מתחילה האדוונט. ארבעה שבועות שעבור רבים סובבים כולם סביב קניית מתנות, ביקור בשווקי חג המולד ופתיחת חלונות לוח שנה של אדוונט בכל יום. אך מאחורי הטירוף המסחרי הזה מסתתר אוצר רוחני שאולי שכחנו. זמן ללמוד להיות ערניים, לקוות, להכין את עצמנו מבפנים למשהו גדול.
דמיינו לרגע: אתם מוזמנים לחתונה יוצאת דופן. לא סתם חתונה. חתונה של פעם בחיים. אתם יודעים שהיום מתקרב, אבל אתם לא יודעים את התאריך המדויק. מה הייתם עושים? הייתם מכינים את עצמכם, נכון? הייתם שמים לב לסימנים, הייתם נשארים ערניים, הייתם שומרים על לב פתוח וקשוב.
זה בדיוק מה שמציעה אדוונט. לא מרוץ קדחתני לעבר ה-25 בדצמבר, אלא מסע מודע לעבר האור. הזמנה להפוך למה שהמסורת הנוצרית מכנה "צופה" - מישהו שנשאר ער, קשוב, נוכח למה שחשוב באמת.
השנה, חג האדוונט מקבל ממד מיוחד. אנו חוגגים 1700 שנה להולדתו ועידת ניקיאה, רגע מכונן זה, שבו הכנסייה הגדירה במדויק את אמונתה, היה רגע מכריע בהיסטוריה של הכנסייה. האפיפיור ליאו ה-14 יוצא למסע היסטורי ב טורקיה אחר כך ל לבנון, אדמות ספוגות בהיסטוריה נוצרית. ושנת היובל 2025 מתקרבת לסיומה, ומציעה עוד כמה שבועות לחוות מסע רוחני עמוק.
שלושה אירועים, שלושה סימנים שמדברים אלינו על אחדות, שלום ותקווה. בואו נחקור יחד מה יכול ללמד אותנו אדוונט, ומעל הכל, כיצד הוא יכול לשנות באופן קונקרטי את חיי היומיום שלנו.
הבנת האדוונט: הרבה יותר מסתם המתנה
אטימולוגיה שמשנה הכל
נתחיל במילה עצמה. המילה "Advent" מגיעה מהמילה הלטינית "adventus". וכאן זה נהיה מעניין. מונח זה לא פשוט אומר "המתנה" כפי שאפשר לחשוב. הוא מקיף מספר מציאויות: הגעה, ביאה, נוכחות.
האם אתם מבינים את הניואנסים? אדוונט אינו זמן בו אנו מחכים באופן פסיבי שמשהו יקרה. זהו זמן בו אנו מזהים נוכחות שכבר קיימת, תוך כדי אנו מכינים את עצמנו לביאה שלמה יותר.
בואו ניקח דוגמה קונקרטית. אתם מחכים לחבר בתחנת הרכבת. אתם יודעים שהוא ברכבת. הוא מתקרב. במובן מסוים, הוא כבר "איתכם" - אתם חושבים עליו, אתם מצפים להגעתו, אולי אתם מכינים ארוחה כדי לקבל את פניו. אבל הוא עדיין לא נוכח פיזית. אדוונט הוא בדיוק זה: לחיות עם המודעות לכך שישוע נמצא איתנו, בינינו, קרוב אלינו, בזמן שהוא ממתין להתגלותו המלאה והשלמה.
הבנה זו משנה באופן קיצוני את האופן שבו אנו חווים את ארבעת השבועות הללו. זה כבר לא עניין של "לחכות" עד חג המולד, אלא לחיות כל יום בעוצמה במודעות לנוכחות שמלווה אותנו ומשנה אותנו.
המימד הכפול של האדוונט
לאדוונט יש מבנה מסוים שרבים אינם מודעים אליו. הוא לא מסתכל רק על חג המולד, על לידתו של ישו, בית לחם לפני אלפיים שנה. הוא גם מביט אל העתיד, אל מה שהמסורת מכנה "הביאה השנייה" - שובו של ישו בסוף הימים.
