הבשורה של ישוע המשיח על פי מתי הקדוש

באותו זמן הלך ישוע, ושני עיוורים הלכו אחריו וצעקו: "רחם עלינו, בן דוד!" כשנכנס לבית, ניגשו אליו העיוורים, וישוע שאל אותם: "האם אתם מאמינים שאני מסוגל לעשות זאת?" הם ענו לו: "כן, אדוני." לאחר מכן נגע בעיניהם ואמר: "לפי אמונתכם ייעשה לכם." עיניהם נפקחו, וישוע הזהיר אותם בקפדנות: "ראו שאיש לא ישמע על כך!" אך הם יצאו החוצה והפיצו את הבשורה עליו בכל הסביבה.

פקיחת עיני האמונה: כאשר אמונה קודמת לריפוי

כיצד המפגש בין שני עיוורים לישו חושף את הדרך לחזון שונה של אלוהים, של עצמו ושל העולם.

שני גברים צועקים ברחובות, רודפים אחרי רב נודד שאינו יכול לראות. עיוורונם הפיזי מסתיר בהירות רוחנית מדהימה: הם מזהים את ישוע כמשיח עוד לפני שנרפאו. קטע זה ממתי ט' הופך את הוודאויות שלנו לגבי אמונה, תפילה וטרנספורמציה. הוא מזמין אותנו לבחון את עיוורון עצמנו ולגלות שראייה אמיתית תמיד מתחילה במעשה של אמון שקודם למובן מאליו.

מאמר זה בוחן את הדינמיקה הפרדוקסלית של אמונה שרואה לפני שהיא רואה. נגלה כיצד עיוורים אלה מלמדים אותנו התמדה בתפילה, את חשיבות הווידוי הפומבי ואת החוצפה להאמין כנגד כל המראה. נראה גם מדוע ישוע מבקש שתיקה וכיצד המתח הזה בין הכרזה לשיקול דעת מאיר את עדותנו כיום.

הרקע למפגש מכריע

סיפור זה מופיע בסדרה של ניסים המדגישים את שירותו של ישוע בגליל על פי מתי. לאחר שהקים את בת יאיר מן המתים וריפא את האישה הסובלת מדימום, מציג המבשר את הריפוי הכפול הזה של העיוור כהדגמה הדרגתית של סמכותו המשיחית של ישוע. ההקשר ההיסטורי והספרותי חושף מספר היבטים חיוניים.

מתי בונה את הבשורה שלו סביב חמש נאומים עיקריים וקטעי סיפור הממחישים את תורתו של ישוע. בפרק ט', אנו נמצאים בשלב שבו התנגדותם של הרשויות הדתיות מתחילה להתגבש, בעוד ההמונים משתאים למעשיו של הנצרתי. ריפוי העיוורים מתרחש רגע לפני קריאתם של שנים עשר השליחים ושליחתם למשימה, ובכך יוצר גשר בין ההתגלות האישית של המשיח לבין הרחבת שירותו על ידי תלמידיו.

הסביבה התרבותית של פלסטין במאה הראשונה ייחסה חשיבות מיוחדת לעיוורון. עיוורים היוו קבוצה חברתית מודרת, שלעתים קרובות נאלצה לקבץ נדבות, ונחשבו נושאי קללה אלוהית על פי פרשנויות מחמירות מסוימות של התורה. תפיסה תיאולוגית זו של עיוורון כעונש על חטא חלחלה למנטליות, למרות שטקסטים מהתנ"ך הציעו פרספקטיבה מעמיקה יותר.

השימוש בתואר "בן דוד" מגלה מודעות משיחית יוצאת דופן בקרב קבצנים אלה. במסורת היהודית, תואר זה ציין את המשיח המיוחל, מלך בית דוד אשר היה אמור להשיב את ישראל. באמצעות השימוש בו, העיוורים מדגימים הבנה תיאולוגית שאפילו תלמידיו של ישוע היו צריכים זמן להבין במלואה. הם מזהים ברב הנודד הזה את התגשמות הבטחות האבות, זה אשר היה אמור להביא שחרור וריפוי.

הסביבה הגיאוגרפית נותרת מעורפלת במכוון בקטע זה. מתי אינו מציין באיזו עיר מתרחשת הסצנה, וממקד את תשומת ליבנו בדינמיקה היחסית ולא בפרטים טופוגרפיים. עמימות זו הופכת את הנרטיב לאוניברסלי: הוא יכול להתרחש בכל מקום שבו אנשים סובלים מחפשים בנחישות את ישוע. ה"בית" המוזכר הופך אפוא למרחב סמלי, מקום של אינטימיות שבו מפגש אמיתי עם ישוע יכול להתרחש, הרחק מהמולת ההמונים.

המבנה הנרטיבי של אמונה בפעולה

הנרטיב מתפתח במסלול דרמטי בן ארבעה חלקים החושף פדגוגיה אלוהית. מבנה נרטיבי זה אינו מקרי, אלא מטבעו מעביר הוראה על טבע האמונה והריפוי הרוחני.

