בימים ההם ערך המלך בלשאצר משתה מפואר לאלף מאצילי הממלכה, והחל לשתות יין בנוכחותם. שיכור מן היין, ציווה להביא את כלי הזהב והכסף אשר לקח נבוכדנצר אביו מבית המקדש בירושלים. הוא רצה לשתות מהם, יחד עם אדיריו, נשותיו ופילגשיו. ויובא כלי הזהב אשר נלקחו מבית המקדש, מבית האלוהים בירושלים, והמלך, אדיריו, נשותיו ופילגשיו שתו מהם. אחרי ששתו, הם שרו הלל לאלוהיהם, זהב וכסף, נחושת וברזל, עץ ואבן.
לפתע, כשפניו אל המנורה, הופיעו אצבעות יד אנושית והחלו לצייר סימנים על קיר אולם האירועים המלכותי. כאשר המלך ראה את כתב היד הזה, הוא החוויר, מחשבותיו התערפלו, הוא רעד, וברכיו התנפצו זו על זו.
דניאל הובא לפני המלך, ויאמר אליו המלך: "האם אתה דניאל, מן הגולים אשר הביאו אבי המלך מיהודה? שמעתי כי רוח האלה שוכנת בך, וכי יש לך תובנה, תבונה וחוכמה יוצאות דופן. וגם שמעתי שאתה יודע לפרש ולפתור חידות. אם תוכל לקרוא את הכתובת הזו ולהסביר אותה לי, תהיה לבוש בארגמן, תענוד שרשרת זהב, ותהיה השלישי במעלה בממלכה".«
דניאל ענה למלך: "שמור את מתנותיך ותן את מתנותיך לאחרים! אקרא את הכתובת למלך ואסבירה לו. חתרתם את אדוני השמים; הבאתם את הכלים מביתו אליכם, ואתה ואדיריך, נשותיך ופילגשיך, שתיתם מהם יין. שיבחתם את אלוהי הזהב והכסף, הנחושת והברזל, העץ והאבן - אלוהי זהב אשר אינם רואים ולא שומעים ולא יודעים דבר. ולא כבדתם את האל אשר בידו את נשימתך ואת כל גורלך. על כן שלח את היד הזאת וחתם את הכתובת הזאת".
הנה הטקסט: מנה, מנה, תקל, ופרסין. והנה ההסבר למילים אלו: מנה (כלומר, "נספר"): אלוהים ספר את ימי מלכותך והביא אותה לקיצה; תקל (כלומר, "נשקלת"): נשקלת במאזניים, ונמצאת קל מדי; ופרסין (כלומר, "חולקה"): מלכותך חולקה וניתנה למדים ולפרסים.«
אלוהים הכותב בלילה: היום אנו מקבלים בברכה את היד השופטת והמושיעה.
קראו את השלט שעל הקיר כדי ללמוד כיצד לחיות תחת מבטו של אלוהים..
סיפור משתה בלשאצר, עם כתב ידו המסתורי על קיר הארמון, מרתק ומטריד כאחד. הוא מדבר על כוח, חילול קודש ופאניקה טהורה, אך מעל הכל, על הרגע שבו אלוהים יוזם "ליישב חשבונות" עם מלך המשוכנע בטמאותו. טקסט זה מהדהד בכל קורא שמרגיש פגיע בעולם הנוצץ על פני השטח, שבו הקדושה ניתנת למניפולציה בקלות. הוא מציע מפתח להבנת צדק משפטו של אלוהים, לא כנקמה שרירותית, אלא כאמת המתגלה ללב שהפך הפכפך מדי. להיכנס לקטע זה פירושו לקבל את האפשרות לאלוהים עצמו לכתוב על קירות קיומנו.
- למקם את משתה בלשאצר בתוך ההיסטוריה של בבל והדינמיקה של הספר של דניאל.
- הבנת משמעות המילים "מנה, מנה, תקל, או-פרסין" כאבחון רוחני.
- פרוס שלושה צירים: חילול הקודש, שקר האלילים, המרת פרספקטיבה על שיפוט.
- גלה כיצד המסורת הנוצרית מפרשת קטע זה ומשתמשת בו כבית ספר לערנות.
- לקבל הצעות קונקרטיות לתפילה, התבוננות ובחירות אתיות בהשראת "הכתובת על הקיר".
