הבשורה של ישוע המשיח על פי לוקס הקדוש
כאשר התקרב ישוע ליריחו, ישב ליד הדרך איש עיוור והתחנן נדבה. הוא שמע קהל עובר ושאל מה קורה. נאמר לו שזהו ישוע מנצרת שעובר במקום.
הוא החל לצעוק: "ישוע בן דוד, רחם עליי!" ההולכים לפניו גערו בו וישתוק, אך הוא צעק עוד יותר: "בן דוד, רחם עליי!"«
ישוע עצר וביקש שיובילו אותו אליו. כשהתקרב, שאל אותו ישוע: "מה אתה רוצה שאעשה עבורך?" הוא ענה: "רבי, אני רוצה לראות שוב."«
ויאמר אליו ישוע: "שוב ראייתך! אמונתך ריפאה אותך."«
באותו רגע שב ראייתו והלך עם ישוע, משבח את אלוהים. וכל האנשים שהיו עדים לכך שיבחו את אלוהים.
העזו לצעוק למשיח כדי לראות את העולם (ואת חייכם) משתנים
טבילה מקראית ורוחנית בבשורת העיוור מיריחו, כדי למצוא את האור בלב החושך שלנו וסוף סוף להעז לבקש ריפוי.
הבשורה הזו, היא עשויה להיות שלך. זהו סיפורו של אדם בשוליים, מודחק לשוליים בגלל מוגבלותו ו... עוֹנִי, שמסרב לשתוק כשסיכויו היחיד אוזל. זהו סיפור על אמונה שמעזה, מתמדת ומטרידה. מאמר זה מיועד לכם אם אתם לפעמים מרגישים אבודים, אם אתם מרגישים ש"הקהל" של דאגותיכם או דעותיהם של אחרים מונעים מכם להגיע לאלוהים. יחד נחקור כיצד חילופי הדברים הקצרים אך העוצמתיים הללו בין ישוע לאדם זה יכולים להפוך לפרדיגמה לתפילה ולשינוי שלנו.
- הקשר: הבנת המתח והסביבה של יריחו.
- ניתוח: פירוק הדיאלוג, מהזעקה ועד לריפוי.
- פריסה: החוצפה לצעוק, תפקיד הקהל וכוחה של שאלתו של ישוע.
- יישומים: תרגום החזון שהתגלה מחדש לחיינו.
- הדים: האמונה המושיע ואור העולם (יוחנן ח').
- תרגול, אתגרים ותפילה: כיצד להפוך את הטקסט הזה לחוויה חיה.
«"בצד הדרך": הרקע למפגש
כדי להבין את כוחה של פרק זה, עלינו תחילה להציג את התמונה. היכן אנו נמצאים? המבשר לוקס מספר לנו שישוע "התקרב ליריחו". זה לא פרט של מה בכך. מאז פרק ט', ישוע היה עסוק ב"מסע ארוך לירושלים" (ראה לוקס ט':51). זה לא טיול תיירותי פשוט; זוהי צעידה מכוונת לעבר סבלו, מותו ותחייתו. לכן, האווירה טעונה במתח אסכטולוגי. כל נס, כל הוראה לאורך המסע הזה מקבלת משמעות רצינית יותר: מלכות האלוהים קרובה.
יריחו עצמה היא עיר ספוגה בהיסטוריה מקראית. היא הייתה העיר הראשונה שנכבשה על ידי יהושע עם הכניסה לארץ המובטחת, זו שחומותיה התפוררו לקול חצוצרות (יהושע 6). זהו מקום של ניצחון אלוהי, אך גם מקום של קללה (יהושע 6, 26). סמוך לשם עלה אליהו השמיימה (מלכים ב' ב':4-11). לכן, יריחו היא "עיר גבול", מעבר הכרחי בין הגליל ליהודה, אך גם סמל להתערבותו של אלוהים אשר מתגברת על מכשולים.
בהקשר זה, אנו מוצאים את גיבורנו: "איש עיוור היה קבצן, יושב בצד הדרך". מצבו הוא מצב של קשיים מצטברים. הוא עיוור, דבר שבאותה תקופה לא היה רק מוגבלות פיזית אלא נתפס לעתים קרובות (בטעות) כתוצאה מחטא (ראה יוחנן ט' 2). הוא קבצן, ולכן תלוי ב... צְדָקָה ציבורי, ללא מעמד חברתי. והוא "יושב בצד הדרך": הוא בשוליים, צופה פסיבי בחיים החולפים על פניו, מודר מהתנועה.
קריאת הללויה שלפני הבשורה בליטורגיה, הלקוחה מיוחנן ח':12 ("אני אור העולם..."), מאירה את הסצנה הקודרת הזו. הטרגדיה של העיוור מיריחו אינה רק פיזית; היא סמל של האנושות. מוֹשָׁב בחושך, ממתינים ל"אור החיים". לכן, משמעות הסצנה אינה טמונה רק בשיקום שתי העיניים, אלא בהדגמה שישוע, בדרכו אל הצלב, הוא אכן זה שמגשים את הנבואות ומביא ישועה. המפגש עומד להתחיל: האנושות, בסבלה המוחלט, עומדת על סף מפגש עם אור העולם עצמו.
