הבשורה של ישוע המשיח על פי לוקס הקדוש
באותו זמן, בעוד האנשים מקשיבים לו, סיפר ישוע משל: הוא התקרב לירושלים, והשמעים אותו האמינו שמלכות אלוהים עומדת להתגלות מיד.
כך הוא אומר: "איש אציל אחד הלך לארץ רחוקה כדי לקבל את תואר המלך, ולאחר מכן לחזור. הוא קרא לעשרה מעבדיו והפקיד בידי כל אחד מהם סכום השווה למנה; אחר כך אמר להם: 'בעוד שאני רחוק, תעשו את הכסף הזה רווח'".«
אך אנשי ארצו שנאו אותו, ושלחו אחריו שליחות להכריז: "אנו מסרבים לתת לאיש הזה להיות מלכנו".«
כשחזר לאחר שקיבל את המלוכה, קרא למשרתים שבידיהם הפקיד את הכסף, כדי לברר כמה הרוויח כל אחד מהם.
הראשון ניגש ואמר: "אדוני, הסכום שהפקדת בידי הניב פי עשרה." השיב המלך: "עבד נכבד ומסור! מאחר שהוכחת את אמינותך במעט כל כך, קבל סמכות על עשר ערים."«
בא האיש השני ואמר: "אדוני, הסכום שהפקדת בידי הניב פי חמישה." גם אליו אמר המלך: "גם אתה, שלט על חמש ערים."«
ניגש האחרון ואמר: "אדוני, הנה הסכום שהפקדת בידי; שמרתי אותו עטוף בבד, כי פחדתי ממך. אתה אדם קפדן, אתה לוקח בחזרה את מה שלא הפקדת, אתה קוצר את מה שלא זרעת."«
השיב המלך: "על פי דבריך ארשע אותך, עבד פסול שכמוך! ידעת שאני אדם קפדן, שאני לוקח בחזרה את מה שלא הפקדתי, שאני קוצר את מה שלא זרעתי; אם כן מדוע לא הפקדת את כספי אצל חלפן כספים? כשחזרתי, הייתי מקבל אותו בחזרה עם ריבית."«
ויאמר המלך לעומדים שם: "קחו ממנו את הסכום הזה ותנו אותו לזה שיש לו פי עשרה." השיבו: "אדוני, כבר יש לו פי עשרה!"«
«"אני אומר לכם, לכל מי שיש לו יינתן, וממי שאין לו אפילו מה שיש לו יילקח. את אויביי אלה, אשר סירבו לתת לי למלוך עליהם, הביאו אותם הנה והוציאו אותם להורג לעיני."»
לאחר שאמר את הדברים הללו, הלך ישוע קדימה לירושלים.
טיפוח פרי האמונה
כיצד משל המכרות מגלה לנו את האמנות הרוחנית של לגרום למתנה שקיבלנו לשאת פרי..
הנוצרי של ימינו, הקרוע בין אקטיביזם לפחד מכישלון, עשוי לזהות את עצמו במשרת הקובר את אוצרו. משל זה, שלעתים קרובות נקרא כ"שיפוט הביצוע", למעשה אומר... שִׂמְחָה של הממלכה שגדלה ככל שמפעילים אמון. זה מטיל ספק ביחס שלנו למשימה: למה להסתיר את מה שהופקד בידינו? וכיצד אנו עונים לזה ששואל אותנו: "למה לא שמתם את כספי בבנק?"
- תנו את הקטע להקשר: מלך, ציפייה, אחריות.
- קראו את המשל: אמון, פחד וגילוי הלב.
- פיתוח הצירים: המתנה המופקדת, היוזמה הנועזת, הפוריות הרוחנית.
- נקיטת פעולה: לגרום לה להניב פרי בתחומי חיינו.
- השלכות תיאולוגיות, מדיטציה ואתגרים עכשוויים.
