הבשורה של ישוע המשיח על פי לוקס הקדוש
באותו זמן,
המונים גדולים נסעו עם ישוע;
הוא הסתובב ואמר להם:
«"אם מישהו יבוא אליי
בלי להעדיף את עצמי על פני אביו, אמו, אשתו,
ילדיו, אחיו ואחיותיו,
ואפילו לחייו שלו,
הוא לא יכול להיות תלמיד שלי.
מי שלא נושא את צלבו
ללכת בעקבותיי
לא יכול להיות תלמיד שלי.
מי מכם
אשר, שרוצה לבנות מגדל,
אל תתחילו בישיבה
כדי לחשב את ההוצאה
ולראות אם יש לו את מה שצריך כדי ללכת עד הסוף?
כי, אם אי פעם הוא יניח את היסודות
ואינו מסוגל להשלים,
כל מי שיראה אותו יצחק עליו:
“"הנה אדם שהחל לבנות
ולא הצליח לסיים!"”
ומי הוא המלך?
אשר, יוצא למלחמה נגד מלך אחר,
אל תתחילו בישיבה
כדי לראות אם הוא יכול, עם עשרת אלפים איש,
להתעמת עם השני שצועד נגדו עם עשרים אלף?
אם הוא לא יכול,
הוא שולח אותו בזמן שהשני עדיין רחוק.,
משלחת לדרוש תנאים לשלום.
לכן, מי מביניכם אינו מוותר
לכל מה ששייך לו
לא יכול להיות תלמיד שלי.»
– הבה נלהם את דבר אלוהים.
ויתור כדי ללכת בעקבותיהם: בניית חייו של האדם על נישול אוונגליסטי
מדוע דרישתו של ישוע לניתוק פנימי פותחת דרך לחופש אמיתי ולפריון פנימי.
קריאה זו מתוך הבשורה על פי לוקס (14:25-33) מופנית לאלו המחפשים קוהרנטיות בין אמונה לחיי היומיום, בין אופיים הרדיקלי של דברי ישוע לבין רוך קריאתו. להיות תלמידו של ישו פירושו להסכים לשינוי פנימי: לא להעדיף דבר על פניו, אפילו עד כדי הערכה מחודשת של מערכות היחסים שלנו, רכושנו ותוכניותינו. דרישה זו, רחוקה מלהיות דחייה של העולם, חושפת דינמיקה של אהבה המשוחררת מהצורך ברכוש. מאמר זה מציע גישה הדרגתית להבנה, אימוץ וחיים של ויתור זה כמקור לשמחה.
- הקשר הבשורה והיקף הקטע
- ניתוח דרישת התלמיד המשולשת
- שלושה תחומים מרכזיים להבנת ויתור אוונגליסטי
- יישומים מעשיים בחיי היומיום
- תהודות מקראיות ורוחניות
- מדיטציה ותרגילי יישום מעשיים
- אתגרים עכשוויים ושינוי פרספקטיבה
- תפילה של אמון וניכור
- סיכום והתחייבויות פשוטות שיש לקחת בחשבון
הלם הוויתור: החזרת מילים להקשר
הבשורה על פי לוקס מציגה לעתים קרובות את ישוע במסע. הרקע של פרק י"ד משמעותי: המונים הולכים אחרי ישוע, מרותקים לדבריו ולאותותיו. אך, רחוק מלהיות מעודדת התלהבות שטחית, הוא מעמת אותם עם האמת של הדרך. להיות תלמיד אינו עניין של הערצה אליו, אלא ללכת אחריו עד הסוף. הטון חד משמעי: "מי שיבוא אליי ולא ישנא את אביו ואת אמו... לא יוכל להיות תלמידי". שפה זו מטרידה, במיוחד בתרבות הקשורה למשפחה, קשרי דם וביטחון חומרי.
היפוך הגיוני זה חושף את ההימור העצום: ישוע אינו רוצה נאמנויות שבריריות אלא לבבות חופשיים. שני המשלים הבאים - משל הבנאי ושל המלך - מראים את חשיבות האבחנה לפני התחייבות. להיות נוצרי אינו רגש, אלא בנייה הדורשת יסודות איתנים. התלמיד הוא זה ש"מחשב את העלות", לא מתוך ביישנות, אלא מתוך בהירות אוהבת: הוא מבין שהליכה בעקבות ישוע פירושה לתת הכל.