«"מה אתה רוצה?": אנטומיה של דיאלוג מציל חיים
האינטראקציה בין ישוע, העיוור והקהל היא יצירת מופת של פדגוגיה רוחנית. היא מתפתחת בכמה רגעים מרכזיים, שכל אחד מהם חושף פן של אמונה.
ראשית, ישנה תפיסה. העיוור אינו יכול לראות, אך הוא "שומע" את הקהל. הוא קשוב לעולם. מוגבלותו חידדה את שמיעתו. הוא חש שמשהו יוצא דופן קורה. הוא "שואל". הוא אינו פסיבי בחושך שלו; הוא מבקשים להבין. זהו הניצוץ הראשון של אמונה: סקרנות, דאגה, רצון לדעת.
ואז מגיעה ההכרזה. הוא לומד ש"זה היה ישוע מנצרת שעבר במקום". מידע זה הוא הטריגר. העיוור אינו מסתפק במידע; הוא הופך אותו לתפילה. הוא "צעק". ומה שהוא צועק אינו "ישוע מנצרת", אלא "ישוע בן דוד, רחם עליי!". זהו וידוי מרכזי באמונה הכריסטולוגית. "בן דוד" הוא תואר משיחי ומלכותי, שישראל ציפתה לו. העיוור הזה, היושב בשוליים, "רואה" מבחינה תיאולוגית בצורה ברורה יותר מרבים אחרים. הוא מזהה בישוע את יורש העצר המובטח, את זה שיש לו את הכוח להשיב.
ואז הגיעה ההתנגדות: "אלה שהיו בחזית גערו בו כדי להשתיק אותו". הקהל, החלוץ, "האנשים המכובדים" שהקיפו את ישוע, הפכו למכשול. הם רצו נימוס, דממה. שאון האיש האומלל הזה שיבש את סדר התהלוכה. זה היה מבחן אמונה. באיזו תדירות תפילותינו "נדחות" על ידי הספקות שלנו, על ידי הציניות השוררת, או אפילו על ידי קהילה דתית שמוצאת את הייאוש שלנו רועש מדי?
אל מול התנגדות, התמדה. "אבל הוא צעק חזק עוד יותר." אמונתו אינה הצעה ביישנית; זוהי שכנוע נואש ועיקש. המכשול אינו עוצר אותו; הוא מעצים את תשוקתו. הוא יודע שזהו עַכשָׁיו או לעולם לא.
התערבות אלוהית. "ישוע עצר". זהו לב הסיפור. מרכז העולם, דבר אלוהים בדרכו אל ייעודו בירושלים, עוצר לנגד עיני מנודה. צעקה קוטעת את התהלוכה. אלוהים עוצר לנגד עיני האומללות האנושית הקוראת אליו. ישוע "ציווה להביאו אליו". הקהל, שהיה מכשול, הופך (כנראה בעל כורחו עבור חלק) לכלי.
הדיאלוג המרכזי. כאשר האיש נמצא שם, ישוע שואל שאלה מפתיעה: "מה אתה רוצה שאעשה עבורך?" השאלה נראית אבסורדית. מה יכול אדם עיוור לרצות, אם לא לראות? אבל ישוע לעולם לא מניח דבר. הוא רוצה שהאדם יבטא את רצונו, שיהפוך את זעקת ה"רחמים" שלו (פנייה כללית) לבקשה ספציפית. הוא משיב את כבודו בכך שהוא הופך אותו למשתתף פעיל בריפויו שלו.
התשובה והריפוי. "אדון (קירי), תן לי לראות שוב". האיש עובר מ"בן דוד" (תואר משיחי) ל"אדון" (תואר של אלוהות, של מאסטר). אמונתו העמיקה. הוא מבקש את מה שחיוני. תגובתו של ישוע מיידית: "ראה שוב! אמונתך הצילה אותך". ישוע מקשר במפורש ריפוי פיזי ("ראה שוב") לישועה רוחנית ("אמונתך הצילה אותך"). הנס אינו קסם; הוא פרי מפגש של אמונה.
אפילוג. "באותו רגע ממש, הוא קיבל את ראייתו והלך אחרי ישוע, משבח את אלוהים." ריפוי אינו מטרה בפני עצמה. יש לו שתי השלכות בלתי נפרדות: תלמידות ("הוא הלך אחרי ישוע") ושבח ("משבח את אלוהים"). האיש העיוור שנרפא אינו חוזר לחייו הקודמים. הוא משנה מסלול, הוא עוזב את "צד הדרך" כדי לצאת "לדרך" בעקבות ישוע. ועדותו מושכת את כל הקהל לשבח. המנודה הפך לאוונגליסט.