זה אולי נראה מופשט, אפילו קצת מפחיד עבור חלק מהאנשים. אבל תחשבו על זה אחרת. אדוונט מזמין אותנו לחיות במתח יצירתי בין ה"כבר כאן" לבין ה"עדיין לא". בין מה שכבר קיבלנו של חסד, אהבה ושלווה פנימית, לבין מה שעוד יבוא, מה שמחכה לנו, מה שהובטח לנו.
מתח זה אינו מקור לייסורים. זהו מקור לתקווה. כפי שגריריק מאיגני, נזיר מהמאה ה-12, ניסח זאת יפה: "מכיוון שהביאה הראשונה היא של חסד, והאחרונה, של תהילה, הביא הנוכחי הוא גם של חסד וגם של תהילה; כלומר, עלינו, באמצעות נחמות החסד, לטעום כבר באופן מסוים את תהילת העתיד."«
במילים אחרות, חג ההולדת מאפשר לנו לטעום, אפילו עכשיו, במנות קטנות, איך תהיה המלאות הקרבה. כל רגע של שלום אמיתי, כל פיוס שחווינו, כל מעשה של אהבה חסרת אנוכיות הופך לטעימה מוקדמת של המלכות.
התמונה של הכלה
ישנה השוואה מאירת עיניים במיוחד להבנת חג ההודיה: זו של הכלה המתכוננת לחתונתה.
תחשבו על אישה שמתחתנת. היא יודעת שהיום מתקרב. היא מתכוננת אליו בזהירות, בשמחה, ועם מידה מסוימת של התרגשות. כל פרט חשוב. היא רוצה להיות מוכנה, היא רוצה להיות יפה, היא רוצה שהיום הזה יהיה מושלם.
במסורת הנוצרית, הכנסייה מושווה לעתים קרובות לכלה זו. היא גם אם - זו שמעבירה לנו את האמונה, ששומרת עלינו, שמזינה אותנו מבחינה רוחנית - וגם כלה בהכנה, שמתכוננת לפגוש את חתנה.
ואנחנו, כחברים בכנסייה זו, משתתפים במציאות כפולה זו. אנו מקבלים מאם זו את כל מה שאנו צריכים כדי לצמוח מבחינה רוחנית. ובמקביל, אנו תורמים ל"בניית" הכלה הזו באמצעות מעשינו, אמונתנו ומחויבותנו היומיומית.
אז, האדוונט הופך לזמן מיוחד לשאול את עצמנו: כיצד אוכל להכין את עצמי? מה בחיי צריך להתאים, לטהר, לייפות כדי להיות מוכן למפגש הזה?
הנביא ישעיהו: הזמנה ללכת
הטקסטים המקראיים של חג האדוונט מציעים לנו הדרכה יקרת ערך. ביניהם, לנביא ישעיהו מקום מרכזי. הזמנתו מהדהדת לאורך מאות שנים: "נלכה באור ה'".«
שימו לב לפועל: "בואו נלך". לא "בואו נחכה", לא "בואו נשב ונחכה שזה יעבור". לא. בואו נלך. אדוונט הוא זמן של תנועה, של התקדמות, של התקרבות למשהו גדול יותר.
אבל למסע הזה יש כיוון: האור. לא סתם אור. אור ה'. האור הזה שמאיר את צעדינו, שמגלה את מה שנסתר, שמחמם את מה שקר בתוכנו.
במונחים מעשיים, מה המשמעות של זה? משמעות הדבר היא שהאדוונט מזמין אותנו לצאת מהחושך - מההרגלים הסטריליים שלנו, מהמגבלות שהטלנו על עצמנו, מהפחדים שלנו - ולפנות אל מה שנותן חיים. כל יום באדוונט יכול להתקרב צעד אחד אל האור הזה.