ראשית, המרדף המתמשך. שני עיוורים הולכים אחרי ישוע וצועקים. הפועל היווני המשמש ל"ללכת" הוא אותו פועל המציין במקום אחר תלמידות. לפיכך, מתי מרמז שאנשים אלה, במוגבלותם, כבר מבצעים מעשה אמונה רדיקלי בכך שהם הולכים אחרי מישהו שהם לא יכולים לראות. קריאתם החוזרת ונשנית, "רחם עלינו, בן דוד", בונה את תחינתם על פי נוסחה ליטורגית המזכירה את מזמורי הקינה. הם אינם מבקשים במפורש ריפוי אלא קוראים... רַחֲמִים אלוהיים, תוך הכרה מרומזת בתלותם המוחלטת.

החלק השני: הכניסה לבית ושאלתו של ישוע. ישוע אינו מגיב מיד לצעקותיהם של העיוורים ברחוב. עיכוב לכאורה זה אינו אדישות אלא גישה פדגוגית. הוא מאפשר לשני הגברים להפגין את התמדתם ואת רצונם העמוק. לאחר שנכנסו לפרטיות הבית, ישוע שואל שאלה מטרידה: "האם אתם מאמינים שאני יכול לעשות זאת?" שאלה זו אינה נועדה להשיג מידע שישוע אולי לא ידע, אלא לעורר הודאה מפורשת של אמונה. האדון תמיד מצפה לתגובה אישית, למחויבות של הלב החורגת מעבר לתקווה גרידא לתועלת חומרית.

שלב שלישי: וידוי ומחוות הריפוי. תגובתם של העיוורים קצרה אך חד משמעית: "כן, אדוני". תואר כפול זה, "אדוני", מוסיף ממד של סמכות אלוהית להכרה המשיחית ("בן דוד"). לאחר מכן, ישוע נוגע בעיניהם, ומלווה את המחווה הזו במילה יצירתית: "יהי לכם כאמיתכם". ניסוח זה חושף את העיקרון התאולוגי המרכזי של הקטע. אמונה אינה כוח קסום המכריח את אלוהים, אלא מרחב האמון המאפשר לכוח האלוהי לפעול. הנס מממש אפשרות שהאמונה כבר הפכה למציאות בעולם הרוחני.

רגע רביעי: ההוראה לשתוק והפרתה. ישוע מצווה בתוקף על הגברים שנרפאו לא לדבר עם איש. הוראה זו, האופיינית ל"סוד המשיחי" של מתי, יוצרת מתח דרמטי. שני הגברים מיד לא מצייתים ומדברים על ישוע ברחבי האזור. אי ציות פרדוקסלי זה מעלה את שאלת העדות האותנטית: כיצד ניתן לשתוק לאחר שאדם עבר שינוי בעקבות מפגש עם ישוע? עם זאת, הטקסט אינו מציג את הכרזתם כמודל שיש לחקות, דבר המצביע על עמימות בנוגע לצורות העדות המתאימות.

הפרדוקס של אמונה שרואה לפני שהיא רואה

הממד התאולוגי העיקרי הראשון של קטע זה טמון בהיפוך שהוא יוצר בין ראייה פיזית לרוחנית. עיוורים רואים מבחינה רוחנית לפני שהם רואים פיזית, בעוד שדמויות רבות בבשורות רואות את ישוע בעיניהן מבלי לזהות אותו באמת.

היפוך זה מגלה שעיוורון פיזי לעולם אינו מכשול מוחלט, מנקודת מבטה של הבשורה, להכיר את אלוהים. להיפך, הוא יכול להפוך למקור של צלילות דעת מסוימת. משוללי ראייה רגילה, אנשים אלה מפתחים תפיסה פנימית המאפשרת להם להבחין בזהותו העמוקה של ישוע. הם מכנים "בן דוד" את זה שהסופרים והפרושים, למרות בקיאותם בכתבי הקודש, עדיין אינם מכירים בו. לפיכך, נכותם הופכת באופן פרדוקסלי לפתח מועדף להתגלות.

דינמיקה זו עוברת לאורך כל כתבי הקודש. הנביא ישעיהו כבר ניבא: "ביום ההוא ישמעו חרשים דברי מגילה, ומתוך אפלה וחשכה עיני עיוורים יראו" (האם 29,18). המסורת הנבואית קישרה את שיקום הראייה לתקופות משיחיות, סימן לכך שאלוהים עצמו מגיע לבקר את עמו. על ידי ריפוי עיוורים, ישוע הגשים את הנבואות הללו, אך הוא עשה זאת באופן שחשף כי הריפוי הבסיסי ביותר נוגע לעיני הלב.

פאולוס מפתח את התאולוגיה הזו של ראייה פנימית באיגרותיו. הוא מתפלל שהאפסים יקבלו "רוח חוכמה וגילוי, כדי שתכירו אותו טוב יותר. מי ייתן ועיני לבבכם יאירו לראות את התקווה אשר אליה קרא אתכם" (אפסים א': 17-18). עיוורון אמיתי, מנקודת מבט זו, אינו היעדר תפיסה חזותית אלא חוסר היכולת לזהות את פעולתו של אלוהים ואת זהותו של המשיח.

הקטע מתוך מתי מעמת אותנו אפוא עם עיוורון עצמנו. באיזו תדירות אנו רואים מבלי לראות, מביטים מבלי לתפוס? אנו יכולים להחזיק בידע תיאורטי מרשים של הדוקטרינה הנוצרית תוך כדי אנו נשארים עיוורים לנוכחותו החיה של ישו בחיי היומיום שלנו. אנו יכולים להרבות חוויות דתיות מבלי להכיר באמת מיהו זה שאנו טוענים שאנו הולכים אחריו. העיוורים מכפר נחום מלמדים אותנו שיש ראייה עמוקה יותר מראייה, ידע שקודם לתפיסה חושית.