החוצפה של הצעקה כאשר האמונה מסרבת להשתתק
המוקד התאולוגי הראשון של טקסט זה הוא ללא ספק כוחה של הצעקה. בעולמנו המודרני, שלעתים קרובות מתורבת, חדור סטואיות או צניעות, הרעיון של "לצעוק" לאלוהים נראה פרימיטיבי, אפילו מביך. אנו מעדיפים תפילות לחשות, הרהורים שקטים, בקשות מנומסות. העיוור מיריחו מלמד אותנו דרך שונה לחלוטין: דרך החוצפה, של... פרהזיה (נאום גלוי ובטוח).
זו אינה זעקת היסטריה, זוהי זעקת אמונה. כפי שראינו, תוכן זעקתו הוא תיאולוגיה בפעולה: "ישוע בן דוד, רחם עליי!" זוהי ההכרה בזהותו של ישוע (המשיח) וההכרה במצבו שלו (חוטא הזקוק לרחמים). זעקה זו היא האב הקדמון של מה שהמסורת הרוחנית המזרחית תקרא "תפילת ישוע" או ה"« תפילה של הלב »"אדון ישוע המשיח, בן האלוהים, רחם עליי חוטא."«
צעקה זו היא נשק נגד שתיקתו של אלוהים, או ליתר דיוק, נגד תפיסתנו את שתיקתו. תהילים מלאים בצעקות אלה: "מִלִּי עָנָק אֵלֶיךָ ה'" (תהילים ק"ל), "אֱלֹהִים אֱלֹהִים אֵלֶיךָ כָּל הַיּוֹם אֶקְרָא אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֶה" (תהילים כבהזעקה היא שפת הדחיפות. לעיוור אין זמן לבקשה רשמית. הוא יודע שישוע "עובר". ההזדמנות חולפת.
התאולוגיה של הזעקה היא התאולוגיה של הרגע המכריע (קיירוסישנם זמנים בחיינו שבהם תפילה מנומסת כבר אינה מספיקה. ישנם רגעים של חושך כבד שכזה - אבל, הִתמַכְּרוּת, דיכאון, משבר אמונה - שבו התפילה היחידה האפשרית היא זעקה גולמית, העולה ממעמקי הנשמה. העיוור נותן לנו רשות לצעוק. הוא מראה לנו שאלוהים אינו נעלב מעוצמת הייאוש שלנו, אלא שהוא, להיפך, נעצר על ידה.
יתר על כן, צעקה זו היא מעשה של התנגדות. הקהל אומר לו להיות בשקט. הקהל מייצג את קול השלמה "הסבירה". זהו הקול שאומר, "אל תחשוב על זה יותר", "ככה זה", "אל תטריד אנשים עם הבעיות שלך", "לאלוהים יש עוד דגים לטגן". לצעוק "אפילו חזק יותר" זה לסרב לתת לקול השלמה הזה לומר את המילה האחרונה. זה לאשר שהמצוקה שלנו שווה לשמוע ולכל מי שעובר לידו יש את הכוח להגיב. אמונתו של האיש הזה אינה שלווה עדינה; זהו מאבק.
הקהל, המכשול והזרז: ניווט בכנסייה הנראית לעין
הציר התמטי השני הוא התפקיד האמביוולנטי העמוק של "הקהל" (אוקלוסהעיוור הזה מוקף בקהל, והקהל הזה הוא, עבורו, גם מקור מידע וגם מכשול עיקרי. זוהי מטאפורה רבת עוצמה לחווייתנו שלנו בקהילה, וליתר דיוק, בכנסייה.
ראשית, הקהל הוא זרז. דווקא "שמיעת הקהל העובר" מעירה את העיוור מתרדמתו. דווקא על ידי בקשת מידע מהם הוא לומד את החדשות המכריעות: "ישוע מנצרת עובר". ללא הקהל, ללא קהילה נעה זו, העיוור היה נשאר יושב, לא מודע להזדמנות חייו. הקהילה, הכנסייה, היא המקום שבו מסתובבת השמועה על ישוע, שבו זיכרון ביקוריו נשמר בחיים, שבו הדבר מוכרז. דרך הקהילה אנו שומעים על ישוע.
כך, אותו קהל הופך למכשול כמעט מיידי. "אלה שהלכו בחזית גערו בו." החלוץ, התלמידים הקרובים ביותר (בטקסט המקביל של מרקוס 10, 48, אלו "רבים" שמגערים בו), אלו שאמורים להיות ה"מקודשים" ביותר הם אלו שמנסים להשתיק את הצעקה מהשוליים. הם מגנים על הגישה לישוע. יש להם את הרעיון שלהם כיצד יש לגשת לאדון: בסדר, בכבוד, בוודאי לא בצעקות כמו קבצן.