הֶקשֵׁר
הטקסט נמצא בפרק 5 של הספר של דניאל, בחלק הנרטיב, גולים יהודים צעירים בבבל מעידים על נאמנותם לאלוהי ישראל בלב אימפריה דומיננטית. בבל אינה רק מעצמה פוליטית; היא סמל מקראי ליומרה אנושית, בלבול רוחני וגאווה מערכתית. בלשאצר מופיע כמלך, יורשו של נבוכדנצר, אך ללא יכולתו, לפחות באופן זמני, להיזהר מאלוהים. נתונים היסטוריים ממקמים סצנה זו לקראת סוף האימפריה הנאו-בבלית, זמן קצר לפני נפילתה לידי מדי והפרסים בסביבות שנת 539 לפנה"ס, מה שמעניק לסיפור אווירה של אסון מתקרב.
התפאורה היא של משתה מלכותי מפואר. אלף אישים מתאספים, יין זורם בחופשיות, והחגיגה הופכת למרחב שבו שכרות משחררת לא רק לשונות אלא גם מעצורים מוסריים. הפקודה להביא את כלי הזהב והכסף שנלקחו מבית המקדש בירושלים מסמנת נקודת מפנה: זה כבר לא רק סעודה, אלא מעשה של חילול קודש מכוון. כלים אלה הוקדשו לשימוש ליטורגי בעבודת האל החי. השימוש בהם ככלי אוכל יוקרתיים לכבוד אלי זהב, כסף, נחושת, ברזל, עץ ואבן מסמל באופן סמלי: אלוהי ישראל מובס, עבודתו נספגת על ידי הכוח הבבלי.
ההקשר הליטורגי המרומז הזה הוא חיוני. מה שמונח על כף המאזניים אינו רק שימוש לרעה בחפצים קדושים, אלא עיוות של שבח. במקום שבו כלים אלה שימשו בעבר כדי להציע פולחן לאל האחד, הם הופכים לכלי של ליטורגיה מדומה של עבודת אלילים, שבה מושר תהילת האלים שאינם רואים, שומעים ומבינים דבר. הסצנה מציגה ניגוד בין אל חי, דומם לרגע אך ערני, לבין אלילים דוממים שאליהם מיוחס ניצחון אשלייתי.
ואז מגיע האירוע המרכזי: לפתע, מול המנורה - פרט ליטורגי נוסף - מופיעות אצבעות ידו של אדם ומתחילות לכתוב על קיר אולם האירועים. הטקסט מדגיש את סערתו הפנימית של המלך: הוא מחוויר, תודעתו מתערפלת, גפיו רועדות. זה שנראה כל יכול הופך, תוך רגעים ספורים, לאדם מבולבל, לכוד בפגיעותו. כוח פוליטי, עושר, ריבוי האורחים - כולם חסרי תועלת עבורו עוד.
בלשאצר, שלא הצליח להבין את הכתובת, קרא לדניאל, גולה יהודי שכבר נודע בחוכמתו וביכולתו לפרש חלומות. המלך הציע לו פרסים מפוארים: גלימות סגולות, שרשרת זהב ומקום שלישי בממלכה. דניאל סירב בשלווה ליתרונות אלה; הוא הציג את עצמו כמשרת דבר הקודש, לא כמי שמרוויח ממשבר. הוא קרא את הכתובת ופרש אותה בכנות אדירה: אלוהים ספר את ימי המלוכה, שקל את המלך והחליט לחלק את ממלכתו בין המדים לפרסים.
ליבו התאולוגי של הקטע טמון בנזיפה המופנית לבלשאצר: להתנגד לאדון השמים, להשתמש בכלי ביתו למשתה חולין, לשבח אלים רדומים, ומעל הכל, להיכשל במתן כבוד לאל האוחז בידו את נשמת המלך ואת כל דרכיו. הכתובת על הקיר אינה גחמה אלוהית: זוהי התגלמות גלויה של משפט שכבר החל, הדגשת אמת שהמלך מסרב לראות.