וידוי האמונה כמעשה יצירתי

המימד התאולוגי השני בוחן את תפקיד הווידוי באמונה בעבודת הריפוי. ישוע אינו מרפא את העיוורים לפני שקיבל את תשובתם לשאלתו: "האם אתם מאמינים שאני יכול לעשות זאת?" שאלה זו הופכת את הריפוי לא לפעולה חד-צדדית של כוח אלוהי, אלא לשיתוף פעולה בין החסד המוצע לבין האמונה המקבלת אותו.

אמונה, בתאולוגיה המקראית, לעולם אינה גרידא דבקות אינטלקטואלית באמיתות דוקטרינליות. זוהי קודם כל מערכת יחסים של אמון, כניעה של עצמך לידי אחר המוכר כראוי לאמון מלא. העיוורים מפגינים אמונה יחסית זו בכך שהם עוקבים אחר ישוע מבלי לראותו, על ידי ייחוס לו תארים המגלים את הכרתם בסמכותו הייחודית, ועל ידי הסכמתם ללכת אחריו לבית שבו יתקיים המפגש המכריע.

אבל ישוע מבקש יותר מאמון מרומז. הוא מעורר וידוי מפורש, מילה שמחייבת. "האם אתה מאמין שאני יכול לעשות את זה?" שאלה זו דורשת תגובה אישית, עמדה ברורה. אין מקום לעמימות או לחצאי אמצעים. יש לומר כן או לא, לאשר בפומבי את האמונה שישוע בעל הכוח לשנות את המצב. מילה זו של אמונה עצמה הופכת ליצירתית, ופותחת את המרחב שבו הנס יכול להתרחש.

הצהרתו האחרונה של ישוע מאשרת דינמיקה זו: "לפי אמונתכם ייעשה לכם". הצהרה זו אינה אומרת שאמונה אנושית מייצרת תוצאות באופן מכני, כאילו נוכל לתמרן את אלוהים באמצעות טכניקות רוחניות. אלא, היא מגלה שאמונה היא מוקד הברית, המרחב היחסי שבו ניתן לממש את הכוח האלוהי בחופשיות משום שהוא נתקל באמון פתוח. אמונה אינה הסיבה היעילה לנס, אלא הסיבה המאפשרת אותו, המאפשרת אותו על ידי יצירת התנאים למפגש אמיתי.

תאולוגיה זו של וידוי אמונה עוברת לאורך כל הברית החדשה. ישוע מצהיר במקום אחר, "אם תוכלו להאמין, כל הדברים אפשריים למאמין" (מרקוס ט':23). פאולוס מאשר כי "בלב מאמין ומוצדק, ובפה מודה באמונה ומיוושע" (רומים י':10). יעקב מדגיש כי "תפילה המוגשת באמונה תרפא את החולה" (יעקב ה':15). לכן, וידוי אמונה אינו אביזר אופציונלי אלא מרכיב מכונן בתהליך הריפוי והישועה.

התמדה בתפילה כדרך להתבגרות

המימד התאולוגי השלישי בוחן את נושא ההתמדה. העיוורים אינם רק מבקשים בשקט. הם צועקים, הם הולכים אחרי ישוע למרות המכשולים, הם מתמידים גם כאשר האדון אינו מגיב מיד. עקשנות זו חושפת איכות מהותית של אמונה אותנטית: היא אינה נכנעת לייאוש לנוכח חוסר תגובה לכאורה.

ישו מלמד במקום אחר את הצורך הזה של התמדה בתפילה דרך מספר משלים. החבר הלא רצוי שדופק על הדלת באמצע הלילה עד שהוא מקבל את מבוקשו (לוקס 11,5-8), האלמנה שמטרידה את השופט הלא צודק עד שהוא ייתן לה צדק (לוקס 18,(פסוקים 1-8) ממחישים את אותו עיקרון. אלוהים לא תמיד עונה לתפילותינו באופן מיידי, לא מתוך אדישות אלא למען ההוראה. העיכוב מאפשר לנו להבהיר את רצוננו, לטהר את בקשתנו, לעבור מבקשה אנוכית פשוטה לחיפוש אמיתי אחר אלוהים עצמו.

עיוורים זועקים ברחוב, אך תפילותיהם אינן נענות מיד. ישוע נכנס לבית ואינו מונע מהם ללכת אחריו. תנועה מרחבית זו מסמלת התקדמות רוחנית: מזעקה פומבית למפגש אינטימי, מפנייה קולקטיבית לתגובה אישית. תפילה מתמדת מובילה אותנו מהחוץ לפנימי, מפני השטח למעמקים, מבקשה למערכת יחסים.

התמדה זו אינה עקשנות או עקשנות עיוורת. אלא, היא מפגינה אמונה עמוקה שישוע יכול ורוצה לענות. העיוורים אינם משנים את דעתם, אינם מחפשים מרפא אחר ואינם משלימים עם גורלם. הם מאמינים שבן דוד יש את הכוח להושיע אותם, והם נאחזים בוודאות זו למרות השתיקה הראשונית. אמונתם אינה מתערערת מהיעדר תגובה מיידית משום שהיא מבוססת על זהותו של ישוע ולא על השגת תוצאה ספציפית.