זוהי ביקורת תיאולוגית נוקבת על כל "הכוונות הטובות" הקהילתיות שלנו שהופכות למחסומים. כאשר הליטורגיות שלנו כה מושלמות עד שאינן מותירות מקום לבכי הסובלים. כאשר ועדות הקהילה שלנו כה עסוקות בניהול השגרה עד שאינן שומעות עוד את זעקת הצורך יוצא הדופן בפתח ביתן. כאשר "קבוצת המאמינים" שלנו הופכת אטומה לצעקותיהם של אלו הנמצאים "בשולי" החברה.
העיוור מלמד אותנו לא להתבלבל בין הקהל לבין ישוע. הוא צועק מֵעַל הקהל להגיע לישוע. אמונתנו חייבת לפעמים להיות חזקה מספיק כדי לעמוד ב"תוכחות" של הקהילה עצמה, כדי לא לתת לחוסר השלמות של הכנסייה (שהיא שלנו) לחנוק את רצוננו האישי למשיח.
עם זאת, לסיפור יש סוף טוב. כאשר ישוע עוצר וקורא לאיש, הקהל הוא זה שמביא אותו אל ישוע. הקהילה, שבתחילה הייתה מכשול, חוזרת למקומה הראוי: של משרת, של מתווך המאפשר את המפגש. ובסופו של דבר, אלו הם "כל האנשים" אשר, בראותם את התוצאה, מצטרפים לאיש הנרפא כדי לשבח את אלוהים. הקהילה, בתחילה בלעדית, בסופו של דבר משתנה ומתאחדת על ידי הנס שניסתה למנוע.
מהו התואר "בן דוד"? עבור מאזין יהודי בן המאה הראשונה, תואר זה היה נפיץ. הוא לא התכוון רק ל"צאצא דוד". הוא ציין את המשיח המובטח, משיח ה', אשר יבוא להשיב את מלכות ישראל, למלא את נבואות נתן (שמואל ב' ז'), ולפי נבואות כמו ישעיהו לה, ה', "לפקוח עיני עיוורים". באמצעות תואר זה, העיוור מיריחו עשה מעשה תיאולוגי אדיר של אמונה: הוא זיהה את המטיף הנודד מנצרת כהגשמת הבטחות ישראל. זו הסיבה שהקהל, שאולי עקב אחריו בשל ניסיו אך לא היה מוכן להכרזה פוליטית ואלוהית זו, ניסה להשתיק אותו.
שאלתו של ישוע: תשוקה בלב האמונה
התחום השלישי של התבוננות הוא אולי המרגש ביותר ברמה האישית: שאלתו של ישוע, "מה אתה רוצה שאעשה עבורך?" שאלה זו נמצאת בלב הבשורה.
מדוע ישוע שואל את השאלה הזו? האם בן האלוהים היודע-כל אינו יודע מה רוצה אדם עיוור הזועק לעזרה? בוודאי שהוא יודע. אבל ישוע אינו מחפש מידע; הוא מחפש וידוי. הוא אינו רוצה מטופל פסיבי; הוא רוצה מאזין חופשי.
ראשית, שאלה זו מחזירה לו את כבודו. במשך שנים, אדם זה היה מושא לרחמים, שהוגדר על ידי חסרונו. הוא קיבל צדקה מבלי שנשאל לדעתו. ישוע הוא הראשון, אולי מזה זמן רב, שפונה אליו כסובייקט, כאדם עם רצונות משלו והכבוד לבטא אותם. בכך שהוא שואל אותו "מה אתה רוצה?", ישוע מסיר אותו ממעמדו כאובייקט והופך אותו למשתתף פעיל.
בשלב הבא, שאלה זו מאלצת אותנו להבהיר את רצונותינו. לעתים קרובות, תפילותינו מעורפלות "רחם". אנו אומללים, חרדים, אבודים, ומבקשים מאלוהים לתקן את הדברים. שאלתו של ישוע מעודדת אותנו להתבוננות פנימית: "אבל עמוק בפנים, מה אתה רוצה?" בֶּאֱמֶת "?". העיוור היה יכול לבקש כסף כדי להתמודד טוב יותר עם עיוורונו. הוא היה יכול לבקש ביטחון. הוא מבקש את הבלתי אפשרי: "שאשוב את ראייתי". הוא מציין את רצונו העמוק והרדיקלי ביותר.
שאלה זו נשאלת בפנינו היום. בתוך סערת חיינו, ישוע עוצר ומביט בנו: "מה אתם רוצים שאעשה למען..." אַתָה האם אנו מסוגלים לענות בבהירות כזו? האם אנו יודעים מה אנו רוצים יותר מכל? האם אנו פשוט רוצים חומר הרדמה לכאב שלנו, או שאנו באמת רוצים "לראות"?