ישעיהו גם מציע לנו חזון יוצא דופן של שָׁלוֹם "וְכַתּוֹת חַרְבָתָם לַאֵתִים וְחַנְתָּתָם לַמַּגְלִים. גּוֹי לֹא יָשַׁר חַרְב אֶל גּוֹי; לֹא יָלַדוּ עוֹד..." המלחמה. »
חזון זה עשוי להיראות אוטופי לאור עולמנו הנוכחי. מלחמות, סכסוכים, מתחים גיאופוליטיים... אך ישעיהו אינו מציע לנו תוכנית פוליטית מיידית. הוא מראה לנו אופק, כיוון, מטרה לשאוף אליה. ומעל הכל, הוא מזכיר לנו ש... שָׁלוֹם זה מתחיל איפשהו - אולי בליבנו, במערכות היחסים שלנו, בבחירות היומיומיות שלנו.
פאולוס הקדוש ודחיפות הישועה
מדריך חיוני נוסף לאדוונט הוא השליח פאולוס. דבריו באיגרת אל הרומים בולטים בעוצמתם: "הישועה קרובה אלינו כעת מאשר כשהאמנו לראשונה".«
בואו נעצור רגע על האמירה הזו. פאולוס אומר לנו שאנחנו מתקרבים למשהו. שהזמן שחולף אינו זמן מבוזבז, אלא זמן שמקרב אותנו למטרה. כל יום שעובר הוא יום אחד פחות עד למפגש הסופי.
זה יכול ליצור תחושת דחיפות. לא דחיפות מלחיצה ומעוררת חרדה, אלא דחיפות שמחה. כמו כשאתה סופר את הימים עד לאיחוד המיוחל. ככל שעובר הזמן, כך... שִׂמְחָה רָכוּב.
לכן, פאולוס מזמין אותנו לחוות את חג האדוונט לא כשגרה שנתית, אלא כזמן בו "הגיע הזמן להתעורר משינה". שינה רוחנית, קהות חושים, ההרגל שגורם לנו להחמיץ את מה שחשוב - כל אלה חייבים לפנות את מקומם לערנות חדשה.
ולערנות הזו יש שם במסורת הנוצרית: להשגיח.
להיות שומר: אמנות הישארות ערה
מה זה לשמור על המשמר?
הקרדינל ניומן, תיאולוג גדול מהמאה ה-19 הקדיש דרשה מפוארת לרעיון הזה של "ערנות". הוא מציין שהמילה הזו עמוקה יותר ממה שהיא נראית.
«"עלינו לא רק להאמין, אלא גם לצפות; לא רק לפחד, אלא לצפות; לא רק לאהוב, אלא לצפות; לא רק לציית, אלא לצפות..."»
אתם רואים מה הוא עושה? הוא לוקח את כל הגישות הרוחניות הבסיסיות - אמונה, יראה, אהבה, ציות - ומראה שהן לא מספיקות. עלינו להוסיף להן את האיכות המיוחדת הזו של ערנות.
אבל מה בדיוק צופה? ניומן אף מרחיק לכת וטוען שזהו "הקריטריון היחיד שמפריד ומבדיל" נוצרים נוצרים אמיתיים, יהיו אשר יהיו, ערניים., נוצרים "אלה שאינם עקביים לא צופים."»
זוהי אמירה רבת עוצמה. מה שמבדיל נוצרי אמיתי מאדם "שטחי" אינו בעיקר מספר התפילות הנאמרות, השמירה הקפדנית על כללים, או אפילו עוצמת הרגשות הדתיים. זוהי היכולת הזו לערנות.
בואו ננסה להגדיר את הגישה הזו בצורה מדויקת יותר.
להיות ערני פירושו להיות ממוקד בעתיד מבלי לברוח מההווה.
הנה מאפיין חיוני ראשון. השומר אינו אדם שחי בעננים, חולם על עתיד טוב יותר תוך הזנחת ההווה. להיפך, הוא אדם מושרש עמוק במציאות, ברגע הנוכחי, אך מבטו מגיע רחוק.
דמיינו זקיף על סוללות עיר. הנה היא, רגליה נטועות היטב על האבנים, קשובה לכל צליל, לכל תנועה סביבה. אבל מבטה סוקר את האופק. היא מחכה למשהו - או למישהו.
באופן דומה, הצופה הרוחני חי את חיי היומיום שלו במלואם - את עבודתו, את מערכות היחסים שלו, את אחריותו - אך הוא עושה זאת עם מודעות מסוימת. הוא יודע שכל זה אינו מטרה בפני עצמה. הוא יודע שיש משהו גדול יותר באופק. ומודעות זו מנחה את בחירותיו, את סדרי העדיפויות שלו, את דרך הוויתו בעולם.