יישומים לחיינו הרוחניים כיום

תורות תאולוגיות אלו מיושמות באופן קונקרטי במספר תחומים בחיינו הנוצריים. הן אינן נותרות הפשטות אדוקות, אלא הופכות לנתיבים מעשיים להעמקת מערכת היחסים שלנו עם ישו.

בחיי התפילה שלנו, דוגמתם של העיוורים קוראת לנו לנטוש תפילות פושרות ומרוחקות. באיזו תדירות אנו ממלמלים בקשות מוסחות מבלי להאמין באמת שאלוהים יתערב? באיזו תדירות אנו מתפללים מתוך הרגל, מתוך חובה, ללא כל התחייבות אמיתית לרצוננו? העיוורים זועקים, מתמידים ומתעקשים. תפילתם דחופה, אישית ובטוחה בעצמה. הם אינם מדקלמים נוסחה מלומדת אלא מבטאים צורך חיוני. תפילתנו צריכה לגלות מחדש את העוצמה הזו, את האמונה הזו שישוע יכול לשנות את מצבנו.

ביחסנו לאמונה, קטע זה משחרר אותנו מהאשליה שעלינו להבין תחילה כדי להאמין. עיוורים מאמינים לפני שהם רואים, מתוודים לפני שהם נרפאים. רצף זה, שאינו אינטואיטיבי, מגלה שאמונה אותנטית תמיד קודמת להוכחות. אנו חיים בתרבות הדורשת הדגמות לפני מחויבות, ערבויות לפני אמון. הבשורה הופכת את ההיגיון הזה: היא מזמינה אותנו לומר כן בחושך, להתוודות על אמונתנו לפני שהראיות מתבררות. אמונה זו קודמת ומכינה את חוויית השינוי.

בעדותנו, המתח בין השתיקה הנדרשת לבין הכרזת הנרפאים מאתגר אותנו. ישוע מצווה על שיקול דעת, אך העיוורים אינם יכולים לשתוק. דיאלקטיקה זו מגלה שעדות אמיתית נובעת משינוי פנימי בלתי ניתן לעצירה. איננו מעידים באופן אסטרטגי או מתוך חובה מוסרית, אלא משום שנגענו על ידי המשיח והמפגש הזה עולה באופן טבעי על שפתינו. יחד עם זאת, ישוע מזכיר לנו שהעדות האותנטית ביותר אינה תמיד הרועשת ביותר. יש הכרזה שקטה, זוהר דיסקרטי שיכול להיות חזק יותר מכל דיבור.

במערכות היחסים הקהילתיות שלנו, הדינמיקה הקולקטיבית ראויה לתשומת לב. מתי מזכיר שני עיוורים, בעוד מרקוס מציג רק אחד. ריבוי זה מרמז על כך שאמונה נחיית לעתים קרובות באחדות, שאנו זקוקים זה לזה כדי לשמור על ביטחוננו בזמנים קשים. שני הגברים תומכים זה בזה במרדף אחר ישוע, מחזקים זה את זה באמונותיהם ומצהירים על אמונתם יחד. חיינו הנוצריים אינם הרפתקה בודדת אלא מסע משותף שבו אנו מעודדים זה את זה להמשיך להאמין למרות המכשולים.

המסורת הפטריסטית והתיאולוגיה של האילומיניציה

אבות הכנסייה הרהרו על קטע זה בעומק שמעשיר מאוד את הבנתנו. אוריגנס מאלכסנדריה, במאה השלישית, פיתח פרשנות אלגורית שבה עיוורון פיזי מסמל את העיוורון הרוחני של האנושות שנפלה. עבורו, כל בני האדם נולדים עיוורים לאמת האלוהית וזקוקים למשיח, אור העולם, כדי לקבל ראייה רוחנית. מגע העיניים של ישוע מבשר את הטבילה, סקרמנט ההארה הפותח את עיני הלב למציאות המלכות.

אוגוסטינוס מהיפו, במאה החמישית, מהרהר בהרחבה בנושא התשוקה בקטע זה. העיוורים מפגינים כמיהה עזה, צמא בוער לריפוי, המכריח אותם להתגבר על כל המכשולים. עבור אוגוסטינוס, תשוקה זו עצמה היא כבר מעשה החסד. אלוהים מטפח את התשוקה בתוכנו לפני שהוא ממלא אותה, ומכין את ליבנו לקבל את מה שהוא רוצה לתת לנו. התפילה העיקשת של העיוורים מגלה שאלוהים כבר פועל בתוכם עוד לפני הנס הנראה לעין. הבישוף הקדוש כותב בווידויים שלו שלבנו חסר מנוחה עד שהוא נח באלוהים, מה שממחיש את אותה דינמיקה של תשוקה שנוצרה ומתגשמת על ידי החסד.