כי בבשורה, "לראות" פירושו הרבה יותר מתפיסה אופטית. פירושו להבין את משמעות החיים, לראות את נוכחותו של אלוהים בחיי היומיום, לראות אחרים כפי שאלוהים רואה אותם, לראות את הדרך שיש ללכת בה. העיוור מבקש ראייה, וכאשר הוא מקבל אותה, הדבר הראשון שהוא רואה הוא ישוע. והוא הולך אחריו. בקשתו הייתה נבואית: הוא לא רק רצה לראות את העולם, הוא רצה לראות את הדרך.
התאולוגיה של התשוקה היא מרכזית אצל לוקס. ישוע לעולם לא כופה את עצמו. הוא מחכה שננסח את בקשתנו. כי אלוהים, שברא אותנו חופשיים, רוצה את השתתפותנו בישועתנו. אמונה אינה רק אמונה. זֶה אלוהים קיים; זה על ידי רצון פעיל להתערבותו והעזה לנקוב בשמה.
ראו ועקבו: הבשורה בתחומי חיינו
המפגש ביריחו אינו רק אירוע היסטורי עתיק; זוהי תוכנית אב לפעולתנו ולשינוי שלנו. אם אנו מתייחסים לבשורה זו ברצינות, עליה להיות בעלת השלכות קונקרטיות בכל תחום בחיינו.
בחיינו האישיים: האיש הזה "יושב בצד הדרך". זוהי תמונה של החסימות שלנו, האינרציה שלנו, השלמה שלנו. היכן אני "יושב" בחיי, משוכנע ששום דבר לא יכול להשתנות? הבשורה מזמינה אותנו לבחון את הנקודות העיוורות שלנו. מהן הנקודות העיוורות שלי? אילו דעות קדומות, אילו פחדים, אילו התמכרויות מונעות ממני לראות את המציאות, את האחרים או את אלוהים, כפי שהם באמת? הצעד הראשון הוא להעז "לשאול" (מה לא בסדר?) ו"לצעוק" (להעז לבקש עזרה מאלוהים).
במערכות היחסים ובחיי המשפחה שלנו: האם אנחנו "הקהל המוכיח" או אלה ש"מוביל אל ישוע"? כאשר אדם אהוב מביע סבל, ספק או זעקה לעזרה, מהי התגובה הראשונה שלנו? האם אנחנו בין אלה שאומרים "היו בשקט, אל תגזימו, זה יעבור", או שאנחנו בין אלה שעוצרים, מקשיבים ומנסים להביא את האדם הזה פנים אל פנים עם מה שיכול להציל אותו (בין אם זו הקשבה, אהבה, או, עבור מאמין, תפילה)? האם אנחנו מכשול או גשר?
בחיינו המקצועיים והחברתיים: העיוור מודר כלכלית. הוא מודר לשוליים, תלוי. עולמנו מלא באנשים "מודרים": חסרי בית, מובטלים לטווח ארוך, מבודדים, מהגרים. "לראות", לאחר המפגש עם ישוע, פירושו לסרב להפסיק לראות אותם. פירושו לפתח "מראה" שחודר אדישות. אמונה שגילינו מחדש מאלצת אותנו לא רק "ללכת בעקבות ישוע" מבחינה רוחנית, אלא לעצור, כמוהו, למען אלה שתהלוכת הכלכלה היעילה שלנו משאירה מאחור.
בחיינו הכנסייתיים (בכנסייה): בשורה זו היא אזהרה מתמדת לקהילותינו. האם אנו מקום שבו "זעקות" משבשות מתקבלות בברכה? או שאנו "חלוץ" מסודר היטב המגן על נוחותו הרוחנית? היישום המעשי הוא להבטיח שהמבנים שלנו, הליטורגיות שלנו ושיטות קבלת הפנים שלנו נועדו לא למען אָנוּ שכבר נמצאים כאן, אלא עבור זה שכבר הַחוּצָה, בחושך, וצועקים.
«"אני אור העולם": משמעות תיאולוגית ורוחנית
התשואות (יוחנן ח':12) המלוות קטע זה מלוקס מעניקות לו עומק תיאולוגי עצום. ישוע אומר: "אני אור העולם. מי שהולך אחריי יהיה לו אור החיים". האירוע ביריחו הוא מימוש ההצהרה היוחננית הזו.
לכן, המשמעות התאולוגית של ריפוי זה היא משולשת: היא כריסטולוגית, סוטריולוגית ואקלזיולוגית.
כריסטולוגי (מיהו ישוע?): ישוע הוא האור (פוס). ריפוי העיוור אינו רק נס של חמלה, אלא "אות" החושף את זהותו של ישוע. בפרולוג של יוחנן, האור בא לעולם, אך "החושך לא התגבר עליו" (יוחנן א', 5). כאן, ישוע, האור, פוגש את החושך הפיזי והקיומי של אדם זה ומפזר אותו. הוא זה שחונך את הבריאה החדשה, ומשקם את מה שהיה שבור מראשית.