בתרבות המקראית, ויתור אינו זהה לבוז. אלא מדובר בסדר: הצבת כל קשר במקומו הראוי. אופייה הרדיקלי של הבשורה אינו הורס את האהבה האנושית; הוא מאיר אותה. ישוע אינו מבקש מאיתנו לנטוש את יקירינו, אלא לא להחזיק בהם עוד. הוא אינו דורש שנבזה לרכושנו, אלא שנהפוך לאדונים עליהם כדי שנוכל להשתמש בהם לשירותנו.
לוקס פונה לקהילה שכבר מתמודדת עם מתחי הבחירה: כיצד להישאר נאמנים לנוכח המשפחה היהודית הדוחה את האמונה החדשה, לנוכח האילוצים הכלכליים והחברתיים של האימפריה? לכן, קטע זה מזמין אותנו להגדיר מחדש את הנאמנות כשינוי במרכז הכובד: לא עוד את עצמך, אלא את המשיח.
להיות תלמיד באמת: הבנת הדימויים של ישוע
ישוע משתמש בשני דימויים יומיומיים - בניית מגדל ויציאה למלחמה - כדי להמחיש את הקוהרנטיות בין כוונה למשך זמן. הבונה חסר הזהירות מסמל את המאמין הנלהב אך חסר ההתמדה; הוא מניח יסודות מבלי לשקול את העלות. המלך הלא מוכן מסמל את זה שיוצא לחיים רוחניים מבלי להכיר בכוחו האמיתי. משלים אלה מגנים את האשליה של אמונה שטחית.
אבל קטע זה הולך רחוק יותר: הוא מאחד בין תבונה לויתור. עוני אמיתי אינו נסבל, הוא נבחר. ישוע מבקש מאיתנו "לקחת את צליבנו", ביטוי אופייני אצל לוקס, המעורר נאמנות גם בסבל. הצלב כאן אינו רק כלי למוות, אלא דרך חיים: קבלת אובדן כדי לאהוב יותר.
כדי להבין את הפיכחון הרדיקלי הזה, יש לקשר אותו לתורת החוכמה. בתנ"ך, ויתור הוא יציאה פנימית: השארת אשליות מאחור כדי להיכנס לאמת. כמו אברהם שעוזב את ארצו, התלמיד מוותר על ביטחון הבעלות, ההכרה והשליטה. ישו קורא למערכת יחסים נותנת חיים שבה תלות הופכת לחופש, משום שהיא אינה מבוססת על פחד, אלא על אמון.
הקטע מגיע לשיאו באמירה תמציתית זו: "מי שאינו מוותר על כל אשר לו, אינו יכול להיות תלמידי". נוסחה מוחלטת זו אינה שוללת, היא מנחה. היא מגדירה מחדש בעלות: מה ששלי ניתן לי לשרת. ניתוק אמיתי הוא פנימי: הוא משחרר את האהבה מכל שליטה.
ויתור, בית ספר של חופש
לוותר פירושו לשחרר את עצמך. בחברה אובססיבית לרכוש - של סחורות, דימויים, מעמד - הבשורה מציעה דרך חיים אחרת: קבלה במקום החזקה, שיתוף במקום צבירה. ניתוק זה אינו הורס את האישיות; הוא חושף את מהותי.
חירות נוצרית אינה טמונה ביכולת לעשות דבר, אלא בכך שאינו עבד עוד לשום דבר. על ידי ויתור, התלמיד חווה קלילות בלב. העולם מבטיח ביטחון באמצעות שליטה; ישוע מציע שלום באמצעות אמון. אך אמון דורש שחרור. מסעו של התלמיד הופך אפוא לבית ספר של התפשטות הדרגתית: נטישת ביטחון כוזב כדי להשתרש בנאמנותו של ישו.
