכר.
טבעיות זו משתלבת היטב עם הטון של המסר שלו: אמונה חיה בדרכים קונקרטיות, תוך תשומת לב לגוף ולכבודם של אחרים. ליאו ה-14 מלמד לא רק באמצעות מילים, אלא באמצעות הקצב הפשוט של חיי היומיום שלו.
מעבר לוותיקן: מסר אוניברסלי
מה שמרשים בנאום הזה הוא האוניברסליות שלו. אַפִּיפיוֹר זה לא רק מכוון למדיניות אמריקאית; זה מעלה שאלה שחורגת מכל החברות: איך לקבל את פנינו מבלי לאבד את עצמנו? איך להגן מבלי להדיר?
קריאתו להגינות ציבורית היא גם קריאה לעקביות אישית. בעידן של אובססיה לביצועים ולפחד מהאחר, דבריו מחזירים לקדמת הבמה אמת ברורה מאליה: לכבוד אין דרכון.