אָנָלִיזָה
את הרעיון המרכזי של טקסט זה ניתן לסכם במשפט אחד: האל החי כותב בהיסטוריה כדי להזכיר לאנושות שחייה, כוחה ובחירותיה תמיד "נספרים", "נשקלים" ו"משותפים" לאור האמת. הכתובת המסתורית היא אבחנה, לא רק גינוי; היא חושפת את חוסר הפרופורציה בין רפיון המוסריות של המלך לבין משקל כבודו של אלוהים.
שלושת המונחים הארמיים, המובנים גם כשמות של משקלות כספיים, מסכמים את הדינמיקה הזו. "מנה" מבטא את פעולת הספירה: אלוהים ספר את ימי שלטונו של בלשאצר והביא אותה לסיומה. שום דבר, אפילו לא אימפריה, אינו חומק מהגבול שקבע אלוהים. משך הכוח הפוליטי אינו אינסופי; הוא נשאר בידיו של זה שיודע את ההתחלה והסוף. זה מהדהד את ההבנה המקראית שממלכות אנושיות ירשו זו את זו, אך מלכות האלוהים עומדת. "תכל" פירושו "נשקל": המלך מונח על מאזני האל ונמצא קל מדי. השיפוט אינו שרירותי; הוא מבוסס על הערכה של המציאות הפנימית. לבסוף, "ופרסין" מכריז על "החלוקה": הממלכה תחולק ותינתן למדים ולפרסים, ובכך תביא לנפילת בבל.
הפרדוקס הבסיסי טמון בניגוד שבין פאר המשתה לבין חומרת הכתובת. המלך מבקש לטעון לביטחונו באמצעות חגיגה ראוותנית, גם כאשר האימפריה מאוימת. פרשנים מדגישים את היוקרה של אירוע זה: במקום להכין את הגנת העיר מפני צבאות האויב, אנשים נהנים מהוללות ומבטיחים את עצמם על ידי הצגת גביעי מלחמה שנלקחו מבית המקדש בירושלים. היד הכותבת מנפצת את אשליית הביטחון הזו. היא משמשת כתזכורת לכך ששבריריות אמיתית אינה נובעת בעיקר מאויב חיצוני, אלא מכשל מוסרי ורוחני.
פרדוקס נוסף טמון בדמותו של דניאל. גולה, מודרים, וללא כוח פוליטי, הוא הופך ליחיד המסוגל להבין את דברי אלוהים בעיצומו של המשבר. המלך הפגאני מזהה בו חוכמה ואינטליגנציה יוצאות דופן, פירות נוכחות הרוח. דניאל מסרב למתנות, עומד חופשי מול הכוח ומעז לומר את האמת. הסצנה מציעה אפוא תיאולוגיה נבואית: בתוך אימפריות, אלוהים בוחר עדים מפוכחים, לא מושפעים מגמולים, המסוגלים לפרש את המציאות בעיני אמונה.
ברמה הקיומית, טקסט זה מדבר על הפיתוי לזלזל בקודש. בלתזר מתייחס לאדתי המקדש כאל חפצי יוקרה בלבד. הקודש הופך לקישוט, למקור הנאה, לכלי להצגה עצמית. התגובה האלוהית מראה כי שינוי זה אינו ניטרלי: הוא מבטא גישה בסיסית, של "התקוממות נגד אדון השמים". כאשר האנושות משתמשת באלוהים או בפולחן שלו כדי להחמיא לתפארתה, היא חושפת את עצמה לרגע שבו האמת תזכיר לה את נוכחותה בצורה בוטה ומכרעת.
לבסוף, הקטע פותח את הדרך להבנה רוחנית של משפט. משפט אינו רק פסק דין סופי לאחר המוות; הוא כבר מחלחל להיסטוריה. כאשר אלוהים "סופר", "שוקל" ו"מחלק", הוא חושף את המהות האמיתית של בחירותינו. להיות "קל מדי" אינו אומר חוסר חשיבות, אלא חוסר עומק פנימי, אמת, צדק וחמלה. משפטו של בלתזר מכריז באופן מרומז על הזמנה לכל קורא: לתת לאלוהים לתת משקל לחיים, על ידי החזרת הלב אליו.