יוחנן כריסוסטום, פטריארך קונסטנטינופול במאה הרביעית, הדגיש את שיטת ההוראה ההדרגתית של ישוע. האדון לא הגיב מיד לצעקות העיוורים מכמה סיבות: כדי לבחון את אמונתם, כדי ללמד אותם סַבְלָנוּת, להוביל אותם למפגש אינטימי יותר. כריסוסטומוס גם מדגיש את חוכמת השאלה, "האם אתה מאמין שאני יכול לעשות זאת?" לא שישוע אינו מודע למחשבותיהם, אלא שהוא רוצה להבהיר את אמונתם, להעביר אותם מתקווה מעורפלת להודאה ברורה. פדגוגיה אלוהית זו מכבדת את חירות האדם תוך הנחייתה לעבר החלטה אישית.

התאולוגיה המזרחית מפתחת במיוחד את נושא ההארה. ריפוי העיוורים הופך לסוג, לדמות של טבילה המובנת כ"פוטיסמוס", הארה. גרגוריוס הקדוש מנציאנזוס מדבר על הטבילה כחותם זוהר, סימן אור המשנה באופן קיצוני את המוטבל. הטירון עובר מהחושך לאורו הנפלא של אלוהים, ומקבל חזון חדש המאפשר לו לתפוש את המציאות הרוחנית הבלתי נראית לעיני הבשר. תאולוגיה זו של הארת הטבילה מהדהדת עמוקות עם הנרטיב של מתי.

המסורת הלטינית של ימי הביניים מנצלת גם סמליות דִיגִיטָלי. ברנרד הקדוש מקלרבו מהרהר בעובדה שישנם שני עיוורים, ורואה בכך התייחסות לשתי מצוות האהבה: אהבת אלוהים ואהבת לרעך. עיוורון רוחני טמון דווקא בחוסר היכולת לראות את אלוהים ולזהות את פניו של ישו באחינו ואחיותינו. ריפוי משקם את הראייה הכפולה הזו, ומאפשר לנו להרהר בתהילה האלוהית ולהבחין בנוכחותו של האדון בכל אדם אנושי.

מסלול מדיטציה בן שישה שלבים

כדי לשלב באופן אישי את הבשורה הזו, הליכה בנתיב מדיטטיבי מובנה מסייעת לנוע מהבנה אינטלקטואלית לחוויה פנימית.

שלב 1: זהו את הנקודות העיוורות שלי. קחו רגע של שקט כדי להכיר בכנות בנקודות העיוורות בחיי. היכן אני לא רואה בבירור? אילו היבטים בחיי אני מגשש בחושך? אלה יכולים להיות מערכות יחסים חסומות, בחירות קריירה לא ודאיות, שאלות אמונה לא פתורות או פצעים שלא נרפאו. ציינו את הנקודות העיוורות הללו במדויק, מבלי למזער אותן או להשמיע בהן דרמה.

שלב 2: יציאה למסע אל ישוע. דמיינו באופן קונקרטי מה המשמעות של ללכת אחרי ישוע במצבי הנוכחי. העיוורים רדפו אחר ישוע מבלי לראותו, כשהם מונחים על ידי קולו ומוניטין שלו. גם אני חייב לקבל את ההליכה לעברו באמצעים העומדים לרשותי, גם כאשר הכל לא ברור. מסע זה יכול ללבוש צורה של תפילה קבועה, קריאה שקדנית של כתבי הקודש, מעורבות קהילתית או תהליך של פיוס.

שלב 3: זעק את תחינתי. העז לבטא את בקשתי בעוצמה, ללא צניעות כוזבת או איפוק מוגזם. "רחם עליי בן דוד." חזור על תפילה זו מספר פעמים, תן לה לרדת מראשי אל ליבי, טען אותה בכל תשוקתי לשינוי. קבל את היותי קבצן לפני אלוהים, הכר בתלותי הרדיקלית, בתלותי... עוֹנִי חִיוּנִי.

שלב 4: כניסה לאינטימיות. מעבר מזעקה פומבית למפגש אישי. העיוורים הלכו בעקבות ישוע אל תוך הבית. גם אני חייב לקבל את היציאה מההמולה, להשאיר מאחור הסחות דעת, כדי להיכנס למרחב של אינטימיות עם האדון. זה יכול להיות ריטריט רוחני, קפלה שקטה, פינה בחדרי שתהפוך למקום תפילה. הדבר החיוני הוא ליצור את התנאים למפגש אישי עם ישוע.

שלב 5: מענה לשאלתו. תן לישוע לשאול אותי את שאלתו: "האם אתה מאמין שאני יכול לעשות את זה?" אל תענה מהר מדי מתוך הרגל או נימוס. התעמק בספקותיי, בפחדיי, בהיסוסיי. לאחר מכן, מעבר להתנגדויות הללו, מצא בתוכי את ליבת האמון שיכולה לומר: "כן, אדוני, אני מאמין שאתה יכול." אמור את הווידוי הזה בקול רם, אפילו כתוב אותו, כדי לעגן אותו במציאות.

שלב 6: קבלת המגע וקבלת השינוי. פתיחת עצמי לפעולתו של ישוע, קבלת העובדה שהוא נוגע בנקודות העיוורות בחיי. ריפוי זה אולי לא יהיה מיידי או מרהיב. הוא עשוי להתפתח בהדרגה, בנגיעות עוקבות. אבל אני כבר יכול לצפות לחזון החדש שהובטח לי, להכין את עצמי לראות אחרת, לזהות את נוכחותו של אלוהים במקום בו לא תפסתי אותה קודם לכן.