אבחנה, ארכיטקטורת הוויתור
ישוע אינו מעודד אלתור רוחני. "לשבת ולחשב את המחיר" מתאר את חוכמת הלב. משמעות הדבר היא להכיר במגבלותיו של האדם ולא להתחייב בקלות ראש. תבונה אינה מכשול אלא תנאי לנאמנות.
בחיים הרוחניים, רבים מתחילים מבלי לקרקע את עצמם. הם רוצים לאהוב את אלוהים מבלי להכיר את עצמם. עם זאת, הבחנה פירושה לזהות מה בתוכנו מתנגד לרוח המשיח: גאווה, התקשרות, פחד. החישוב של הבשורה אינו תרגיל חשבונאי אלא בחינה פנימית: האם אני מוכן לתת לאלוהים לבנות מחדש את יסודותיי? שם מתרחשת התנצרות אמיתית.
אהבה מועדפת, יסוד הניתוק
«"להעדיף" את ישו מעל הכל פירושו להחזיר את האהבה למקומה הראוי. אלו שאוהבים את אלוהים לומדים תחילה לאהוב את שלהם בצורה עמוקה יותר. ניתוק אוונגליסטי אינו הפרדה, אלא קביעת סדרי עדיפויות.
באור זה, כל מאמץ אנושי מתקדש: משפחה, עבודה, יצירה, רכוש חומרי. על ידי קבלתם כמתנות ולא כזכויות, אנו מגלים הכרת תודה. הכרת תודה זו היא שהופכת את העוני לשמח: הוא אינו חוסר אלא קורבן.
לגלם ויתור בחיי היומיום
לחוות את המעבר הזה היום זה לשנות את ההיגיון הפנימי שלנו. בתחום האישי, התלמיד מוזמן לטהר את רצונותיו: ללמוד לומר לא להסחות דעת וכן לעומק. בתחום היחסים, זה אומר לאהוב בחופשיות, מבלי לשאוף לשלוט או להיות הכרחי. בתחום המקצועי, זה מתבטא בשאיפות צנועות ותעדוף צדק על פני הצלחה.
ברמה הקהילתית, זה יכול להוביל לבחירות קונקרטיות: מתן עדיפות לטובת הכלל על פני הכרה אישית, חיים של פשטות התנדבותית ותמיכה בנזקקים. בתוך הכנסייה, זה קורא לעקוב לא אחר העדפות אישיות אלא אחר המשימה. לבסוף, ברמה הפנימית, ויתור פירושו קבלת חולשה והפקדת בידי אלוהים את מה שמעבר לשליטתנו.
כל מעשה של ויתור הופך אז למעשה של אמונה. איננו מפסידים, אנו משחררים את המרחב שבו אלוהים יכול לפעול.
התהודה הרוחנית והתיאולוגית של הוויתור
אמרה זו של לוקס מושרשת בכל מסורת הניתוק המקראית. בבראשית, אברהם עוזב את ארצו; בתהילים, הצדיקים אינם נותנים את מבטחם בעושר; בבשורות, השליחים עוזבים את רשתותיהם וסירותיהם.
התאולוגיה של הוויתור בנויה סביב מיסטריית הפסח: למות לעצמך כדי לחיות באלוהים. פאולוס הקדוש מבטא זאת: "לא אני עוד חי, אלא המשיח חי בי." לכן, ויתור אינו השפלה, אלא טרנספורמציה אונטולוגית.
במסורת הנזירית, גישה זו הופכת לדרך לחופש: בנדיקטוס הקדוש מדבר על "לעזוב הכל כדי להשיג הכל". איגנטיוס מלויולה מנסח ניתוק כ"אדישות קדושה", כלומר, זמינות פנימית מוחלטת.
ברמה הרוחנית, ויתור פותח את הדרך לחסד העוני הפנימי: כאשר הנשמה מפסיקה לרצות להחזיק, היא יכולה סוף סוף לקבל. נטייה זו היא הבסיס הן לחיים המהורהרים והן למשימה הפעילה.
מדיטציה: הליכה בעקבותיו
שלב 1. קראו שוב את הקטע לאט, תוך קבלת המילים בברכה מבלי לשפוט אותן.
שלב 2. זהו מה תופס את מרכז ליבכם היום: התקשרות, פחד, רכושנות.