חילול הקודש: כאשר הפולחן הופך לקישוט
הנקודה הראשונה נוגעת לחילול הקודש. מעשהו של בלשאצר אינו רק טעות ליטורגית; הוא מתאר מערכת יחסים מעוותת עם אלוהים. ניכוי כלי המקדש לסעודה חילונית פירושו להעמיד את עצמך מעל האל שקידש אותם. זוהי הפיכת סמל של הברית לגביע ניצחון. שינוי זה מהווה איום גם כיום: בכל פעם שמציאויות רוחניות משמשות כקישוט, כסמן של זהות או ככלי של יוקרה, אותו מנגנון פועל, גם אם ההקשר משתנה.
הסיפור מראה שהחילול מתחיל בלב נרגש, הנסחף על ידי שכרון הרגע. המלך, "נרגש מיין", מצווה להביא את כלי הקודש. שכרון זה אינו רק אלכוהולי; הוא יכול להיות מונע על ידי התקשורת, כלכלי או רגשי. שכרון מטשטש את הקודש; הוא גורם לאדם לשכוח מרחק מכבד, יראת כבוד. בחייו של מאמין, זה מתורגם לפיתוי לתמרן מילים, טקסים או סמלים קדושות כדי להצדיק בחירות מפוקפקות או לטפח תדמית חיובית.
תגובת האל למעשה זה מדגישה את ערך הקודש. אין זה שאלוהים זקוק לחפצים כדי להיות אלוהים, אלא חפצים אלה הם נקודות המגע שבחר כדי לפגוש את עמו. חילולם פירושו התעלמות מהפדגוגיה הסבלנית שבאמצעותה אלוהים מחנך את לב האדם. לכן, אין מדובר באמונות טפלות הקשורות לדברים, אלא בהגנה על מערכת יחסים. באמצעות כלי המקדש, הברית היא זו שמופרת.
הופעת היד מול המנורה מחזקת את הקשר הליטורגי הזה. המנורה מעוררת את אור המקדש, את נוכחותו של אלוהים בקרב עמו. לראות יד כותבת במקום זה זה כמו לראות את אלוהי הברית מדבר שוב בלב ליבו של הקשר של חילול. הוא לא מכה תחילה את המלך באסון מרהיב; הוא מתחיל בכתיבה, בהיזכרות באמת. פעולת המשפט הראשונה היא מילה, כתובת המוצעת לקריאה.
עבור קורא נוצרי, נושא זה מזמין בחינה מחודשת של כיצד להתנהג במקומות פולחן, כיצד לחגוג הסקרמנטיםלעשות שימוש לרעה במילים מקראיות. חילול אינו רק ביצוע מעשים מזעזעים; זה גם, באופן מעודן יותר, להתרגל כל כך לקודש שאיננו נותנים לו עוד להניע אותנו. כאשר הליטורגיה הופכת לשגרה, כאשר הדבר הופך לסיסמה, כאשר חפצים דתיים הופכים לסמני זהות בלבד, היד הכותבת על הקיר משמשת כתזכורת לכך שלא ניתן לאלף את אלוהים. הוא נשאר אדון השמים, זה שעוצר את הנשימה ומנחה את דרכו של כל אדם.
האלילים שלא יכולים לראות: חשיפת שקרי אמצעי הביטחון
נושא מבני שני של הטקסט הוא גינוי האלילים. הנרטיב מדגיש שבמשתה זה מושרים שבח לאלי זהב, כסף, נחושת, ברזל, עץ ואבן. אלים אלה, מטבעם, הם פרי יד אדם. הם דמותו של מה שבני אדם יוצרים כדי להרגיע את עצמם, לפאר את עצמם ולהצדיק את עצמם. הנרטיב מתעקש על חוסר היכולת שלהם: הם אינם יכולים לראות, אינם יכולים לשמוע ואינם יודעים דבר. דבר זה עומד בניגוד חריף לאלוהי ישראל, הרואה את הלב ושומע. זעקתם של העניים ויודע את דרכיהם של כולם, הוא רדיקלי.
כוחו של הטקסט טמון בעובדה שהוא אינו רק מגנה עבודת אלילים חיצונית. הוא חושף מה מייצגים אלילים: ביטחון מלאכותי. עבור בלתזר, אלילים מקושרים לכוח צבאי, עושר ושליטה פוליטית. לשבח את האלים הללו, למעשה, זה לשבח את עצמך, לטעון שאדם חייב את חייו להצלחותיו שלו. אך היד הכותבת מראה במדויק שהביטחון הזה אשלייתי: בלילה אחד, הממלכה יכולה לקרוס, וחייו של המלך יכולים להיגמל ממנו.