אתגרים עכשוויים של אמונה ללא ראייה

העידן הפוסטמודרני שלנו מציב אתגרים ספציפיים לאמונתם של עיוורים. מספר מכשולים תרבותיים ורוחניים מסבכים את יכולתנו להאמין לפני ראייה, להתוודות לפני קבלת.

האתגר הראשון הוא הדרישה להוכחה מוחשית. אנו חיים בציוויליזציה מדעית המעריכה אימות אמפירי, שחזור ומדידה אובייקטיבית. אפיסטמולוגיה זו הביאה להתקדמות מרשימה במדעי הטבע, אך הופכת לבעייתית כאשר היא טוענת שהיא הדרך היחידה לגשת למציאות. אמונה מקראית אינה מתנגדת להיגיון, אלא מכירה בדרכי ידע החורגות מהוכחה לוגית טהורה. האמונה שישוע יכול לרפא אותנו לפני שראינו את התוצאה מתנגשת עם חשיבתנו העכשווית. עם זאת, כל מערכת יחסים אותנטית, כל מחויבות עמוקה, דורשת סוג זה של אמון צופה מראש. איננו יכולים לאהוב, להתחתן או להביא ילדים לעולם על ידי דרישה ראשונה להוכחה מוחלטת שהכל יהיה בסדר.

האתגר השני הוא ריבוי הנפקות רוחניות. עיוורים מכירים בישוע כבן דוד ואינם מחפשים רחוק יותר. תקופתנו מציעה שוק רוחני פורח שבו כל אחד יכול לבחור ולבחור לפי העדפותיו. גיוון זה יכול להיות מעשיר אך גם מסכן את דילול המחויבות. אמונה נוצרית אותנטית דורשת סוג של בלעדיות, לא מתוך צרות אופקים, אלא משום שהכרה בישוע כאדון מרמזת על נאמנות מוחלטת. בחירה במשיח פירושה ויתור על הפיכתו לעוד אופציה, לספק שירותים רוחניים המתחרים באחרים.

האתגר השלישי הוא אינדיבידואליזם, המחליש את האמונה הקהילתית. שני העיוורים נוסעים יחד, תומכים זה בזה במסעם לריפוי. התרבות שלנו מעריכה אוטונומיה במידה כזו שהיא הופכת כל אדם לאטום מבודד, הבונה את האמת שלו. אטומיזציה זו מקשה על התמדה באמונה. ללא קהילה שתישא את תפילותינו כשאנו נכשלים, ללא אחים ואחיות שיציתו מחדש את אמונתנו כשאנו מפקפקים, אמונתנו עלולה לקמול. הכנסייה אינה מועדון אופציונלי לנוצרים חברותיים, אלא גוף המשיח, המרחב שבו אמונתו של כל אדם נתמכת על ידי אמונת כולם.

אתגר רביעי: צרכנות רוחנית, המחפשת תוצאות מיידיות. העיוורים התמידו למרות שתיקתו הראשונית של ישוע. תרבות הסיפוק המיידי שלנו אינה סובלת המתנה, עיכובים והתבגרות איטית. אנו רוצים פתרונות מהירים, טרנספורמציות מרהיבות וריפוי ללא מאמץ. חוסר סבלנות זה מעכב גיור אמיתי, הדורש זמן. מלכות האלוהים צומחת כמו זרע, לאט ובלתי נראה בהתחלה, לפני שהיא מניבה יבול שופע. קבלת קצב זה של צמיחה אורגנית מתנגשת עם רצוננו לשליטה ולתוצאות מיידיות.

אתגרים אלה אינם בלתי עבירים. הם פשוט דורשים ערנות מיוחדת ו... אבחנה רוחנית מתחדש. אל מול סיינטיזם, אנו יכולים לאשר את הלגיטימיות של דרכי ידע אחרות מבלי לזנוח את הרציונליות. אל מול פלורליזם, אנו יכולים לשמור על אמונתנו הכריסטולוגית תוך כיבוד מחפשי מסורות אחרות בכנות. אל מול אינדיבידואליזם, אנו יכולים להשקיע מחדש בחיי הקהילה, ולגלות מחדש את הכנסייה כמשפחה רוחנית. אל מול צרכנות, אנו יכולים לטפח סַבְלָנוּת, ללמוד לאכלס את זמן ההמתנה כזמן פורה של התבגרות פנימית.

תפילה לפתיחת עיני הלב

אדון ישוע, בן דוד ובן האלוהים, אור בא לעולם כדי להפיג את חשכתנו, אנו צועקים אליך ממעמקי עיוורוננו. כמו העיוורים של כפר נחום, אנו רודפים אותך מבלי לראות אותך תמיד, אנו קוראים לך מבלי להבחין תמיד בנוכחותך. רחם עלינו.

אתה מכיר את הפינות האפלות של קיומנו, את המקומות שבהם אנו מגששים מבלי למצוא את דרכנו, את השאלות המייסרות אותנו מבלי למצוא תשובות, את הפצעים שעדיין מדממים בסתר. אתה רואה את הבלבול שלנו, את הספקות שלנו, את הפחדים שלנו. אתה יודע כמה קשה לנו להאמין כשכל דבר נותר מעורפל, לבטוח בך כשאתה נראה דומם.