שלב 3. בקשו את החסד להעדיף את ישו, לא דרך גבורה, אלא דרך אהבה.
שלב 4. נקיטת פעולה קונקרטית: שתפו, סלחו, פשטו.
שלב 5. בכל לילה, הפקידו בידי אלוהים את מה שאינכם יכולים לשאת לבדכם.
לפיכך, מדיטציה הופכת למקום של איחוד פנימי שבו דרישותיו של ישו הופכות לעדינות מתקבלת.
אתגרים עכשוויים: ויתור בעולם רווי
החברות שלנו מעריכות אוטונומיה וביצועים. דיבור על ויתור נראה אנכרוניסטי. עם זאת, עודפי הצרכנות מדגימים את הצורך הדחוף שלנו להגדיר מחדש את המושג חופש.
האתגר הראשון הוא פסיכולוגי: הפחד ממחסור. ויתור על משהו מתנגש באינסטינקט שלנו לביטחון. אבל תגובת הבשורה אינה אשמה: זוהי אמון. האתגר השני הוא חברתי: הצלחה חומרית מפתה אפילו מאמינים. פיכחון הופך לניגוד תרבותי. לבסוף, האתגר הרוחני הוא אינדיבידואליזם: הרעיון שאפשר ללכת בעקבות ישו ללא קהילה.
אל מול זאת, הגישה הנוצרית מורכבת משילוב של תבונה ואומץ לב: הבחנה בהיקפים הכולאים אותנו, העזה להשתחרר מהם טיפין טיפין. ויתור אוונגליסטי אינו מרהיב: הוא נחווה בשקט הלב.
תפילה של כניעה ושלום
אדון ישוע,
אתה אשר הלכת ישירות אל הצלב,
למד אותי ללכת בעקבותיך.
למד אותי להעדיף את אהבתך על פני ביטחוני,
להפקיד את רכושי בידייך.
כשפחד עוצר אותי, הזכיר לי את דבריך:
מי שיאבד את נפשו למענך, יושיע אותה.
התיר את כבלי גאוותי ורכושי,
תן לי את שלוות הלב החופשי.
מי ייתן וחיי יהפכו לאקט של הודיה,
עוני, מרחב לחסדך.,
וויתורי שיר של אמון.
שאני עוקב אחריך, לא תחת לחץ,
אלא דרך אהבה אסירת תודה, לשמחה אינסופית.
סיכום: לגלות מחדש את שמחת ההתפשטות
ויתור נוצרי אינו הטלת מום, אלא פתח. רחוק מלהיות מרושש, הוא מעשיר. הוא משחרר את האנושות מאשליות כדי להתאים אותה למשיח. בעולם שמבטיח ללא הרף "תמיד יותר", הבשורה מציעה "פחות זה יותר, עם אהבה".
להיות תלמיד פירושו ללמוד לבנות בלי להחזיק, לאהוב בלי להיאחז. שם טמון שלום אמיתי: שלום האמון באלוהים.
פרקטיקות
- התחילו כל יום במנחה פשוטה: "אדוני, מה שלא יקרה, אני שייך לך".«
- בחירת פשטות קונקרטית: ויתור על רכישה מיותרת, מילת שליטה, תלונה.
- להציע חפץ סמלי (חפץ, הרגל, זמן) ליצירת אמנות או לאדם אהוב.
- תרגול אבחנה שבועית: מה קושר אותי? מה משחרר אותי?
- קראו קטע מספר תהילים על אמון והרהרו בו לפני השינה.
- הודו כל יום על מה שניתן, בלי להשוות.
- השתתפו ביוזמת סולידריות או שיתוף.
הפניות
- הבשורה על פי לוקס יד: 25-33
- איגרת פטרוס הראשונה 4:14
- כלל בנדיקטוס הקדוש, פרק 4
- איגנטיוס מלויולה, תרגילים רוחניים, מס' 23
- תרז מליסיו, שיחות אחרונות
- בנדיקטוס ה-16, ישוע מנצרת, כרך א'
- פרנסיס, תוכחה אוונגלי גאודיום
- קטכיזם של הכנסייה הקתולית, סעיפים 2544-2547