מנקודת מבט עכשווית, טקסט זה מדבר על האלילים העדינים יותר המפתים את הלב המאמין: הצלחה, תדמית, יעילות, רווחה, הכרה חברתית. מציאויות אלו אינן רעות מטבען, אך הן הופכות לעבודת אלילים כאשר מצפים מהן לישועה, כאשר המילה האחרונה על ערכו של אדם מופקדת בידיהן. ניתן להבין את האבחנה "נשקלת ונמצאת קל מדי" כך: הקריטריונים שלך להצלחה אינם עומדים בקנה אחד עם האמת של אַהֲבָה וצדק. מה שמרגיע אותך לא מציל אותך.
הטקסט מתעקש: הבעיה האמיתית אינה רק קיום אלילים, אלא אי מתן כבוד לאל אשר מחזיק בידו גם את הנשימה וגם את הדרכים. במילים אחרות, עבודת אלילים היא כפיות טובה רדיקלית. היא מורכבת משכחת המקור, מניצול מה שהתקבל. חוסר הכרת תודה זה מקל על הלב, במובן שהוא מאבד ממשקל הכרת הטוב והאחריות. משפטו של אלוהים מחזיר את הקשר החיוני הזה למרכז: הכל מגיע ממנו, הכל נשאר בידיו.
גינוי זה של אלילים נותר רלוונטי באופן בולט. בעולם שבו אנו מנסים לעתים קרובות לשלוט בחיינו באמצעות טכנולוגיה, צרכנות או מניפולציה של תמונות, סיפורו של בלתזר מזכיר לנו שביטחון אמיתי אינו נמצא במה שאנו צוברים, אלא במערכת היחסים שלנו עם זה שיודע את מספר ימינו. אימוץ פסוק זה פירושו לאפשר לאלוהים לחשוף את הביטחון המסנוור אותנו, כדי שנוכל לגלות מחדש את חופש האמון.
פסק דין מאיר עיניים: ללמוד לאהוב את האמת
הנקודה השלישית נוגעת לאופן שבו משפטו של אלוהים מתבטא. הכתובת על הקיר אינה סערה גחמנית; זוהי התגלמות סמלית של אמת שכבר פועלת. אלוהים אינו מכריז לפתע פסק דין שרירותי: הוא מגלה, בשפה תמציתית, למה הפכו חייו של המלך. המשפט, כאן, דומה לאור קשה הזורח בחדר בו אנשים סעדו באפלולית.
העובדה שאיש אינו מבין את הכתובת מלבד דניאל מדגישה שמשפטו של אלוהים דורש פרספקטיבה המעוצבת על ידי אמונה. חכמי בבל, אף על פי שהם בקיאים באומנות הסימנים, שותקים. זה מראה שהבנה טכנית או סמלית גרידא אינה מספיקה; צריך קרבה עם אלוהים חי כדי לפרש נכון אירועים היסטוריים. דניאל מגלם את יכולת ההבחנה הזו: הוא קורא את המילים, אך מעל לכל, הוא מבין את ליבו של אלוהים שמאחורי המילים הללו.
שיפוט מנוסח בשלושה שלבים: ספירה, שקילה וחילוק. ספירה מגלה סופיות: חיי אדם אינם אינסופיים; יש להם אורך קבוע מראש שאיננו יודעים מראש, אך אלוהים יודע. שקילה מעמתת את חייו של אדם עם האמת של... אַהֲבָה מה עשית עם מה שקיבלת? שיתוף, בסופו של דבר, פירושו לחלק מחדש את מה שחשבת שיש לך באופן מוחלט. ממלכתו של בלתזר תינתן לאחרים. ניתן להבין שיתוף זה כמעשה צדק: מה שמנוהל בצורה גרועה נלקח בחזרה ומופקד בידי אחרים.
דרך שיפוט זו מגלה אל שמתייחס ברצינות לחירות האדם. אם אלוהים סופר את הימים, זה כדי להעיד שלכל יום יש ערך. אם אלוהים שוקל את הלב, זה משום שהוא מכיר בכבודן של הבחירות. אם אלוהים משתף, זה משום שהוא רוצה שהבריאה תהיה מסודרת לחיים ולא לגחמות של אדם אחד. לכן, שיפוט אינו השמדה, אלא כיוון מחדש. הוא שם קץ למה שהורס ופותח מרחב חדש לסיפור אחר.
