- חלוקת התנ"ך. — "כתבי הקודש, כמו הר גבוה המשמש כמגדלור לעולם, מחולקים לשני מדרונות: מדרון העת העתיקה וזה של הזמנים המודרניים; אחד שפונה מערבה, והשני מזרחה, אל האנושות. שניהם נושאים את שמו של רָצוֹן, משום ששניהם מכילים את עדות האל ואת מגילת בריתו עם האדם; אך, מנקודת מבט הנוגעת להכנת ברית זו, הצוואה נושאת את שמה של’עַתִיק ; מנקודת מבט של צריכתו, הוא נושא את השם של חָדָשׁ. שניהם, אם נבחן אותם במבנה הפנימי שלהם, מורכבים מאותם יסודות: היסטוריה, המספרת את העבר; נבואה, המספרת את העתיד; ותיאולוגיה, המאחדת את העבר עם העתיד בחיק האמת הנצחית (לקורדיר, מכתבים לצעיר על החיים הנוצריים). »
אכן, כזה הוא החלוקה הגדולה של התנ"ך: הברית הישנה, אשר מכינה את הברית החדשה, ובמובן מסוים מצביעה אליה, ומבקשת להשתנות אליה; הברית החדשה, אשר מתחברת ללא הרף לברית הישנה, מאירה ומשנה אותה, מעלה אותה לגבהים נשגבים (מתי ה':17). אך ההכנה כה מושלמת, רצף האירועים והמושגים כה קבוע, הודות לרעיון המרכזי שהוזכר זה עתה, עד שניתן לבטל את החלוקה החיצונית, שכן הכל עוקב אחריהם ומתחבר בצורה כה מעוררת הערכה. רק, מצד אחד, ביאת הגואל מוכרזת ומצופה לה; מצד שני, הדבר המתגלם, האדם-אלוהים אשר "הקים את אוהלו" (יוחנן א':14) בינינו, הוא סוגד.
- המילה "ברית". — לשם זה יש שורש, כמו לאלה של כִּתבֵי הַקוֹדֶשׁ וכתבי הקודש, בספרים הקדושים עצמם. פאולוס הקדוש, קורינתים ב' ג':14, מכנה את כתבי הברית הישנה "הברית הישנה". בטקסט היווני של ספר מקבים הראשון, 1, 57, מזכיר גם את חופש הצוואה. מימי משה, שמות כ"ד, ז', יש אזכור של ה- volumen foederis (Séfer habb'rit), אשר הכיל את חקיקת סיני; וזהו כנראה המקור הישיר של שם זה. שם העצם העברי ברית מתאים למילה הצרפתית "ברית"; אבל המילה היוונית δίαθήχη, שבה תרגמה אותה תרגום השבעים, יכולה להתפרש פודוס אוֹ צוואה סופרים לטיניים קדומים העדיפו את המשמעות השנייה הזו, שהפכה גם לנפוצה ביותר בשפות אירופאיות.
באשר לכינוי של’עַתִיק, ללא קשר לטקסט של פאולוס הקדוש שצוטט לעיל, נראה שהוא חוזר לקטע המפורסם בירמיהו, ל"א:31 ואילך: "ימים באים", נאם ה', "ואכרת ברית חדשה לבית ישראל ולבית יהודה".. מאחר שהברית החדשה הייתה אמורה להיחנך רק על ידי המשיח, הוא כונה בכינוי’יָשָׁן זה שנכרת בסיני. באופן דומה, הכתבים המספרים את סיפור הברית הראשונה הזו נקראו הברית הישנה.
- ספרי הברית הישנה. — אם נספר את הספרים הללו אחד אחד, כפי שהם מחולקים בוולגטה, נגיע לסך של ארבעים ושישה: 1° רֵאשִׁית2° יציאת מצרים3° סֵפֶר וַיִקְרָא4° מספרים5° דְבָרִים6° יהושע7. השופטים, 8. רות9° ה ספר מלכים ראשון (או 1 הספר הראשון של שמואל), 10° ספר מלכים השני (או ה ספרו השני של שמואל11° ספר מלכים השלישי (או הספר הראשון)אה ספר מלכים), ה-12 ספר מלכים הרביעי (או ה-2)ה ספר מלכים), ה-13 הספר הראשון של דברי הימים14° ספר דברי הימים השני, 15° עזרא, 16° נחמיה, 17° טובית, 18° יהודית, 19° אסתר20° איוב, 21° תהילים, 22° פתגמים23° ל'קוֹהֶלֶת24° שיר השירים25° חוכמה, 26° סירח, 27° ישעיהו, 28° ירמיהו, 29° קינות, 30° ברוך, 31° יחזקאל, 32° דניאל, 33° הושע, 34° יואל, 35° עמוס, 36° עובדיה, 37° יונה, 38° מיכה, 39° נחום, 40° חבקוקצפניה ה-41, חגי ה-42, זכריה ה-43, מלאכי ה-44, ה-45 ספר מקבים הראשון (או 1אה ספר קדושי ישראל), 46° ספר מקבים השני (או 2ה (ספר קדושי ישראל). יש הסופרים 43 ספרים על ידי שילוב שני הספרים הראשונים של שמואל, ספרי מלכים ראשון ושני, ושני ספרי דברי הימים. – לעיתים אומצו גם המספרים 44 ו-45. הברית החדשה מכילה עשרים ושבעה ספרים, אם כי באורכה היא שווה לשליש מהתנ"ך. התנ"ך כולו מחולק ל-1334 פרקים, 1074 בברית הישנה ו-260 בברית החדשה. תולדות הישועה המשיחית, כמו זו של הבריאה, היא הכנה ארוכה מאוד.