סוטריולוגי (כיצד אנו ניצלים?): ישוע אומר זאת בבירור: "אמונתך הושיעה אותך" (הוא מתכנן לעשות זאתהפועל היווני sōzō פירוש הדבר הוא גם "לרפא" (פיזית) וגם "להושיע" (רוחנית). לוק אוהב את הפועל הזה. עבורו, ריפוי פיזי הוא הסימן הנראה לעין של הישועה הפנימית והמוחלטת שישוע מביא. והתנאי לישועה זו הוא אמונה (פיסטיסאבל היזהרו: אמונה אינה "מעשה טוב" אשר ראוי ריפוי. זה לא תשלום. אמונה, כאן, היא פעולת פתיחת ידך, פעולת הצעקה, פעולת הכניעה ל... רַחֲמִים של זה שעובר לידו. זהו ה- אֵמוּן רדיקלי שרק ישוע יכול לענות על התשוקה העמוקה ביותר. כפי שהוא אומר סנט אוגוסטין, אמונה היא "להאמין במה שאיננו רואים, והגמול על אמונה זו הוא לראות את מה שאנו מאמינים בו".«
אקלסיולוגי (מהי הכנסייה?): הנס אינו פרטי. הוא מתחיל בזעקה ציבורית, נתקל באתגר מצד הקהל, ומסתיים בשבח קולקטיבי. "וכל העם, כשראו זאת, שיבחו את אלוהים". האיש העיוור שנרפא הופך למיסיונר. לשינוי האישי שלו יש השפעה קהילתית מיידית. הוא אינו ניצל. שֶׁל הקהילה; הוא ניצל עֲבוּר הקהילה הופכת לזרז לשבח. זוהי מטרתו של כל נס: לא רק רווחתו של הפרט, אלא גם כבוד האל ובניית העם. הכנסייה נולדת ממפגשים טרנספורמטיביים אלה, שהופכים אדם שנרפא לתלמיד המשבח את אלוהים ומוביל אחרים ללכת בעקבותיו.
חמישה צעדים לניסוח הרצון שלנו
סיפור זה הוא הזמנה לחדש את תפילתנו. הנה דרך פשוטה להתבונן בטקסט זה, בחמישה שלבים בהשראת התקדמות הסיפור, באופן של... לקציה דיווינה פָּעִיל.
- יושב בצד הדרך. קחו רגע של שקט. אל תנסו "להתפלל היטב". פשוט קבלו את המקום בו אתם נמצאים. הכירו ב"צד הדרך" שלכם: בעייפות שלכם, בבלבול שלכם, בתחושת חוסר האונים שלכם. תנו שם לעיוורון שלכם.
- תקשיב ל"קהל". מהם הרעשים המקיפים אותך? קולות החרדה, התקשורת, דרישותיהם של אחרים, המבקר הפנימי שלך? נסה להבחין, בכל הרעש הזה, ב"שמועה" שמכריזה ש"ישו עובר". אולי מילה שנקראה, מחווה של חברות, רגע של יופי.
- העזו לצרוח. תן לתפילת העיוור לעלות מליבך. אל תפחד מייאושך או מעוצמת תשוקתך. נסח אותה, אולי אפילו בקול רם אם אתה לבד: "ישוע בן דוד, רחם עליי!" חזור עליה, גם אם ה"קהל" שבתוכך (הספקות שלך) אומר לך לשתוק.
- ענה על השאלה. דמיינו את ישוע עוצר. הוא מסתכל עליכם ושואל אתכם באופן אישי, "מה אתם רוצים שאעשה למענכם?" קחו את הזמן לתת לשאלה הזו לחלחל פנימה. אל תציעו סתם "רחם עליכם". מה המשמעות של זה? במונחים קונקרטיים בשבילך היום? "אלוהים, מי ייתן ו..." (מי ייתן ואסלח לאדם הזה; מי ייתן ואצא מזה הִתמַכְּרוּת ; שאני רואה בבירור בהחלטה הזו; שיש לי את האומץ...).
- קום ובוא אחריו. לאחר שתציין את רצונך, קבל את דברי ישוע: "אמונתך הושיעה אותך". דמיין את עצמך "מקבל את ראייתך". מה הדבר הראשון שהיית עושה אם תפילתך הייתה נענית? העיוור, לעומת זאת, "הלך בעקבות ישוע". התחייב לצעד קטן וקונקרטי של "תלמידות" וסיימו ב"מתן כבוד לאלוהים", עם זמן של הכרת תודה על מה שראית וקיבלת.
הנקודות העיוורות המודרניות שלנו
תרגום הבשורה הזו כיום דורש מתן שם לעיוורון העכשווי שלנו. הוא אולי פחות פיזי, אך משתק באותה מידה.