במונחים קונקרטיים, ניתן לתרגם זאת לשאלות פשוטות שאנו שואלים את עצמנו באופן קבוע: מה שאני עושה היום, האם זה מקרב אותי או מרחיק אותי ממה שחשוב באמת? האם סדרי העדיפויות שלי תואמים את הערכים העמוקים ביותר שלי? האם אני בונה משהו בר קיימא או מפזר את האנרגיה שלי על החולף?
לצפות זה לשמור על התשוקה בוערת בעוצמה
מאפיין שני: השומר שומר חי בתוכו את התשוקה לביאת ה'. תשוקה זו אינה דוהה עם הזמן, אינה מתקהה בהרגל ואינה נבלעת בדאגות היומיום.
נקודה זו היא קריטית. משום שעידןנו מיומן בדיכוי תשוקות עמוקות תחת מפולת של תשוקות שטחיות. אנו משתוקקים לסמארטפון החדש ביותר, לחופשה הבאה, לקידום בעבודה, להכרה חברתית... ובינתיים, התשוקה למה שחשוב - הצמא הזה למשמעות, לאמת ולהגשמה - נותר קבור, לפעמים עד כדי שכחה.
להיות ערני פירושו לשמור על הרצון הזה בחיים. פירושו לסרב לתת לדרישות העולם להציף אותו לחלוטין. פירושו לקחת את הזמן, באופן קבוע, כדי להתחבר מחדש לצמא העמוק הזה השוכן בלב האדם.
איך? באמצעות תפילה, כמובן, אבל גם באמצעות רגעים של שקט, התבוננות ונסיגה מהרעש שמסביב. באמצעות קריאת טקסטים שמזינים את הנשמה. באמצעות שיחות עמוקות עם אנשים שחולקים את החיפוש הזה. באמצעות בחירות קונקרטיות המשקפות את סדרי העדיפויות האמיתיים שלנו.
צופים באמון, רוגע ואומץ
מאפיין שלישי: המשמר אינו חרד. הוא נחווה בביטחון, רוגע ואומץ.
זוהי נקודה חשובה, משום שאפשר לדמיין ששמירה על המשמר פירושה להיות כל הזמן על הקצה, במצב של מתח עצבי מתיש. ממש לא. השומר האמיתי מלא שלווה עמוקה. הוא יודע שהאדם שהוא מצפה לו נאמן, שהוא יבוא, ששום דבר לא יכול למנוע את בואו.
ביטחון זה מביא שלווה. לא אדישות או פסיביות, אלא שלווה שנולדת מתוך ודאות פנימית. לשומר אין צורך לדאוג, לדאוג או להתאמץ בטירוף. הוא פשוט עושה את מה שהוא צריך לעשות, בשלווה, יום אחר יום.
והאמון הזה גם מוליד אומץ. כי שמירה על המשמר בעולמנו אינה תמיד קלה. אנו מוקפים בקולות שאומרים לנו שההמתנה הזו היא חסרת תועלת, שהתקווה הזו היא אשליה, שעדיף לנו להתמקד במוחשי, במוחשי, במיידי. אל מול הקולות הללו, השומר זקוק לאומץ כדי להישאר במסלול, כדי להימנע מייאוש, כדי להמשיך ללכת לעבר האור גם כשהכל נראה חשוך.
לצפות זה לקוות
בסופו של דבר, צפייה ותקווה קשורות זו בזו באופן הדוק. אפשר אפילו לומר שצפייה היא הצורה הפעילה של תקווה.
תקווה, במסורת הנוצרית, אינה אופטימיות מעורפלת, אמירה שטחית של "יהיה בסדר". זוהי מעלה תיאולוגית, כלומר, מתנה מאלוהים המאפשרת לנו לשאוף לעבר הממלכה המובטחת בוודאות להגיע אליה.
אבל תקווה זו אינה פסיבית. היא עוסקת בכל הווייתנו. היא מכניסה אותנו לתנועה. היא דוחפת אותנו לפעול, להכין את עצמנו, לשנות את עצמנו. וזה בדיוק מה שהשומר עושה.