מנקודת מבט של תוכן וצורה כאחד, ניתן לחלק את הכתבים הללו לשלוש קבוצות, בהתאם לשאלה האם היסוד ההיסטורי, הדידקטי או הנבואי שולט בכל אחת מהן. הספרים בקטגוריה השנייה הם גם פואטיים.
1° ספרים היסטוריים (21 ספרים): חמשת התורה, יהושעהשופטים, רות, שני ספרי שמואל, שני ספרי מלכים, שני ספרי דברי הימים, עזרא, נחמיה (או ספר עזרא ב'), טובי, ג'ודית, אסתר, שני ספרי מקבים (או שני ספרי קדושי ישראל).
2° ספרי פואטיקה (8 ספרים): איוב, תהילים, פתגמים, ל'’קוֹהֶלֶת, שיר השירים, חוכמה, הכנסייתית, הקינות.
3. ספרים נבואיים (17 ספרים): ישעיהו, ירמיהו, ברוך, יחזקאל, דניאל ושנים עשר הנביאים הקטנים.
כל הספרים הללו הם קנוניים ובהשראתם, כפי שהוגדרו על ידי מועצות טרנט (ססס. 4, De canonicis Scripturis decretum) ומועצת טרנט. הוותיקן א' (סצנות ג', פרק ב'). אלו שסימנו באותיות נטויות ברשימה הקודמת, כלומר, טובית, יהודית, המכבים, חכמה, קהלת, ברוך, עם כמה קטעים מאסתר ודניאל, יוצרים קטגוריה נפרדת, לא מבחינת סמכותם, שאינה פחותה מזו של שאר הכתבים, אלא מנקודת מבטו של הזמן בו התקבלו סופית לקאנון של כתבי הקודש. הם התקבלו מעט מאוחר יותר, ונושאים את השם... דברים קנוניים ; הספרים האחרים נקראים פרוטוקאנוני.
אלו הם היחידים הכלולים בתנ"ך העברי, לפי סדר וסיווג שונים משלנו, אם כי היהודים אימצו גם שלוש קבוצות: התורה (תוֹרָה), הנביאים (nהביים), ההגיוגרפים (kהטוביםקיבוץ זה הוא עתיק מאוד, שכן הוא נמצא כבר בפרולוג של קהלת וב-הבשורה על פי לוקס הקדוש, 24, 44. השוו את הקטעים מתי ז':12; לוקס ט"ז:16; מעשי השליחים י"ג:15; רומים ג':21, שם, לשם קיצור, התנ"ך מכונה רק בשתי הקטגוריות הראשונות: "התורה והנביאים".
החוק או תוֹרָה : רֵאשִׁיתיציאת מצרים, סֵפֶר וַיִקְרָא, מספרים, דְבָרִים
הנביאים או nהביים, מחולק ל:
רי'סונים, או מוקדם יותר: יהושע, השופטים, שני ספרי שמואל (מלכים א' ו-ב'), שני ספרי מלכים (מלכים ג' ו-ד'), ‘אחרונים או מאוחר יותר, מחולקים בעצמם ל-
נביאים גדולים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל)
נביאים קטנים (הושע, ג'ואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק(צפניה, חגי, זכריה, מלאכי)
ההגיוגרפים או kהטובים : תהילים, פתגמים, מִשׂרָה, החמש mהגילוט או לחמניות (שנקראות כך משום שהן יצרו גלילים קטנים כֶּרֶך בנפרד, לשימוש ליטורגי: שיר השירים, רות, הקינות, ל'’קוֹהֶלֶת, אסתר), דניאל, עזרא, נחמיה
שני ספרי דברי הימים.
סיווג זה תואם היטב את היסוד (תוֹרָה), לפיתוח (nהביים) והכתרה דתית (kהטובים) של תאוקרטיה. ריבוי ספרי הנבואה מציין את הדת היהודית כמוסד שמגמותיו ומרכז הכובד שלו היו יותר בעתיד מאשר בהווה.