תן לנו את אמונתם של העיוורים שהעזו לצעוק את שמך ברחוב, שהתמידו למרות הדממה הראשונית, שחצו את סף הבית כדי להיכנס לקרבה איתך. הגבר בנו את הרצון העז הזה לפגוש אותך באמת, את הצמא הזה לשינוי שמקבל את הסיכון הכל כדי לקבל הכל.

אנו מתוודים בפניך על אמונתנו השברירית: כן, אדוני, אנו מאמינים שאתה יכול לרפא את מה ששבור בתוכנו, לפתוח את מה שסגור, להאיר את מה שנותר בחושך. אנו מאמינים שבידך הסמכות והכוח לשנות את מצבינו הקשים ביותר, לשחרר את מה שהיה כבול, להחיות את מה שנראה מת.

גע בעיני ליבנו, אדוני. הענק לנו את הראייה הפנימית הזו שמזהה את נוכחותך מתחת למעטה המראה החיצוני. למד אותנו לראות אותך באירועי חיינו היומיומיים, להבחין בהשגחתך בפיתולים ובתהפוכות של ההיסטוריה שלנו, לזהות את פניך בפני אחינו ואחיותינו באנושות.

תן לנו גם את האומץ לשאת עדות. כמו עיוור שנרפא ולא יכול היה לשתוק, מי ייתן וכל חיינו יכריזו על הנפלאות שעשית עבורנו. מי ייתן ודברינו ומעשינו יקרינו את אורך, מי ייתן וקיומנו יהפוך לשקיפות של נוכחותך, מי ייתן ושמחתנו תהיה מדבקת לכל אלה שעדיין הולכים בחושך.

עזור לנו לסבול את תקופת ההמתנה שבה אינך עונה מיד לתפילותינו. עזור לנו להבין ששתיקתך לכאורה היא לעתים קרובות שיעור, שאתה מנחה אותנו למפגש עמוק יותר, שאתה מטפח בתוכנו תשוקה כדי שנוכל למלא אותה טוב יותר.

אנו מתפללים עבור כל אלה המחפשים את האור מבלי לדעת היכן למצוא אותו, עבור אלה הזועקים בלילה מבלי לקבל תשובה, עבור אלה המשותקים מייאוש שאינם מעזים עוד אפילו להתחנן בפניך. מי ייתן וישמעו את קולך קורא להם, מי ייתן וירגישו את מבטך הרך עליהם, מי ייתן ויגלו שאתה תמיד הולך לפניהם בדרכם.

אנו מפקידים בידכם, במיוחד את אלו הסובלים מעיוורון פיזי, שנכותם תהפוך באופן פרדוקסלי למקור לראייה רוחנית מוגברת. אנו מציגים בפניכם גם את כל אלו הסובלים מעיוורון קולקטיבי: חברות לכודות באידיאולוגיות קטלניות, קהילות דתיות כלואות בלגליזם או בקנאות, ומשפחות שאינן מסוגלות לראות ולאהוב באמת זו את זו.

בוא, אדון ישוע, בכוח הריפוי שלך. הגשם בנו היום את מה שהשגת עבור עיוורים של פעם. מי ייתן והכל יקרה עבורנו בהתאם לאמונתנו, ומי ייתן ואמונה זו עצמה תהיה מתנתך, חסדך, עבודתך בנו.

באמצעות רוח הקודש שלך, האר אותנו, שנה אותנו ועצב אותנו בצלמך. הפוך אותנו לעדים זוהרים לתחייתך, נושאי תקווה לעולם הזה המועד בחושך. מי ייתן ו... נָשׂוּי, ,אמך ואמנו, נשיר על נפלאותיך עושה לענווים הבוטחים בך.

אנו מודים לך על הריפוי שכבר התקבל, על ההארה שכבר ניתנה, על ההתנצרות שכבר הושגה. אנו מעריצים אותך, ישו, אור העולם, דרך, אמת וחיים. לך התהילה, הכבוד וההלל, עכשיו ולנצח נצחים. אמן.

מעיוורון לראייה, נתיב שתמיד פתוח

הבשורה על שני העיוורים שנרפאו מדברת אלינו בעיוורון שלנו עם הבטחה משחררת: ישוע יכול לפקוח את עינינו, הוא רוצה שנראה, הוא ממתין לאמונתנו להשלים את עבודת השינוי שלו בתוכנו. קטע זה אינו רק תיאור של נס בודד שהתרחש לפני אלפיים שנה בארץ ישראל, אלא גילוי של דינמיקה רוחנית קבועה, נוכחת תמיד ורלוונטית.

גילינו שעיוורון אמיתי אינו בעיקרו פיזי אלא רוחני, שעיני הלב חשובות יותר מעיני הבשר. הבנו שאמונה אותנטית תמיד קודמת להוכחה, שהיא מורכבת מאמירת כן בחושך לפני קבלת האור. תפסנו את חשיבות ההתמדה בתפילה, את העקשנות הבוטחת הזו הרודפת אחר ישו למרות שתיקה לכאורה והמכשולים שנתקלים בהם.