הבה נזכור, תקווה היא תמיד חסד שיש לבקש. איננו יכולים ליצור אותה בעצמנו באמצעות כוח רצון גרידא. היא ניתנת לנו. אך אנו יכולים להכין את עצמנו לקבלה, להיפתח אליה, לשתף איתה פעולה. וזה כרוך בקבלת החלטות קונקרטיות.
בחירת תקווה
אולי זהו לב ליבה של בשורת האדוונט: עלינו להחליט על תקווה.
ניסוח זה אולי נראה מפתיע. האם תקווה אינה תחושה שמציפה אותנו באופן ספונטני? לא, לאו דווקא. בעולם המציע אלף סיבות לייאוש, תקווה היא בחירה. בחירה שיש לחדשה מדי יום.
בחירת תקווה פירושה התבוננות ברורה במה בחיינו צריך להשתנות. המילה "המרה" פירושה פשוטו כמשמעו "לפנות אליה". להתגייר פירושו לפנות אל האמת, אל החיים, אל האור.
מה בתוכנו עדיין פונה אל החושך? אילו הרגלים, גישות ומחשבות משאירים אותנו בסוג של ייאוש סמוי? תקופת האדוונט מזמינה אותנו לזהות את האזורים האפלים הללו ולחשוף אותם בהדרגה לאור.
לבחור בתקווה פירושו גם להעז להתקדם. להתקדם לעבר ה"כבר כאן ועדיין לא" שדיברנו עליו. להתקדם ללא פחד, גם כשהדרך אינה ודאית. לסכן את חיינו, כפי שעושים אלה שבאמת מאמינים שההבטחה תתקיים.
שלושת הסימנים של זמננו: אחדות, שלום ותקווה
האחדות הושבה: ועידת ניקיאה, 1700 שנה מאוחר יותר
השנה 2025 מציינת 1700 שנה להיווסדה של ועידת ניקיאה. אירוע זה, אשר עשוי להיראות רחוק ומופשט, ראוי לתשומת ליבנו משום שהוא מדבר ישירות על מצבנו הנוכחי.
בשנת 325 עברה הכנסייה משבר גדול. מחלוקת תיאולוגית קרעה לגזרים את הקהילות הנוצריות: האם ישוע המשיח הוא באמת אלוהים, או שמא הוא יצור, בהחלט יוצא דופן, אך שונה מהאב? כומר בשם אריוס הגן על עמדה שנייה זו, ורעיונותיו התפשטו במהירות.
הקיסר קונסטנטינוס כינס אז מועצה - אסיפה של כל הבישופים - בעיר ניקיאה, בתקופת ימינו. טורקיה. 318 בישופים התאספו, מכל רחבי העולם הנוצרי הידוע. לאחר ויכוחים עזים, הם הכריזו בחגיגיות על מה שהכנסייה תמיד האמינה בו: ישוע המשיח הוא "בן האלוהים, נולד, לא נברא, מאותו מהות כמו האב".
נוסחה זו, שאנו עדיין מדקלמים כיום בקרידה, עשויה להיראות טכנית. אך היא בעלת חשיבות עליונה. היא מאשרת שבמשיח, אלוהים עצמו הוא שבא לפגוש אותנו. לא מתווך, לא נציג, אלא אלוהים באופן אישי.
למה לזכור זאת היום? כי גם תקופתנו מאופיינת בפילוג, מחלוקות ופיתויים להתייחס לאמונה. יום השנה ה-1700 לניקיאה מזכיר לנו ש...’אחדות באמונה ייתכן שהוא נכבש בעבר וייתכן שניתן לכבוש אותו שוב.
ה- האפיפיור ליאו ה-14 פרסם בהזדמנות זו מכתב שליחים שכותרתו "« ביחידת פידיי »"באחדות האמונה". כותרת זו אומרת הכל. האחדות שאנו מחפשים אינה מכנה משותף נמוך ביותר, קונצנזוס חלש על כמה ערכים כלליים. זוהי אחדות באמונה מדויקת ותובענית, המודה שישוע המשיח הוא באמת בן האלוהים, שבא "למעננו בני האדם ולמען ישועתנו".