ללמוד לאהוב את השיפוט הזה זה ללמוד לאהוב את האמת. זה דורש לוותר על הסתתרות מאחורי רעש הסעודה או פאר הקישוטים. בחיים הרוחניים, זה מתורגם לתרגול של בחינה עצמית, חיפוש אחר הארה ופתיחות לשמוע מילים מטרידות. היד הכותבת על הקיר הופכת אז ליד הכותבת בלב: החוק החדש, זה של הרוח, החקוק בתוכו. לפיכך, ניתן לקרוא קטע זה כצעד בפדגוגיה של אלוהים, המכין את הלב לקבל בברכה ברית חדשה שבה האמת לא תיכתב עוד רק על קירות, אלא במעמקי האדם.
«"לקרוא את הקיר עם הכנסייה"»
המסורת הנוצרית ראתה לעתים קרובות בסיפור משתה בלשאצר משל לכל האימפריות והתרבויות ששוכחות את אלוהים. קוראים מוקדמים תפסו בנפילת בבל דמות של משפטים עוקבים שעוברים לאורך ההיסטוריה: שום כוח לא יכול לראות את עצמו כמכריע. טקסט זה טיפח מודעות אסכטולוגית: לכל תקופה, תמיד יהיה "כתובת על הקיר" שאפשר לבחור להתעלם ממנה או לפענח.
סופרים רוחניים הדגישו את דניאל כמודל לחוכמה נבואית. חירותו הפנימית, סירובו למתנות המלך ויכולתו לדבר אמת ללא תוקפנות או כניעה הפכו אותו לדמות של אינטלקטואל מאמין או של כומר נאמן אל מול כוח. פרשנות זו מדגישה את ייעודה של הכנסייה לפרש את אותות הזמן לא מתוך אופורטוניזם, אלא מתוך נאמנות לדבר האל. נוכחותו הבלתי מתפשרת של דניאל בלב הארמון מסמלת את נוכחותם של תלמידי המשיח בתוך מבני העולם: לא נסיגה טהורנית ולא ספיגה, אלא עדות צלולה.
בליטורגיה, קטע זה מוכרז במיוחד בסוף השנה הליטורגית, כאשר הכנסייה מהרהרת על אחרית הימים, על שובו של ישו ועל המשפט. זה מהדהד עם הבשורות המדברות על רדיפה, נאמנות וערנות. שמיעת פסוק זה בתקופה זו של השנה מזכירה לנו שהמשפט אינו רק נקודת מבט אישית, אלא גם קהילתית והיסטורית: עמים, מערכות ומוסדות גם הם "נשקלים" ונקראים להתנצרות.
רוחניות עכשווית, המאופיינת ברגישות ל- צדק חברתי, ניתן לקבל טקסט זה כהזמנה לקריאה מחודשת של מבנים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים לאור "מנה, מנה, תכל ופרסין". כלי הקודש המחוללים עשויים לעורר את ניצול הבריאה או העניים. האלילים העיוורים מתייחסים למנגנונים המקריבים חיי אדם למען רווח. יד הכותבת מזכירה לנו שאלוהים אינו אדיש להתעללויות אלה; היא כותבת אבחנה הקוראת לשינויים קונקרטיים.
«"לתת לאלוהים לכתוב בתוכך"»
- לעמוד באופן סמלי מול הקיר הפנימי של הלב ולדמיין שאלוהים כותב שם כמה מילים. לקבל ללא פחד את משמעותן, לבקש את חסד האמת ולא את חסד הצדקה עצמית.
- חזרו לרגע בחייכם בו זלזלתם בקדושה: תפילה שהוגשה באופן מכני, סקרמנט שהתקבל ללא תשומת לב, קטע מקראי המשמש למטרות מעשיות בלבד. הפקידו את הזיכרון הזה בידי אלוהים, בקשו סליחה וחסד של פרספקטיבה מחודשת על מה שקדוש.