השאלה ששאל ישוע את העיוורים מהדהדת בכל אחד מאיתנו כיום: "האם אתם מאמינים שאני יכול לעשות זאת?" שאלה זו ממתינה לתגובתנו האישית, למחויבותנו הכנה, להצהרת אמונתנו המפורשת. איננו יכולים להישאר בהיסוס או בעמימות. עלינו לבחור, לנקוט עמדה, להעז לאשר את אמונתנו שישוע בכוחו לשנות את חיינו באופן קיצוני.

ריפוי העיוורים מזכיר לנו גם שאלוהים מכבד את חירותנו. הוא לעולם אינו דוחף את דרכו אל ליבנו, וגם אינו כופה את אורו בכוח. הוא ממתין להסכמתנו, לרצוננו, לתחינתנו. זו הסיבה שתפילה נותרת חיונית, לא כדי ליידע את אלוהים על צרכינו, אותם הוא כבר יודע, אלא כדי לבטא את זמינותנו, את פתיחותנו לפעולתו, את שיתוף הפעולה הפעיל שלנו בעבודת החסד.

הדרך שמציעה הבשורה הזו נותרה פתוחה בפנינו גם היום. אנו יכולים, ברגע זה, לזהות את הנקודות העיוורות שלנו, לצאת למסע אל ישוע, לצעוק את תחנונינו, להיכנס לקרבה עמו, להתוודות על אמונתנו ולקבל את מגעו המרפא. מסע רוחני זה אינו מבטיח תוצאות קסומות או מיידיות, אך הוא מציב אותנו בדינמיקה של טרנספורמציה הדרגתית שבה ישוע פועל בסבלנות כדי לפקוח את עינינו.

ההזמנה הסופית ברורה: להפוך בעצמנו לעדים לאור שהתקבל. כמו הגברים העיוורים שנרפאו ולא יכלו לשתוק למרות ההוראה להיות דיסקרטיים, אנו נקראים לחלוק שִׂמְחָה של המפגש הטרנספורמטיבי עם ישו. לא באמצעות גיור אגרסיבי או רצון לשכנע בכל מחיר, אלא באמצעות הזוהר הטבעי של חיים המוארים מבפנים, דרך העקביות בין דברינו למעשינו, דרך האהבה האותנטית שאנו מפגינים לכולנו.

פרקטיקות לחיים של הבשורה הזו

• להקים זמן יומי של תפילה שקטה, אפילו קצרה, כדי ליצור מרחב של אינטימיות עם ישוע, בדומה לכניסת עיוור לבית, הרחק מההמולה וההסחות דעת.
• לזהות תחום של עיוורון רוחני בחיי ולהפקיד אותו במפורש בידי ישו בכל יום במשך שבוע, תוך חזרה על תפילת העיוורים: "רחם עליי, בן דוד".«
• תרגול קריאה אלוהית עם הקטע הזה ממתי, לתת לו להדהד בתוכי, להטיל ספק בהתנגדויות שלי, לעורר את רצוני לשינוי, עד שהוא הופך למילה אישית המופנית למצבי.
• להצטרף או לחזק את השתתפותי בקהילת אמונה כדי לחיות את המסע הרוחני הזה באופן קולקטיבי, לתמוך בעצמי עם מאמינים אחרים בהתמדה ובאמון.
• כתוב את וידוי האמונה שלי בתגובה לשאלתו של ישוע, תוך הסבר ברור של התחומים שבהם אני מאמין שהוא יכול להתערב, את השינויים שאני מצפה ממנו ואת המחויבות שאני לוקח על עצמי.
• להפעיל שיקול דעת לגבי עדותי, למצוא את האיזון הנכון בין הדיסקרטיות הנדרשת להכרזה הנדרשת, ללמוד לחלוק את אמונתי בכבוד ובאותנטיות מבלי לכפות אותה.
• לטפח את סבלנות רוחנית על ידי קבלת העובדה שחלק מהריפויים לוקחים זמן, על ידי ויתור על הדרישה לתוצאות מיידיות, על ידי מגורים בשלווה בזמן של התבגרות פנימית.

הפניות

בנדיקטוס ה-16, ישוע מנצרת, Flammarion, 2007, ובמיוחד הפרק על ניסים כאותות של המלכות.

בראון ריימונד א., מה אנחנו יודעים על הברית החדשה?, בייארד, 2000, על ההקשר ההיסטורי והספרותי של הבשורה על פי מתי.

אוריגן, פירוש על הבשורה על פי מתי, מקורות נוצריים, לפרשנות האלגורית והרוחנית הפטריסטית של הקטע.

פנה רומנו, הבשורות: טקסטים והקשרים, סרף, 2017, על הניתוח הפרשני העכשווי של סיפורי ריפוי בבשורות הסינופטיות.

אוגוסטינוס מהיפו, דרשות על הבשורה על פי יוחנן, ספריית אוגוסטינוס, במיוחד הקטעים על אור ועיוורון רוחני.

צ'וראקי אנדרה, היקום של התנ"ך, לידיס-ברפולס, על הבנת ההקשר היהודי הפלסטיני של המאה הראשונה ומשמעות התואר "בן דוד".

רייט נ.ט., יֵשׁוּעַ, חלק ראשון, 2010, לקריאה היסטורית ותיאולוגית של ניסים של ישו כסימנים לנחנכת המלכות.

גווארדיני רומנו, אֲדוֹנָיִ, אלזס, 1945, להרהור מעמיק על דמותו של ישו ופעולתו הטרנספורמטיבית בבשורות.