בעונת האדוונט הזו, אנו יכולים להודות על אמת יסודית זו המאחדת אותנו לאורך מאות שנים ויבשות. בכל פעם שאנו מכריזים על הקרדו, אנו ממקמים את עצמנו בשושלת של אותם 318 בישופים אשר, לפני 1700 שנה, אישרו באומץ את אמונתם.
שלום בתוך כל המהומה: ביקורו של האפיפיור בלבנון
ה- האפיפיור ליאו ה-14 ממוקם ביום ראשון הקרוב ב ביירות. הטיול הזה אינו חסר משמעות. לבנון היא ארץ פצועה, שידעה כל כך הרבה אלימות וחוסר ביטחון. לפני חמש שנים, הפיצוץ בנמל ביירות חלק הרוס של העיר, והותיר אלפי הרוגים ומאות אלפים ללא קורת גג.
ה- אַפִּיפיוֹר יבואו להתפלל בדממה במקום טרגדיה זה. מחווה זו אומרת בעד עצמה. מול סבל, מול רוע, מול הבלתי נתפס, לפעמים המילים נכשלות. הדממה נשארת. דממה מלאה תפילה, עם חֶמלָה, באמצעות סולידריות.
אבל המסע של אַפִּיפיוֹר גם הוא מעשה של תקווה. ההגעה למזרח התיכון, אזור זה של העולם שבו סכסוכים נראים אינסופיים, היא לאשר ש שָׁלוֹם זה אפשרי. שקיימות דרכים לפיוס, גם אם הן ארוכות וקשות.
הנביא ישעיהו חלם על תקופה שבה חרבות יהפכו לאתים, חניתות למגלים. חלום זה אולי נראה אוטופי. אבל תקופת האדוונט מזמינה אותנו להאמין שזה יותר מחלום - זוהי הבטחה. שָׁלוֹם זה יגיע. זה כבר נוכח בכל מחווה של פיוס, בכל יד מושטת, בכל חנינה שניתנה.
והשלום הזה לא נופל מהשמיים. זהו מאמץ יומיומי. זו הסיבה שאדוונט מזמין אותנו לפתוח נתיבי שלום בחיינו. ראשית, במשפחות שלנו, שם המתחים יכולים להיות הגבוהים ביותר משום שההימור הרגשי הוא החזק ביותר. לאחר מכן, בעבודה, במערכות היחסים המקצועיות שלנו, שלעיתים מאופיינות בתחרות או אי הבנה. וגם בכנסייה, שם פילוגים וביקורת הדדית הם דבר שבשגרה.
שאלה נשאלת בפנינו באופן אישי: האם האל שאנו מודים בו הוא באמת אדון שָׁלוֹם זה עניין של בחינה עצמית. כי אפשר להודות שָׁלוֹם הוא אמר זאת משום מקום, תוך שהוא מטפח בליבו טינה, טינה ותוקפנות.
הילד של בית לחם שנעריץ בחג המולד נקרא "נסיך שָׁלוֹם »תואר זה אינו רק קישוט. הוא מעביר משהו בסיסי על זהותו של ישו ועל מה שהוא בא להביא לעולם. ואם אנו באמת רוצים לקבל את פניו, עלינו לאפשר לעצמנו להתנצל לשלום שהוא מציע.
תקווה בפעולה: היובל מגיע לסיומו
שנת 2025 היא שנת יובל. במסורת הנוצרית, היובל הוא זמן מיוחד של חסד, שנה קדושה שבה הכנסייה מזמינה את המאמינים לחוות מסע רוחני של גיור והתחדשות.
עונת האדוונט מציעה עוד כמה שבועות לחוות את מסע היובל הזה. עד ה-6 בינואר, יום ההתגלות שיסיים את השנה הקדושה, כל אחד עדיין יכול לצאת לעלייה לרגל, לעבור דרך דלת קדושה, לקבל את סקרמנט הפיוס ולבצע מעשה של רחמים.