האתגר הראשון הוא זה של עיוורון רעשהעיוור שומע את הקהל ואוסף מידע. אנחנו שומעים את "הקהל". דִיגִיטָלי אנו מוצפים במידע מתמיד (רשתות חברתיות, עדכוני חדשות מתמשכים), אך הוא כמעט ולא מודיע לנו על "ישוע שעובר על פנינו". הוא מציף אותנו במקרי חירום חולפים שמטביעים את מה שחשוב באמת. האתגר הוא לגלות מחדש הקשבה סלקטיבית, להשתיק את הרעש כדי לשמוע את לחישת האלוהי.
האתגר השני הוא עיוורון דרך עצמאות. האיש מיריחו הוא קבצן; הוא יודע שהוא זקוק לעזרה. התרבות שלנו מעריכה עצמאות, הישג, את האדם שעשה את עצמו. הודאה בעיוורון, זעקה לרחמים, נתפסת כחולשה. האתגר הוא לגלות מחדש שפגיעות אינה פגם, אלא תנאי למפגש עם אלוהים. אנו יכולים להינצל רק ממה שאנו מקבלים שאיננו יכולים לשלוט בו.
האתגר השלישי הוא עיוורון מצד ה"קהל" האידיאולוגי. יותר מתמיד, אנו נדחים על ידי "אוונגרדים" שאומרים לנו מה לחשוב, להאמין או לומר. הקיטוב בחברה יוצר אספסוף הדורש שתיקה מאלה שאינם חושבים כמוהם. האתגר של העיוורים הוא לשמור על קול אישי של אמונה, זעקה מהלב, שמסרב להירתע מה"תקינות" השלטת, בין אם פוליטית, חברתית או אפילו דתית.
לבסוף, יש העיוורון של הייאוש "הסביר"«. לנוכח גודל המשברים (אקולוגיים, מלחמות, עוולות), הפיתוי הוא לומר לעצמנו שהצעקה חסרת טעם, שישוע "כבר לא עובר" או שהוא לא עוצר בעניינים של מה בכך. אמונתו של העיוור, שצועק "בקול רם אף יותר" כנגד כל הראיות, היא מעשה של התנגדות לציניות. זוהי האישור שכן, ההיסטוריה עדיין פתוחה ושכן, אלוהים עדיין עוצר בצד הדרך.
תפילה למי שמחפש את האור
בהשראת לוקס 18, 35-43
אדון ישוע, אור העולם, אתה העובר בדרכינו, לעתים קרובות מבלי שנראה אותך, אתה העוצר כאשר לב קורא לך, אנו באים אליך כמו העיוור מיריחו.
לאותם זמנים בהם אנו יושבים בצד הדרך, משלימים עם החושך שלנו, לא מסוגלים להתקדם, מתחננים לקצת אהבה או לקצת משמעות, הו ישוע בן דוד, רחם עלינו!
על הזמנים בהם אנו שומעים את רעש העולם, את מעבר ההמונים, מבלי להבין מה קורה, על חוסר הסקרנות הרוחנית שלנו, הו ישוע בן דוד, רחם עלינו!
למען חסדם של אלו המכריזים לנו: "ישוע הוא העובר", למען העדים, הכנסייה, דברנו המעוררים אותנו, תן לנו לזהות את רגע ביקורך, הו ישוע בן דוד, רחם עלינו!
כשאנו צועקים אליך, והקהל נוזף בנו, כשספקותינו אומרים לנו לשתוק, כשעולם לועג לתקווה שלנו, אלוהים, תן לנו לצעוק עוד יותר חזק!
כאשר עייפות משתלטת עלינו והתפילה נראית חסרת תועלת, כאשר אנו חושבים שאתה רחוק מדי, עסוק מדי, כאשר איננו מעזים עוד להפריע לגן עדן, אלוהים, תן לנו לצעוק עוד יותר חזק!
אתה אשר עוצר לרגע האחרון, אתה אשר ליבך מתרגש מצעקת העניים, עצור, ה', על סף חיינו, וצווה שיביאו אותנו אליך.
כשאנו סוף סוף לפניך, אל תעזוב אותנו בערפול תלונתנו. שאל אותנו את השאלה שתחזיר לנו את כבודנו: «"מה אתה רוצה שאעשה בשבילך?"»
אדוני, מי ייתן ונשוב אל ראייתנו. ראייה לדעות הקדומות שלנו שמעוורות אותנו, ראייה לילדינו, לראות אותם כפי שאתה רואה אותם, ראייה לאחינו ואחיותינו, לראות את נוכחותך בהם. אלוהים, תן לנו את ראייתנו!
אדוני, מי ייתן ונשוב אל ראייתנו. ראייה להבחין ברצונך בבחירותינו, ראייה לראות את היופי המקיף אותנו, ראייה לקרוא את אותות רוךך. אלוהים, תן לנו את ראייתנו!
תן לנו את האמונה שמצילה ומרפאה, את האמונה שאינה ידע, אלא אמון נועז. אמר לנו שוב היום: "השב את ראייתך!"« ובאותו רגע ממש, עינינו נפקחות.