המלך בדרך לירושלים
לוקס ממקם את המשל הזה בתוך מתח: ישוע "היה קרוב לירושלים". התלמידים ציפו להתגלות המיידית של המלכות; ישוע, לעומת זאת, מכריז על היעדרות וחזרה. האציל שעוזב "כדי לקבל את המלכות" מבשר את עלייתו של ישו לסבלו: הוא עוזב כדי למלוך מהצלב, ואז ישוב לשפוט לפי פרי החיים.
סיפור זה מפתיע: עשרה משרתים מקבלים כל אחד מינה - כשלושה חודשי שכר - אך רק אחד מדבר על כך בהרחבה. העניין, אם כן, אינו טמון בסכום עצמו, אלא בנטייה הפנימית כלפי מתנה "צנועה" אך טוטאלית. לוקס מציג שלוש גישות: זה שמעז לסכן הכל, זה שמתחייב במתינות, וזה שנמנע מפחד.
המשל עוסק בפיתוי שנותר רלוונטי גם היום: המתנה פסיבית לבוא המלכות במקום לפעול לקראתה עכשיו. ישוע מתקן את חוסר הסבלנות הזה בכך שהוא מזכיר לנו שזמן ההמתנה הוא זמן הפרי. "עשיית עסקים" פירושה פעולה, יצירה, שינוי; כאן, לא למען רווח חומרי, אלא למען צמיחה רוחנית. המילה "בנק" הופכת אז לסמל של העברה: הפקדת חייו של האדם בזרם האמון האלוהי.
דרך הניגוד בין פחד לאמונה, לוקס מכין את הדרך לירושלים: כניסה להיגיון של המלכות דורשת השקעת פחד מהשיפוט ב... אַהֲבָה אמון במאסטר.
לב העבד, מראה של התלמיד
משל המכרות מקיף את הכלבשורת הרחמים פעיל: אלוהים מפקיד בידי כל אדם דבר מה לטפח - החיים עצמם, האמונה, המתנות שקיבל. שובו של המלך מגלה את אמת השירות: לא חשבון נפש, אלא גילוי הלב.
העבד הראשון אינו לוקח קרדיט על הרווח: "מנתך הניבה עוד עשר"; הכל בא מה'. שיקול דעת זה מוכיח אמונה אמיתית: פעולה מבלי לנכס את הפירות. בתמורה, הגמול הוא שליחות: "היה אחראי על עשר ערים"; המתנה המתקבלת מולידה אחריות רחבה יותר.
השני מתקדם פחות, אך נשאר בתוך הדינמיקה של הצמיחה. האחרון, לעומת זאת, מגלם נוקשות דתית: הוא "עוטף את המתנה בבד", מחווה של קבורה, סמל לאמונה מתה. פחדו מעוות את דמותו של המאסטר: הוא רואה אלוהים קשוח, בעוד שהאדון מפקיד בו אמון בנדיבות. היפוך זה מראה שפחד הורג את מערכת היחסים, בעוד שאמון פותח אותה לחיים.
לפיכך, השאלה "למה לא שמת את כספי בבנק?" הופכת לאתגר האלוהי המופנה לכל נוצרי עומד: מדוע לא השקעת את לבך בתנועת החסד? מדוע לפחד במקום לשתף פעולה?
המתנה שהופקדה: אמון ראשוני
כל חיים נוצריים מתחילים בפיקדון: המכרה מסמל את האמונה, את המילה, את הנשימה המתקבלת בטבילה. אלוהים נותן ללא תנאי, ואז נסוג כדי לפנות מקום לחופש. זהו תעלומת הגלגול: אלוהים בוטח אפילו לפני ההוכחה.
אמון זה דורש תגובה אקטיבית. לקבל מבלי לפעול פירושו לשבור את זרם הנתינה. אמונה גוועת כשהיא לא ניתנת. כסף "שנמצא רדום" מייצג את המילה הנסתרת, שאינה חולקת, נשמרה כסוד. כל תלמיד שומע אז: "הפקדתי את חיי בידך; מה תעשה עם האוצר הזה?"