אבל מעבר למחוות חיצוניות, היובל הוא הזמנה לתת לתקווה לפרוח בתוכנו. זהו ביטוי יפהפה וראוי לבחינה מדוקדקת יותר. תקווה משווה לפרח. היא זקוקה לתנאים נוחים כדי לפרוח. היא דורשת זמן, של סַבְלָנוּת, טיפול קשוב.
מהם התנאים הנוחים הללו? ראשית, דממה פנימית, המאפשרת לנו לשמוע את קול הרוח. שנית, קריאת דבר אלוהים, המזינה את אמונתנו ומכוונת את מבטנו. וכמובן, תפילה, המכניסה אותנו למערכת יחסים חיה עם זה שאנו מצפים לו. הסקרמנטים, לבסוף, אלה שמעבירים לנו את החסד שאנו זקוקים לו.
אבל יש גם מכשולים להתגבר עליהם: ייאוש, ציניות, ויתור. אותם קולות פנימיים שאומרים לנו ששום דבר לא ישתנה לעולם, שמאמצינו חסרי תועלת, שהתקווה היא תמימה. היובל מזמין אותנו להשתיק את הקולות הללו וליצור מרחב שבו התקווה יכולה לנבוט ולפרוח.
איך לחוות את האדוונט הזה בצורה מוחשית
אחרי כל ההרהורים הללו, אתם עשויים לתהות: באופן קונקרטי, מה אני יכול לעשות כדי לחוות את חג ההולדת הזה אחרת?
הנה כמה הצעות, לא כתוכנית נוקשה, אלא כהזמנות להסתגל למצבך האישי.
הצעה ראשונה: צור תקופות של שקט. בעולמנו הרווי ברעש, התראות ודרישות בלתי פוסקות, שתיקה הפכה למותרות. אך דווקא בדממה נוכל לשמוע את מה שחשוב באמת. נסו, בכל יום של אדוונט, ליצור לעצמכם כמה דקות של שקט אמיתי. לא "להרהר" בצורה מתוחכמת, אלא פשוט להיות שם, נוכחים לעצמכם ולאלוהים.
הצעה שנייה: קראו שוב את פסוקי האדוונט. בכל יום של אדוונט, הכנסייה מציעה קריאות מקראיות ספציפיות. קחו את הזמן לקרוא אותן לאט, ותנו לעצמכם להתרגש ממילה, תמונה, ביטוי. טקסטים אלה נבחרו ללוות אותנו במסענו לעבר חג המולד. הם כמו סימני דרך לאורך הדרך.
אפשרות שלישית: לעשות מחווה של פיוס. אדוונט הוא זמן נוח לתיקון מערכות יחסים פגומות. האם יש מישהו שאתם ביחסים רעים איתו, מישהו שאתם חייבים לו התנצלות, מישהו ששפטתם אותו בחומרה רבה מדי? אדוונט יכול להיות הזדמנות לעשות את הצעד הראשון, להושיט יד, לבנות מחדש. שָׁלוֹם.
אפשרות רביעית: לחוות מעשה של נדיבות. נדיבות היא צורה קונקרטית של תקווה. לתת פירושו להאמין שיש לנו משהו לחלוק, לאשר שהחיים הם יותר מצבירה, להשתתף בבניית עולם אחווה יותר. אדוונט יכולה להיות הזדמנות לבצע מעשה מיוחד של נדיבות - תרומה לצדקה, זמן המוצע למישהו נזקק, שירות שניתן מבלי לצפות לתמורה.
הצעה חמישית: הכינו את סצנת המולד. ניתן לחוות את המחווה המסורתית הזו בצורה חדשה. על ידי הצבתן ההדרגתית של דמויות סצנת המולד, יום אחר יום, אנו מלווים באופן סמלי את המסע אל עבר... בית לחם. ואנחנו יכולים לשאול את עצמנו, עבור כל דמות: מה הוא מלמד אותי? מה הוא אומר על הגישה שלי כלפי תעלומת חג המולד?