וכאשר נראה את פניך, אל תיתן לנו לחזור למקומנו הקודם. תן לנו את החסד לקום, וללכת אחריך, לתת כבוד לאלוהים.
מי ייתן וחיינו שעברו שינוי, שמחתנו המחודשת, קולנו המשוחרר, יעוררו השראה באחינו, באחיותינו ובכל האנשים. להצטרף אלינו בהבעת שבח לאלוהים.
אָמֵן.
מהשוליים למרכז, הקריאה לקום
סיפורו של העיוור מיריחו הוא הסיכום המושלם של הדרך הנוצרית. הוא מתחיל בשוליים, בעיוורון, עוֹנִי ודממה. היא נובעת משמועה, מונעת מתשוקה, ומתבטאת בזעקת אמונה. היא נתקלת במכשולים - לא מאלוהים, אלא מבני אדם. היא מנצחת באמצעות התמדה.
בלב כל זה, יש אלוהים שעוצר. אלוהינו אינו עיקרון פילוסופי מרוחק, וגם לא כוח קוסמי אדיש. הוא אלוהים אשר, בישוע, יש לו פנים, אוזניים שומעות ורגליים שעוצרות בדרך עבור קבצן.
המפגש מגיע לשיאו בדיאלוג שמחזיר לנו את הכבוד: "מה אתה רוצה?" אלוהים לוקח אותנו ברצינות. הוא לוקח את רצונותינו ברצינות. הוא רוצה שנהיה שותפים בריפוי שלנו.
ולבסוף, ריפוי אינו סוף. זוהי התחלה. העיוור אינו פשוט "מתוקן" ונשלח חזרה לחיים. הוא "ניצל" ונקרא. התוצאה הסופית אינה רק "אני רואה", אלא "אני הולך אחריך". מהשוליים הוא עובר למרכז התהלוכה. מקבצן פסיבי הוא הופך לתלמיד פעיל. מצופה עיוור הוא הופך לעד זוהר.
הבשורה של היום עוצרת ומציגה לנו את אותה השאלה ששאלה את אותו אדם. בתוך הרעש של חיינו, תהלוכת האל עוברת. האם אנו שומעים את הרעש? האם נעז לצעוק? ואם ישוע יעצור וישאל אותנו: "מה אתם רוצים שאעשה למענכם?", האם יהיה לנו האומץ לציין את רצוננו העמוק ביותר: לא רק נחמה, אלא אור; לא רק עזרה, אלא ישועה; לא רק ראייה, אלא... ה- לראות, וללכת אחריו?
מַעֲשִׂי
- זהה השבוע "קהל" (הרגל, דעה מקובלת, פחד) שמנסה להשתיק את תפילתי או את רצוני לשינוי.
- קחו 10 דקות לענות בכתב על השאלה: "באופן ספציפי, מה אני רוצה שישוע יעשה עבורי היום?".
- לבצע מעשה של "תלמידות": לעשות צעד שדחיתי למועד מאוחר יותר, בעקבות תפילתי (לסלוח, לקרוא, לעזור).
- לזהות אדם "בשוליים" במעגל שלי, ובמקום לזלזל בו או להתעלם ממנו, להקשיב לו באופן פעיל.
- השתמשו ב"תפילת ישוע" ("ישוע בן דוד, רחם עליי") כמנטרה ברגע של לחץ או חרדה.
- מתן כבוד לאלוהים: לסיים את יומי בציון "אור" שקיבלתי, רגע בו "ראיתי טוב יותר", ולהודות לאלוהים על כך.
הפניות
- כִּתבֵי הַקוֹדֶשׁ : הבשורה על פי לוקס הקדוש (לֹא. לוקס 18) ; הבשורה על פי יוחנן הקדוש (בעיקר יוחנן ח' ו-ט'); ספר יהושע (פרק ו); תהילים.
- פרשנות התנ"ך פרנסואה בובון, ל'’הבשורה על פי לוקס הקדוש (15.1–19.27), פירוש על הברית החדשה (CNT).
- פרשנות התנ"ך ג'ואל ב. גרין, הבשורה על פי לוקס, הפרשנות הבינלאומית החדשה על הברית החדשה.
- פטריסטיק : סנט אוגוסטין, דרשות על הברית החדשה (במיוחד הדרשות העוסקות בריפוי עיוורים, שם הוא מפתח את מושג העין הפנימית).
- רוּחָנִיוּת : סיפורים של עולי רגל רוסי (אנונימי), לחקירה של "תפילת ישו" (תפילה של הלב) אשר נובע ישירות מצעקתו של העיוור.
- תֵאוֹלוֹגִיָה קרל בארת', דוֹגמָטִי, כרך ד' (דוקטרינת הפיוס), שם הוא בוחן כיצד ישוע עוצר למען הפרט.