היוזמה הנועזת: סיכון פוריות
המלך אינו מבקש תוצאות ספציפיות, אלא יוזמה. קריאתו של ישו מהדהדת כך: "עשו עסקים טובים", כלומר, השקיעו את היצירתיות שלכם, את אמונתכם הפעילה, את אומץ ליבכם. אַהֲבָה הוא מכפיל את מה שהוא מעז; פחד מקפיא את מה שהוא רוצה להגן עליו.
בדינמיקה של המלכות, סיכון אינו כישלון אלא סימן של אמון. העבד הנאמן מעז ללא ערבויות; הוא יודע שחסד נושא פרי בנתינה, לא בזהירות משתקת. אומץ רוחני זה מזכיר את ההיגיון של הצלב: הפסד כדי להרוויח, נתינה כדי לקבל.
פריון רוחני: פרי האמון
הטקסט מסתיים באמירה פרדוקסלית: "למי שיש לו, יינתן עוד". גם כאן, ישוע הופך את ההיגיון של העולם. במלכות, פריון מושך פריון: אלו הפועלים על פי החסד מקבלים עוד יותר, כי האמון גדל עם התרגול.
המאסטר אינו מתגמל יעילות, אלא נֶאֱמָנוּת בטוח. כל "מכרה" פורה הופך לסימן של המלכות שנשתלה בהיסטוריה. החיים הנוצריים אינם אפוא כלכלה של זכות, אלא מחזור של חיים: "הפרי שנותר" (יוחנן טו:טז) הוא זה של אַהֲבָה אשר ניתן ללא חישוב.
כדי לגרום לו לפרוח בתחומי חיינו
אמרה זו של ישו חודרת לכל המציאות שלנו:
- בחיים הפנימיים, מדובר בטיפוח אמונה באמצעות תפילה קבועה, הפקדת כישרונותיו של האדם בידי נשימת הרוח ולא בידי גאווה או פחד.
- בחיי המשפחה, כל מעשה של שירות או סליחה מגביר את הקשר, כמו הון רוחני קטן שנושא פרי עם הזמן.
- בחיים המקצועיים, עבודה בכנות, יצירת ערך הוגן, עידוד אחרים: כל אלה הן דרכים "לבנק" את החסד שקיבלתי.
- במשימה הכנסייתית, מדובר בלהיות עד: להכריז, ללמד, לשרת; להשקיע אמונה בעולם במקום לסגת ממנו נוכח אדישות.
לפיכך, "הבנק" מייצג את המרקם החי של מערכות היחסים האנושיות שלנו, מקום שבו נתינה מתפשטת ומייצרת טובת הכלל.
מסורת והיקף תיאולוגי
אבות הכנסייה הרהר בהרחבה במשל זה. אוריגנס רואה בו את דרגות ה... צְדָקָהיוחנן כריסוסטומוס הקדוש, קריאה לאחריות קהילתית; סנט אוגוסטין, אזהרה לכמרים: המכרה הקבור הוא דבר הקודש שלא נאמר. תומאס אקווינס מפרש מחדש את הכלכלה האלוהית הזו כפדגוגיה: אלוהים גומל לפי שיתוף פעולה בחסד, לא לפי כמות המעשים.
מבחינה רוחנית, מרבץ המכרה צופה את זה של רוח הקודשבשובו של המלך (הפרוסיה), כל אדם יצטרך לתת דין וחשבון לא על חזרה, אלא על מערכת יחסים. כסף הוא רק משל: "הערך המופקד" הוא אמונה חיה.
הציפייה לחזרה מאירה את התקווה הנוצרית: זה לא שיפוט שרירותי, אלא גילוי פניו האמיתיות של האדון - לא נושה, אלא בן זוג שבא לאסוף את פרי... אַהֲבָה.