אפשרות שישית: להשתתף בחגיגת היובל. אם עדיין לא עשיתם זאת, אדוונט הוא זמן אידיאלי לחוות את מסע היובל שמציעה הכנסייה. ללכת לווידוי, לעבור דרך דלת קדושה, להתפלל לכוונות של... אַפִּיפיוֹר – מחוות אלה אולי נראות רשמיות, אך הן נושאות חן אמיתי עבור אלו שחווים אותן בלב פתוח.
השומר היום
דיברנו הרבה על דמותו של השומר. אבל איך נראה שומר בעולם העכשווי שלנו?
השומר של ימינו הוא זה שמסרב להיסחף על ידי הזרימה הבלתי פוסקת של מידע, הסחות דעת ומקרי חירום מלאכותיים. הוא שומר על מרחק פנימי המאפשר לו להבחין מה באמת חשוב.
האפוטרופוס של היום הוא זה שמטפח מערכות יחסים עמוקות במקום להכפיל קשרים שטחיים. הוא יודע שמפגשים אותנטיים דורשים זמן, תשומת לב וזמינות.
השומר של ימינו הוא זה שדואג לעצמו הפנימי. הוא יודע שהחיים הרוחניים אינם יכולים להיות אפשרות אחת בין אחרות, אלא שהם הבסיס לכל דבר אחר. הוא מקדיש זמן לתפילה, מדיטציה וקריאה רוחנית - לא מתוך חובה, אלא משום שגילה שכאן טמון מקור החיים.
השומר של ימינו הוא זה ששומר על עיניו פקוחות אל העולם, אל יופיו ודרמותיו, מבלי להיות מוצף בייסורים. הוא רואה את אותות הזמן, הוא מבחין בקריאתו של אלוהים באירועים, הוא נשאר קשוב לפגיעים ביותר.
השומר של ימינו הוא אדם שחי בתקווה, לא כבריחה מהמציאות, אלא ככוח לשינוי. הוא יודע שהעולם כפי שהוא אינו העולם כפי שיהיה. וודאות זו הופכת אותו לחופשי, אמיץ ויצירתי.
להפוך לשומר הוא אולי הפרויקט היפה ביותר שאנו יכולים לקחת על עצמנו באדוונט הזה. לא רשימת פעילויות לסמן, אלא פרויקט של טרנספורמציה פנימית. להפוך למישהו שנשאר ער, קשוב, נוכח למה שחשוב, עם אמון, רוגע ואומץ.
באדוונט הכל
«"הכל על הסיפון לקראת האדוונט!" ביטוי ימי זה מעורר מחויבות מוחלטת, יציאה לים הפתוח, ההרפתקה שמתחילה. הוא לוכד בצורה מושלמת את רוח העונה הליטורגית הזו.
אדוונט אינו תקופה של המתנה פסיבית, זמן מת לפני חגיגת חג המולד ה"אמיתית". זהו זמן מלא, זמן עשיר, זמן של חסד. זוהי הזמנה להפליג, לעזוב את הנמלים הבטוחים אך לעיתים החונקים שלנו, לצאת אל הים הפתוח של התקווה.
הבה נלך באור ה', כפי שהנביא ישעיהו מזמין אותנו לעשות. הבה נלך יחד, באחדות של אמונה משותפת, זו שאבותינו הכריזו עליה לפני 1700 שנה ואנו ממשיכים להצהיר עליה גם היום. הבה נלך לקראת... שָׁלוֹם, החל מבנייתו בחיינו, במשפחותינו, בקהילותינו. הבה נלך בתקווה, בידיעה שהישועה קרובה אלינו כעת מאשר כשהתחלנו להאמין.
ומעל הכל, הבה נהיה ערניים. הבה נישאר ערים. הבה נשמור על ליבנו פתוח וזמין עבור זה שעתיד לבוא. כי ברגע הנוכחי אנו מוצאים את האדון שכבר מגיע אלינו כדי להכין אותנו לקבלו בכל מלוא עוצמתו.
האדוונט מתחיל. ארבעה שבועות מפרידים בינינו לחג המולד. ארבעה שבועות להיות ערניים. ארבעה שבועות לתת לתקווה לפרוח בתוכנו. ארבעה שבועות להכין את עצמנו לקבל את פני מי שהינו, מי שהיה ומי שעתיד לבוא.
אדוונט שמח לכולם!