- זיהוי ה"אלילים" הנוכחיים של האדם: זה דורש את מירב הזמן, הדאגה והאנרגיה הנפשית. מתן שמם בפני אלוהים, הכרה בביטחון האשלייתי שאדם מצפה מהם, ובקשת החופש הפנימי להעמיד אותם במקומם.
- לבחון את מצפונו באמצעות שלושת הפעלים: לספור, לשקול, לחלוק. כיצד משתמשים בימים? מה נותן משקל לחיים? כיצד מחלקים או מונעים את מה שברשותו - זמן, כישורים, נכסים?
- הרהרו על דמותו של דניאל: פיכחונותו, חירותו לנוכח כבוד, נאמנותו לדבר. בקשו להיות, בדרכו שלו, קורא של אותות הזמן, מסוגל לדבר באומץ ובעדינות היכן שחשוב לזכור את אמת האל.
מַסְקָנָה
סיפור כתב היד על הקיר מחלץ את הקורא מאשליית העולם הנתון למקרה או למשחק כוחות אנושיים בלבד. הוא מאשר שיש מבט שרואה, אינטליגנציה ששוקלת, יד שכותבת. מבט זה, אינטליגנציה זו, יד זו שייכים לאל החי העוצר את נשימתו ואת נתיביו של כל אדם, אך גם את גורלן של אומות. רחוק מלהציג אל גחמני, טקסט זה מגלה אל שלוקח ברצינות את חירות האדם ואת תוצאותיה, אל שמעז לומר את האמת כאשר הלב מתקשה בחילול ובעבודת אלילים.
לאמץ את הקטע הזה פירושו לקבל את העובדה שהחיים אינם רק משתה בו אנו מבדרים את עצמנו על ידי הצגת הגביעים שלנו, אלא סיפור המאוכלס בנוכחות הקוראת לנו לאחריות. זה לשמוע, ב"מנה, מנה, תכל, ופרסין", לא רק את ההכרזה על משפט עבר, אלא הזמנה נוכחית לתת לאלוהים לספור את הימים, לשקול את הלב ולשתף את מה שיש לחלוק כדי שהצדק והחיים ינצחו.
דבר זה מוביל להמרה כפולה: ויתור על האלילים המסנוורים אותנו וגילוי מחדש של משקל הקודש בחיי היומיום. הקורא מוזמן, כמו דניאל, להיות פתוח לפירוש הסימנים, וכמו בלשאצר שיכול היה אך לא עשה זאת, להשפיל את עצמו בפני אלוהי השמים. אז, היד הכותבת לא תיתפס עוד כאיום, אלא כיד אב המתחקה בסתר אחר הדרכים לחיים אמיתיים יותר.
מַעֲשִׂי
- לכבד מקומות, זמנים וסימנים קדושים בצורה קונקרטית: להיכנס אליהם בכבוד, בדממה פנימית ובפתיחות להתרגשות.
- תנו באופן קבוע שמות לאלילים האישיים שלכם (תדמית, הצלחה, נוחות, שליטה) והציגו אותם לאלוהים כדי שיוכל להחזיר אותם למקומם הראוי.
- תרגלו בדיקת מצפון שבועית באמצעות הפעלים "לספור", "לשקול", "לשתף", תוך בקשת אור הרוח.
- הרהור על דמותו של דניאל כדי ללמוד חופש פנימי: סירוב לפשרות, אמירת אמת ללא אלימות, הישארות פתוחה לאלוהים.
- לקרוא אירועים אקטואליים כ"כתובות על הקיר", לחפש מה הם מגלים על אלילים ולקרוא לצדק.
- חיזוק מנהג ליטורגי קבוע (סְעוּדַת יֵשׁוּ(ליטורגיה של השעות, הערצה) כך שהקדוש לעולם לא יהפוך לקישוט גרידא בחיים.
הפניות
- ספר הנביא דניאל, ובפרט פרק 5.
- טקסטים ליטורגיים לסוף השנה הליטורגית במסורת הקתולית.
- פרשנויות מקראיות ופרשניות עכשוויות על הספר של דניאל וְסִיפּוּר מַשְׁתָּה בְּלַשָּׁצַר.
- מחקרים היסטוריים על האימפריה הניאו-בבלית, נבונידוס, בלשאצר ונפילת בבל.
- הרהורים תיאולוגיים מודרניים בנושא משפט האל, עבודת אלילים והבחנה באותות הזמנים.