להיכנס אל שמחת המאסטר
- קרא שוב את הבשורה לאט (לוקס 19,11-28) על ידי בקשת הבהרה לגבי המילה "בנק".
- זהה מה, בחייו, נשאר "עטוף בבד".
- לנקוב בשם הכישרון או החן שהורדם.
- דרשו את האומץ של האמון במקום את הזהירות של השליטה.
- לנקוט פעולה קונקרטית של פוריות: להתפלל, ללמד, ליצור, להתפייס.
לפיכך, מדיטציה הופכת להשתתפות: הממלכה נבנית באמצעות המחוות שמבטאות אותה.
אתגרים עכשוויים: הפחד שלנו מסיכון
כיום, רבים חווים את האמונה כמשהו שיש לשמר: פחד מלעג, פחד משיפוט, עייפות רוחנית. בעולם של אי ודאות, הפיתוי לשמור על ניקיון האמונה נותר בעינו - לעטוף אותה "כדי לשמור על ניקיון". אבל ישוע אינו מחפש משרתים זהירים; הוא מחפש עדים פוריים.
האתגר העכשווי הוא להעז לטפח אמונה פורייה: לא לצבור הישגים דתיים, אלא לאפשר לחסד לפעול בתוך ההיסטוריה. זה דורש ליישב בין חופש לציות, יוזמה כניעה. הנוצרי אינו הבעלים של המכרה: הוא גורם לו להניב פרי לתפארת האל ולטובת העולם.
התשובה לפחד טמונה בהרהור על הצלב: שם מקבל המלך הרחוק את כתרו. "שובו" מתחיל בכל פעם שהלב מעז לאהוב ללא ערבויות.
תְפִלָה
אדון ישוע, מלך נאמן וצודק,
את אשר מפקידה את מתנותיך בדממת עזיבתך,
למד אותנו את פוריות האמון.
אל תיתן לנו לקבור את החסד שקיבלנו,
אלא העמידו את ידינו לרשות עבודתכם.
תן לנו שִׂמְחָה לשרת אותך ללא חישוב,
והכוח להסתכן למען אַהֲבָה של הממלכה.
כשתשוב, תן לחיינו להיות עדים
לא בגלל מעלותינו, אלא בגלל נדיבותך.
אתה שחי וממלך לנצח נצחים.
אָמֵן. עונה לקריאתו של המלך
משל המינה אינו חיבור על כלכלה רוחנית, אלא הזמנה לפריון. אלוהים אינו גוער בקטנות התוצאה, אלא בחוסר האמון. כל מינה שמתעוררת לחיים היא מעשה של תקווה: המלכות צומחת דרך נשמות שמסרבות לחוסר מעש.
תשובה לשאלה: "למה לא שמת את הכסף שלי בבנק?"«
— זוהי בחירה להיות תלמיד יזמי של המלכות, אומן של חסד במציאות העולם.
לְמַעֲשֶׂה
- להתחיל כל יום במעשה מפורש של אמון.
- זהה כישרון פנימי כדי להשקיע אותו מחדש בשירות אחרים.
- להציע את מסר הבשורה במקום בו שוררת דממה.
- הפקידו את פחדיכם בידי אלוהים במקום להסתיר אותם תחת חוסר מעש.
- להיכנס לאחווה שבה מתנות מתרבות.
- לזכור את הפירות שכבר התקבלו כדי לטפח הכרת תודה.
- סיימו את היום בתפילה המציעה את "העניינים" של היום.
הפניות
- הבשורה על פי הקדוש לוקס 19, 11-28.
- אוריגן, דרשות על לוק.
- יוחנן כריסוסטומוס הקדוש, תגובה על מתיו, דרשה 78.
- סנט אוגוסטין, דרשה 179.
- תומאס אקווינס, סומה תיאולוגית, II-II, שאלות 23-27.
- בנדיקטוס ה-16, ישוע מנצרת, כרך 2.
- קטכיזם של הכנסייה הקתולית, סעיפים 1889-1930.
